מיקרופדיה תלמודית:בני מעים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האברים הפנימיים, כולם או מקצתם, וביחוד האברים שהמאכל עובר בהם[2]

מהותם

בלשון התנאים[3]

בלשון משנה וברייתא נקראים בני מעיים כל האברים הפנימיים, ובכללם הריאה והלב והכבד (תוספות חולין נד א ד"ה אילימא; רא"ש שם ג לא, בשם ר"י)[4], וכל שכן הקיבה (רש"י שם קלא א ד"ה והיה), ובעוף גם הקורקבן (חולין נו ב)[5].

בלשון האמוראים

האמוראים דרכם לפרש יותר (פרי חדש יו"ד עה סק"א), ובלשונם נקראים בני מעיים בעיקר האברים שהמאכל עובר בהם (רמב"ם מאכלות אסורות ז טו. וראה רא"ש חולין ג לא; ס' האשכול הל' טריפות סוסי' יט), ולפעמים הזכירו בפירוש בני מעיים בניגוד לריאה (גמ' שם לב ב), או לכבד (גמ' שם נו ב), או לקורקבן (תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ה ט; ביצה ז א)[6].

בני המעיים שפסולת המאכל סובבת בהם (רמב"ם שחיטה ו יג) נקראו בפרט דקין (הוריות ג א).

צורת הדקין

הדקין של בהמה הם חוט אחד משוך (רי"ף חולין נח ב) שהמאכל נכנס בו מן הקיבה (רש"י שם מב א ד"ה ובית הכוסות). ראש המעי הסמוך לקיבה הוא תחילתם, והמעי שיוצא בו הרעי הוא סופם (כן משמע ברמב"ם מאכלות אסורות ז ט)[7].

ויש מהדקין הנקראים בשם מיוחד: הדורא דכנתא (חולין מח ב)[8], על שם שהם מסובבים כעיגול את החלב שלהם שנקרא כנתא (ערוך, הדר ג, בפירוש הראשון; רש"י חולין מח ב ד"ה הדורא; רבנו גרשום ומאירי חולין קיג א; טוש"ע יו"ד מו ג); או על שם שהם מלופפים בעיגול כמו נחש (ערוך שם, בפירוש השני; רמב"ם שחיטה ו יג)[9].

חלחולת

המעי האחרון שהוא שוה ואין בו עיקום, והוא דבוק בין עיקרי הירכיים (רמב"ם שם טז) ובפי הטבעת (ערוך, כרכשא; רמ"א יו"ד עה א), והרעי יוצא בו (רש"י שם מט ב ד"ה חוטי; רמב"ם שם) הוא הנקרא חלחולת (רמב"ם שם), או כרכשא (ערוך שם), או טבחיא (רש"י שם ונ א ד"ה חלחולת)[10].

סניא דיבי

המעי היוצא מן הדקין והוא ככיס סתום בראשו, נקרא סניא דיבי (רש"י שם נ ב, בשם מורו, ובשם א"ב של רבי מכיר)[11], על שם שהוא מקום מאוס וכחוש שגם הזאבים שונאים אותו (רבנו גרשום שם, בפירוש הראשון; רש"י שם), שכשהם טורפים את הבהמה ואוכלים את בשרה מניחים אותו (מאירי שם)[12].

דנים על בני מעיים, בכללם או בחלקם, מצד מקור חיותם בקנה ובושט, בטרפותם, במליחתם, בגריעותם ומיאוסם, ואם הם בכלל בשר:

תלייתם בקנה ובושט

ניקבה הריאה בין שחיטת קנה לושט

יש מהאמוראים הסובר שאם שחט את הקנה בבהמה, ואחר כך שחט את הושט, ובין שחיטת הקנה לשחיטת הושט ניקבה הריאה, הבהמה כשרה, שמשנשחט הקנה הריאה היא כאילו ניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל, ששוב אין הבהמה נטרפת בנקיבתה (רבי שמעון בן לקיש שם, ורש"י ד"ה ואח"כ וד"ה אלמא).

ונחלקו אמוראים בדעתו:

  • יש אומרים שטעמו משום שחיי ריאה תלויים בקנה, אבל אין בני מעיים תלויים בקנה, ולכן אם ניקבו בני מעיים לאחר שחיטת הקנה, מכיון שהם אינם תלויים בקנה, הבהמה טרפה (רבא בחולין לב ב, ורש"י ד"ה אבל).
  • ויש אומרים שטעמו משום שאין טרפות לחצי חיות, וכיון שנשחט הקנה ונשאר בבהמה חצי חיות שוב אין הטרפות פוסלת בה, ולכן מכשיר אפילו ניקבו בני מעיים בין קנה לושט, (רבי זירא שם, ורש"י ד"ה התרת).

לדעה הראשונה, אם נשחט הושט קודם, ובין שחיטת הושט לשחיטת הקנה ניקבו בני מעיים, נחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שכשם שחיי ריאה תלויים בקנה, כך חיי בני מעיים תלויים בושט, ומשנשחט הושט - בני המעיים כאילו ניטלו מן הבהמה ומונחים בסל, ואין נקיבתם מטרפת שוב את הבהמה (כן משמע מרש"י שם ד"ה והדר; תוספות שם ד"ה והדר; המאור שם; מאירי שם; תורת הבית הארוך ב ג).
  • ויש אומרים שחיי בני מעיים אינם תלויים בושט כדרך שחיי ריאה תלויים בקנה, ולכן ניקבו בני מעיים בין שחיטת הושט לשחיטת הקנה מודה ריש לקיש שטרפה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בריאה ולא יותר (מאירי שם, בשם יש מפרשים; חידושי הר"ן שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה (המאור שם; תורת הבית הארוך שם; מאירי שם; טור יו"ד כו, בשם יש מכשירים).
  • יש פוסקים כדעה השניה (מאירי שם, בשם יש פוסקים).
  • ויש שאינם פוסקים כלל כדעת אותו אמורא, וסוברים שיש לאסור אפילו ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה (כן משמע ברי"ף שם; רמב"ם שחיטה ז ב; מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם ב יא; טור שם, בסתם), וכן הלכה (שו"ע שם ב).

גוי

בני המעיים שניטלו מהבהמה בעודה חיה ומפרכסת, אחר שחיטת סימנים, כיון שהשחיטה התירה אותם באכילה לישראל, ויצאו מידי איסור אבר מן החי, הותרו אף לגוי, למרות שאין לו שחיטה, שאין לך שמותר לישראל ואסור לגוי (ברייתא שם לג א, ורש"י ד"ה אחד; רב פפא שם; תורת הבית הארוך שם; טור שם)[13].

בטרפות

נקב

ניקבו הדקין - נקב מפולש, מעבר אל עבר (שו"ת הרשב"א א שפד) - טרפה (משנה חולין מב א; רמב"ם שחיטה ו יג; טוש"ע יו"ד מו א), מפני שהרעי יוצא ושותת דרך הנקב לחלל הגוף (רשב"א חולין נ א), והוא אחת משמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה בסיני (רש"י ט א ד"ה מי חיישינן), ואין חילוק בזה בין שהנקב הוא שוה ובין שהוא במשופע (שו"ת הרשב"א שם שפג; פרי חדש שם סק"ט).

ואף אם ניקבו הדקין וליחה - הגלד האדוק בהם מבפנים (גמ' שם נ א, ורש"י ד"ה ליחא וד"ה שירקא; ש"ך שם סק"א) - סותמתם, טריפה (גמ' שם; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם א), שאין זו סתימה עומדת (רמב"ם שם), ואפילו דבוקה בהם הרבה עד שאין יכולים להוציאה אלא על ידי הדחק (טוש"ע שם), שלפעמים כשהבהמה משלשלת מחולי הליחה מתגררת ויוצאה ונמצאו נקובים (ראב"ן חולין רמז)[14].

אכן אם היה חֵלֶב טהור סותם הנקב, הרי זו סתימה, וכשרה (גמ' שם מט ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם), והוא הדין בשר שסותם (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"א).

ניקב הדורא דכנתא

ניקב הדורא דכנתא באותו צד שבינו לחברו, שלא ניקב החיצון שבכולם - כשרה, שחברו מגין עליו (גמ' שם מח ב, ורש"י ד"ה דאינקיב; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם ג).

ניקבה החלחולת

חלחולת שניקבה במשהו - טרפה, כמו שאר מעיים (גמ' שם נ א; רמב"ם שם טז; טוש"ע שם ה), אם ניקבה לחלל הבטן (רמב"ם שם; טוש"ע שם) שלא במקום הדבק (גמ' שם)[15]; אבל אם ניקבה במקום שהיא דבוקה בירכיים - כשרה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהירכיים מעמידות אותה (גמ' שם), הואיל והמקום שם דחוק, השדרה מלמעלה ועצמות האליה מכאן ומכאן, ומלמטה הם מחוברים בסחוס, ואין דרך הרעי לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף (רש"י שם ד"ה ברובו).

ואם ניקבה במקום הדבק, נחלקו אמוראים עד כמה יחסר ממנה ותהיה כשרה:

  • יש אומרים שאפילו נקדר וניטל דופנה העליון או התחתון עד רובו - כשרה (רבי אילעי אמר רבי יוחנן שם, ורש"י ד"ה ברובו, לגירסת המהרש"ל; ר"ן שם).
  • ויש אומרים שאפילו ניטל כולו כשר, ובלבד שישאר ממנו כדי תפיסה (רבא בשם רב נחמן שם ב), והוא שיעור ארבע אצבעות (ערוך, בטרא, בשם רבנו חננאל; רי"ף שם; תוספות שם מד א ד"ה כדי; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[16] בשור הגדול, ובבהמה דקה לפי ערך שיעור זה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (תורת הבית הארוך ב ג; מאירי שם נ ב; טוש"ע שם)[17], וכן הלכה (טוש"ע שם).

ניקבה החלחולת באותו שיעור של כדי תפיסה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שדינו במשהו, כשאר החלחולת (משמרת הבית שם; רוקח שפה; טור שם, בשם יש אומרים; שו"ע שם, בשם יש אוסרים).
  • ויש אומרים שכשר עד שינטל הרוב (בדק הבית שם; רא"ש שם ג לב, וטור שם, בשם רבנו יונה; שו"ע שם, בשם יש מכשירים; ים של שלמה שם ג נט).

ובדעה האחרונה נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שאינו רוב האורך של ארבע האצבעות, אלא מכל אותן ארבע האצבעות כפי מה שהוא אם ניטל הרוב טרפה, ואם לא ניטל הרוב בין הכל, אלא רוב האורך בלבד או רוב הרוחב בלבד - כשרה (ים של שלמה שם; ט"ז שם סק"ו, בדעת מהר"י בן חביב).
  • ויש סוברים שבין שניטל רוב אורך בלבד, ובין שניטל רוב רוחב בלבד, מאותן ארבע האצבעות - טרפה (ש"ך שם ס"ק טו, ונקודות הכסף שם, בדעת רבנו ירוחם, מהר"י בן חביב, דרכי משה וב"ח)[18].

במה דברים אמורים בבהמה, אבל חלחולת של עוף שניקבה, בכל מקום, טריפה, לפי שאינה דבוקה לירכיים רק בתחתיתה כאורך שעורה, ואויר מקיפה מכל צד (חכמת אדם יט ח; דעת קדושים שם סק"י).

מחט שנמצא בדקין

מחט שנמצא בדקין - טרפה, שחוששים שמא ניקב (ר"ן חולין נ ב; בית יוסף ושו"ע שם ד), שמפני שהדקין הולכים בהיקף וקרומם רך יש לחוש שאוכלים ומשקים שהולכים שם דחקוהו (ר"ן שם; ט"ז שם סק"ד; ש"ך שם ס"ק יא), ואפילו היה המחט למעלה, בהתחלת הדקין, שעדיין אינם הולכים בהיקף, אסור (כנסת הגדולה, הגהות בית יוסף שם).

אכן אם היה המחט לאורך הדקין, בחללם, ולא נתחב בדופן, אינה טרפה (הגהות שערי דורא צב, בשם אור זרוע; איסור והיתר נא כב; הגהות איסור והיתר שם, בשם תשובת הגאונים).

ויש האוסרים אף בזה (ט"ז שם סק"ד, בדעת הר"ן).

בהמה שהלעיטה דבר הנוקב בני המעיים

בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה, כגון קורט של חלתית (ראה ערך דבר חריף) וכיוצא בו - טרפה (חולין נח ב; רמב"ם שם יג; טוש"ע יו"ד נא ד).

ויש אומרים שבתוך שלשה ימים הרי זה ספק אם ניקב ותיבדק (טור בשם הרמב"ם לגירסתו ברמב"ם) ונדחו דבריהם (טור שם, ועי' בית יוסף שגירסא מוטעית היא, וכן בכל ספרי הרמב"ם שלפנינו אין, ועי' ב"ח)

הלעיטה דבר שספק נוקב ספק אינו נוקב, נחלקו הדעות אם תיבדק (רמב"ם שם, לגירסתנו); או שקשה הבדיקה בדקין (ראב"ד שם; שו"ע שם), וטרפה מספק, וכן הלכה (שו"ע שם)[19].

חשש נקב כשאכלם זאב

בני מעיים בחזקת כשרות, שאם בא זאב ואכלם - אין חוששים שמא היו נקובים (ירושלמי ברכות ט ג, וביצה ג ג), ואפילו בא זאב ונטלם והחזירם כשהם נקובים, תולים לומר שהזאב ניקבם והבהמה מותרת, ואין אומרים שמא במקום נקב ניקב (חולין ט א; רמב"ם שחיטה ו יד; טוש"ע יו"ד נ א), ונחלקו ראשונים בדין הריאה:

  • יש אומרים שאף הריאה בכלל בני מעיים לדין זה (רש"י שם יב א ד"ה פסח, ובתשובות רש"י (ניו-יורק תש"ג) סג; רא"ש שם א ה; רשב"א ור"ן שם ט א), וכן הלכה (טוש"ע לו ה).
  • ויש אומרים שאין הריאה בכלל (רבי יצחק ב"ר אליעזר הלוי בתשובות רש"י שם סא; רשב"א שם, בשמו; רבי יצחק ב"ר יהודה שם סב).

ניקוב ליד נקב, על מנת לדעת אם ניקב מחיים

אם יש נקב בבני מעיים, וספק אם ניקב מחיים או לאחר שחיטה, ואין במה לתלות את הנקב, נוקבים נקב אחר אצל הנקב שהספק בו, ומדמים זה לזה, ואם הם דומים - הבהמה כשרה, ואם משמשו ידים בנקב שבו הספק צריך למשמש גם בנקב שמדמים לו, ואחר כך עורכים זה לזה (רמב"ם שם, על פי חולין נ א; טוש"ע יו"ד נ א). ואין מדמים אלא בכרס ודקין, שנקראו בני מעיים לענין זה, ולא בלב וטחול וקורקבן (רשב"א שם, בשם רבינו; ר"ן שם; טוש"ע שם)[20].

נהפכו הדקין ביציאתם

יצאו בני מעיה ולא ניקבו - כשרה (משנה חולין נו ב; רמב"ם שחיטה ו טו), אפילו בעוף, שחיותו מועטת (רש"י שם נו א ד"ה ואלו טרפות).

ודוקא כשהוחזרו מאליהם (טוש"ע יו"ד מו ב, על פי גמ' שם ב), אבל כשלא הוחזרו כלל, ושחט בעודם בחוץ, נחלקו הדעות: יש מתירים (לבוש שם ב; דברי חמודות שם ג אות רעד; דעת קדושים שם סק"ו); ויש אוסרים, מפני שבעודה כך אי אפשר לה לחיות, שהמאכל אין לו דרך לסבב (מעשה רוקח שם ו א).

וכשהוחזרו בידי אדם, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאם נזהר בהם שלא להפוך אותם - כשרה (מאירי שם; טור שם; דברי חמודות שם; ש"ך שם סק"ח), אלא שאם זה שהחזירם לא העלה על דעתו לדקדק אם לא נתהפכו חוששים שנתהפכו (דברי חמודות שם; ש"ך שם).
  • יש שכתב שדבר זה צריך לרופא בקי (מאירי שם).
  • ויש חולקים וסוברים שהוחזרו בידי אדם לעולם טרפה (כן משמע מרבנו גרשום שם; עונג יום טוב עד, בדעת הרמב"ם בפירוש המשניות; מעשה רוקח שם).

הכל מודים שאם היפך בהם טרפה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שלא ניקבו, שאי אפשר שיחזרו כמות שהיו אחר שנהפכו, ואינה חיה (רמב"ם שם; שו"ע שם)[21]. ולמדוהו מן הכתוב: הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים לב ו), מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות - בסיס לישב עליו, ואם ירדו מבסיסם שוב אינם מתיישבים (רש"י חולין שם ד"ה כונניות) - באדם שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות (גמ' שם).

היפוך זה הוא שכשהכניסם לתוכו היפך עליונם לתחתיתם, או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה, שהחליף זו למעלה וזו למטה (רש"י שם ד"ה היפך), או מצד זה לכשנגדו (מאירי שם).

נהפכו הדקין במקומם

לא יצאו המעיים לחוץ, ונמצאו מהופכים, נחלקו ראשונים: יש אוסרים, שכל שנהפכו מעיה אינה יכולה לחיות (תורת הבית הארוך ב ג; מאירי שם; טוש"ע שם); ויש מתירים (הגהות שערי דורא פח, בשם ראבי"ה; ים של שלמה שם ג צח; כן משמע מהש"ך שם סק"ט).

נמצאו המעיים שלא במקומם

נמצאו המעיים בין עור לבשר, ולא היה תפור, וגם הילוכה היה טוב קודם השחיטה, באופן שאין לחוש משום נפולה (ראה ערכו) - כשרה, אבל אם היה תפור, יש לחוש שיצאו המעיים ונתהפכו, וטרפה (איסור והיתר נה יט; רמ"א שם ב).

שני בני מעיים היוצאים בבהמה

שני בני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחד - טרפה (חולין נח ב; רמב"ם שם כא; טוש"ע יו"ד מז א), שהיתר כנטול (גמ' שם; רמב"ם שם כ). ודוקא כשיוצאים משני מקומות, אבל יוצאים ממקום אחד וכלים עד כאצבע - כשרה (חולין שם), ונחלקו אמוראים בדבר:

  • יש אומרים דוקא כשחזרו ונתערבו (או רב אמי או רב אסי שם).
  • ויש אומרים אף על פי שלא חזרו ונתערבו, ולא אמרו עד כאצבע אלא מלמטה (או רב אמי או רב אסי שם, לגירסת רש"י שם ד"ה מלמטה וגירסתנו); ויש גורסים: מלמעלה (גירסת הרשב"א והר"ן שם, בשם הלכות גדולות).

ונחלקו ראשונים בביאור המחלוקת:

  • יש גורסים: מלמטה, ומפרשים שלסוברים דוקא כשחזרו ונתערבו, צריכים להתערב דוקא בתוך רוחב אצבע, אבל אם אורך הפיצול הוא כאצבע ויותר - טרפה, אפילו אם יוצאים ממקום אחד וחוזרים ומתערבים למטה מכאצבע, ולסוברים אפילו שלא חזרו ונתערבו אין צריך שיתערבו בתוך רוחב אצבע ממקום הפיצול, אלא אפילו נתערבו אחר כך כשרה, ובלבד שיתערבו למטה, סמוך ליציאת בית הרעי, כשיעור אצבע, היינו שבשיעור אצבע למעלה מבית הרעי יהיו מעורבים (רש"י שם ד"ה וכלים, וד"ה פליגי, וד"ה מלמטה, ורשב"א ור"ן שם בדעתו).
  • יש גורסים כן אך מפרשים מחלוקת האמוראים במעי היוצא מבני מעיים כענף היוצא מן הבד ואינו חוזר ומתערב, ואין לו אלא פה אחד ביציאה, שלסוברים שדוקא כשחזרו ונתערבו הרי זו טרפה, כיון שאין אותו מעי חוזר ונתערב, אבל כשחזרו ונתערבו אפילו במשהו למטה כשרה, ואפילו שנבדל בפיצולו הרבה, וכאצבע שאמרו לא לענין שיעור אמרו אלא שיתאחדו שני המעיים ויהיו כאצבע אחת, ולסוברים אפילו לא חזרו ונתערבו, אף על פי שאין פיצול זה חוזר ומתערב, כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעיים הוא נשפך - כשרה, וכאצבע מלמטה שאמרו הוא שתהיה שפיכתם כאחד, שלא תשפוך כל אחת לעצמה, והרי הן כאילו אצבע אחת (ר"ן שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם).
  • ויש גורסים: מלמעלה, ומפרשים שלדברי הכל אינם צריכים להתערב בתוך רוחב אצבע דוקא, אלא שלסוברים דוקא שחזרו ונתערבו צריך שיתערבו למטה כשיעור אצבע קודם היציאה מבית הרעי, אבל למעלה, כיון שיוצאים ממקום אחד, אף על פי שתיכף שיוצאים מתפצלים מותר, ולדעת הסובר אפילו שלא חזרו ונתערבו, אין צריך שיתערבו למטה כלל, אבל צריך שלמעלה ביציאתם מן הקיבה קודם שיתפצלו יהיו מעורבים כשיעור אצבע (רשב"א ור"ן שם, לדעת הלכות גדולות).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים מכיון שלא נפסקה בגמרא הלכה כדברי מי, יש להחמיר כשתי הדעות, וכשתי הגירסאות בגמרא, ואין כשר אלא בשלשה תנאים: שקודם שמתחילים להתפצל יהיה ברוחב המעי כרוחב אצבע; שלא יהיה הפיצול בענף היוצא יותר מכאצבע; שיחזור ויתערב בתוך המעי כשיעור אצבע למטה (תורת הבית הארוך ב ג; טור שם, בשם יש אומרים; פרי חדש שם)[22].
  • יש פוסקים שדי בשני תנאים: כשיעור אצבע למעלה ביציאתם מהקיבה, וכשיעור אצבע למטה (רשב"א ורא"ש שם, בדעת הרי"ף; טור שם, בסתם; שו"ע שם, בשם יש אומרים; רמ"א שם).
  • ויש פוסקים שאינה טרפה אלא אם כן היה לה מעי יתר מתחילתו ועד סופו, עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה, או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל לגמרי, אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו - ואין צריך שום שיעור לאיחוד זה - והרי שניהם מובדלים באמצע, הרי זו מותרת ואין כאן יתר (רמב"ם שם כא, לפי הר"ן שם, והבית יוסף שם; שו"ע שם, בסתם).

שני מעיים היוצאים מהדקין בבהמה

נמצאו בבהמה שני סניא דיבי - מעי היוצא מהדקין (ראה להלן) - בבהמה, טרפה, ואם שופכים אחד לחברו, כשרה (חולין נח ב; טוש"ע יו"ד מז ד).

יתר בעוף

בעוף יתר מעי כשר (גמ' שם), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שבעוף כיון שלפעמים יש להם מעי יתר, לכן כשר בהם לעולם (רש"י שם ד"ה וכנגדן, בסתם; תורת הבית שם).
  • ויש מפרשים שכל עוף דרכו כן, שמן הזפק ועד הקורקבן יוצא קנה של מעיים אחד, ונקרא בני מעיים, ובראש הקורקבן יוצאים בני מעיים גמורים (רש"י שם, בשם יש מפרשין; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם)[23], ולכן כל שיוצא מן העוף מעי יתר שלא כדרכו הוא טרפה כמו בבהמה (כן משמע מהבית יוסף שם, לדעה זו).

אף להלכה נחלקו:

  • יש מכשירים כל יתר שיש בעוף, ואפילו כמה ענפים יוצאים ממנו (רבנו ירוחם טו כא; טור שם, ושו"ע שם ב, לפי הט"ז שם סק"ב; רמ"א שם).
  • ויש פוסקים שכל שהמעי מובדל, באופן שהוא טרפה בבהמה, הוא טרפה גם בעוף (רמב"ם שחיטה ו כא; שו"ע שם א), והוא הדין בשני מעיים גמורים מתחילתם ועד סופם, אם הוא יתר על מה שדרכו להיות בעוף, טרפה (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"א, בדעת הרמב"ם)[24].

מעי היוצא מבית הכוסות להמסס

מעי היוצא מבית-הכוסות – אחד מארבעת הקיבות הבהמה בין הכרס להמסס (ראה ערכו) להמסס (ראה ערכו) - כשר (חולין נח ב; טוש"ע יו"ד מז ג), שאף על פי שאין הדבר מצוי להיות כן (מאירי שם), מכל מקום יש בהמות שדרכן בכך (ראה בגמ' שם), וכל שיש במינו כן אין פוסלים אותו (כן משמע במאירי שם). אכן מעי היוצא מבית הכוסות לכרס - טרפה (גמ' שם; טוש"ע שם), שאין במינו כן (כן משמע בגמ' שם).

ניטל אחד מן המעיים

ניטל אחד מן המעיים, בין בעוף ובין בבהמה, טרפה (רמב"ם שחיטה ו כ).

מעי אחד סתום בעוף

בעוף, שהדרך להיות שני מעיים סתומים בסופם (ראה להלן) ונמצא רק אחד, נחלקו אחרונים:

  • יש אוסרים משום חסר (מחזיק ברכה מז ו, בשם מהר"ש והזקנים; שו"ת חיים שאל א טז-יז; טוב טעם ודעת, תנינא, קסו).
  • ויש מכשירים, שלא הוזכר בתלמוד, ואין להוסיף על הטרפות (עקרי הד"ט יו"ד ה כא; פחד יצחק, יתר כנטול; דעת תורה שם סק"ו; דרכי תשובה שם ס"ק יט), ורבו המכשירים, וקבעו כן הלכה לדורות (פחד יצחק שם).

במליחה

בחזקת שאין בהם דם

בני מעיים הם בחזקת שאין בהם דם (חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז טו; טוש"ע יו"ד עה א), ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

  • יש אומרים שהם כל בני המעיים שהמאכל עובר בהם בחללם (רמב"ם מאכלות אסורות ז טו, לפי שו"ת הרדב"ז ד קצד) – הקיבה, הכרס, החלחולת, ושאר הדקין (רש"י חולין קיג א ד"ה ומעיא; רא"ש שם ח מח; ר"ן שם; טוש"ע יו"ד עה א), שגם הכרס המאכל עובר בחללה, אלא שעובר במתינות ונדחה אל המעיים (שו"ת הרדב"ז שם).
  • ויש אומרים שלא נאמר אלא בדקין, אבל הכרס ובית-הכוסות (ראה ערכם) אינם בכלל בני מעיים לדין זה (רשב"א שם, בשם רבנו תם, ותורת הבית הארוך ג ג, ובדק הבית שם; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; מאירי שם; רמ"א שם).

הקורקבן מחזיקים בו דם, אפילו לסוברים שהכרס היא בכלל בני מעיים לדם (ט"ז שם סק"א; ש"ך שם סק"א)[25].

הקיבה - יש אומרים שדומה לדקין, ואין מחזיקים בה דם לדברי הכל (תרומה סה; ראש פינה שם באבן הראשה סק"ד, ובפינת יקראת ס"ק יב); ויש אומרים שדומה לכרס, ותלוי במחלוקת הראשונים בו (הגהות חכמת שלמה שם).

אם לא נמלחו כראוי

מכיון שאין מחזיקים בהם דם אינם אסורים אם נתבשלו בלי מליחה (רש"י שם ד"ה אין מחזיקין; טוש"ע שם), או שנמלחו בכלי שאינו מנוקב (מרדכי חולין תשכג; רמ"א שם).

כשהאדימו

ודוקא כשמראיהן כמראה מעיים, אבל אם האדימו - צריכים מליחה (ר"ן שם, בשם הרמב"ן; שו"ע שם), שלא אמרו אלא שאין מחזיקים בהם דם, היינו שמסתמא אינם מוחזקים בדם, אבל אם רואים שיש בהם דם - צריכים מליחה (ר"ן שם, בשם הרמב"ן).

לכתחילה

ולא זאת בלבד, אלא שלכתחילה צריכים לעולם מליחה ובכלי מנוקב ובהדחה כשאר בשר (תרומה סה; רמ"א שם), שאי אפשר לנקותם ולהסיר כל השומן מעליהם באופן שלא ישאר קצת שומן, ובשומן שעליהם יש דם (תרומה שם; ש"ך שם סק"ה).

מליחה עם בשר אחר

אם מותר למלוח בני המעיים שאין מחזיקים בהם דם עם שאר בשר, נחלקו ראשונים:

  • יש אוסרים, שכיון שבהם אין דם של עצמם לפלוט, הרי הם בולעים מדם של הבשר שנמלח עמהם, ואסורים אפילו בדיעבד (מרדכי שם, בשם רבי יואל הלוי; טור שם, בשם יש אומרים; רמ"א שם, בשם יש אוסרים).
  • ויש מתירים (תוספות שם ד"ה אין מחזיקין; מרדכי שם, בסתם; טור שם, בשם ר"י; שו"ע שם), אם משום שבני מעיים חלקים הם, והדם נשרק ונופל מעליהם (תוספות שם, לפי הש"ך שם ס"ק יב), או מפני שאף על פי שאין מחזיקים בהם דם, יש להם ציר, וכל זמן שהם פולטים ציר אינם בולעים דם (רשב"א שם), וכתבו ראשונים שמעשים בכל יום שמולחים אותם עם שאר בשר, ומנהגם של ישראל תורה היא (תורת הבית הארוך ג ג)[26].

מליחה בצד הפנימי

כשמולחים החלחולת ושאר המעיים שיש עליהם שומן, אין מולחים אותם בצד הפנימי, מעבר המאכל, אלא בצד החיצון, ששם השומן דבוק (תורת הבית שם; טוש"ע שם), ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ, הרי זו כאילו לא נמלחה כלל, ואם נתבשלה כך - אסורה (ראה ערך מליחה) אם ידוע שיש שם שומן מבחוץ (רמ"א שם, וש"ך ס"ק ט), אבל אין לאסור בדיעבד מחשש זה שאי אפשר לנקרה שלא ישאר שם קצת שומן (ש"ך שם), ואם לא נתבשלה עדיין, יחזור וימלח מבחוץ ומותרת (רמ"א שם).

ניקורם

החֵלֶב שעל בני המעיים אסור באכילה והאוכלו ענוש כרת (רמב"ם מאכלות אסורות ז ו; טוש"ע יו"ד סד ח), שנאמר לגבי הקרבת שלמים: וְהִקְרִיב וגו' וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב (ויקרא ג ג), וכל חלב שהוקרב על גבי המזבח בשלמים נאסר באכילה, והאוכלו ענוש כרת (גמ' שם; מגיד משנה שם), והחלב שעל המסס ובית הכוסות הוא החלב שעל הקרב (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ונחלקו הפוסקים ביחס לחלקים מסויימים אם הם בכלל האיסור או לא (ראה טור ורמ"א שם ט וערוך השלחן שם ט-כ).

בימינו נהגו להסיר את כל החלבים שעל בני המעיים:

  • נוטלים הקרום שעל הכרס מכל הצדדים, עם החלב שמונח עליו, ומנקים היטב כל החלב שתחת הקרום הדבוק בכרס;
  • נוטלים כל החלב שעל ההמסס ושעל בית הכוסות, ומנקים החלב שביניהם במקום דיבוקם;
  • נוטלים החלב והקרום שעל הקיבה;
  • חותכים את מקום החיבור של הקיבה עם המעיים באורך אמה, ומשליכים לטריפה.

ושאר המעיים הדקים אין מנקרים כלל, ומסירים את הקרום מעל המעיים הגסים משני הצדדים, וחותכים את המעי האטום ואורך כאמה מהמעי הדק הסמוך למעי העיוור, וכן התוספתן, וזורקים לטריפה, וחותכים מהמעי הישר במרחק כחצי אמה מפי הטבעת וזורקים (מזון כשר מן החי עמ' 404).

גריעותם ומיאוסם

אין אכילתם ראויה כאכילת בשר

הקורקבן ובני מעיים יש בני אדם שאינם אוכלים אותם (ביצה ז א), ואמרו: הקרביים אינם בשר, והאוכלם, כשיכול לקנות בשר וקונה באותם הדמים בני המעיים, אינו בן אדם (נדרים נד ב, והמפרש ד"ה וכן היה). ולפיכך מי שמכר לחברו בני מעיים, ונמצאו שאינם ראויים לאכילה אלא לכלבים, אין בכך מקח טעות (תוספות מעילה כ ב ד"ה קרביים), ואם התנה להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרביים (מאירי נדרים שם), או כשמכר ליטרא בשר אינו יכול לערב מהקרביים בכלל אותה ליטרא (שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ).

ביטול ברוב

הקורקבן ובני מעיים, אם היו טריפות ונתערבו בהיתר, בטלים (ראה ערך בטול איסורים) ואינם חתיכה-הראויה-להתכבד (ראה ערכו), כיון שאמרו שהאוכלם אינו בן אדם (סמ"ג לאוין קמא, בשם ריב"א; טור יו"ד קי, בשם ה"ר יהודה; שו"ע שם קא ה)[27].

שביעה מהם

בני מעיים אינם משביעים את האוכל אותם, ולפיכך מותר לאכלם בערב פסח מן המנחה ולמעלה, אף על פי שאסור לאכול באותו זמן, כדי שיאכל פסח ומצה לתיאבון (ראה ערך ערב פסח. פסחים קז ב), ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש מפרשים שלא התירו אלא לשמש שהוא עסוק בהם, ויצטער אם לא יאכל (רש"י שם ד"ה בבני מעים).
  • ויש מפרשים שלכל אדם התירו, מפני שמתוך שאינם משביעים הם פותחים את המעיים ומרחיבים אותם, ויקבלו סעודת הלילה אחר כך בתיאבון (רשב"ם שם ד"ה השמש).

הקרבתם

מחמת מיאוסם של בני המעיים מפני הרעי שבהם יש בהם דינים מיוחדים בהקרבתם:

  • בעולת העוף מסיר הכהן את המוראה - הזפק (ראה ערכו) - ואת בני המעיים היוצאים עמה, ומשליכם לבית-הדשן (משנה זבחים סד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו כא), שנאמר: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ (ויקרא א טז), ו"נוצתה" הוא לשון פרש ודבר מאוס, כמו: כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד טו. רש"י על התורה שם ד"ה בנצתה, וזבחים סה א ד"ה ונוטל)[28].
  • בעולת בהמה קרבים בני מעיים עם הקרבן, אלא שרוחצים אותם קודם במים, שנאמר: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם (ויקרא א ט), ומדיחים את הכרס בבית המדיחין (ראה ערך בית המטבחיים) כל צרכה, ומדיחים את הקרביים על שולחנות של שיש שבין העמודים (תמיד לא א; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ו), שהכרס יש בה טינופת מרובה לכן קבעו לה לשכה מיוחדת, ולא הדיחוה יחד עם הקרביים (המפרש שם).
  • בקרבן פסח נצלים בני המעיים עם הפסח ונאכלים, שנאמר: עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ (שמות יב ט. משנה פסחים עד א; רמב"ם קרבן פסח ח י), אלא שמדיחים אותם קודם מן הלכלוך (כן משמע במשנה שם סה ב, ורמב"ם שם א יח).

אם הם בכלל בשר

בני המעיים, אף על פי שיש בני אדם שאינם אוכלים אותם, הם בכלל בשר, בין לענין טומאה, שהאוכל מבני מעיים של נבלת עוף טהור - טמא (תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ה ט; ביצה ז א; רמב"ם שאר אבות הטומאה ג י); ובין לענין איסור נבלה ואיסור בהמה וחיה טמאה (רמב"ם מאכלות אסורות ד יט); ובין לענין הקרבתו עם כל הבשר על המזבח בעולת בהמה (תמיד ד ב); ובין לענין אכילתם בקרבן פסח (פסחים עד א).

עור הקיבה

עור הקיבה אף הוא כבשר, בין לענין איסור בשר בחלב (משנה חולין קטז א, ורש"י ד"ה בעור), ובין לענין איסור אכילת נבלה וטרפה ובהמה וחיה טמאה (כן משמע בעבודה זרה לה א; רמב"ם מאכלות אסורות ד יט, ושם ט טז).

נתייבש עד שנעשה כעץ

נתייבש עור הקיבה עד שנעשה כעץ, אינו אוסר בחׇלָב (שבלי הלקט ב לד; בית יוסף יו"ד פז י, בשמו; רמ"א שם), והוא הדין שאר בני מעיים (ש"ך שם ס"ק לג).

ונחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שלא אמרו שמעיים שנתייבשו נעשו כעץ אלא לאיסור בשר בחלב, שכיון שנתייבשו לא נשאר בהם טעם בשר עד כדי שיוכלו לאסור החלב ולחול עליהם שם חדש של איסור בשר בחלב, אבל מעיים של נבלה וטרפה שנתייבשו לא נפקע מהם שם איסורם על ידי התייבשותם כעץ, עד שייפסלו מאכילת כלב (נודע ביהודה קמא יו"ד כו).
  • ויש סוברים שאפילו בנבלה וטרפה אם נתייבש כעץ בטל שם בשר ממנו ומותר (כן משמע בפתחי תשובה שם ס"ק כא, בשם תפארת צבי).

נדרים

לענין נדרים נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבני המעיים אינם בכלל בשר, והנודר מן הבשר מותר בהם, אפילו לדעת הסוברים שהקנה והלב והכבד בכלל בשר לנדרים (רשב"א נדרים נד ב, בסתם; ריטב"א שם, בסתם).
  • ויש אומרים שהם בכלל בשר, והנודר מן הבשר אסור בהם (רמב"ם נדרים ט ו; רשב"א שם, בשם פירושין; ריטב"א שם, בשם יש אומרים), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד ריז ח).

הערות שוליים

  1. ג, בני מעים, עמ' שעט1-שפב2 ז, דקין, טור' תרז-תריז.
  2. מערכת העכול בלשוננו. ונקראים גם קרביים (משנה יומא כה א; משנה תמיד ד ב).
  3. במקרא השם הכולל לאיברים הפנימיים בגוף, ובעיקר למערכת העיכול, הוא קרב (שמות יב ט; תהלים קג א), ומעיים (ירמיהו ד יט; שם לא יט; יחזקאל ג ג; יונה ב א; איכה א כ ועוד).
  4. וכן משמע בתהילים מ ט, ובשיר השירים ה ד, ובעיקר הרחם (בראשית טו ד; שם כה כג; רות א יא; שמואל ב טז יא).
  5. אך יש מקום אחד שבו נקראו כך הדקין בלבד (קינים ג ו).
  6. ויש שהראשונים נחלקו בדברי האמוראים אם הריאה ושאר האברים הם בכלל בני מעיים שאמרו (רש"י חולין נד א ד"ה עד אטמא); או שאינם בכלל (תוספות שם), ויש שנחלקו גם בכרס ובקיבה ובקורקבן אם הם בכלל (ראה להלן).
  7. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו כרך ו, ערך עכול, מערכת ה-, טור' 167-9, פירוט חלקי הדקין בחז"ל.
  8. והם הנקראים כרוכא קטינא (כן משמע מויקרא רבה ג ד; קהלת רבה ז לח).
  9. וראה ברמ"א יו"ד מו ג, ובדרכי תשובה סי' מו ס"ק נא, דעות שונות על המושג הדורא דכנתא. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית שם.
  10. הוא המעי הישר (rectum).
  11. הוא המעי האטום (cecum) – ראה י.מ. לוינגר, מדריך להלכות טריפות, עמ' 30; או התוספתן (appendix) – ראה א. שטינברג, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 234.
  12. ויש מפרשים סניא כעין מסננת, ודיבי לשון זיבה (רבנו גרשום שם, בפירוש השני).
  13. ויש מהאמוראים הסובר, שלגוי שאין שחיטה, אינו יוצא מאיסור אבר מן החי אלא במיתת הבהמה, ובני המעיים שהם כניטלו מן הבהמה בעודה חיה ומפרכסת אחר שחיטת סימנים, אסורים לו באכילה (רב אחא בר יעקב שם, לדעת רבי שמעון בן לקיש, ורש"י ד"ה מדריש לקיש).
  14. ויש מהתנאים הסובר שאם הליחה סותמתם אינה טריפה (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג יא וברייתא שם), ואין הלכה כמותו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  15. ואין החלב שעליה סותמה (גמ' שם מט ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם א, וש"ך שם סק"ו), שאינו מגין לפי שהוא עשוי ככובע (גמ' שם) וקרטין קרטין עגולים כמו חטים (רש"י שם ד"ה דכרכשא) ואינם מהודקים בו יפה (ש"ך שם).
  16. ויש אומרים ששיעורו אצבע (רבנו גרשום שם נ ב; רש"י שם ד"ה בטדא); ויש אומרים ששיעורו שתי אצבעות (ר"ן שם, בשם יש מפרשים).
  17. ויש שכתב: בשור ארבע, בשה שתים, ובגדי וטלה אחת (רוקח שפה).
  18. נקב הנמצא במעיים סמוך ליציאתם מן הקיבה והולך בשיפוע כלפי מטה ויוצא לחוץ, אף על פי שנראה כנקב מפולש, אינו טרפה, כי בכל הבהמות הוא כך מתולדה, ודרך שם זורקת מרה לבני מעיים ומשם לקיבה לעכל המזון (נודע ביהודה, תנינא, יו"ד כא).
  19. ניקבו הדקין על ידי תולעים, אם תולים שלאחר שחיטה ניקבו, ראה ערך נקובה; על בועות הנמצאות בדקין, ראה ערך בועא; על שינוי מראה בדקין, ראה ערך מראות; על סרכות שבדקין, ראה ערך סרכא.
  20. ויש מהראשונים הסובר שמדמים גם בלב וטחול וקורקבן (רשב"א שם, וטור שם, בשם בעל העיטור).
  21. ויש שכתבו הטעם מפני שסופו לינקב ולירקב, והרי זה בכלל נקובה (תוספות שם ד"ה אבל).
  22. ויש מוסיפים תנאי רביעי, שלא יהיה הפיצול אלא מצד אחד של המעי, שאם נתפצל משני צדי המעי טרפה לעולם אפילו שמתערב בתחילתו ובסופו (מאירי שם).
  23. או שהכוונה לשני מעיים היוצאים בעוף מן המעי הארוך (ראב"ן שם יט) סמוך לסופו, שהם כמו סניא דיבי בבהמה (דעת תורה שם סק"ב).
  24. אף לסוברים שבבהמה אינו כשר אלא אם כן חזר ונתערב כשיעור אצבע דוקא (ראה לעיל), יש שכתב שבעוף די בנתערב בכל שהוא (חידושי רבי עקיבא איגר שם ב, בדעת השו"ע).
  25. ויש מהאחרונים שהשוה הקורקבן לכרס, וסבר שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים (דרישה שם סק"א); והשיגו עליו ודחו דבריו (ט"ז שם; ש"ך שם).
  26. ומכל מקום יש שכתבו שהמנהג לאסור לכתחילה ולהתיר בדיעבד (רמ"א שם); ויש שכתבו שהמנהג להתיר גם לכתחילה (ט"ז שם סק"ז, בשם המהרש"ל).
  27. ויש שכתב שקורקבן של אווז הוא דבר חשוב, ובכלל חתיכה הראויה להתכבד (ים של שלמה חולין ז נ), והכל לפי המקום והזמן (ש"ך שם ס"ק יד).
  28. ויש מפרשים שלא ממלת "בנוצתה" הוא שלמדו לקורקבן ובני מעיים, שאין הוראת "בנוצתה" אלא נוצה ממש, אלא מ"מראתה" הוא שלמדו לכל מקום רעי ולכלוך (רמב"ן על התורה שם ד"ה והסיר).