משנה יומית לפסח | משנה ג'

משנה ג'

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה.

וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח.

🍱 מביאים לפניו - בגירסה שלפנינו לא מפורט מה מביאים לפניו, ומובן לפי ההקשר שהכוונה שהביאו לפניו את הכרפס או השולחן (בימי קדם היו אוכלים בהסבה על מיטות, ולפני כל אחד היו מניחים שולחן קטן). גם כאן הלשון רומזת שמגישים לו, ולא שהוא מביא לעצמו. הסיבה, כאמור, היא כדי לנהוג גינוני מלכות כבן חורין.

לאחר הקידוש, בדרך כלל עוברים לסעודה. לכן היה מתבקש כאן ליטול ידיים ולעשות המוציא.

🥒 באופן חריג, נפתח הסדר אחרת.  מתחילים בטעימת ירק. בימינו מכונה אותו ירק "כרפס" על פי מחבר הסימן "קדש ורחץ" (מיוחס לתקופת בעלי התוספות), אך מהדין ניתן להשתמש בכל ירק. את הירק צריך לאכול בטיבול - עם משקה כלשהו. אין דין קובע מהו המשקה, ובעדות שונות נהגו במי מלח, בחומץ, בלימון ועוד. הטיבול היה דרך האכילה המקובלת בתקופתם.

הסיבה לאכילה זו היא כפולה:

💡א. עושים מעשים מיוחדים כדי שהילדים יבינו שיש כאן לילה מיוחד ולא חג רגיל, וכך יתעוררו לשאול. לקמן במשנה ד' נסביר מדוע כל כך חשוב שהילד ישאל, עד שאנו עושים שינויים מלאכותיים בשבילו.

🤴 ב. זהו מנהג בני מלכים, לאכול "מתאבן" - טעימה קלה בתחילת הסעודה כדי לפתוח את התיאבון ולהרחיב את המעיים לקראת הארוחה.

🥬 בתקופתם לא היה ריבוי ירקות כמו בעידן השפע של ימינו, לכן המשנה מציירת מקרה של אדם שיש לפניו רק חזרת - היא החסה המשמשת למרור. במקרה כזה אדם יאכל מהחזרת עוד לפני המצה, שלא בכוונת מצווה, אלא כפתיח לסעודה, ואחר כך יאכל שוב כשיגיע למצה, ושם יצא ידי חובת המצווה.

זו כוונת המשפט "עד שמגיע לפרפרת הפת".

"עד" במשנתינו משמש במשמעות "טרם", כלומר: הוא אוכל חזרת כבר בתחילה, לפני שהוא מגיע למרור, שהוא "פרפרת הפת".

💔 פירוש מעניין אחר כותב ה"תפארת ישראל" הגורס "לפרפר את הפת". לדבריו הכוונה ל"יחץ". הוא אוכל כרפס לפני ששובר את המצה. פירוש המילה "לפרפר" היא מלשון לפורר, כלומר לשבור.

גם שבירת המצה נעשית במטרה להתמיה את התינוקות. סיבה נוספת היא להדגיש את לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, כדרך עניים האוכלים פרוסה ושומרים חלק, למקרה שלא ימצאו בהמשך אוכל.

יש כאן ניגוד מעניין בין התנהגות של בני מלכים להתנהגות של עניים - בין מצבנו במצרים למצבנו בגאולה.

בשלב הבא מביאים לפניו את קערת הסדר, ומפרטים את מרכיביה:

מצה - מצוות הלילה.

חזרת - חסה למרור.

חרוסת - מטבל מתוק שנועד לאזן את מרירות החזרת. מרכיביו נועדו גם להזכיר את עבדות מצרים: מרקם הטיט והתפוח שתחתיו היו הנשים יולדות.

לדעת תנא קמא החרוסת היא מנהג בלבד, ואילו לדעת רבי אליעזר ברבי צדוק היא חלק ממצוות הסדר, במטרה להזכיר את עבדות מצרים, ולכן מברכים עליה "על אכילת חרוסת".

שני תבשילין - פסקה זו שייכת לאחר החורבן. בזמן המקדש היו מביאים את המנה העיקרית: קרבן החגיגה וקרבן הפסח. במקומם מביאים בימינו שני תבשילין, כשאין הקפדה מהו סוג התבשיל. בגמרא מסופר על אחד האמוראים שהביא סלק ואורז (מכאן שהוא לא היה אשכנזי ולא הקפיד על קטניות...). בימינו נהוג להביא ביצה וזרוע של עוף.