חטא עץ הדעת

From ויקישיבה
(Redirected from חטא אדם הראשון)
Jump to navigation Jump to search

חטא עץ הדעת (לפעמים מכונה חטא אדם הראשון) הוא חטאו של האדם הראשון והחטא הראשון שמופיע בתורה. לאחר שנברא אדם, נאמר לו כי הוא יכול לאכול מכל פירות גן עדן אך הוזהר שלא לאכול מפרי עץ הדעת. אמנם, הנחש הצליח להסית את חווה לאכול מפרי העץ ולאחר מכן נתנה גם לאדם לאכול. בעקבות החטא- נגזרה על אדם הראשון מיתה והוא גורש מגן עדן.

איסור האכילה[edit]

לאחר שנברא אדם הוא הונח בגן עדן לעבוד בו ולשמור עליו. הקב"ה מצווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת וכי כאשר יאכל ממנו הוא עתיד למות "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

החטא[edit]

על אף האיסור, הנחש, שמתואר בתורה כמי שהיה " עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" ניסה להוביל את חווה לאכול מפרי עץ הדעת. בתחילת דבריו, הנחש שואל את האישה האם הקב"ה אסר עליהם מכל עצי הגן על מנת להתחיל לדבר איתה. הרד"ק מפרש כי למרות שהנחש ראה כי אדם וחווה אוכלים משאר עצי הגן, הוא רצה להוכיח לחווה כי אלוקים לא אוהב אותם ולכן מן הסתם אסר עליהם לאכול מעצי הגן‏[1].

Geresh.png וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע Geresh.png
– בראשית פרק ג'

.

לאחר שחווה מסבירה לו שהאיסור איננו על כל העצים אלא רק על עץ הדעת אותו אסור לאכול ולגעת בו. הנחש מסביר לחווה שמי שאוכל מעץ הדעת לא מת, אלא שאלוקים אסר עליהם לאכול ממנו מכיוון שהוא רצה למנוע מהם להיות בעלי כוחות כמותו ויכולים ליצור עולמות‏[2] או להיות בעלי כוחות כמלאכים‏[3].

חז"ל סנהדרין כט א מפרשים כי חווה לא דייקה בדבריה ולמרות שהאיסור היה רק לאכול מפירות העץ- היא הוסיפה גם איסור נגיעה בעץ. רש"י מפרש כי הנחש לאחר מכן דחף את חווה לעץ והראה לה כי הנגיעה לא פגעה בה וכך שכנע אותה גם לאכול מפירותיו ועל כך אמרו חז"ל כל המוסיף גורע[4][5].

לבסוף, חווה התפתתה לדברי הנחש, אכלה מפרי העץ ונתנה גם לאדם לאוכלו "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם‏[6] וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

רש"י מפרש כי לאחר שחווה אכלה מן העץ, היא חששה שהיא אכן תמות ולכן נתנה גם לאדם לאכול בשביל שלא תמות היא והוא יינשא לאחרת.

לאחר החטא[edit]

לאחר שאכלו אדם וחווה מעץ הדעת, נפקחו עיניהם והם הבינו שהם עירומים ולכן עשו לעצמם חגורות מעלי תאנה‏[7]. אדם וחווה שמעו את אלוקים מתהלך בגן והתחבאו מפניו והקב"ה קרא אל האדם "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה".

אדם הסביר כי הוא התחבא בעצי הגן מכיוון שהוא עירום ולא רצה שיראו אותו. אלוקים בתגובה שואל אותו מניין הוא יודע שיש פגם בכך שהוא עירום והאם הוא אכל מפרי העץ. רש"י מבאר כי הקב"ה רצה להיכנס עימו בדברים בשביל שיוכל להשיב על דבריו ולא יבהילו מיד בעונש.

אדם מודה כי הוא אכל מפרי העץ אך מאשים את חווה כמי שנתנה לו לאכול מהעץ. הרמב"ן מפרש כי טענתו של אדם הייתה שחווה ניתנה לו מאת ה' על מנת לעזור לו ולכן האמין לה שאכילת הפרי אכן תעזור לו. חווה מנגד האשימה את הנחש כמי שהטעה אותה.

העונש לנחש[edit]

ה' מעניש את הנחש וקובע כי בעקבות מעשיו הוא יילך על גחונו ויאכל עפר ותהיה שנאה קבועה בין זרעו ובין זרע האדם, כאשר האדם יפגע בו בראשו והוא ינשך אותו בעקב "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב".

המהר"ל (נתיבות עולם נתיב העבודה י) מבאר כי עונשו של הנחש היה מידה כנגד מידה. לפירושו, הנחש היה הולך בקומה זקופה והיה מסית את האדם שלא להשתחוות לקב"ה ולא להקשיב למצוותיו כמבואר בגמרא סנהדרין כט א ולכן נענש גם שנאלץ ללכת על גחונו ולא יוכל ללכת בקומה זקופה. באופן דומה, רבינו בחיי (בראשית ג,יד) פירש כי כשם שהנחש השפיל את אדם וחווה והורידם ממעלתם, כך הקב"ה הוריד אותו ממעלתו.

הגמרא מדייקת כי למרות שהקב"ה פנה קודם לאדם וחווה לשמוע את טענתם הוא לא פנה לשאול את דברי הנחש. הנחש היה עשוי לטעון כי למרות שהוא פיתה את חווה, היה עליה לשמוע לקול ה' שהרי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אך הגמרא לומדת כי אין טוענים למסית ולא מנסים למצוא טענות לזכותו.

עונש האדם וחווה[edit]

לאחר העונש לנחש, אלוקים מתאר את העונש לחווה "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". האבן עזרא מפרש כי הקללה לאישה היא שתאלץ להקשיב לבעלה, ומנגד הרמב"ן מפרש כי הכוונה שתשתוקק להיות עם בעלה על אף צער ההיריון והלידה.

העונש לאדם היה קללת האדמה שתוציא תבואה רק בקושי ובעבודה קשה "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

שינוי האדם לאחר החטא[edit]

הרמב"ם חלק א ב מביא שאלה ששלח לו אדם שאמר כי למעשה אדם הראשון הרוויח מחטא עץ הדעת. המקשה הסביר כי מראש כוונת הקב"ה הייתה שלאדם לא תהיה תבונה ויהיה כאחת החיות, אך לאחר שהאדם הימרה את פי ה'- הוא קיבל את הדעת שהיא השלמות הגדולה של האדם.

הרמב"ם מסביר כי מראש היתה באדם תבונה- שהרי האדם נברא בצלם אלוהים כאשר צלם זה הוא שכלו ותבונתו של האדם איתם נברא. הרמב"ם גם מחזק את פירושו בכך שהאדם קיבל ציווי בעוד אין ציווי לבהמות ולמי שאין לו שכל. גם האבן עזרא הסביר כי היה לאדם דעת והוכיח זאת מכך שכבר לפני החטא האדם קרא שמות לכל החיות.

אמנם, לאחר שהמפרשים הסבירו כי הייתה דעת באדם מעת בריאתו, הם נתנו הסברים שונים לשינוי שהתרחש באדם לאחר חטא עץ הדעת:

טוב ורע מול אמת ושקר[edit]

הרמב"ם מפרש כי לאחר אכילת עץ הדעת האדם ירד ממדרגתו ובעוד בתחילה ידע להבחין בין אמת ושקר לאחר החטא הוא ידע רק להבחין בין טוב ורע. הוא מסביר כי ישנם ידיעות שהם ודאיות וברורות לנו מן ההיגיון (כגון שכדור הארץ עגול) והם המושכלות. מנגד, ישנם דברים שאינם נגזרים מההיגיון אלא מהצורך של בני האדם והם המפורסמות. דוגמא לדבר זה הוא ההליכה בעירום כאשר מצד ההיגיון אין לאסור דבר זה אלא רק מצורך בני האדם שנוטים אחרי תאוותיהם.

אמנם, לאחר החטא, האדם כבר לא היה מסוגל להבחין בין טוב ורע באופן ודאי על ידי שימוש בהיגיון, אלא הבחין ביניהם רק מכוח מה שמועיל לבני האדם. הרמב"ם מדייק כי לאחר אכילת עץ הדעת היו אדם וחווה "יודעי טוב ורע", כלומר יודעים להבחין בין מה שטוב לאדם ומה שרע לו אך לא ידעו כבר להבחין בין האמת והשקר כפי שידעו לפני כן להבין באופן ודאי מתוך ההיגיון מה האמת שצריך לעשותה ומהו השקר.

התגברות תאוות המשגל[edit]

הרד"ק‏[8] מבאר כי אכילת פרי עץ הדעת הולידה באדם את תאוות המשגל שהיא טובה כשהיא מותרת ורעה כשהיא אסורה. הוא מוכיח כשיטתו משמו של "עץ הדעת" כאשר "לדעת" הוא כינוי למשכב, וכן מכך שרק לאחר החטא הבחינו אדם וחווה כי הינם עירומים. לשיטתו, גם לפני החטא ידעו אדם וחווה על המשכב‏[9] אלא שלא הייתה בהם תאווה לכך ורק לאחר האכילה התאוו לכך ולכן התבוששו מהעירום.

באופן דומה, הרש"ר הירש (בראשית ב,כה) מפרש כי לפני החטא האדם שלט ביצרו ולכן לא התבייש בגופו שניתן לו מאת הקב"ה למילוי ייעודו כפי שניתנה לו נשמתו. אמנם, לאחר שחטא והתשעבד ליצרו, גופו כבר לא היה רק למילוי ייעודו האלוהי אלא גם למילוי תאוותו ולכן הוא התבייש בגופו.

מנגד, הרמב"ן דחה את הפירוש כי מדובר בתאוות המשכב. הוא הוכיח זאת מכך שלאחר החטא הקב"ה אומר על האדם "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". מדברי הקב"ה על החטא מובן כי אין מדובר על ידיעת המשגל אלא על ידיעה הקשורה גם לקב"ה. האברבנאל תירץ קושיא זו ופירש כי הדמיון בין האדם לבין הקב"ה הוא ביכולת ההולדה שיש בה דמיון בין האדם המוליד והקב"ה הבורא‏[10].

יצירת הבחירה החופשית[edit]

הרמב"ן מפרש כי לפני החטא, האדם הראשון שמר על מצוות ה' ללא הרהור והתנהג לפי צוויו כשאר הבריאה. אמנם, לאחר האכילה מעץ הדעת האדם קיבל את הבחירה החופשית ולכן נקרא "עץ הדעת" שמכניס באדם את הדעת והרצון החופשי ולכן לאחר האכילה יכל גם שלא לשמוע לקול ה'. הרמב"ן מסביר שבעקבות שינוי זה הקב"ה גם נדרש לגרש את אדם וחווה מגן העדן על מנת שלא יאכלו את עץ החיים ולא הסתפק רק בלצוות עליהם שלא לאוכלו.

אמנם, בעל העקידת יצחק (בראשית שער שביעי) הקשה על הרמב"ן שהיכולת של האדם לבחור היא היכולת העליונה שלו ונבראה יחד איתו כמאמר חז"ל "והנה טוב מאוד"- 'טוב' זהו יצר הטוב 'מאוד' זהו יצר הרע". הוא מסביר כי היכולת של האדם להגיע לשלמות היא רק מכוח זה שיש בו יכולת בחירה והוא מצליח להתגבר על יצרו, ולא ייתכן שדבר זה ניתן לו רק לאחר החטא. כמו כן האברבנאל מקשה על דברי הרמב"ן שבמידה ואכן לא היה לאדם תאווה ויכולת לחטוא לפני החטא- איך הוא התפתה אחר תאוותו וחטא?

על מנת לענות על שאלות אלו, רבי חיים מוולוז'ין[11] פירש כי גם קודם החטא היה האדם בעל בחירה חופשית- "כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה והגם כי הרי אחר כך חטא". אמנם, הוא מסביר כי לפני החטא היה האדם בטבעו ישר ולא התפתה לחטוא מעצמו, ולכן היה צורך בנחש חיצוני שיפתה אותו. לפירושו, האדם היה בעל בחירה לחטוא כפי שיש לאדם בחירה להיכנס לתוך האש, אך הרצון לחטוא הגיע אליו מבחוץ ולא כמו לאחר החטא שיצר הרע נמצא בתוך האדם ומרגיש לאדם כמו חלק ממנו‏[12].

מדוע אדם לא מת?[edit]

כאשר האדם צווה שלא לאכול מעץ הדעת, הוא הוזהר כי אכילה זו עלולה להוביל למותו "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". אמנם, המפרשים התקשו מדוע לאחר האכילה האדם לבסוף לא מת אלא רק גורש מגן העדן?

הרמב"ן (בראשית ב,יז)‏[13] מפרש כי לפני החטא היה האדם הראשון עתיד לחיות לנצח ולא למות והיה גופו כמו הנשמה שלו שלא מתה לעולם. לאחר החטא, האדם גורש מגן העדן ואז הפך להיות בן מוות והתקיימה בו אזהרתו של הקב"ה שהוא כבר לא יחיה לעולם אלא ימות.

האברבנאל מפרש כי מלכתחילה האדם יכל לחיות בגן עדן לעד מכיוון שהתנאים בגן והאכילה מפירותיו (כולל מעץ החיים) הייתה מועילה לו לחיות לנצח. העונש על האכילה מעץ הדעת היה גירוש מגן העדן שגרם לאחר מכן לשינוי תנאי החיים של האדם שלא יכל יותר לאכול מעצי גן העדן וכן נאלץ לעבוד את האדמה- דבר שהוביל לבסוף גם למותו כדברי הקב"ה.

הנחש הקדמוני[edit]

בתורה הנחש הקדמוני מתואר כמי שהיה "עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" וכן היה מסוגל לדבר אל חווה ולפתות אותה לאכול מעץ הדעת. המפרשים‏[14] מדייקים כי מכך שלא נכתב במיוחד כי ה' פתח את פי הנחש כפי שמובא באתונו של בלעם, מובן כי לא היה מדובר בנס מיוחד אלא כי הנחש יכל לדבר בטבעו.

במדרשים מבואר כי הנחש הקדמוני היה שונה מהנחש המוכר לנו כיום וכפי שמובא בבראשית רבה (כ,ה) "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו". לפי פירושם‏[15] לפני החטא היה הנחש דומה במידת מה לאדם, והיה בעל שכל לדבר והיה בעל ידיים ורגליים, אך לאחר החטא הפך לחיה ככל החיות.

באופן אחר, רבי סעדיה גאון‏[16] מפרש כי הנחש היה למעשה היצר הרע שהתחפש לנחש. פירוש זה מופיע גם במדרש שם מובא כי סמאל רכב על הנחש וכן בדברי הזוהר שהביא מחלוקת האם מדובר ביצר הרע או בנחש ממש. אמנם, הרד"ק הקשה על שיטה זו כי במידה ואכן היה זה השטן שהתחפש לנחש, מדוע נענש הנחש על מעשה זה? וכן כיצד נאמר בפסוקים שהנחש היה ערום אם כלל לא היה מדובר בנחש?

האברבנאל הסביר באופן מחודש כי הנחש כלל לא דיבר אל האישה אלא היא רק ראתה אותו עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו ולא ניזוק מכך. לפירושו, כל השיחה בין האישה והנחש הייתה רק בראשה של האישה שטענה במחשבתה כלפיו שאסור לאכול וענתה בעצמה כי אין בכך כל חשש. הוא מוכיח כשיטתו גם מכך שלא נאמר בתורה כי האישה הקשיבה לקול הנחש אלא כי ראתה שהעץ טוב למאכל, שהרי לפירושו הנחש אכן לא דיבר בפועל‏[17]. האברבנאל מפרש כי עורמתו של הנחש לא הייתה בכך שהוא מסוגל לדבר אלא בכך שידע לעלות לעץ ולאכול מפירותיו דבר שלא עשו שאר החיות.

החטא כמשל[edit]

יחד עם הפירוש שהובא לעיל במורה הנבוכיםחלק ב ל, מפרש הרמב"ם את חטא אדם וחווה גם בצורת משל כאשר הוא מסתמך על דברי חז"ל כי אדם וחווה נבראו בתחילה גב אל גב כאדם אחד. לדבריו, אדם מסמל את הכוח השכלי ואילו חווה מסמלת את החומר והגופניות. לפירושו, הנחש מסמל את השטן ויצר הרע וכפי שניתן לראות הנחש איננו פונה כלל אל ה"אדם" הכוח השכלי אלא דווקא מנסה לפתות את הגופניות. דברי הקב"ה לנחש כי תהיה איבה בין זרע הנחש וזרע האישה מסמלים את המאבק המתמיד שבין יצר הרע ובין האדם כאשר בעוד האדם מנצח את הנחש בראש ("הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ") הנחש מנצח אותו בעקב ("וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב").

משמעות החטא לעתיד[edit]

הרב קוק באגרת קלד מבאר כי בניגוד למחשבת הנוצרים כי לאחר חטא אדם הראשון העולם הזה הוא כעין "בית כלא" התורה רואה בגן העדן הבטחה לעתיד. הוא מבאר כי כאשר אנו יודעים שהיה לאדם אפשרות להיות מאושר מאוד בגן העדן, ורק חטא הוא שהרחיקו משם, אנו מובטחים כי כאשר נתקן חטא זה נוכל לחזור לאותה מעלה שהייתה באדם לפני החטא.

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים

  1. בעל עקידת יצחק (בראשית שער ט) מפרש כי הנחש בכוונה דיבר בלשון גוזמא על מנת לגרום לחווה לדבר גם בלשון גוזמא ולומר כי האיסור היה גם לגעת בעץ ולא רק לאכול מפירותיו
  2. רש"י
  3. אבן עזרא
  4. בניגוד לסייגים של חז"ל שהם מוגדרים כאיסורי דרבנן שמתווספים על איסור הדאורייתא, חווה הציגה את ההוספה שלה כחלק מדבר אלוקים ולכן שינתה את מהות האיסור עצמו ופגעה בו
  5. אמנם, הכלי יקר מפרש כי חווה לא הוסיפה את הדברים מעצמה, אלא אדם אמר לה את האיסור יחד עם הסייג ולא אמר לה שהאיסור כולל רק את האכילה ושהוא הוסיף את הסייג
  6. רש"י פירש כי הכוונה שהיא רצתה שהעץ יפתח את עיניהם כפי שהנחש אמר. הרמב"ן פירש כי הכוונה שהעץ עצמו היה תאווה לעיניים להסתכל עליו ומושך אליו את מי שסביבו. ייתכן שמראש חשבה חווה כי יש פגם מהותי בעץ, אך לאחר שהסתכלה בו וראתה שהוא טוב כבר התחילה להאמין לדברי הנחש
  7. רש"י פירש כי גם עץ הדעת היה עץ תאנה ולכן עשו לעצמם בגדים מעליו
  8. בראשית ב,יז וכן מבאר האבן עזרא בראשית ג,ז וכן האברבנאל
  9. כדברי המפרשים כי קין נולד בגן עדן
  10. אם כי גם לשיטתו- מכיוון שהיתה באדם היכולת להוליד גם קודם לכן- לא ברור מדוע לאחר החטא הוא הפך לדומה יותר לקב"ה. באופן אחר פירש האברבנאל כי דברי של הקב"ה היו בלשון תמיהה- האם האדם היה כאחד ממנו ויוכל להתנהג בגן העדן ללא חטא לאחר שכבר נכנסה בו התאווה
  11. נפש החיים א,ו
  12. באופן דומה, גם הרמח"ל (דעת תבונות,מ) הולך בכיוון זה ואומר כי האדם יכל להבין בשכלו את הרע, אך עינו הטעתה אותו לחשוב כי הוא דווקא טוב. הוא מדייק כי לא נאמר כי אדם וחווה התאוו לעץ הדעת אלא שראו כי הוא טוב למאכל, שהרי לא הייתה להם תאווה פנימית, וממילא הראייה שלהם הכשילה אותם
  13. וכן פירש האבן עזרא בפירוש הקצר על בראשית ג,ז
  14. רד"ק בראשית ג,א וכן האברבנאל
  15. וכן פירש האבן עזרא (ג,א) והרן (דרשות א,מה)
  16. וכן הרמב"ם בפירושו האלגורי למעשה
  17. הוא מוכיח כשיטתו ממקרים נוספים בתנ"ך מהם נשמע כאילו חיות מדברות כגון "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות" או "שאל נא בהמות ותוך ועוף השמיים יגיד לך" שגם בהם אין הכוונה שהחיות מדברות אלא שניתן להבין דברים מההתנהגות שלהם כאילו הם מדברים. כמו כן, הוא מסביר כי האישה ראתה כי הנחש היה שמן ובריא לאחר אוכלו את הפרי ומכך הבינה כי הוא יהיה טוב בשבילה