משנה יומית לפסח | משנה ב'

משנה ב':

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם.

🍷המשנה מתחילה לפרט את דיני הסדר עצמו. הסדר נפתח כמו בכל סעודת ליל שבת וחג - בקידוש על הכוס.

🍾 את כוס היין צריך למזוג. משמעות המילה שונה מהמשמעות בימינו (לשפוך נוזל לתוך כוס), ועניינה לערבב את היין החזק במים, כדי לייצר משקה פחות חריף שנעים לשתות, כפי שהיה נהוג בימיהם.

🤴המשנה נוקטת "מזגו לו" ולא "מוזגים", כדי לציין שאחרים מוזגים לו, כדי לבטא את החירות, כדרך בני מלכים (תפארת ישראל). נוסיף על זה לפי מה שלמדנו אתמול, שלא רק שצד מי שמוזגים לו יש תחושה מלכותית, אלא גם המזיגה איש לרעהו היא חירות של נשיאת הראש מעל הפרטיות.

הדין השני במשנה עוסק בסדר ברכות הקידוש, בו יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. מחלוקת זאת מובאת גם במסכת ברכות (ח', א').

הקידוש כולל את ברכת השבח על היום (מקדש ישראל והזמנים), ואת ברכת הנהנין (בורא פרי הגפן). הברכה המוקדמת נחשבת לעיקר.

הגמרא מביאה שני טעמים לכל שיטה:

בית שמאי:

1. החג נכנס לפני שהגיע היין.

2. החג הוא הגורם לכך שיש מצווה לשתות יין.

בית הלל:

1. "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם". היין תדיר יותר (כיוון שהוא מצווה בכל קידוש, הבדלה ומצוות נוספות שנותנים להם חגיגיות באמירתם על כוס יין: ברית מילה, פידיון הבן, חתונה ושבע ברכות).

2. היין גורם לקידוש. אם לא היה יין - לא היה ניתן לקדש.

נראה להוסיף עומק:

יש מחלוקת רעיונית יסודית של בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי מדגישים יותר את הקדושה העליונה הנבדלת. כך למשל הם גורסים שבבריאת העולם נבראו השמים לפני הארץ. כמו כן הם מעדיפים להשקיע יותר כסף בקרבן עולת ראיה (שניתן כולו לה') לעומת שלמי החגיגה (שרובו נאכל בידי אדם).

לעומתם בית הלל מדגישים את קדושת החיים הארציים. לדעתם הארץ נבראה ראשונה, יש להשקיע בשלמים יותר מבעולות.

מסופר על הלל הזקן שבשעה שהיה יוצא לצרכיו או למרחץ, היה אומר לתלמידיו שהוא הולך לעשות מצווה. לתמיהתם ביאר ששמירת הגוף, צלם אלקים, היא מצווה גדולה.

המגמה הכללית של קדושה נבדלת גורמת לפסיקה מחמירה יותר, לעומת המגמה של קדושה טבעית המייצר פסיקה מקלה.

גם האופי הקפדן של שמאי לעומת הסבלנות ואהבת הבריות של הלל מתקשרת לכך.

אצלנו, בית שמאי מדגישים את הברכה על הקדושה, והיין הוא רק כלי לשאת עליו את הקדושה.

לעומתם, בית הלל מדגישים את קדושת הטבע. השמחה ביין נושאת עליה את קדושת החג.

·         הרעיון של "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" מראה שלפעמים כמות היא גם איכות.