מיקרופדיה תלמודית:אדם יודע

הגדרה^[1] - העושה מעשה שאין לו קיום, אנו אומרים שבודאי ידע שאין במעשיו כלום ונתכוין לדבר אחר.

כלל זה מצינו בשני מובנים:

שבאותו מעשה עצמו שאין לו קיום הוא מתכוין לדבר אחר

במובן זה יש שהמעשה בטל לגמרי ומתחדש מעשה אחר, ויש שאין קיום למעשה באותה הצורה והוא מתקיים בצורה אחרת.

דוגמאות לביטול המעשה וחידוש מעשה אחר

• המקדש אחותו, אנו אומרים אדם יודע שאין קדושין תופסים באחותו, וגמר ונתן המעות לשם דבר אחר, ונחלקו אמוראים בדבר: רב אמר לשם פקדון, ולפי שחשש שמא לא תרצה לקבל פקדון אמר שמקדשה, ושמואל אמר לשם מתנה, ולפי שחשש שתתבייש לקבל מתנה אמר שמקדשה (קדושין מו ב).

• המוכר לחברו קרקע גזולה והלוקח הכיר שאינה שלו, אנו אומרים אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן המעות, לרב לשם פקדון, ולשמואל לשם מתנה (בבא מציעא טו ב).

דוגמאות לקיום המעשה בצורה אחרת

• הבעל שנתן גט לשליח ואמר לו התקבל גט זה לאשתי, כשהשליח מסר הגט ליד האשה היא מתגרשת, אף על פי שהבעל אינו יכול לעשות שליח לקבלה (ראה ערכו), ושליח להולכה (ראה ערכו) הרי לא עשהו, שאנו אומרים אדם יודע שאינו יכול לעשות שליח לקבלה, וגמר ונתן לשם שליחות להולכה (גיטין סג א).

• קטנה שאמרה לשליח התקבל לי גטי והבעל נתן, כשהגיע גט לידה מתגרשת, שאדם יודע שאין שליחות לקטנה, וגמר ונתן לשם הולכה (גיטין שם).

שהמעשה שאין לו קיום היה לשעבר, ועכשיו הוא מתכוין במעשה אחר לדבר אחר, ולא על דעת המעשה הקודם

• המקדש את האשה בפחות משוה פרוטה ואחר כך בא עליה, מקודשת, שאדם יודע שאין קדושין תופסים בפחות משוה פרוטה, וגמר ובעל לשם קדושין אחרים (כתובות עג ב).

• קטן שקידש ובא עליה בגדלותו (שם), והמקדש את הקטנה וגדלה אצלו ובא עליה בגדלותה, מקודשת, שאדם יודע שאין קדושי קטנות כלום, וגמר ובעל לשם קדושין אחרים (שם עד א).

• המקדש במלוה ובעל, יש מהאמוראים שסובר שצריכה הימנו גט, שאדם יודע שהמקדש במלוה אינה מקודשת, וגמר ובעל לשם קדושין אחרים (ר' אלעזר שם).

בדינים אלה יש מהתנאים שחולקים וסוברים שאין אדם יודע אותם (ראה גיטין שם עג ב-עד א). הלכה, שאדם יודע בשניהם (רמב"ם אישות ז כג, וגירושין יא ו; טוש"ע אהע"ז לא ט, וקנה כ וכא). ויש אומרים שבפחות משוה פרוטה הדבר ספק, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט אף מהשני (ר"ן כתובות שם, ומגיד משנה אישות שם בשם יש מי שאומר, וכסף משנה שם לדעת הרמב"ם. ועי' חלקת מחוקק ס"ק יח, ובית שמואל ס"ק כא; רמ"א אהע"ז כח טז)^[2].

אדם יודע את הדין ולא את טעמו

המפריש חלתו קמח אינה חלה (ראה ערכה), וגזל הוא ביד כהן אם אינו מחזיר לו, ואין אומרים אדם יודע שאין מפרישים חלה קמח ונתן לשם מתנה, לפי שהוא "יודע ואינו יודע", יודע שאין מפרישים חלה קמח, ואינו יודע הטעם, שכסבור שמשום טרחה של כהן הוא ומכיון שהכהן קיבל עליו את הטרחה הרי זו חלה, ויאכל את עיסתו בטבל (ראה ערכו), ולכן תיקנו שהכהן יחזיר לו את החלה, כדי שידע שעיסתו לא נתקנה (קדושין מו ב).

הגבלות לכלל

יש מגבילים את הכלל של אדם יודע, שלא נאמר אלא בדבר הברור וידוע לנו, כמקדש אחותו וכיוצא, אבל לא בשאר דינים (שו"ת מהרי"ט חחו"מ סי' נב); ויש אומרים שלעולם אין מחזיקים אדם באינו יודע הדין (עי' קהלת יעקב מדות חכמים סי' א, בשם ריב"ש סי' תפ, ושו"ת מהריב"ל ועוד).

בדבר שיש בו מחלוקת אם המעשה בטל, אף על פי שהלכה שבטל, מכל מקום אין אומרים בו אדם יודע, שאין הכל בקיאים בכך הלכה כדברי מי (תוס' גיטין מה א וערכין ל א, ועי' קהלת יעקב שם ובית האוצר א כלל יז).

הערות שוליים