מיקרופדיה תלמודית:בל תאחר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - איסור לאחר תשלומי נדרים ונדבות וחיובי תורה ידועים אחר הזמן שקבעה התורה

בקרבנות

האיסור

הנודר בהמה לקרבן למזבח, אסור לו לאחר מלהביאו במשך זמן שאמרה תורה, שנאמר: כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ (דברים כג כב), ואם איחר - עבר על לאו זה (ראש השנה ד א, ושם ו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג), ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קנה; סמ"ג לאוין שלא; חינוך תקעד), ואין לוקים עליו, לפי שאין בו מעשה (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה י; רמב"ם שם).

הנודב

אחד הנודר, שאמר הרי עלי קרבן, ואחד הנודב, שאמר הרי זה קרבן, באיסור בל תאחר (ברייתא בראש השנה ה ב; רמב"ם שם), שנאמר כאן "נֶדֶר" (שם), ונאמר להלן: וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה (ויקרא ז טז) - מה להלן נדבה עמו, אף כאן נדבה עמו (ברייתא שם; ספרי כי תצא רסד).

הנודר ולא מפריש, והמפריש ולא מקריב

בין שנדר ולא הפריש קרבנו, ובין שהפרישו ולא הקריבו עובר בלא תעשה, שנאמר בפרשה זו: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (דברים שם כד) - "תשמור" זו מצות לא תעשה, "כאשר נדרת" זה נדר, "נדבה" כמשמעו (ספרי שם רסה; ברייתא בראש השנה ו א), והוצרכו שני הפסוקים ללמדנו שהלאו הוא בין כשנדר ולא הפריש, ובין כשהפריש ולא הקריב (גמ' שם)[2].

וכתבו אחרונים שבין באמר ולא הפריש, ובין בהפריש ולא הקריב עובר בשני הלאוים, בל תאחר ותשמור, אלא שאין נפקא מינה בריבוי הלאוים, כיון שאין מלקות על לאוים אלה, שאין בהם מעשה (מנחת חינוך תקעד ד).

קרבנות חובה

אף כל קרבנות חובה נתרבו לאיסור בל תאחר, שנאמר בפרשה זו: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ (שם כב), ואמרו: אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים (ברייתא ראש השנה ה ב; ספרי שם רסד, לגירסת רבנו הלל), ונחלקו ראשונים בצורת הלימוד:

  • יש מפרשים שנלמדים מכיון שכתוב בחטאת: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ (ויקרא י טז), ואשם ועולה ושלמים הוקשו לחטאת, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים (שם ז לז. רבנו הלל שם).
  • ויש מפרשים שכולם נלמדים ממשמעות הלשון "דרישה", שהם נדרשים ממך, שהרי חובה הם ומוטלים עליך (רש"י שם ד"ה אלו חטאות; תוספות שם ד"ה אלו)[3].

עולות ושלמים שאמרו, אף הם קרבנות חובה הם, כגון עולות-ראיה ושלמי-חגיגה, שהרי נדרים ונדבות של עולה ושלמים כבר למדנו מ"כִּי תִדֹּר נֶדֶר וגו' לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג כב. רש"י שם ד"ה ועולות). ואף על פי שעולת ראיה ושלמי חגיגה זמנם קבוע, מכל מקום אם הפרישם ולא הקריבם עובר בבל תאחר, כיון שאינם נפסלים בכך (תוספות שם)[4].

קרבנות חובה - שאף בהם ישנה מציאות שלא הפריש, ומציאות שהפריש ולא הקריב (טורי אבן ראש השנה ו א) - נתרבו גם בכתוב של "מוצא שפתיך" (שם כד), שנאמר שם: לַה' אֱלֹהֶיךָ (שם), ומקרא מיותר הוא לרבות חטאות ואשמות עולות ושלמים (גמ' שם, ורש"י ד"ה לה')[5].

בכור ומעשר בהמה

וכן עוברים בבל תאחר על בכור ומעשר-בהמה (ראש השנה ד א-ב), ושני לימודים בדבר:

  • נאמר: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ (שם כב), ו"ה' אלהיך" מיותר (רש"י שם ה ב ד"ה ה' אלהיך), ובא לרבות צדקות ומעשרות ובכור ומעשר - בהמה - ופסח (גמ' שם, לגירסת רבנו חננאל)[6].
  • המילים "כי דרש ידרשנו" שבאות לרבות קרבנות חובה (ראה לעיל), מרבות אף בכור ומעשר-בהמה, שאף הן חובה (רש"י שם ד"ה ועולות).

ונחלקו ראשונים בבכור זה, מי הוא שעובר עליו בבל תאחר:

  • יש סוברים שהכהן הוא שעובר עליו, אם איחר מלהקריבו לאחר שקיבלו מישראל (מאירי ראש השנה ד א, בשם יש מפרשים).
  • ויש סוברים שישראל עובר בבל תאחר, אם עיכבו בידו ולא נתנו לכהן (מאירי שם).

ומכל מקום בבכור בעל מום מצדדים ראשונים שאין הישראל עובר בבל תאחר אם לא נתנו לכהן בזמנו (תוספות שם ז א ד"ה הא), לפי שאינו ראוי להקרבה, ועל מתנות-כהונה אין איסור בל תאחר (טורי אבן שם ד א).

לא הקדיש ישראל את הבכור, גם לדעה שמצוה להקדישו (ראה ערך בכור בהמה טהורה) - אינו עובר בבל תאחר, כיון שהוא קדוש מאליו, אף אם לא הקדישו (טורי אבן שם ד"ה בכור ומעשר).

במעשר בהמה, אם הפרישו ולא הקריבו עובר בבל תאחר, אבל אם לא הפרישו אינו עובר בבל תאחר דאורייתא, אלא באיסור דרבנן בלבד (ירושלמי שקלים ג א, לפי תלמיד ר' שמואל בר' שניאור)[7], וחלוק בזה משאר הקרבנות, שבהם מבלי הקרבה אי אפשר לצאת ידי חובתו, וכיון שכל זמן שלא הפרישם אי אפשר להקריבם, עובר בבל תאחר, אבל מעשר בהמה אינו מחוייב דוקא להפרישו באופן שיקריבו, שאם רוצה יכול להטיל מום בכל העדר ולא יהיו ראויים להקרבה (ראה ערך מעשר בהמה), ולכן אינו עובר אלא בשכבר הפרישו, שאז אינו יכול להטיל בו שוב מום (טורי אבן שם).

פסח

אף בשלמים הבאים מחמת הפסח (ראש השנה ה א; ירושלמי שם א א) עוברים בבל תאחר, אם עבר זמנם (ראה להלן) ולא הקריבם, ושני לימודים בדבר:

  • נאמר: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ (שם כב), ו"ה' אלהיך" מיותר (רש"י שם ה ב ד"ה ה' אלהיך), ובא לרבות צדקות ומעשרות ובכור ומעשר - בהמה - ופסח (גמ' שם, לגירסת רבנו חננאל).
  • המילים "כי דרש ידרשנו" שבאות לרבות קרבנות חובה (ראה לעיל), מרבות אף את הפסח, שאף הוא חובה (רש"י שם ד"ה ועולות).

ואין הריבוי לפסח עצמו, שזמנו קבוע בארבעה עשר בניסן, ואינו כשאר הקרבנות, אלא בשלמים הבאים מחמת הפסח, שאם אבד פסחו והקריב אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, שהוא קרב שלמים, אם איחר להקריבו עובר בבל תאחר (בבלי שם; ירושלמי שם).

ובפסח עצמו נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאף עליו עוברים בבל תאחר, אלא שההבדל בינו לשאר הקרבנות הוא בזמן, שעל שאר הקרבנות עוברים אחר זמן ידוע, ועל הפסח עוברים מיד כשלא הקריבו בזמנו (ירושלמי ראש השנה א א, לפי הפני משה; כן משמע ברש"י שם ד"ה ופסח).
  • ויש אומרים שעל הפסח עצמו אין עוברים כלל בבל תאחר, שאין בל תאחר אלא כשלאחר איחורו עדיין ישנו בתשלומים, אבל פסח לאחר זמנו שוב אינו ראוי להקריבו (מאירי שם).

בהקדשות

קדשי בדק הבית

אף קדשי-בדק-הבית, כגון הדמים והערכים והחרמים וההקדשות, הם בכלל האיסור של בל תאחר - שאם אמר דמי עלי, או דמי פלוני עלי (ראה ערך דמים), או ערכי או ערך פלוני עלי (ראה ערך ערכין), או שאמר דבר זה חרם לשמים, או שאמר דבר זה הקדש, או הרי עלי הקדש, עובר עליהם בבל תאחר - שנאמר: כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ (דברים כג כב), והמילים "לה' אלהיך" באות לרבות דבר זה (ברייתא בראש השנה ה ב)[8], ונחלקו ראשונים בצורת הלימוד:

  • יש מפרשים שהוא נלמד מכך שקדשי בדק הבית הם כולם לה' בלבד ואין לכהנים בהם כלום (רש"י שם ד"ה אלו הדמין).
  • ויש מפרשים לפי שבכולם הוזכר "לה'": בערכים כתוב: בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה' (ויקרא כז ב), ודמים הם כערכים (ראה ערך דמים), ובחרמים כתוב: כָּל חֵרֶם וגו' לַה' (שם כח), ובהקדשות כתוב: וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ וגו' קֹדֶשׁ לַה' (שם יד. רבנו הלל לספרי כי תצא רסד; תוספות שם ד"ה ערכין).

חרם לכהנים

באומר "חרם זה לכהנים", שדינו ליתנו להם (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין בהם איסור בל תאחר, שלא נתרבו אלא חרמי גבוה (רש"י שם ד א ד"ה והחרמין), שכולם לה', ואין לכהנים בהם כלום (רש"י שם ה ב ד"ה אלו הדמין).
  • ויש אומרים שיש בהם איסור זה, לפי שהחרמים כל זמן שהם בבית הבעלים, הרי הם כהקדש לכל דבריהם, ואף הם בכלל הכתוב: כָּל חֵרֶם וגו' לַה' (שם כח), ולפיכך נתרבו אף הם בכלל החרמים לבל תאחר (תוספות שם ד"ה ערכין, על פי בכורות לב א).

כשהפריש ולא מסר לגזבר

קדשי בדק הבית מרובים גם מהכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וגו' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (דברים כג כד), שבו נכפל איסור בל תאחר, ללמדנו שאין הפרש בין כשנדר ולא הפריש, לבין שהפריש ולא הקריב (ראה לעיל), שנאמר בו: "אשר דברת", ודרשו: אלו קדשי בדק הבית (ספרי שם רסה; ברייתא בראש השנה ו א), ולכן אף בקדשי בדק הבית, בין כשנדר ולא הפריש הדמים, ובין שהפריש הדמים ולא מסרם לגזבר, עובר בבל תאחר (מנחת חינוך תקעד א(ד)).

בצדקות

החיוב ומקורו

הנודר לצדקה, אף הוא עובר בבל תאחר (ברייתא ראש השנה ה ב), שנאמר: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כב) - "ה' אלהיך" הוא מקרא מיותר, ובא לרבות צדקה, שנאמר בה: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כד יג. רש"י ראש השנה שם ד"ה ה' אלהיך).

צדקה נתרבה אף מהכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ וגו' (שם כג כד), שנאמר בו: בְּפִיךָ (שם) - זו צדקה (ספרי שם; ברייתא שם ו א), שבצדקה נאמר: יָצָא מִפִּי צְדָקָה (ישעיהו מה כג. רבנו חננאל שם; תוספות שם ד"ה בפיך; רבנו הלל שם), ולפיכך אין חילוק בו בין כשנדר ולא הפריש הדמים, ובין שהפריש הדמים ולא מסרם לגבאי (מנחת חינוך שם יב).

מתי עובר בצדקה

אם הפריש מעות לצדקה סתם, ולא נתן, עובר על הלאו (רא"ש ראש השנה א א; מרדכי בבא בתרא תצא; טוש"ע יו"ד רנז ג).

אם הפריש מעות ליתנם לעני פלוני, אינו עובר עד שיבוא פלוני לידו (מרדכי שם; רמ"א שם).

אם נדר לתת ליד הגבאי, ולא נתן, עובר על הלאו (מרדכי ראש השנה תשב, ותוספות שם ד א ד"ה והחרמין, בשם רבנו תם) בשעת תביעת הגבאי; ואם לא ידע הגבאי מנדרו, אינו עובר על הלאו, ומכל מקום צריך להודיעו מהנדר, כדי שיוכל לתובעו (מרדכי בבא בתרא שם; רמ"א שם).

אם נדר לחלק ביד עצמו כשירצה, אינו עובר על הלאו (מרדכי ראש השנה שם, ותוספות שם, בשם רבנו תם) אם הפריש שיהיו המעות מונחות אצלו ליתנן לעניים מעט מעט במקום שיראה לו (רא"ש שם; מרדכי בבא בתרא שם; טוש"ע שם).

אם אין עניים מצויים במקומו, אינו עובר על בל תאחר, עד שיגיע עני לידו (טוש"ע שם); ואם אין הדרך לחלק לעניים מיד, נחשב כאילו אין עניים מצויים (רמ"א שם), ולפיכך במקום שנהגו לחלק לעניים מעות בכל ערב שבת, אינו עובר אלא בערב שבת בלבד (מרדכי שם, בשם רבותינו).

הגבאי כשמאחר מלחלק לעניים, אינו עובר בבל תאחר (מרדכי ראש השנה שם, ותוספות שם, בשם רבנו תם), שאיסור בל תאחר חל על הנודר בלבד (חכמת מנוח שם).

הנודר צדקה לבית הכנסת

בנודר צדקה לבית הכנסת נחלקו הדעות: יש אומרים שישנו בבל תאחר (ספר המצוות לא תעשה קנז); ויש אומרים שאינו בבל תאחר, לפי שאין זו מצות עשה של תורה כצדקה לעניים (שו"ת הרדב"ז ב תרצח)[9].

בתרומות ומעשרות ומתנות עניים

תרומות ומעשרות

אף המעשרות ישנם באיסור בל תאחר (ראש השנה ד א - ה ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג), שנאמר: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כג כב) - "ה' אלהיך", הוא מקרא מיותר ובא לרבות מעשרות, שנאמר בהם: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ (שם יד כג. ראש השנה ה ב, ורש"י ד"ה ה' אלהיך).

ואף על פי שפסוק זה במעשר-שני נאמר, הוא הדין גם מעשר-ראשון ומעשר-עני (תוספות שם ד א ד"ה ומעשרות; מאירי שם), שהוקשו המעשרות זה לזה, ועוד שבפרשת ביעור נאמר: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (שם כו יג), וכל המעשרות בכלל (פני יהושע שם ה ב).

וכן התרומות בכלל מעשרות לבל תאחר (תוספות שם; מאירי שם)[10].

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו עובר במעשרות על בל תאחר אלא כשהפרישם ולא נתן התרומה לכהן, והמעשר ראשון ללוי, ולא הביא המעשר שני לירושלים, אבל כל זמן שלא הפרישם אינו עובר בבל תאחר ומותר להשהותם עד זמן הביעור (ראה ערך בעור מעשרות), שכן בכל הנדרים יש שני כתובים, אחד לאמר ולא הפריש, ואחד להפריש ולא הקריב (ראה לעיל), ובמעשרות יש רק פסוק אחד, ולכן אין לנו אלא כשהפריש ולא קודם שהפרישם (תוספות שם).
  • ויש סוברים להיפך: לפני הפרשתם הוא שעובר בבל תאחר, אבל אחר שכבר הפרישם משהה אותם עד זמן ביעורם (מאירי שם; שלטי גבורים שם א א מדפי הרי"ף, אות א, בשם ריא"ז, שכתב בשם הרי"ד).
  • ויש סוברים שאינו עובר בבל תאחר אלא אם לאחר שכבר עבר זמן הביעור עיכב בידו שיעור הזמן של בל תאחר (מאירי שם, בשם פירשו בה).
  • ויש מחלקים: כשהודיע ללוי שיש בידו המעשר, דינו בזמן הביעור; ואם לא הודיעו, דינו בזמן של בל תאחר (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

נטע רבעי

פירות נטע רבעי, הם בכלל המעשרות לבל תאחר (מאירי שם).

בכורים

בבכורים נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שעובר עליהם בבל תאחר כמעשרות (תוספות שם ד א ד"ה ומעשרות).
  • ויש סוברים שאינו עובר עליהם, לפי שזמנם קבוע עד החנוכה (ראה ערך בכורים), ואם לא הביאם - שוב אינו מביא, ודומים לפסח, שלדעתם זמנו קבוע, ואינו בבל תאחר (ראה לעיל. מאירי שם).

מתנות עניים

על מתנות עניים, כגון לקט שכחה ופאה, עובר בבל תאחר (ספרי כי תצא רסד; ראש השנה ד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות שם), שנאמר: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' מֵעִמָּךְ (דברים כג כב) - "מעמך", זה לקט שכחה ופאה (ספרי שם; ברייתא בראש השנה ה ב), שהם חלקו על עני שנאמר בו: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב כד. רש"י שם ד"ה מעמך; רבנו הלל שם).

ואף על פי שאין בלקט שכחה ופאה מצות נתינה, אלא עזיבה בשדה בלבד, מכל מקום אם עבר ונטלם חייב להחזירם לעניים, ובפאה אם לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים, או מן הכרי (ראה ערך פאה), ואם איחר מלהחזיר ומלהפריש עובר בבל תאחר, או אפילו אם לקח בהיתר, כגון שלא היו אז עניים, שמותר ליטלם ולהחזירם אחר כך לעניים, ואם איחר מלהחזירם עובר בבל תאחר (תוספות שם ד ב ד"ה לקט; מאירי שם)[11].

אף פרט ועוללות בכלל בל תאחר, שהרי אף הם ממתנות עניים (תוספות שם).

בנזירות, נדרים ושבועות

נזירות

בנזירות למדנו בהיקש מנדרים שישנה בבל תאחר, שנאמר: לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר (במדבר ו ב), מה נדרים - כשנדר להביא קרבן (ר"ן נדרים ג א ד"ה ומה נדרים) - עובר בבל תאחר, אף נזירות עובר בבל תאחר (ברייתא בנדרים ג א), כגון:

  • מי שאמר: לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר (גמ' שם ב; רמב"ם נזירות א ד), שמשמעותו הרי עלי למנות נזירות באופן שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירות קודם שאפטר מן העולם, שמכיון שיש לחוש שימות ראוי לו לקבל עליו נזירות מיד, ואם איחר עובר בבל תאחר (ר"ן שם ד"ה בל תאחר; פירוש הרא"ש שם ד"ה לא אפטר)[12].
  • מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו לסוברים שהנזירות חלה עליו לאלתר (ראה ערך נזירות), מכל מקום אם איחר מלצאת מבית הקברות עובר בבל תאחר של נזירות טהרה (גמ' שם ד א; רמב"ם נזירות ה כא), ולוקה עליו, שהרי עושה מעשה (רמב"ם שם).
  • נזיר טהור שטימא עצמו במזיד, עובר משום בל תאחר נזירות טהרה (גמ' שם; רמב"ם שם), ולוקה, שהרי עשה מעשה שטימא עצמו (רמב"ם שם; ר"ן שם ד"ה הואיל).
  • יש שכתבו שהוא הדין אם נזיר טהור נטמא באונס ושהה עצמו בטומאתו במזיד, ואיחר מלהיטהר - עובר על בל תאחר נזירות טהרה (פירוש הרא"ש שם ד"ה כגון שנזר).
  • נזיר שהשלים נזירותו ואיחר מלהתגלח, אפילו לסוברים שהתגלחת אינה מעכבתו מלשתות יין ומלהיטמא למתים (ראה ערך תגלחת נזיר), מכל מקום עובר על בל תאחר קיום המצוה של התגלחת (גמ' שם).

נדרים ושבועות

בנדרי איסור, כגון קונמות, וכן בשבועות-ביטוי, נחלקו ראשונים אם יש בהם איסור בל תאחר:

  • יש סוברים שלא נאמר איסור זה אלא בנדרים שהם לגבוה, כמו קרבנות וכיוצא בהם, אבל בנדרים ושבועות של רשות, שאין בהם מצוה, אין בהם איסור בל תאחר (ספר המצוות לא תעשה קנז; השגות הרמב"ן שם מצות עשה צד).
  • ויש סוברים שאף בנדרי איסור ובשבועות עוברים בבל תאחר, כגון אם נדר בקונם איזה דבר לשנה אחת, חייב לנהוג האיסור תיכף, ולא לאחר את נדרו (ריטב"א ראש השנה ו ב; ר"ן נדרים סג א ד"ה קונם).

זמן בל תאחר

נחלקו תנאים כמה זמן ישהה אדם את קרבנותיו ויעבור בבל תאחר:

  • יש אומרים שלשה רגלים (תנא קמא בתוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ג יז, וברייתא ראש השנה ד ב; חכמים בברייתא בירושלמי שם א א), שנאמר במצות עלייה לרגל בסוף פרשת חג הסוכות: בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת (דברים טז טז) שהוא מיותר, שהרי למעלה מזה הוזכרו כל הרגלים האלו, וכשאמר הכתוב: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ (שם) ממילא מובן שעל שלשת הרגלים המדובר, אלא בא ללמד על בל תאחר, שיהיו ישראל נראים לפניו לשלם נדריהם ברגלים (גמ' שם, ורש"י ד"ה מכדי, וד"ה למה, וד"ה שמע מינה).
  • יש אומרים שלושה רגלים וחג המצות תחילה (רבי שמעון בתוספתא שם יח, וברייתא בבבלי שם, ובירושלמי שם; סתם משנה ראש השנה ב א, לפי הגמ' שם ד א, והירושלמי שם), שאפילו כשחזר הכתוב והזכיר הרגלים לבל תאחר, לא הוצרך להזכיר את חג הסוכות, שבאותה פרשה הוא עסוק, ולמה נאמר, לומר שזה אחרון, ואינו עובר עד שישהה שלשת הרגלים כסדר הזה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אין צריך, וד"ה ה"ג), ולפיכך לפעמים עובר בשלושה רגלים, כגון שנדר לפני הפסח, ופעמים בארבעה רגלים, כשנדר לפני סוכות, ולפעמים בחמשה רגלים, כשנדר לפני עצרת (רבי שמעון בברייתא אחרת בירושלמי שם).
  • יש אומרים שכיון שעבר עליהם רגל אחד עובר בבל תאחר (רבי מאיר בברייתא בגמ' שם ד ב), שנאמר: וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה (דברים יב ה-ו), וכיון שאמרה תורה הבא ברגל ראשון שיבוא, זהו הזמן שקבעה לו, ואם איחרו ממועד זה הרי זה איחור, ועובר בבל תאחר (גמ' שם).
  • יש אומרים שכיון שעברו עליהם שני רגלים עובר בבל תאחר (רבי אליעזר בן יעקב בברייתא שם), שנאמר: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כט לט) - מיעוט מועדים שנים (גמ' שם).
  • ויש אומרים שכיון שעבר עליהם חג הסוכות עובר בבל תאחר (רבי אלעזר ברבי שמעון בתוספתא שם, וברייתא שם, וירושלמי שם לגירסת קרבן העדה), שחג הסוכות לא הוצרך להזכיר, שבו עוסק הכתוב, ולמה נאמר, לומר שזה גורם (רבי אלעזר ברבי שמעון בברייתא אחרת בבבלי שם), ולפיכך לפעמים עובר בשלושה רגלים, כשנדר לפני הפסח, ופעמים בשני רגלים, כשנדר לפני עצרת, ופעמים ברגל אחד, כשנדר לפני סוכות (ירושלמי שם, ורבנו חננאל שם)[13].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג, ובפירוש המשניות ראש השנה ב א; ברטנורא שם; כן משמע בחינוך תקעה); ויש פוסקים כדעה השניה (מאירי שם ד א, ושם ה ב; רשב"א נדרים ג ב; ריטב"א ראש השנה ו ב); ויש פוסקים כדעה הרביעית (יראים שצג).

כשהנדר לא חל בכל הרגל

אינו עובר בבל תאחר אלא אם כן נדר קודם הרגל, ועבר עליו כל הרגל הראשון, שאף על פי שבלילה אין ראוי הקרבן להיקרב, מכל מקום כיון שהיה עליו להקריבו בערב החג ולא הקריבו, תיכף משנכנס החג כבר מתחיל לחול האיסור של בל תאחר (ראש השנה ז ב, ורש"י ד"ה והרי רגלים, הראשון); אבל אם נדר כשכבר נכנס הרגל, אפילו בליל ראשון, אינו עולה למנין שלושה רגלים (תוספות שם ד"ה והרי), וכן ברגל האחרון אינו עובר עד שיעבור כל הרגל (תוספות שם).

שני חצאי רגלים מצטרפים לרגל שלם, כגון אם נדר בתוך הפסח עובר בבל תאחר באמצע הפסח הבא (תוספות שם ו ב ד"ה שנה; ריטב"א שם).

אם היה הרגל השלישי סוכות, עובר בבל תאחר כשעברו שבעת ימי החג, אף על פי שלא עבר עדיין שמיני עצרת, שרגל בפני עצמו הוא (רמב"ן סוכה מח א).

מתי עובר על האיסור

לאחר שעברו עליו שלושה רגלים עובר בבל תאחר בכל יום ויום (ראש השנה ו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג)[14].

שנה ללא רגלים

אחד בכור ואחד כל הקדשים, כשם שעוברים עליהם בבל תאחר בשלושה רגלים בלי שנה, כך כשעברה עליהם שנה בלא שלשה רגלים עובר בבל תאחר (ברייתא בראש השנה ו ב; ירושלמי שם א א), שהבכור נאכל בכל שנתו, שנאמר: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה (דברים טו כ), אין לי אלא בכור, מנין לרבות כל הקדשים, תלמוד לומר: כָּל הַבְּכוֹר (שם יט. ספרי ראה קכד, וראב"ד שם).

שנה בלא רגלים תתכן במספר אופנים:

  • לסוברים שעובר על בל תאחר כשעברו שלשה רגלים כסדרן, פסח שבועות וסוכות, תתכן מציאות זו כשנדר באייר, ולמרות שבאייר הבא כבר חלפה שנה, מצד הרגלים עבר עליו הפסח בלבד (גמ' שם, ורבנו חננאל שם).
  • לסוברים ששלשה רגלים הם אפילו שלא כסדרן, תתכן מציאות זו כשנדר בט"ז ניסן, שהוא בתוך פסח, ולא חל הנדר עד שבועות (ראה לעיל), והשנה הבאה היא שנה מעוברת, לסוברים שאין חודש העיבור בכלל השנה (ראה ערך שנה), שלאחר שס"ה ימים יהיה סוף אדר השני, ומצד הרגלים עברו עליו שבועות וסוכות בלבד (גמ' שם, ורבנו חננאל שם).
  • לסוברים ששלשה רגלים הם אפילו שלא כסדרן, ושחודש העיבור בכלל השנה, תתכן מציאות כזו כשקדשו החדשים על פי הראייה, ובשנה שנדר היו ניסן ואייר שניהם מלאים, והיה חג השבועות בה' בסיון, והוא נדר למחרתו, בו' בסיון, ולשנה הבאה היו שניהם חסרים והיה החג בז' בסיון, והשנה מלאה ביום ו' בסיון, ועדיין לא עברו שלושה רגלים (רבי אבא מרי בירושלמי שם; גמ' שם, ורש"י ד"ה א' מלא).
  • לסוברים שעובר על בל תאחר ברגל אחד, ולסוברים שעובר בשני רגלים, תתכן מציאות זו כשהיה חולה ברגלים - ופטור מהראיה ואינו בבל תאחר (ראה להלן) - ומציאות זו תתכן אף לסוברים שעובר בשלשה רגלים (תוספות שם ד"ה בשלמא, השני).

כשהזכיר זמן ידוע

לא אמרו שלשה רגלים אלא בשנדר סתם, אבל כשהזכיר זמן ידוע ועבר הזמן - עובר, כגון אם אמר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת, כיון שבא שני בשבת ולא הביאה - עובר (ירושלמי ראש השנה א א), וכן כשאמר הרי עלי להביא קרבן מיד, עובר לאלתר בבל תאחר (ר"ן נדרים ד א ד"ה (ג ב) בל תאחר)[15].

נדרי צדקה

בנדרי צדקה עובר הנודר מיד בבל תאחר, שהרי עניים מצויים ובידו ליתן להם מיד (ראש השנה ו א; רמב"ם מתנות עניים ח א; טוש"ע יו"ד רנז ג), ואם אין שם עניים, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמפריש ומניח עד שימצא עניים (רמב"ם שם; ר"ן ראש השנה שם; טוש"ע שם), ואינו חייב לחזר אחר עניים אפילו אחר שעברו שלושה רגלים, שלא אמרו זמן של רגלים אלא בדברים התלויים במקדש כקרבנות, ולא בצדקות (רמב"ם שם, לפי הר"ן שם; ר"ן שם; ש"ך שם סק"ה; טורי אבן שם ד א ד"ה צדקות).
  • יש אומרים שעד שלושה רגלים אינו חייב לחזור אחר עניים, אבל אחר שלושה רגלים, אם אינו מחזר אחר עניים עובר בבל תאחר (תוספות שם ד א ד"ה צדקות).
  • ויש אומרים יותר מזה, שאפילו אם יש עניים מצויים - זמן של בל תאחר הוא בשלושה רגלים, ולא אמרו שעובר מיד אלא בעבירת עשה, ולא בעבירת הלאו (רשב"א שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים).

לקט שכחה ופאה

בלקט שכחה ופאה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שדינם כצדקה, שאם עניים מצויים עובר עליהם לאלתר בבל תאחר (תוספות שם ד ב ד"ה לקט; מאירי שם, בשם יש שפירשו).
  • ויש אומרים שלקט שכחה ופאה זמנם לעולם אחר שלושה רגלים, שלא אמרו שחייב לאלתר כשעניים מצויים אלא בצדקה שנתחייב בה מעצמו, אבל מתנות עניים שהתורה היא שחייבתו, זמנן לבל תאחר הוא שלושה רגלים (ריטב"א ומאירי שם; חינוך תקעה, בשם מהם שאמרו).

מעשרות

מעשרות זמנם בשלושה רגלים, בין לסוברים שאיסור איחורם הוא קודם הפרשה, ובין לסוברים שהאיסור הוא לאחר הפרשה (כן משמע בתוספות שם ד א ד"ה ומעשרות; מאירי שם).

בכורים

בבכורים, אפילו לסוברים שעוברים עליהם בבל תאחר (ראה לעיל), מכל מקום אין זמנם בשלושה רגלים, אלא משעברה חנוכה ולא הביא - עובר (תוספות שם).

נזירות

בנזירות, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שבכל אותם האופנים שעובר עליהם בבל תאחר (ראה לעיל) אין זמנם בשלושה רגלים, אלא לאלתר עובר, אלא אם כן אמר: אהא נזיר קודם שיעברו שתי שנים, שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו שלושה רגלים, וכן נזיר המאחר להביא את קרבנותיו (ראה לעיל) שדינו ככל הקרבנות בשלושה רגלים (ר"ן נדרים ד א ד"ה (ג ב) בל תאחר).
  • ויש סוברים שאף בכל האופנים שאמרו בנזירות שעובר בבל תאחר, דינם בשלושה רגלים (פירוש הרא"ש שם ד"ה כגון).

נדרי איסור ושבועות

בנדרי איסור ושבועות, לסוברים שיש בהם האיסור של בל תאחר (ראה לעיל), אין זמנם בשלושה רגלים, שכיון שבידו לקיימם מיד, הרי זה כמו בצדקה כשעניים מצויים, שלאלתר עובר בבל תאחר, אלא אם כן קבע זמן בשבועתו, כגון שנשבע לעשות דבר ידוע עד יום פלוני, שעד שיגיע אותו זמן אינו עובר (ריטב"א ראש השנה ו א).

מתי עובר על האיסור

נחלקו ראשונים מתי עבור על האיסור כשנודר שלא בקרבנות:

  • יש אומרים שדוקא בקרבנות עוברים בבל תאחר בכל יום (ראה לעיל), שבכל יום מתחדש הלאו, שמכיון שאין לילה זמן הקרבה, נמצא שמתחדש עליו הלאו בכל יום, אבל דבר שחיובו בלילה כמו ביום כמו צדקה וכיוצא, הרי הוא כאיסור בל-תלין, שאחר שעבר בוקר ראשון שוב אינו עובר (ראה ערך בל תלין), שאין הלילות נפסקים מימים לגבי החיוב (מאירי שם).
  • ויש אומרים שאין הבדל בדבר, ואף בצדקה עובר בכל יום ויום (יראים השלם שצג).

עבירת עשה באיחור

מלבד הלאו של בל תאחר, ישנו חיוב על האדם להביא את כל הקרבנות שנדר או נדב ברגל הראשון שפגע בו תחילה, שנאמר: וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה (דברים יב ה-ו. ספרא אמור פרק טו ב; ספרי ראה סג; ברייתא בירושלמי ראש השנה א א), כלומר: בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו, ותתן כל חוב שעליך לשם (רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג). חיוב זה הוא מצות עשה (ראש השנה ו א; רמב"ם שם), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה פג; סמ"ג עשין קפז; חינוך תלח), וכיון שעבר עליו רגל הראשון ולא הביא, עובר עליו (גמ' שם; רמב"ם שם).

מתי עובר על העשה

כשם שהלאו של בל תאחר ישנו בין באמר ולא הפריש, ובין בהפריש ולא הקריב (ראה לעיל), כך העשה ישנו בשני האופנים, שנאמר: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (דברים כג כד) - "מוצא שפתיך" זו מצות עשה (ספרי כי תצא רסה; ברייתא בראש השנה ו א), והוצרכו שני הפסוקים ללמדנו שהעשה נוהגת בין כשנדר ולא הפריש, ובין כשהפריש ולא הקריב (גמ' שם).

ונחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שברגל אחד עובר רק כשהפריש ולא הקריב, שבאותו פסוק של "ובאת שמה", המחייב להביא ברגל ראשון כשבא למקדש, מדובר על הפריש ולא הקריב, אבל כשנדר ולא הפריש אינו עובר על העשה אלא בשלושה רגלים, שאותה עשה של "מוצא שפתיך" כתובה יחד עם הלאו של "תשמור" (ראה לעיל), וכשם שעל הלאו אינו עובר אלא בשלשה רגלים, כך על העשה אינו עובר קודם לכן (פני יהושע ביצה יט ב, ברש"י ד"ה כי פליגי)
  • ויש אומרים שאף בנדר ולא הפריש עובר בעשה ברגל ראשון שפגע בו (אבני שוהם ראש השנה ו א, על פי הגמ' שם).

כשעבר הרגל הראשון ולא הביא

עבר עליו הרגל הראשון ולא הביא, שוב אינו עובר בכל יום שבין רגל לרגל בעשה (ירושלמי ראש השנה א א), אבל עובר על כל רגל ורגל (טורי אבן ראש השנה ו א).

שלא בקרבנות

אף קדשי בדק הבית, ומעשרות, ומתנות עניים, בכולם עובר על עשה ברגל ראשון (רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג), שכל מה שעוברים עליו בלא תעשה עוברים עליו בעשה (מנחת חינוך תלח א).

בפטורים מראיה

מי שפטור ממצות עלייה לרגל אינו בבל תאחר של שלושה רגלים (ראש השנה ו ב), ובעשה של ובאת שמה (מנחת חינוך שם ג)[16], ולכן הזקן והחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיה, אינם עוברים בבל תאחר (תוספות ראש השנה ו ב ד"ה הא; מאירי שם)[17].

בדברים שאינם תלויים בעלייה לרגל

בדברים שאינם תלויים בעלייה לרגל, כגון צדקה ולקט ושכחה ופאה, אף הפטורים מראייה עוברים בבל תאחר (מאירי שם).

אשה

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' וגו' וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל ג-ד) - מקיש אשה לאיש, מה איש עובר על בל-יחל [איסור על דבר שקיבל עליו האדם בנדר או בשבועה] (ראה ערכו) ועל בל תאחר, אף אשה עוברת על בל תאחר ועל בל יחל (ספרי מטות קנג; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יד), והוצרכו לרבות האשה, שאף על פי שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה לרגל (השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה צד)[18].

שליח

החולה שאינו יכול לעלות לרגל, אינו צריך לשלוח את קרבנותיו על ידי שליח (מאירי ו א, בשם יש מפרשים)[19].

הערות שוליים

  1. ג, עמ' שיח2-שכה1.
  2. ואף על פי שנדבה היא כשאומר הרי זה קרבן, ואם כן כבר הפריש, מכל מקום יתכן אף בנדבה שלא הפריש, כגון שאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה, שכיון שאינו חייב באחריות הרי זו כנדבה (גמ' שם).
  3. ויש שגרס בלימוד זה: "אלו חטאות ואשמות" בלבד (ספרי שם, לגירסתנו ולגירסת הראב"ד), וביאר שהדבר נלמד ממשמעות הלשון, שכן נדרש האדם על עוונו, כשאינו מקריב אותם (ראב"ד שם).
  4. ויש סוברים שאם הפרישם לרגל זה ולא הקריבם אין כאן בל תאחר, אלא שהמדובר הוא כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואחר כך נמצאו (תוספות רי"ד שם, מהדו"ת), או שהפריש סתם לעולת ראייתו ולשלמי חגיגתו, ולא פירש שהם לשם רגל זה, שיכול להקריבם בכל רגל אחר (ריטב"א שם).
  5. ויש שדרשו אותו לרבות ערכים וחרמים והקדשות (ספרי שם רסה).
  6. ולדעה הראשונה אין לרבותם מ"כי דרוש ידרשנו" כחטאות ואשמות, שאין החיוב שלהם דומה לחיוב של חטאות ואשמות, שאם אין לו בכור ומעשר אינו חייב בהם (תוספות שם ד"ה ומעשרות).
  7. ומהאחרונים יש שכתבו שאם לא הפרישו אינו עובר כלל (טורי אבן שם; פני משה שם).
  8. ויש הלומדים ערכים חרמים והקדשות מ"לה' אלהיך", אך הקדש בדק הבית למדו מ"ה' אלהיך" שבהמשך הפסוק (ספרי כי תצא רסד, לגירסת הראב"ד, ועמק הנצי"ב בשם כת"י).
  9. ויש אומרים שמן הדין היה להיות בבל תאחר, אלא שבזמן הזה כל הנודר בבית הכנסת על דעת עצמו הוא נודר, ואם מאחר עד שיבוא לידו מה שדעתו עליו אין בכך כלום (מאירי ראש השנה ו א, בשם חכמי הצרפתים).
  10. ומהאחרונים יש שכתב שמעשר ראשון ותרומה אינם בבל תאחר, שאין בהם ריבוי מיוחד כמו במעשר שני (טורי אבן שם ד"ה ומעשרות).
  11. או כגון שליקט לצורך פלוני עני, שצריך ליתנו או לאותו עני או לעני הנמצא ראשון (ראה ערך מתנות עניים מחלוקת תנאים בדבר) ואם איחר מליתנו עובר בבל תאחר (תוספות שם).
  12. ויש סוברים שבאופן כזה אינו עובר בבל תאחר, לפי שמיד כשאמר כן כבר הוא נזיר ואין צריך לקבל עליו מחדש נזירות (תוספות שם ד"ה בל תאחר, בשם רבנו תם; רא"ש שם בשם יש מפרשים).
  13. ויש הסוברים שישנה דעה נוספת בתנאים, האומרת שכיון שעבר עליהם חג המצות עובר בבל תאחר (רבי אלעזר ברבי שמעון בירושלמי שם, לגירסתנו וגירסת הפני משה), שמכיון שנזכר חג המצות בתחלה, מוכח שהוא עיקר ובו תלוי הדין של בל תאחר (פני משה שם).
  14. ויש אומרים שאינו עובר בכל יום אלא בכל רגל ורגל (ירושלמי ראש השנה א א, לפי קרבן העדה ותוספות הרי"ד שם).
  15. ויש מהראשונים הסובר שאף כשנדר סתם, אם הוא בירושלים שהמקדש והמזבח לפניו, עובר מיד (מאירי ו א, בשם יש אומרים).
  16. יש מהאחרונים שחידש שמכיון שכתוב: אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וגו' וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים יב ה), הרי שחיוב העשה של ובאת שמה אינו חל על מי שלא עלה לרגל, והוא הדין הלאו של בל תאחר (טורי אבן ראש השנה ד א ד"ה צדקות).
  17. יש מהאחרונים שחידש שעל שנה בלי רגלים (ראה לעיל) עוברים בבל תאחר אפילו אלה שפטורים מעלייה לרגל, שכן באותו פסוק של "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה", שממנו למדים הזמן של שנה בלי רגלים, לא נזכר כלל דין של ביאת מקדש (טורי אבן ראש השנה ד א ד"ה ומ"מ).
  18. ויש מהאמוראים שהסתפק בזה (רבי זירא ראש השנה ו ב); ויש מהאמוראים שאמר שמחלוקת בדבר, ותלוי בשאלה אם האשה חייבת בשמחה בחג (אביי שם).
  19. ומהאחרונים יש שכתב שמשעברו שלשה רגלים חייב לשלחם על ידי שליח (פני יהושע שם ד א בתוספות ד"ה צדקות).