מיקרופדיה תלמודית:בשר תאוה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

בשר תאוה

הגדרה[1] - בשר חולין, שאין אכילתו אלא לתאוה

בשר תאוה מותר באכילה לדברי הכל, שנאמר: כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים יב כ).

כשחרב הבית בשניה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר, ואין אתם שותין יין, אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל, אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות, פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים, מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים, שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה (בבא בתרא ס ב).

במדבר

נחלקו תנאים האם במדבר נאסרו בבשר תאוה[2], רבי ישמעאל אומר שמשהוקם המשכן נאסר להם בשר תאוה[3], ורק משנכנסו לארץ הותר להם; רבי עקיבא אומר מעולם לא היו אסורים בבשר תאוה (ספרי דברים שם; חולין טז ב).

הלכה כרבי עקיבא (רמב"ם שחיטה ד יז), ויש שפסק כרבי ישמעאל (מאירי חולין יז א ד"ה כל).

דרך ארץ

לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר: כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר וגו' (דברים יב כ. ספרי שם; תוספתא ערכין ד כו; חולין פד א).

דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום - אוכל (רמב"ם דעות ה י. וראה ערך דרך ארץ).

טומאתו

בשר תאוה, אף על פי שהוא טהור, גזרו עליו טומאה[4], בתחילה גזרו עליו שיהא מטמא את הידים, חזרו וגזרו שיהא מטמא במגע, חזרו וגזרו שיהא כנבלה עצמה ומטמא במשא, חזרו וגזרו שיהיה כשלישי לטומאה, מטמא את הקודש, ואינו פוסל את התרומה (תוספתא נדה ט יח). הלכה כגזרה אחרונה (רמב"ם אבות הטומאות יא ה).

טעם לגזרה זו, כדי שלא יערבו בשר התאוה עם בשר הקודש ויבואו לטעות ולשגוג בו, וידמו שבשר זה הוא חול, והוא קודש, ויאכלנו בטומאה (רמב"ם שם).

הערות שוליים

  1. ד, טור' תשלט – תשמא.
  2. דווקא בבהמה שראויה להקרבה, אבל חיה שאינה ראויה להקרבה הותרה להם (חולין יז א ).
  3. נחלקו ראשונים בטעם האיסור, האם מפני שבמדבר לא היו יכולים לאכול אלא בשר שלמים (רש"י חולין שם ד"ה נאסר. וראה ערך שחוטי חוץ), או שאיסור בשר תאוה במדבר יוצא מפסוק זה עצמו כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר (דברים שם), שמכיון שהוצרכה התורה להתיר בשר תאוה משיכנסו לארץ, מכלל שקודם לכן היו אסורים (תוספות חולין שם ד"ה שבתחלה).
  4. אף בבשר חיה גזרו טומאה. בבשר עוף נחלקו תנאים: לתנא קמא לא גזרו בו, לר' אלעזר בן יהודה איש אובלין אף בעוף ותרנגולת גזרו (תוספתא שם).