שלום הרב! בגמרא מופיעים סיפורים על התנהגות של אמוראים ותנאים שלפעמים נראית לכאורה תמוהה מאד. לדג’ במסכת שבת רב הגיע לבבל וקרנא שאל אותו כדי לבחון אותו ורב קילל אותו שיהיה לו בעיה בעין. או בהמשך, שמואל רצה לרפאותו ורב חשב שרצה לצערו ושוב קילל אותו. לפי מה שלמדנו ת"ח עובד ה’ תפקידו ללמד זכות על עמ"י ולכאורה רואים פה מידה של כעס\נקמנות וכד’. או במקרה שאחד האמוראים שם את רגליו שהיו מלוכלכות על המיטה של אחד האמוראים (של רבא אולי) והאמורא הקפיד וניסה לצער אותו בשאלות שהוא לא ידע תשובות על,הם. הייתי שמח להארות מה הסיבה שגדולים כאלו נהגו בצורה כזו.

בדברים כמו אלו כדאי להסתכל בפרושי האגדות של חכמי ישראל: מהרש"א, מהר"ל, עין אי"ה, יערות דבש וכו'. בדברים כאלו שנראים בהשקפה ראשונה כתמוהים - וודאי שמסתתרים מאחוריהם רעיונות של חז"ל. אין להעלות על הדעת שחז"ל התנהגו בצורה לא אלמנטרית, ולכן אין להבין דברים אלו כפשוטם. יש להסתכל איך גדולי ישראל ביארו דברים אלו.