למה נאמר בחז"ל שאסור לרחם על מי שאין בו דעת? דווקא על חסרי הדעת ראוי לרחם יותר, לא?

מה שנאמר שאסור לרחם על מי שאין בו דעת, אין הכוונה לאדם חסר שכל כמו ילד או שוטה. כי נאמר בחז"ל על תלמיד חכם אין בו דעת שיש להתרחק ממנו, ובודאי אם הוא תלמיד חכם יש בו חכמה וידע רב אלא עניין הדעת הוא הידיעה כיצד לחיות את חיי המעשה ע"פ מה שלמדנו והדעת עניינה עצם החיים בדרך של חכמה, וכמו שנזכר על החיבור בין אדם לחווה "ואדם ידע את חוה אשתו" ואמור שהוא התנהג איתה ע"פ מה שהבין את טובתה, ומכאן שמי שאין בו דעת הוא מי שלומד תורה ואינו מקיים, מדבר על ערכי מוסר אך מתנהג באופן לא מוסרי, וכשהוא סובל מתוצאות מעשיו אין לרחם עליו כי הוא גרם לעצמו כי ידע שדרכו היא מקולקלת והמשיך לאחוז בה.