ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חטא אדם הראשון - נוגע אלינו? ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קוממיות בימה תורנית Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תש"ע

חטא אדם הראשון - נוגע אלינו?


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

מושגים רחוקים מחיינו, לכאורה, ממלאים את הפרשה: גן-עדן, עץ החיים והדעת, נחש מדבר, "בזעת אפיך תאכל לחם", ו"בעצב תלדי בנים". מהו המסר לדורנו העולה ממושגים אלו הפותחים את התורה? בתשובה לכך תעסוק הבמה התורנית השבוע.



מ'בעצב תלדי' לאפידורל
הרב פרופ' אברהם שטיינברג שליט"א - ראש מערכת האנציקלופדיה התלמודית
בחטאם של אדם וחוה מצינו שלשה שלבים: 1. שלב מקדמי - הוספה על הציווי ("ולא תגעו בו"), ותאוה וחמדה ("וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל") 2. שלב החטא 3. העונש - לאשה, צער בהריון, לידה וגידול בנים; לאיש, צער בהשגת הפרנסה, ובעבודת הקרקע.
האם השתנו נתונים אלו עתה בימינו? האם ההתקדמות האדירה בטכנולוגיה ובמדע מהווה תיקון לחטא הראשון וסילוק העונש?
לכאורה ניתן לומר כי יש באמצעים רפואיים חדישים של אלחוש, כדי לסלק את צער הלידה מן האשה, וביהדות מעולם לא הייתה התנגדות לשיכוך כאבי יולדת (בניגוד לעמדת הקתולים בעבר). כמו כן, לכאורה ניתן לומר שהחידושים הטכנולוגיים האדירים בכל תחומי החיים, בחקלאות, בתעשייה, במסחר ובחיי היומיום, יש בהם כדי לסלק את זעת האפיים להשגת לחם ופרנסה.
אכן, לאמתו של דבר נראה שהאירועים הדרמטיים בראשית יצירת האדם לא השתנו מהותית, אם כי חל שינוי חיצוני:
כבחטא הקדמון, הדרך המקדמית להישגים מדעיים וטכנולוגיים, נותרה מהותית במידה רבה כפי שהייתה אצל אדם וחוה. היינו, המוטיבציה המרכזית של מדענים היא להוסיף עוד ועוד ידע ללא הצבת גבולות וללא רצון אמיתי לקבל גבולות. כמו כן התאוה והחמדה לפרסום, קריירה, ורווחים כספיים ואחרים, נותרו גורמים מרכזיים אצל מדענים רבים, למרות שיש ביניהם לא מעטים שעושים זאת מתוך אידיאלים אחרים.
גם העונש, הן לאשה והן לאיש נותרו על כנם, אם כי בדרכים קצת שונות. עונשה המקורי של חוה מתואר כ"עצבון", והסביר הרש"ר הירש שעצבון הוא כאב רוחני או נפשי, ולא כאב פיסי. היינו, עונשה של האשה מתבטא בחרדות ובפחדים הקשורים למהלך ההריון, הלידה, וגידול הילדים מפני הלא-נודע והחשש לתוצאות שליליות של פרי בטנה.
אמנם ניתן בימינו להפחית במידה משמעותית את הכאב הפיסי של הלידה, אך דווקא בימינו עלה סף החרדה במהלך ההריון בגלל ריבוי האמצעים האבחוניים הטכנולוגיים, וכן עלתה רמת העיצבון בגידול הילדים, עקב תוצאות קשות של הישרדות יילודים עם מומים ונכויות חמורים, דווקא בגלל היכולת הטכנולוגית להאריך חייהם של פגים קטנים ויילודים עם מומים קשים.
ומעניין שגם ביחס לאדם הראשון משתמש הכתוב במונח עיצבון - בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. אשר על כן, אמנם יש הקלה פיסית בעבודת האדמה לאור חידושים טכנולוגיים מרשימים, אך דאגות הפרנסה לא חלפו מן העולם, ויתכן שאף התגברו.
המסקנה העולה מן הדברים שאכילת אדם וחוה מעץ הדעת הביאה למין האנושי את היכולת ואת הרצון להרבות בחכמה (ראה רמב"ן בראשית ג' ז': ותפקחנה עיני שניהם - לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש). אכן גזירות הקב"ה על המין האנושי בגין החטא הקדמון נותרו בעינן. יחד עם זאת, תפקידנו לצמצם את דרגת הקללה והעונש על ידי שימוש מושכל ונכון במדע ובטכנולוגיה. דבר זה דורש הבנה מעמיקה של המטרות הנכונות בפיתוחים מדעיים, ושמירה על גבולות מוסריים והלכתיים בפיתוחים אלה.

יגורתי מפני (הגירוד) באף

הרב יצחק הלוי שליט"א - רב הישוב קרני שומרון
כאשר אנחנו נגשים לדבר על חטאו של אדם הראשון, יש לגשת אל הקודש בדחילו ורחימו, ברתת ובחלחלה. יש לזכור את דברי חז"ל שאמרו: "אדם הראשון אמר למשה: אני גדול ממך! שנבראתי בצלמו של הקב"ה" (דברים רבה י"א). ואף על פי כן, איך אנחנו יכולים להבין אותה מעידה, ומה נוכל ללמוד מכך?
אנסה לתאר חוויה אישית שלי, אשר באמצעותה ניתן, אולי, להמחיש במה דברים אמורים. ביום ששי, בערב שבת קודש, לפני מספר שבועות התוודעתי באופן מוחשי ואישי אל היצר הרע. ובאותו רגע - "נפל לי האסימון".
מדי כמה שבועות, ביום שישי, אני נוהג לגשת אל הספר להסתפר. הספר אצלו אני מסתפר הוא ספר מיוחד. גם מספר את שערי וגם מספר סיפורים מתובלים בחידושי תורה, ואצלו התוודעתי, כאמור, אל יצר הרע, במוחש.
הספר, כדרכו, מניח תחילה את המעפורת (על פי שבת ט') על הצוואר, כאשר הידיים כבולות, למעשה, מתחתיה. והוא מתכוון לגשת אל המלאכה. והנה - גירוד קל שבקלים באף, כאומר: דגדג אותי קלות! האם נסיתם פעם להתמודד עם דבר כזה, כאשר נבצר מן הידיים להגיע אל היעד? כאשר אתה כבול ב"עבותות אהבה" של הספר... ואני מתפלל, שהספר יעשה איזו שהיא הפוגה, איזו הפסקה - "טיים אאוט!", אולי ירכיב את המכונה, יחפש אחר מספריים, וכך אוכל להשחיל את ידי מבעד למעפורת ותוך כדי הרמתה, רק דגדוג קל, גירוד קטן, וזה יעבור!
ב"ה, תקוותי התממשה. הקב"ה מקבל תפילה שנאמרת מעומק הלב: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם...", הספר נתן לי "רגע" של הפוגה. ותוך כדי כך, שהוא מתעסק בענייני השיער, תוך שהוא בורר לעצמו כלי משחית כלשהו, אני שולף יד ומחכך בהנאה. כאומר לעצמי: זהו! גירוד קל אחד, וגמרנו! נו, מה כבר יכול לקרות. בסך הכול, אין איסור, לא מהתורה ולא מדרבנן, לגרד את האף! לא ראיתי בדבר משום כניעה לגירוד. שכן, יכולתי שלא לעשות זאת. ואז שלחתי יד מהירה, וזהו נפטרים מן הגירוד, ומתפנים לענייננו.
והנה אני תופש את עצמי ממשיך לגרד את אפי, "על אפי ועל חמתי!", ואף שהספר כבר מוכן מזמן להמשיך במלאכת הקודש שלו. אבל, הפעם, הפכתי להיות אסרטיבי. אני לא אפסיק באמצע! הדגדוג הפך למטרד של ממש. וקשה לי להפסיק. ואז קלטתי את מה שאנחנו מבקשים מדי בוקר: ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון! אבל מי חושב בשעת בוקר זאת על גירודים, "כי יגורתי מפני האף!...".
זה נשמע מצחיק. מי שלא התנסה בגירוד, יכול להמשיך לצחוק. אבל, מי שנמצא "בקטע הזה", קולט מהר, כי הקו העובר בין ניסיון לביזיון הוא קו דק מאד, שברירי ביותר. היו אלו "שישים שניות" של "הכרת האויב". אלו הן דרכי הפעולה של היצר הרע, כך גם יכול האדם להיגרר אחר החטא.
מעתה, אין מקום לתמוה על כך, איך אדם גדול כזה, אדם הראשון, קבל ציון "טעון שיפור" במשמעת. חז"ל דורשים את הכתוב: "האשה אשר, נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל" - אכלתי, ואמשיך ואוכל! (בראשית רבה י"ט). ככה אני. כך בראת אותי, עם מערכת של קונפליקטים, מעלות ומורדות. ואין אדם בעולם, שהינו נקי ממצבים אלו.
ואולם, דווקא משום כך יצאתי מעודד. כי הבנתי שאותן התלבטויות והתמודדויות, הינן גם נחלתם של כל גדולי ישראל. ואם הם יכלו, על אף אותה שרשרת ניסיונות, לעבור את המשוכה הזאת שנקראת העולם הזה, בהצלחה, אזי גם אני יכול! וזה הספיק לי.
ואם תקרא/י את/ה את הדברים הללו, לעניות דעתי, תזדהה גם אתה עימהם, ותיווכח שהקריאה בגוף ראשון מכוונת ממש אליך.
מסקנה: עץ הדעת - טוב או רע? גם זה וגם זה! וכלשון הכתוב: "עץ הדעת טוב ורע". הכול תלוי בך! "הכדור נמצא במגרש שלך"!

דרך עץ החיים
הרב אייל יעקובוביץ’ שליט"א ראש ישיבת ההסדר בצפת
האדם הראשון לא היה מישהו בעבר, שהרי אין התורה עסוקה בסיפורי רכילות. האדם הראשון הוא בעצם אנחנו ועד היום אנו סבוכים בחטאו, אוכלים מעץ הדעת ומבקשים את דרך עץ החיים. מהם אם כן עץ הדעת וכותנות העור, מיהו הנחש ולאן גורשנו?
נראה כי פרשה זו היא כה יסודית, עד כי ההיסטוריה האנושית כולה מתמודדת עם חבלי חטא זה, ומנסה להיגאל ממנו. מעולפת סוד היא הפרשה וננסה בדחילו ורחימו לגשת עדיה.
מעת בריאת האדם בעולם מופיע שם ה' בתורה בשני שמות צמודים - "הוי"ה אלקים". הפעם הראשונה בה מוזכר שם ה' בתואר 'אלוקים' בלבד הוא בדיבורו של הנחש לחווה - "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן", מכאן ואילך נפלה גם האשה בכך, והיא מכנה את שם ה' בשם אלקים בלבד.
האדם מסוגל מטבעו לראות את שם ה' הנעלם בעולם, המוטבע בטבע ולחבר את הבריאה לבוראה. זו המשמעות של חיבור שם אלוקים (בגימטריה - הטבע) - לשם הוי"ה - המבטא את השתלשלות הבריאה ממקורה. אמנם נכון, הוגבל האדם מעפר, והוא שייך אל הטבע, אך יחד עם זאת נופחה בו נשמת חיים.
הנחש, לעומת האדם, כולו מיסוד העפר. הנחש מייצג את הטבע כמות שהוא, מנקודת מבט עצמאית, מנותקת ממקורו. האדם מוגבה מהעפר על ידי מנעליו, וראשו של האדם אף מוגבה קומה נוספת מהעפר, למעלה מגופו. הנחש, לעומתו, ראשו בגובה גחונו והוא כולו מלחך את העפר. הנחש ערום היה מכל חיית השדה ולא היה מוקף כלל בהילה של אור. הנחש מלא כולו ב"כאן". כאן ועכשיו. משום כך אין הנחש לועס את מאכלו אלא בולע אותו כמות שהוא. הנחש איננו מסוגל לברר את ניצוצות הקדושה שבאוכל, על ידי הלעיסה והזיקוק ובכל מאכלו טועם הוא רק את טעם העפר המגושם. מבחינת הנחש העולם כולו הוא עולם הניחוש, אין בו אמת אבסולוטית, אמת שמקורה גבוה מעל הבריאה.
המצב של האדם ואשתו בגן עדן, דומה היה לבן מלך שלא יצא מהארמון כל חייו. פשוט לו לבן המלך מי המלך וכיצד עליו להתנהג. אז עוד לא היה מבחינת האדם קול ה' שמתהלך בתוך הגן, קול ה' היה מתהלך בתוכו, בנשמתו! ניגש הנחש אל האשה וקרא לה לצאת מהארמון, לנסות את הדרך ההפוכה רק כדי לנסות בעצמה, להיות לעצמה, להרגיש, לבדוק לבד. "אולי תחליטי בסוף לשוב לארמון", אמר הנחש לאשה, "אך אז תהיה זו ההחלטה שלך"... תדעי את בעצמך טוב ורע, תהיי כאלהים.
אם לפני החטא, ה"תפיסה הנחשית" הייתה מסומנת כחטא, הרי בעקבות הטלת זוהמת הנחש באשה, מתערבבים בקרבנו קול הנחש המנותק מה', בקולות אמיתיים - קולות המבטאים את רצונו של ה' שנהיה חופשיים, שתהיה בריאה בעולמות התחתונים. בריאה שהיא כביכול לעצמה אך היא דירה עבורו ית' ומקום לשכינה. חיבור שם הוי"ה לשם אלוקים.
כל המתח הקיים בעולם בין הקודש לחול, בין הדת לחיים, בין היצר ליצירה, בין העולם הזה לבין העולם הבא, בין אדם לחברו, במילים אחרות - כל המתח שקיים בעולם - יסודו מחטא זה. הבעש"ט אף הוסיף ואמר שאין מי שיוכל לתת פיתרון אמיתי לבעיית הגאווה, הפניות והאינטרסים. זוהי זוהמת הנחש שאפילו צדיקים עליונים מתו בסוף מחמתה. מילותיו האחרונות של הבעש"ט לפני מותו היו - "אל תבואני רגל גאווה", כאומר, לא נוקתה עדיין לגמרי תערובת זוהמת הנחש.
אם נדע ונזכור שהעור, העיוורות בה הולבשנו, מסתירה אור שקיים בנו, שאנו באמת בגן עדן ורק זוהמת הנחש היא זו שמנסה להרחיקנו, אם נזכה להעלות ניצוצות של קדושה מכל פרי שבגן החיים, נהפוך את להט החרב המתהפכת להתלהבות דקדושה ואת הכרובים שהפכו לשניים נחבר על ידי האהבה להיות שוב אחד. אם נשוב אל הדרך שהיא דרך עץ החיים, נזכה לחיות את ה' ולא רק לדעת, נוכל לטעום טעם גן עדן בחלות של שבת, ביין, בנרות ובהדסים , נשוב ונחדש ימינו - כמו בגן עדן מקדם, במהרה בימינו אמן.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il