משנה יומית לפסח | משנה א'

משנה א

עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.

וַאֲפִילוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב.

וְלא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי.

המשנה עוסקת בשלוש הלכות שקשורות להתארגנות לקראת ליל הסדר:

1. 🚱 שעתיים וחצי לפני השקיעה נמנעים מאכילה, כדי שאכילת מצוות הלילה (פסח ומצה) תהיה בתיאבון, ולא בכבידות.

2. 🚼 יש לאכול בהסיבה, אפילו מי שאינו במעמד החברתי הרגיל בהסיבה. עניין ההסיבה הוא תחושת חירות, כדרך בני מלכים.

3. 🍷הלילה בנוי סביב כוסות יין, כוס יין לכל מצווה: קידוש, הגדה, ברכת המזון על אכילות הלילה, הלל. גם הכוסות נועדו ליצור תחושת חירות, וכולם חייבים בהם, אפילו עני המתפרנס מהצדקה.

החירות היא עניין נפשי, המתבטא בפעולות גשמיות, כמו הסבה. אביא כאן את דבריו הנפלאים של ספר החינוך בעניין:

מצוות עשה שלא לשבור עצם מן הפסח

משרשי המצוה לזכור נסי מצרים כמו שכתבנו במצוות אחרות, וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשברם ככלבים; לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן, בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.

ואל תחשוב, בני, לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו? דע כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה - שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות.

דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי – דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות – ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור.

כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים זיכרונם לברכה: "רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות פרק ג משנה ט"ז}, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זיכרונם לברכה על זה באומרם: "כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו – מובטח לו שלא יחטא" (מנחות מג ב), לפי שאלו מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד.

לכן אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר: "אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאים עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו להם, קוטני עבה ממותניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם" אל בני! השמר מפנהם פן תילכד ברשתם! רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם — ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בעניין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו. כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו.

הערה אחרונה על המשנה:

המשנה מתנסחת בצורה מיוחדת. היא לא מנסחת את חובת היחיד לשתות ארבע כוסות, אלא את חובת הציבור לדאוג לעניים לכך: "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי".

אפשר לומר שהחירות האמיתית היא בכך שאנחנו הופכים לקהילה מגובשת שדואגת לצרכי כל פרטיה.

עבד במהותו דואג לעצמו. הוא רק מחפש "להסתדר", להשיג לעצמו עוד פרוסת לחם ולמצוא פינה לנוח. אין לו אורך רוח לדאוג לאנשים נוספים.

לפיכך היו בני ישראל במצרים אוסף של פרטים, והחירות התחילה בקיום מצווה במסגרת משפחתית ("למשפחותיכם, לבית אבות"), כלומר: להרים טיפה את המבט מעל הפרט אל המשפחה, ובהמשך למסגרת לאומית.