בס"ד כתוב בדף יד עמוד א שדבורה ישבה תחת התמר שעם ישראל היה לו לב אחד כלפי השם אבל הרי אין כן בפסוקים "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת. ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה. {פ} ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת--הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא. ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה " אם כן מה כוונת המדרש?

שלום נראה שצריך לומר שהמצב של ישראל שיש להם "לב אחד לאביהם שבשמים" לא היה בתחילת התקופה בה דבורה היתה שופטת את ישראל אל היא הביאה את עם ישראל לאמונה ב-ה'. וכפי שכתב רש"י (שופטים פרק ה' פס' י"א) על הפסוק משירת דבורה "מקול מחצצים בין משאבים. כשהייתם הולכים בין משאבים לשאוב מים, הייתם יראים מקול אבנים, חלוקי הנחל...שהעובר עליהם נשמע קולם, והייתם יראים שלא ירגישו בכם אויביכם, מעכשיו אין לחוש על זאת, ומשום הכי מצוה עליכם ליתן הודיה לשמו". לאחר הנצחון במלחמה עם ישראל הודה להשי"ת על כל נפלאותיו ואף חזרו להאמין בו. יום טוב