מיקרופדיה תלמודית:ברכו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

ברכו

הגדרה[1] - קריאת היחיד לציבור לברך את ה', לפני התפילה ולפני קריאת התורה, ועניית הציבור אחריו

סדרו

מנין

ברכו הוא מדברים-שבקדושה, שאין אומרים אותם בפחות מעשרה (סופרים י ו, בסתם; טוש"ע או"ח נה א).

מצינו דעה שאומרים אותו בשבעה, שהוא מנין התיבות של בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה' (שופטים ה ב. סופרים שם, בשם רבותינו שבמערב); ודעה שאומרים אותו בששה, לפי שבפסוק זה עד המילה ברכו שש תיבות (סופרים שם, בשם יש אומרים), ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהדעות הללו חולקות על הדעה הראשונה, ואין הלכה כמותן (שבלי הלקט יא).
  • ויש אומרים שלא נחלקו על הצורך בעשרה, אלא שאם מקצת מהעשרה כבר שמעו ברכו, נחלקו אם יש צורך בשבעה שטרם שמעו ברכו, או שדי בששה (תוספות מגילה כג ב ד"ה ואין, ורא"ש שם ג ז, בשם רבנו תם).

שינוי בנוסח בין מרובים למועטים

משהגיעו לעשרה אין הבדל בין מרובים למועטים בנוסח ברכו לדברי הכל (משנה ברכות מט ב), ואינו דומה לברכת הזימון שיש אומרים שלפי רוב הקהל הם מברכים (ראה ערך זמון), שבסעודה המסובים קבועים ביחד ואין לטעות, אבל בבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים, ואין דעת השליח ציבור על מספר המתפללים (תוספות שם ד"ה אמר).

נוסח האומר

ונחלקו תנאים מהו הנוסח: יש אומרים: ברכו את ה' (רבי עקיבא במשנה שם); ויש אומרים: ברכו את ה' המבורך (רבי ישמעאל שם), וכן הלכה (גמ' שם נ א, שכן המנהג; רמב"ם תפלה ט א ויב ה; טוש"ע או"ח נז א).

ולא נחלקו אלא אם צריך לומר המבורך, או אינו צריך, אבל לדברי הכל אם אומר המבורך הרי זה עדיף (גמ' שם, ורש"י ד"ה בהדי), שכשאומר ברכו הרי זה כמוציא את עצמו מן הכלל, אבל כשהוא מוסיף המבורך שוב אינו מוציא את עצמו (ירושלמי שם ז ג).

נוסח העונים

הקהל עונים אחר אמירת המברך: ברוך ה' המבורך לעולם ועד (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואמרו: מנין לעומדים בבית הכנסת ואומר ברכו את ה' המבורך, שעונים אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, תלמוד לומר: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (דברים לב ג. ספרי האזינו שו).

חזרת האומר

נחלקו ראשונים אם שליח הציבור צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד:

  • יש אומרים שאינו צריך לחזור ולומר כן (סידור רש"י יג; טור או"ח נז, בשם הר"מ מרוטנבורג), שהרי כבר אמר המבורך, ולא הוציא את עצמו מן הכלל, ואינו דומה לברכת הזימון, שאחר שהמברך הזמין את המסובים לברך צריך הוא לחזור ולומר ברור שאכלנו משלו וכו' (ראה ערך זימון), לפי שכשאמר נברך אין בדבריו עדיין ברכה, אלא הזמנה לברך, אבל כאן כשאמר המבורך הרי כבר בירך (ב"ח שם).
  • ויש אומרים שצריך לחזור ולומר כן (רא"ש ברכות ז כו, בשם ר"י ברצלוני, שכתב בשם רס"ג; טור שם, בשם ר"י ברצלוני), שהרי גם בברכת הזימון כשאמר נברך לא הוציא עצמו מן הכלל, ומכל מקום חייב לחזור ולברך (רא"ש שם, בשמם), ועוד שאין באמירתו המבורך משמעות של ברכה עכשיו מפיו, אלא המבורך כבר מפי אחרים, ולכן צריך לחזור ולברך כדי שלא להוציא את עצמו מכלל הקהל שמברכים אותו עכשיו (ב"ח שם), וכן הלכה (שו"ע או"ח נז א, ושם קלט ז).

אם אין שם עשרה בלא שליח הציבור, לא יצא ידי חובתו אם לא ענה עמהם ברוך ה' המבורך וכו' (מגן אברהם נז סק"ב, בשם האגודה).

בקול רם

צריך המברך שיאמר ברכו בקול רם, כדי שישמעו הצבור ויענו ברוך ה' וכו' (הגהות מימוניות תפלה ז טו, ושם יב בה; טוש"ע או"ח קלט ו; שלחן ערוך הרב שם נז א), ועוד שהרי אין אומרים ברכו בפחות מעשרה, וכשאומרו בלחש הרי הוא ביחיד (בית יוסף או"ח קלט, בשם ה"ר יונה), והאומרו בלחש טועה (טוש"ע שם).

ואם אמרו בלחש נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאינו מעכב בדיעבד (בית יוסף שם, בשם מהר"י אבוהב).
  • ויש אומרים שמעכב, וחוזר ומברך בקול רם, שהרי אין כאן עשרה ששמעו, וכאילו נאמר ביחיד (בית יוסף שם, בשם ה"ר יונה), וכן הלכה (שו"ע שם).

כריעה

יש מהראשונים שכתבו שכשאומר ברכו - לפני ברכות קריאת שמע - כורע, וזוקף בשם (מחזור ויטרי (הורוויץ) קא; כלבו ח; הקנה כא א), ויכרע כלפי מזרח (שערי תשובה נז סק"א; שלחן הטהור נז ב)[2]. והאחרונים תמהו על זה, שהרי אין להוסיף על הכריעות שתקנו חכמים (מגן גבורים נז, אלף המגן סק"ו; מקור חיים שם א), ומכל מקום מנהג העולם לכרוע שם (באור הלכה קיג ד"ה הכורע; מקור חיים נז א) מעט, לא ככריעות שבשמונה עשרה (ערוך השלחן שם א), ויש לזה סמך בכתוב: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וַיְבָרְכוּ כָל הַקָּהָל לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (דברי הימים א כט כ. פתחי עולם ומטעמי השלחן שם סק"א; באור הלכה קיג שם).

וכן כשהקהל אומר בלחש: יתברך וישתבח (ראה להלן) המנהג שכורעים (מקור חיים שם), וכן כשעונים ברוך ה' המבורך וכו' (אשי ישראל טז כח).

אף בברכו שבברכת התורה, יש שנהגו לכרוע (מגן אברהם קלט סק"ו, בשם הש"ך, שכן משמע ברוקח, ושכן הוא במטה משה), ואינו נחשב כמוסיף על הכריעות שתקנו חכמים, שאינו עושה כן אלא לכבוד התורה (מגן אברהם שם); ויש שלא נהגו בכריעה זו (ערוך השלחן שם יד, שכן המנהג).

עניית הקהל כשלא שמעו האמירה

קהל שלא שמע שליח הציבור כשאומר ברכו, לא יענו אחריו ברוך ה' המבורך וכו', אלא יענו אחריו אמן (בית יוסף או"ח קלט ו, בשם רבנו יונה; רמ"א שם).

אם אמר שליח צבור ברכו בלחש, ואחד מהקהל לא שמע ממנו ברכו, אלא את עניית הקהל: יש אומרים שעונה אחריהם אמן (מגן אברהם נז סק"א); ויש אומרים שאף הוא עונה "ברוך ה' המבורך", אלא אם כן שמע רק עניית שליח הצבור "ברוך ה' המבורך", ואז עונה אמן (אליה רבה או"ח קלט סק"א; שולחן ערוך הרב שם נז ב; משנה ברורה שם סק"ב).

עניית אמן כששמעו האמירה

יש מי שכתב שהמנהג שהקהל עונה אמן לאחר ששליח הצבור אומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שערי אפרים ד ח), וכוונת המלה "אמן" אמת השבח הזה (פרי מגדים או"ח נז אשל אברהם סק"א); אך הרבה כתבו שאין צורך בזה, שכיון שכבר אמרו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" למה יאמרו פעם שניה אמן (פרי מגדים שם; סידור הרב בעל התניא; חיי אדם יח ה), וכן נוהגים הספרדים (שו"ת יביע אומר ח או"ח טו)[3].

בתפילה

בשחרית ובערבית

בשחרית, אחר ששליח הצבור היורד לפני התיבה אמר קדיש שאחר ברכת ישתבח (ראה ערך פסוקי דזמרה), אומר ברכו את ה' המבורך, והציבור עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע (רמב"ם תפלה ט א).

וכן בערב הוא אומר והוא רחום וכו' ברכו את ה' המבורך, והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומתחיל לפרוס על שמע (רמב"ם שם ט).

ויש מקור לדברים במדרש:

  • אמירת ברכו בשחרית, נאמר במדרש שיש חיה אחת ברקיע שאומרת בכל שחר ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונין אחריה (רוקח שכ).
  • ואמירת ברכו בערבית, נאמר במדרש שיש חיה ברקיע, כשהוא יום אז אמת במצחה, ולערב אמונה במצחה, ובזה יודעים המלאכים אם יום או אם לילה, ובכל פעם אומרת ברכו, כלומר עת לכם לומר שירה (מטה משה שפב; אליה זוטא רלז סק"א, בשמו).

הטעם היסודי לשבח הוא לסדר שבחו של מקום קודם התפלה (אוצר הגאונים ברכות, התשובות רב. וראה שו"ת תשב"ץ ב יב), וטעם סידור האמירה, לפי ששליח הציבור מוציא את הציבור ידי חובתם בברכות קריאת שמע, לכן אומר להם תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכוהו עמי, והם עונים ומברכים ויוצאים ידי חובתם (ראב"ן עג; שו"ת רדב"ז א תקעב).

ועל פי הקבלה אין הנשמה מתיישבת בגוף האדם עד שיאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד (זוהר סוף מדרש רות), ולכן יש בברכו חמש תיבות כנגד כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (פרי עץ חיים שער קריאת שמע א, סדר היום).

אמירת הקהל בשעת אמירת שליח הציבור ברכו

מלבד עניית הקהל לאחר אמירת שליח הציבור, כתבו ראשונים שנהגו שהציבור אומר עניות של שבח בשעת אמירת שליח הציבור ברכו את ה' המבורך (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), שחרית של שבת; ספר העתים עמ' 250; שו"ת הרא"ש ד יט; טור או"ח נז), ושליח הציבור מאריך באמירת ברכו, כדי שיספיקו הקהל לומר אמירה זו (טור שם; רמ"א שם א); אך יש מהראשונים שכתבו שמוטב שלא לאומרם, אלא לשתוק ולהאזין לדברי שליח הצבור ולכוון לדבריו (ספר העתים שם; טור שם), ולכן כתבו אחרונים שמן הנכון ששליח הציבור יאריך בניגון אות אחד - ונהגו להאריך באות ה"א של המבורך (דברי קהלת עמ' 78) - ואז יאמרו הקהל את אמירתם, אבל בשעת חיתוך שליח הצבור את האותיות והמלות יכוין לכל מה שיאמר שליח הציבור ויבינהו (לבוש שם ב).

נוסחאות שונות מצינו לאמירה זו:

  • יש שנהגו לומר: ישתבח שמו ויתעלה זכרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא אדון כל בריותיו, שליט בכל מעשיו, אדיר בעליונים ובתחתונים ואין זולתו, אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, לפיכך אנחנו חייבים להודות לו ולברכו (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), שחרית של שבת).
  • יש שנהגו לומר: ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הוא הקדוש ברוך הוא, שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (מחזור ויטרי (הורוויץ) פט); או כעין זה עם תוספות (סידור רבנו שלמה מגרמייזא עמ' פב; סידורי אשכנז הנדפסים).
  • יש שנהגו לומר כעין זה עם סיומת שונה: ישתבח ויתפאר שמו וכו' אין אלהים, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם ומרומם על כל ברכה ותהילה (סידור נוסח ספרד ונציה רפ"ד; שער הכוונות, ענין תפלת שחרית, נא ע"ב).
  • יש שנהגו להתחיל האמירה: יתברך וישתבח (סידור רש"י יג; טור שם) שמו של מלך מלכי המלכים (סידור רש"י שם), ולא נודע כיצד סיימו.
  • ויש שנהגו לומר: בריך יהא שמיה דמרי עלמא, ברכי נפשי וכו' (ארחות חיים ח"א ברכו א), וסיומה לא נודע.

וכיום אין נוהגים לומר דברי שבח אלה (פסקי תשובות נז אות ד), ואם אין החזן מאריך בברכו מוטב שישתוק ויכוין מה שאומר שליח הציבור כדי שיענה ברוך ה' המבורך וכו' (משנה ברורה נז סק"ה).

דבור

לאחר שהתחיל החזן קדיש וברכו, הרי זה כאילו התחיל ביוצר אור, ואין לדבר בצרכי רבים (המנהיג כו; בית יוסף או"ח נז), ומקום שנהגו לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור, טועים הם (שו"ע שם ב).

אנשים שלא שמעו ברכו לאחר אמירת שליח הציבור

אם באו אנשים שלא שמעו ברכו, לאחר שהשליח ציבור התחיל ואמר ברכו ועדיין לא התחיל בברכות קריאת שמע, חוזר ואומר ברכו בשביל אותם שבאו ויפרסו על שמע, שהרי זה סדור השבח לפני התפילה, אבל אם קראו את שמע לא יאמר להם ברכו, ואם התחיל השליח צבור ביוצר אור לא יפסיק (תשובות הגאונים (שערי תשובה) רה; המנהיג כז; בית יוסף סט א, בשמו; רמ"א שם; מגן אברהם שם סק"ז)[4].

ואם באו אנשים שלא שמעו ברכו, בשעה ששליח הצבור בין גאולה לתפילה: בתפילת שחרית שהסמיכה היא חובה אין מפסיקים, אבל בערבית, שהסמיכה היא רשות (ראה ערך ערבית), ומפסיקים בפסוקים של יראו עינינו וכו' (ראה ערך ברכות קריאת שמע), יפסיק גם לברכו (המנהיג כז; טור או"ח רלז, בשם רב עמרם גאון; רמ"א או"ח סט א)[5].

לאחר התפילה

המנהג לומר שנית לאחר התפילה ברכו, עבור אלה שאחרו לבוא לתפילה, לאחר הקדיש האחרון (ריב"ש שלד; שו"ע או"ח קלג א)[6], ומנהגים שונים מצינו בראשונים מתי לאומרה:

  • יש נוהגים לאומרו בכל יום, בין בשחרית ובין בערבית, בין בחול ובין בשבת (ריב"ש שם, שכן מנהג ארגון ומנהג ארצו).
  • יש נוהגים לאומרו רק בימות החול, ובשבת ויום טוב אין אומרים אותו, שמאחרים אז לצאת, וכבר התפללו כולם (ריב"ש שם, שכן מנהג ברצלונא; שו"ע שם).
  • יש שהכריע שבימות החול ובלילי שבתות וימים טובים יאמרו ברכו, שיש שם לעולם קצת אנשים שלא שמעו, אבל ביום שבת ויום טוב כבר התפללו כולם בשעה שיוצאים מבית הכנסת, ואין לאומרו (ריב"ש שם), ואפילו אם אירע שנתאחר אחד לבוא בשבת אחר ברכו, ודאי כבר שמע ברכו מהעולים לתורה (משנה ברורה שם סק"ב).
  • יש שהכריע לאומרו רק אם רואים שיש מי שאיחר ולא שמע ברכו (משנה ברורה סט, בתחילת הסימן).
  • ויש שלא נהגו כלל לאומרו (ריב"ש שם, בשם רבי משה מאוקלי"ש; כן משמע ברמ"א קלג שם; משנה ברורה שם), שכיון שאין ברכה אחריה, אין מקום לאומרה (ריב"ש שם, בשם רבי משה מאוקלי"ש).

אף בימינו מנהגים שונים בדבר:

  • יש הנוהגים לאומרו בכל יום, בין בשחרית ובין בערבית, בין בחול ובין בשבת (מחזיק ברכה רפו סק"ד, וכף החיים או"ח קלג סק"א, שכן המנהג בארץ ישראל וארץ מצרים), וכתבו שמלבד הטעם על דרך הפשט, כך נכון על פי הקבלה (מחזיק ברכה שם; כף החיים שם).
  • יש הנוהגים לאומרו רק אם אין בתפילה קריאת התורה, שבהם ודאי המאחר שמע ברכו מהעולם לתורה, ולפיכך אין אומרים אותו לאחר שחרית של שני וחמישי, וחנוכה, ומוסף של ראש חדש, ושבת ויום טוב, וכן שלא לאומרו בערבית שבת ויום טוב, שאז אין מאחרים לבוא לבית הכנסת (ספר ארץ ישראל ב סק"ב, שכן מנהג האשכנזים הפרושים).
  • יש הנוהגים שלא לאומרו לעולם (ערוך השלחן שם ה; משנה ברורה סט, בתחילת הסימן)[7].

והנוהגים לאומרו לאחר התפילה – יש שמקפידים לאומרו לאחר הקדיש האחרון שבסוף התפילה ממש על פי הטעם משום המאחרים (ארחות רבנו א עמ' ע, בשם החזון איש); ויש שנוהגים לאומרו אחרי קדיש דרבנן שאחרי אין כאלקינו ולא אחרי עלינו לשבח (קצות השלחן כד ס"ק לו, מנהג ספרד). והנהוגים לאומרו אחרי ערבית הוא גם כאשר יש מנין מצומצם וידוע שכולם שמעו ברכו, והוא משום לא פלוג (אשל אברהם [בוטשאטש] מהדורה תניינא רלה; משנה ברורה סט, בהקדמה).

בקריאת התורה

העולה לתורה בצבור אומר: ברכו את ה' המבורך (ברכות ג א; ירושלמי ברכות ז ג; סופרים יג ח; רמב"ם תפלה יב ה; טוש"ע או"ח קלט ו), וכל העם עונים: ברוך ה' המבורך לעולם ועד (רמב"ם שם; טוש"ע שם ז).

יש מהראשונים שכתב בטעם אמירה זו, לפי שהקורא בתורה מוציא את הציבור ידי חובתם בקריאת התורה, לפיכך הרי הוא אומר לציבור אתם צריכים לברך ולקרות כמוני, תסכימו לקריאתי ולברכתי ותברכו עמי, והם עונים ומברכים (ראב"ן עג)[8].

במקום ברכו

יש מהראשונים שכתבו שיחיד שאינו בבית הכנסת, ולא שמע ברכו, יאמר אמירה מהמדרש במקומה (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), קריאת שמע וברכותיה; רוקח שסב; עץ חיים ח"א עמ' פב):

  • יש שכתבו שיאמרו ברייתא מפרקי היכלות: אמר רבי עקיבא, בכל יום ויום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע שחרית ופותח ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, וכל גדודי מעלה עונין אחריו עד שמגיע לברכו. כשמגיע לברכו חיה אחת יש שם ששמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל, ועליה אמר יחזקאל: הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל י כ), ועליה אמר דוד: וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים יח יא), ונושאת את הכסא ועומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם: ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונין אחריה: ברוך ה' המבורך לעולם ועד. (בית מדרשות ח"א, פרקי היכלות לא, בשינוי. סדר רב עמרם שם; עץ חיים שם, בקיצור); ויש שכתב להקדים לה הכתוב: לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ (תהלים קג א), ועניית יתברך וישתבח וכו' (ראה לעיל. סדר רב עמרם שם).
  • ויש שכתב שיאמרו ברייתא מהספרי: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא (דברים לב ג) - אמר רבי יוסי, מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, תלמוד לומר: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (שם). ומניין שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, תלמוד לומר: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא. ומניין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונין אחריו לעלם ולעלמי עלמיא, תלמוד לומר: הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (ספרי האזינו שו, במעט שינוי. רוקח שם).

מהאחרונים יש שהביאו מקור לאמירת ברכו לפני ברכות קריאת שמע של ערבית מהמדרש: חיה אחת ברקיע כשהוא יום אז אמת במצחה, ולערב אמונה במצחה, ובזה יודעין המלאכים אם יום או אם לילה, ובכל פעם אומרת ברכו, כלומר עת לכם לומר שירה (מטה משה שפב; אליה זוטא רלז סק"א, בשמו), ועל פי זה יש שכתב שיחיד שאינו בבית הכנסת לתפילת ערבית, ולא שמע ברכו, יאמר מדרש זה, אך בסופו יסיים במקום ברכו כלומר וכו', את הסיומת של הדעה הראשונה בראשונים באמירת ברכו ליחיד: ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונין אחריה: ברוך ה' המבורך לעולם ועד (רוקח שסב; סידור היעב"ץ, אחורי בית הכפורת בית יד).

הערות שוליים

  1. ד, טור' רפה-רצא.
  2. וראה הליכות שלמה תפלה ט הע' 34 שהגרש"ז אויערבאך לא הקפיד על כך.
  3. אם מותר בקריאת שמע להפסיק ולענות ברוך ה' וכו' כששומע ששליח הציבור אומר ברכו, ראה ערך קריאת שמע.
  4. ויש מהאחרונים הסובר שאפילו אם לא התחיל ביוצר אור לא יאמר פעמיים ברכו, כדרך שאין אומרים פעמיים מודים (ט"ז שם סק"ב).
  5. ויש הסוברים שיכול להפסיק אף בתפילת שחרית (תשובות הגאונים (אסף, תרפ"ט) עמ' 187; תקנת חכמים לחזנים בסופרים י ז, לפי נחלת יעקב שם); ויש הסוברים שאף בערבית אין רשות להפסיק אלא בדברים שתקנו חכמים, אבל לא לברכו (טור או"ח רלז; מנהג אנשי מזרח ומערב בסופרים שם, לפי נחלת יעקב שם).
  6. ומקדם יש שנהגו לאומרו מיד לאחר עושה שלום (אנשי מזרח ומערב בסופרים י ז), ונהגו לומר זאת מיד אחר שמונה עשרה ולא אחר גמר כל התפילה משום אלה הנכנסים לאחר גאולה ויוצאים תיכף לאחר שמונה עשרה (נחלת יעקב שם).
  7. וראה עוד במנחת אלעזר ד עא.
  8. אך יש מהגאונים והראשונים שחלקו על דבריו, וכתבו שאין חיוב על הקהל לברך על הקריאה, אלא על העולה בלבד (ערוך, אמן ב, ותוספות סוכה נב א ד"ה וכיון, בשם רבנו ניסים גאון; ראבי"ה מגילה תקנב, בשם רבנו אפרים).