מיקרופדיה תלמודית:דבר שבקדשה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - תפלות וברכות שיש בהן קדושת השם, שנאמרות בעשרה

דינו וגדרו

כל דבר שבקדושה (ראה להלן גדרו) אין אומרים בפחות מעשרה (מגילה כג ב; רמב"ם תפלה ח ו; טוש"ע או"ח נה א, ושםסט א), וככל סדר התפלה, גם דין זה הוא מדרבנן - וטעמו שהשכינה שורה על עשרה מישראל (כן משמע מרא"ש ברכות ז כ, ומשלחן ערוך הרב או"ח נה ה) - ומספר אסמכתאות נאמרו לו (ר"ן שם):

  • נאמר: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב), ונאמר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת (במדבר טז כא), ולמדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) "תוך" "תוך", מה תוך האמור להלן בעדה, אף תוך האמור כאן בעדה, ולמדים בגזרה שוה "עדה" "עדה" ממרגלים, שאין עדה פחותה מעשרה, שנאמר: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת (שם יד כז), ויצאו מהם יהושע וכלב, הרי עשרה (תני רבי חייא שם, ורש"י ד"ה עדה).
  • נאמר: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב), ונאמר: וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים (בראשית מב ה), ולמדים בגזרה שוה "בני ישראל" "בני ישראל", מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה (רבי יוסי בי רבי בון בירושלמי ברכות ז ג).
  • משני הכתובים הנ"ל, בגזרה שוה "תוך" תוך" (רבי סימון שם).
  • נאמר: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח כז), ואין קהל פחות מעשרה (אשכול (אויערבך) א עמ' 8; מאירי ברכות מז ב).

גדר דבר שבקדושה

דבר שבקדושה הוא התפילות והברכות שמקדשים בהן את השם, כמו תפילת קדיש (ראה ערכו) וברכו (ראה ערכו) וקדושה (ראה ערכו. כן משמע מרש"י מגילה כג ב ד"ה אין פורסין)[2]. אף חזרת הש"ץ היא דבר שבקדושה, מפני הקדושה שאומרים בה (ר"ן שם; משנה ברורה נה סק"ה).

ובקריאת-התורה (ראה ערכו) וההפטרה (ראה ערכו) ובנשיאת-כפים (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף הן בכלל דבר שבקדושה (כן משמע מהרמב"ם תפלה ח ד-ו; מאירי שם; לבוש או"ח קכח א, ושם קמג א).
  • ויש אומרים שאינן בכלל דבר שבקדושה, אלא תקנת חכמים נפרדת היא לקרותן בעשרה (ר"ן שם), שאף הם נצרכים להשראת שכינה (כן משמע מערוך השלחן או"ח קכח ח)[3].

קדושת יוצר

בקדושה שבברכת יוצר אור נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהיא דבר שבקדושה ואין אומרים אותה בפחות מעשרה, והיחיד כשמתפלל מדלג עליה (ראה להלן הנוסחאות השונות לדילוג. סידור רס"ג עמ' יג ועמ' לו; המנהיג לא; שבלי הלקט יג, בשם הרבה גאונים; רבנו יונה ברכות כא א, בשם יש אומרים; טור או"ח נט, בשם רב נטרונאי גאון; שו"ע או"ח נט ג, בשם יש אומרים, השני)[4].
  • יש אומרים שאין זה דבר שבקדושה, והיחיד אומר אותה, שלא אמרו אין דבר שבקדושה פחות מעשרה אלא כשאנחנו באים לקדש את הקדוש ברוך הוא, כמו בקדושה שבתפילה, שאומרים נקדישך - או נקדש (ראה ערך קדושה על נוסחאות הקדושה) - אבל ביוצר אין אנו באים עתה לקדש, אלא מזכירים ומספרים היאך המלאכים מקדשים אותו (סופרים טז יב, לפי נחלת יעקב שם; רבינו יונה שם, בשם רבני צרפת ומקצת הגאונים, ובשם מורי הרב; רא"ש מגילה ג ז; שו"ע שם, בשם יש אומרים, הראשון)[5], וכן המנהג (רמ"א שם).
  • ויש אומרים שאמנם אסור ליחיד לומר קדושת יוצר בדרך אמירה, אך מותר לו לאומרה בניגון טעמי הנביא (שו"ת הרשב"א א ז, בשם גדולי החכמים; תרומת הדשן ח, בשם אחד מן החבורים; שו"ע שם, במסקנתו), שאז הוא כקורא בתורה (תרומת הדשן שם; כן משמע מהשו"ע שם).

לדעה הראשונה שאין ליחיד לומר קדושת יוצר, נחלקו הדעות כיצד אומרה:

  • יש אומרים שיש לדלג על כל נוסח הברכה, ולומר רק "יוצר אור וכו' המאיר וכו' מעשה בראשית" ולחתום מיד (סידור רס"ג עמ' יג).
  • יש אומרים שאומר כל הנוסח עד "ונותנים רשות", ואז אומר: "ונותנים רשות זה לזה להקדיש לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו", וחותם (שבלי הלקט שם, בשם רב נחשון גאון).
  • יש אומרים שאומר מתחילת הברכה עד "בשפה ברורה ובנעימה", ומדלג על כל סדר הקדושה עד "לאל מלך" (המנהיג לא ושבלי הלקט יג, בשם רב נטרונאי גאון).
  • יש אומרים שאומר מתחילת הברכה עד "לאל הגדול הגבור והנורא קדוש הוא", ומדלג על כל סדר הקדושה, עד "לאל ברוך נעימות וכו' זמירות יאמרו וכו' ", ומחבר אותו יחד עם הענין ואומרים: "ולו" - לאל הגדול הגבור והנורא - "זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו" וכו' (רב נחשון גאון באוצר הגאונים ברכות, התשובות קלב).
  • ויש אומרים שאומר כל הברכה כסדרה, אלא שבמקום הפסוקים אומר: "עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וברוך" וממשיך "לאל ברוך" וכו' (רא"ש ברכות ג יח, בשם יש מפרשים; טור שם, בשם רב נטרונאי גאון; שבלי הלקט שם, בשם הר"א מוורונא)[6].

קדושה דסידרא

אף בקדושה שבתפילת ובא לציון (ראה ערך קדושה דסדרא) נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאין היחיד אומרה (תשובת רב צמח גאון במחזור ויטרי (הורוויץ) מו; טור או"ח קלב, בשמו; כן משמע מרמב"ם תפלה ז יז), ואם תלמיד חכם הוא יעסוק בתלמוד במסכת חולין (צא ב) בענין שלש כיתות של מלאכי השרת האומרים קדוש, ואם הוא בעל פסוק יעסוק במקראות של קדושה: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ וגו' (ישעיהו ו ב-ג), אבל סדר קדושה שתיקנו זקנים ונביאים הראשונים (ראה ערך הנ"ל) אין לו ליחיד לאמרם, כדין דבר שבקדושה שצריך עשרה (תשובת רב צמח גאון שם), ואף על פי שפסוקים הם ואינם דומים לקדושה של תפילה, כיון שקבעום בתפילה נעשו כקדושה של תפילה, ואין לו רשות ליחיד לאמרה (כן משמע מתשובת רב צמח גאון שם).
  • ויש אומרים שהיחיד אומרה כיון שהם פסוקים הרי הוא כקורא בתורה, ובלבד שיאמר אותם בניגונם וניקודם וטעמם (תשובת רב צמח גאון שם, בשם יש מי שאומר; רבנו יונה ברכות כא א, בשם רבני צרפת ומקצת גאונים), ולא עוד אלא שיש מהסוברים שבקדושת יוצר אין היחיד אומרה, בקדושת ובא לציון סוברים שאומרה, שאינם אלא פסוקים (ר"ן מגילה כג ב), וכן המנהג (רמ"א או"ח קלב א)[7].

שלש עשרה מידות

באמירת שלש עשרה מידות של רחמים נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין לאומרה ביחיד (טור או"ח תקסה, בשם רב נתן; תרומת הדשן ח, בשם אור זרוע).
  • יש אומרים שהיחיד אומרן, שאינו אלא כקורא בתורה (טור שם; תרומת הדשן שם, בשם תשובה אחת מהגדולים; מנהגים (טירנא) אלול, ימי הסליחות; דרכי משה שם סק"ד, בשמו).
  • ויש מחלקים: כל שאומרה דרך תפילה ובקשות תחנונים דבר שבקדושה הן, ואין היחיד רשאי לאמרן, אבל אם בא לאמרן דרך קריאה בעלמא אומרן (שו"ת הרשב"א א ריא; כן משמע ממסקנת תרומת הדשן שם), וכן הלכה (שו"ע שם ה), ולכן יאמרה בניגון וטעמים (מסקנת תרומת הדשן שם; מגן אברהם שם סק"ה, בשמו; משנה ברורה שם ס"ק יב).

בהתחלה וגמר

התחילו לומר דבר שבקדושה מתי רשאים לסיימו גם ללא עשרה

התחילו לומר דבר שבקדושה בעשרה, והלכו להם מקצתם, גומר באותם שנשארו (ירושלמי מגילה ד ד; רמב"ם תפלה ח ו; טוש"ע או"ח נה ב), אם נשתיירו רובם (ר"ן שם כג ב; שו"ע שם)[8]. כיצד?

  • התחילו בברכות קריאת שמע בעשרה ויצאו מקצתם - גומר, אבל לא יתחיל השליח ציבור לעבור לפני התיבה בתפילת שמנה עשרה בפחות מעשרה, שכבר נשלמה תפלת יוצר (ירושלמי שם, לפי הר"ן שם; טור שם; תרומת הדשן טו; רמ"א שם)[9].
  • התחילו תפילה בעשרה ויצאו מקצתם - גומר, אבל אין נושאים את כפיהם בפחות מעשרה, שהוא התחלת ענין אחר.
  • התחילו בנשיאת כפים בעשרה ויצאו מקצתם - גומר, אבל אין קוראים בתורה בפחות מעשרה, שהוא ענין אחר.
  • התחילו קריאת התורה בעשרה ויצאו מקצתם - גומר, אבל אין מפטירים בנביא בפחות מעשרה, שההפטרה וקריאת התורה הם שני עניינים (ירושלמי שם, לפי קרבן העדה שם).

ועל כולם - שיצאו - הוא אומר: וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ (ישעיהו א כח. ירושלמי שם; רמ"א שם), שעבירה היא לצאת, ודוקא אם לא נשארו עשרה אז עובר עבירה (רמ"א שם), ודוקא אם אינו ממתין עד שיגמרו אותו ענין, אבל אם ממתין עד שיגמרו הענין די בזה, כגון אם הצטרף לעשרה לברכו - אינו מחויב להמתין על צירוף לחזרת הש"ץ בתפלה, וכיוצא בזה (משנה ברורה שם ס"ק יב), אם כבר שמע קדושה וקדישים עד עלינו (משנה ברורה שם ס"ק יד).

מה נחשב התחלה וסיום

  • התחלת ברכות-קריאת-שמע (ראה ערכו) היא קדיש וברכו[10], שאפילו אם לא אמרו אלא קדיש וברכו, ויצאו מקצתם קודם שהתחילו בברכת יוצר אור, גומרים עד תפילת שמונה עשרה בפחות מעשרה (משנה ברורה שם ס"ק יז, בשם האחרונים).
  • התחלת התפילה היא משהתחיל בברכת אבות (ראה ערכו), שכיון שהתחילו להתפלל בקול רם ויצאו מקצתם - גומר (שו"ת הרשב"א א צה; שו"ע או"ח נה ג), אבל התפילה בלחש אינה התחלה, שאם התפללו בלחש בעשרה ויצאו מקצתם, אינו מתחיל בקול רם בפחות מעשרה (משנה ברורה שם ס"ק טז), וכן לא יוכל לומר שום קדיש אחר זה (נודע ביהודה תניינא או"ח ז; באור הלכה שם ד"ה ותפלת ערבית).
  • בגמר התפילה נחלקו ראשונים: יש אומרים שהוא תפילת שמונה עשרה בלבד (כן משמע משו"ת הרמב"ם (פרידברג) ריט; שו"ת הרשב"א שם, לפי פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א; כן משמע מהשו"ע שם), אבל לא יאמר הקדיש שאחריו, שאינו חלק ממה שהתחיל בו (שו"ת הרמב"ם שם); ויש אומרים שיכול לסיים כל סדר הקדושה של תפילת ובא לציון עם הקדיש שלם שלאחריו, שהוא שייך לתפילה (ראה ערך קדיש), ולכן אם התחיל בקול רם בעשרה ויצאו מקצתם, יכול להשלים כל סדר הקדושה עד הקדיש שלאחריו (תרומת הדשן טו; רמ"א שם).
  • הקדיש שלאחר עלינו לדברי הכל לא יאמר כשיצאו מקצתם אחר התפלה, שאינו אלא מנהג (ראה ערך קדיש), ואפילו התחיל עלינו בעשרה ויצאו מקצתם לא יאמר הקדיש (לבוש שם ג; מגן אברהם שם סק"ג, בשמו).
  • תפילת ערבית וקדיש שלאחריה אינם שייכים לקריאת שמע וברכותיה, ולכן אם התחילו ברכת ערבית בעשרה - היינו אפילו ברכו לבד (ראה לעיל) - ויצאו מקצתם, אינו גומר הקדיש שאחר התפילה, שהתפילה אינה חיבור לברכות קריאת שמע, וכל שכן סדר קדושה וקדיש שאומרים במוצאי שבת (תרומת הדשן שם; רמ"א שם, ומגן אברהם שם סק"ג), אבל חצי הקדיש שאומרים קודם התפילה בערבית יאמר, שקדיש זה שייך לברכות קריאת שמע (לבוש שם; מגן אברהם שם, בשמו).
  • היו עשרה בשעה שהתחילו להתפלל תפילת שמונה עשרה של ערבית בלחש ויצאו מקצתם, אומרים הקדיש שלאחר התפילה (לבוש שם; שלחן ערוך הרב שם ד; נודע ביהודה תניינא או"ח ז; ערוך השלחן שם ט; משנה ברורה שם ס"ק כב), שלכתחילה ניתקן קדיש זה לאמרו אחר תפילת לחש בצבור, ואינו דומה לקדיש שאחר תפילת שחרית, שלא ניתקן אלא אחר חזרת הש"ץ, ולא אחר תפילת לחש (נודע ביהודה שם)[11].
  • בהתחלת קריאת התורה נסתפקו אם נאמר דין זה דוקא בזמן התלמוד, שהעולים לתורה לא היו מברכים כולם, אלא הראשון והאחרון בלבד (ראה ערך קריאת התורה), ולכן כיון שהתחיל האחד ובירך, אף על פי שיצאו מקצתם ולא נשארו עשרה, גומר עם כולם, מפני שכולם כאדם אחד הם, אבל אצלנו שכל אחד מברך תחילה וסוף, אותו הקורא בלבד שבירך תחילה ישלים לקרוא ויברך בסוף, אבל אחרים שוב לא יעלו לקרוא; או שכל שלא עלו כל העולים לקרוא לא נגמרה המצוה, וכיון שהתחיל האחד לעלות ובירך בעשרה, אף שלא נשארו אחר כך עשרה, צריכים כולם לעלות ולברך, והכריעו להלכה שכולם צריכים לעלות (כסף משנה תפלה ח ו)[12].
  • הקדיש שאומרים אחר פסוקי דזמרה, וכן אחר תפילת ערבית, אומרים אותו אפילו כשלא היו עשרה בשעת פסוקי דזמרה או תפילת ערבית, ודי כשיש עשרה עכשיו בשעת הקדיש (ט"ז או"ח נה סק"ג).
  • בקדיש שאחר הלימוד של פסוקים ואגדות ותלמוד (ראה ערך קדיש דרבנן), ובקדיש שאחר עלינו, ובקדיש שאחר אשרי בתפילת המנחה, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שאם נזדמנו עשרה מיד לאחר שסיימו הלימוד או אשרי או עלינו, יכולים לומר קדיש (ט"ז שם); ויש אומרים שאם לא היו עשרה בשעת הלימוד, או בשעת אמירת אשרי ועלינו, לא יאמרו קדיש (מגן אברהם סט סק"ד, ושם רלד סק"א; כן משמע מבאור הגר"א או"ח רלד סק"ה; ערוך השלחן או"ח נה ט), והנכון שיאמרו אחר כך שלושה פסוקים ויאמרו קדיש (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ג; משנה ברורה נה סק"ב, בשמו). ומכל מקום הכל מודים שאם נזדמנו עשרה באמצע הלימוד, ובאמצע אמירת אשרי ועלינו, שיכולים לומר קדיש (ט"ז שם; פרי מגדים שם; משנה ברורה שם, בשמו; ערוך השלחן שם).

המצטרפים לעשרה

העשרה של דבר שבקדושה צריכים להיות זכרים וגדולים ובני חורין (רמב"ם תפלה ח ד, על פי ברכות מז ב; טוש"ע או"ח נה א), ולא נשים וקטנים ועבדים (לבוש שם ד)[13], ומספר למודים לדבר:

  • מכיון שדין עשרה למדנו מ'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ראה לעיל: דינו וגדרו), סתם בני ישראל בכל התורה בגדולים זכרים (לבוש שם ד).
  • מכיון שלמדים שצריכים להיות עשרה מעדה של מרגלים (ראה לעיל: שם), אף זה למדים משם, שכשם שבעדה של מרגלים היו זכרים וגדולים, אף כל עדה אינה אלא בזכרים וגדולים (שלחן ערוך הרב שם ב).
  • ללימוד מהכתוב לשבור בתוך הבאים (ראה לעיל: שם), הטעם לפי שאחי יוסף היו זכרים (ראב"ן קפה).
  • ללימוד מהכתוב במקהלות ברכו אלהים (ראה לעיל: שם), נשים ועבדים לא נקראו קהל (מאירי ברכות שם).

תשעה ופסול

היו תשעה ועבד - או תשעה ואשה (כן משמע מהרא"ש שם ז כ; שלחן ערוך הרב שם ה) - או תשעה וקטן, נחלקו אמוראים אם מצטרף לדבר שבקדושה[14]:

  • יש אומרים שמצטרפים, ואפילו הקטן מוטל בעריסה (רבי יהושע בן לוי בברכות מז ב), שעל כל עשרה השכינה שורה אפילו על קטנים, ואף עבד ישנו בכלל 'ונקדשתי', שהשכינה שורה על כל מחוייב מצות בני ברית, היינו הנימולים (רא"ש שם ומרדכי קעב, בשם רב האי גאון), ודוקא עבד אחד, אבל שני עבדים אינם מצטרפים לשמונה כשרים (רבי יהושע בן לוי שם).
  • ויש אומרים שאין מצטרפים, שאין הקטן מצטרף לעשרה עד שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד (מסקנת הגמ' שם, לפי שבלי הלקט ט, בשם רב נטרונאי גאון; סופרים טז ט; רמב"ם תפלה ח ד, וכסף משנה שם; טור שם), ויביא שתי שערות (שו"ע שם ה)[15].

להלכה נחלקו גאונים וראשונים:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה (רא"ש ומרדכי שם, בשם רב האי גאון; תוספות שם מח א ד"ה ולית, בשם רבנו תם).
  • ויש פוסקים כדעה השניה (שבלי הלקט שם, בשם רב נטרונאי גאון; תוספות שם, בשם ר"י; רמב"ם שם; טור שם)[16], וכן הלכה (שו"ע שם ד, בשם גדולי הפוסקים; כן משמע מהרמ"א שם)[17].

חרש

חרש (ראה ערכו) המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הם כפקחים - ומצטרפים (בית יוסף שם, בשם המהר"ם והמהרי"ל, שו"ע שם ח)[18], הואיל ובני דעה ובני מצוה הם (בית יוסף שם, בשם המהרי"ל), ואפילו הם שנים או יותר, כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן, אין עניית המיעוט מעכבת, כל שהם בני מצוה והשכינה שורה עליהם (שלחן ערוך הרב שם יא), אבל אינו שומע ואינו מדבר, אינו מצטרף לדברי הכל (שו"ע שם).

מנודה ועבריין

מי שנידוהו (ראה ערך נדוי) - מחמת עבירה (בית יוסף או"ח נה, בשם תשובת הרשב"א), או מחמת שעבר על גזרת הצבור (באור הלכה שם ד"ה מנודה), והוא הדין מי שהחרימוהו (ראה ערך חרם א. רמב"ם תלמוד תורה ז ה; טוש"ע יו"ד שלד ב) - אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה, שאם מצטרף מה הועילו בתקנתם שהבדילוהו מאגודתם (רמב"ם שם ד; שו"ע או"ח נה יב, וטוש"ע יו"ד שלד יא), ודוקא אם פירשו בנידוי שלא יצרפוהו (ערוך השלחן יו"ד שלד ח), ומכל מקום אם נתנדה מחמת ממון, לעולם מצטרף למנין (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; באור הלכה שם)[19].

עבריין - לתיאבון (פרי מגדים או"ח נה, אשל אברהם סק"ד) - שלא נידוהו, נמנה למנין עשרה (המנהיג עט; ריב"ש קעב; שו"ע או"ח נה יא), ואפילו עבר עבירה שחייבים עליה מיתה (משנה ברורה שם ס"ק מז), שאף על פי שחטא - ישראל הוא (ראה סנהדרין מד א), ובקדושתו עומד, ולא יצא מכלל ישראל (המנהיג שם)[20].

ומכל מקום אין מצרפים לדבר שבקדושה עבריין לכל התורה כולה (ערוך השלחן או"ח נה טז), והוא הדין מומר לעבודה זרה ולחילול שבת - בפרהסיא (משנה ברורה שם ס"ק מו, בשם הפרי מגדים) - ועבריין, אפילו לעבירה אחת, להכעיס (פרי מגדים שם; משנה ברורה שם, בשמו).

קראים

הקראים (ראה ערכו), שאינם מודים בדבר החכמים בפירוש התורה, אינם מצטרפים, ומי שאינו מודה בדבריהם איך נוכל להצטרף עמהם בדבר אשר הם תיקנו (שו"ת הרמב"ם (פריימן) יד).

גר

הגר מצטרף לכל דבר שבקדושה למנין עשרה, ואף על פי שלמדים עשרה מהכתוב: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב. ראה לעיל: דינו וגדרו), והגר נתמעט מ"בני ישראל" (ראה ערך גר), אין דרשה זו אלא אסמכתא (ראה לעיל: שם), והרי הוא כשר להיות שליח ציבור (ראה ערך הנ"ל), ואיך לא יצטרף למנין (פרי מגדים או"ח נה אשל אברהם סק"ד).

ישן

הישן, נחלקו בו הדעות:

  • יש אומרים שמצטרף, אף על פי שאינו עונה עמהם, שכיון שיש כאן עשרה בני קדושה, השכינה שורה עליהם (שו"ת מהרי"ל קנ, לגירסת האגור רנב; שו"ע או"ח נה ו), ונחלקו הפוסקים האם אפילו שלושה או ארבעה ישנים מצטרפים, כיון שהרוב ערים (מגן אברהם שם סק"ח, בשם מהרלב"ח); או שביותר מאחד אין זה כבוד שמים לצרף כשישנים (מגן אברהם שם).
  • יש אומרים שאינו מצטרף, שהישן נשמתו מסתלקת ממנו ואין קדושה שורה עליו, וגם שורה עליו רוח טומאה, ואפילו הסוברים שקטן מצטרף הרי זה מפני שאי אפשר לעשותו גדול, אבל הישן שאפשר להעיר אותו משנתו למה נצרפו (ט"ז שם סק"ד).
  • ויש שנסתפקו בזה (שו"ת מהרי"ל שם, לגירסתנו).

ולהלכה כתבו הפוסקים שכיון שאפשר להקיץ הישן, אין להכניס עצמנו למחלוקת (שלחן ערך הרב שם ח; משנה ברורה שם ס"ק לד).

חולה

חולה כשהוא בדעתו מצרפים אותו למנין אם שוכב בחדר המתפללים (ראה להלן: המקום), ואם אינו בדעתו - אין מצרפים אותו (ערוך השלחן שם יג)[21].

התחילו חלקם להתפלל שמנה עשרה

התחיל אחד מהעשרה המתפללים להתפלל לבדו - תפילת שמונה עשרה - ואינו יכול לענות עמהם, אף על פי כן מצטרף עמהם, שעל כל עשרה שהם בני קדושה השכינה שורה - ואין אמירת דבר שבקדושה תלויה בענייתם (שלחן ערוך הרב שם ז) - ואינו גרוע מקטן המוטל בעריסה, ואפילו החולקים על קטן הרי זה מפני שאינו בן מצוה, מה שאין כן זה (הגהות מיימוניות תפלה ח ז, בשם המהר"ם מרוטנבורג; שו"ע שם ו), והוא הדין בשנים או שלושה שכבר התפללו, כל שנשאר הרוב (מגן אברהם שם סק"ח, בשם מהרלב"ח). אכן שכשהשליח ציבור חוזר התפילה בקול, צריך ליזהר שיהיו תשעה שומעים שעונים אמן אחריו (שלחן ערוך הרב שם ז, על פי טוש"ע או"ח קכד ד).

אונן

אונן אינו מצטרף לעשרה (שיירי כנסת הגדולה או"ח נה, הגהות בית יוסף ד; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ד, בשמו; משנה ברורה שם ס"ק כד), כשהוא באופן שאסור בתפילה (ראה ערך אנינות. משנה ברורה שם).

==

צירוף מי שיצאו ידי חובתם

עשרה הצריכים לדבר שבקדושה מצטרפים אף אם חלקם יצאו ידי חובתם, ונחלקו בדבר:

  • יש אומרים שיש צורך בשבעה שלא שמעו עדיין, שהם יכולים לצרף עוד שלושה ששמעו לעשרה (תוספות מגילה כג ב ד"ה ואין, בשם רבנו תם, על פי סופרים י ו, בשם רבותינו שבמערב), והצריכו שבעה כמנין התיבות של בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה' (שופטים ה ב. סופרים שם, בשם רבותינו שבמערב).
  • יש אומרים שדי בששה שלא שמעו (כן משמע מתוספות שם, בדעת סופרים שם, בשם יש אומרים; כסף משנה תפלה ח ד, בדעת הרמב"ם), שאז רוב העשרה לא שמעו, ובכל מקום רובו ככולו (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם), או מפני שתיבת 'ברכו' באותו הפסוק היא השישית (סופרים שם, בשם יש אומרים).
  • יש אומרים שדי בחמישה שלא שמעו (ספר הישר לרבנו תם, החידושים כו, בשם אגדה; תוספות שם, בשם ספר הישר), שעד תיבת ברכו יש רק חמש תיבות (תוספות שם, בשם ספר הישר, על פי ספר הישר שם).
  • יש אומרים שדי בשלושה שלא שמעו, שפירוש הכתוב הוא בפרוע פרעות בישראל, שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות, אז יתנדב העם לברך את ה', ועד בהתנדב אין אלא שלש תיבות (תוספות שם, שכן נראה לו).
  • ויש אומרים שאפילו אחד שלא שמע קדיש וברכו וקדושה יכול לצרף תשעה שכבר שמעו ולפרוס על שמע, היינו לומר קדיש וברכו וקדושה (סופרים שם, בסתם; תוספות שם, בשם תלמידי רש"י שאמרו בשמו; שבלי הלקט, תפילה כז, בשם תשובת גאון)[22], ואפילו אותו שכבר שמע יכול לחזור ולפרוס בשביל האחד שלא שמע (תוספות שם, בשם תלמידי רש"י שאמרו בשמו; שבלי הלקט שם, בשם תשובת גאון; שו"ע או"ח סט א), ומכל מקום אם אותו שלא שמע בקי - מוטב שיפרוס הוא ויעבור הוא לפני התיבה, משיעבור אחר שכבר שמע (שו"ע שם)[23].

להלכה כתבו הפוסקים שהעיקר כדעה האחרונה (בית יוסף שם), ומכל מקום לכתחילה יש לחזר אחר ששה שלא שמעו, שהם רוב העשרה, ואם אינם נמצאים - די באחד (שו"ע שם)[24]; ואם אין ששה, לא יתפלל הש"ץ תפילה בלחש, רק יתחיל מיד בקול רם (מגן אברהם שם סק"ד), ולא יאמר אלא עד האל הקדוש ולא יותר, שעיקר החובה משום קדושה, ולא התירו להשמיע קולו בתפילתו אלא לחזרת הש"ץ, וזה אינו ש"ץ, ואינו מתפלל אלא לחובת עצמו בלבד (שלחן ערוך הרב שם ה)[25].

המקום

העשרה צריכים להיות כולם במקום אחד, ושליח ציבור עמהם (רמב"ם תפלה ח ז, על פי עירובין צב ב, ופסחים פה ב; טוש"ע או"ח נה יג)[26], אפילו אינם רואים אלה את אלה, כל שהם בבית אחד - מצטרפים (משנה ברורה שם ס"ק מח, בשם האחרונים).

ואם רואים אלה את אלה, ואינם בבית אחד, נחלקו גאונים:

  • יש אומרים שמצטרפים (שו"ת הרשב"א א צו, על פי משנה ברכות נ א), ולפיכך מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, ואפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה (בית יוסף או"ח נה יד, בשם ארחות חיים, שכתב בשם רב האי גאון), וכן הלכה (שו"ע שם).

ויש אומרים שכל שאינם בבית אחד, אף על פי שרואים אלה את אלה אינם מצטרפים (אור זרוע א ה, בשם תשובות הגאונים; רשב"ש לז).

ואם עומד על גג בית הכנסת או על עובי הכתלים של בית הכנסת - ואינו רואה אותם (שלחן ערך הרב שם טז) - אינו מצטרף (רבנו ירוחם ג ז, על פי פסחים פו ב; רמ"א שם)[27].

היו מקצתם בפנים ומקצתם בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפם (טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם טו) אפילו שאינם רואים אלה את אלה, שכיון שהשליח צבור רואה את אלה ואלה, הרי זה כמקצתם רואים אלו את אלו (שלחן ערוך הרב שם יז), שכיון שהוא שליח צבור כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברם (משנה ברורה שם ס"ק נד).

היו מקצתם בבית הכנסת ומקצתם בעזרה - היינו בית הכניסה או חדר אחר שאצל בית הכנסת (ערוך השלחן שם כג) - אינם מצטרפים (רבנו ירוחם ג ז; שו"ע שם יח), אם אינם רואים זה את זה (פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק יב; משנה ברורה שם ס"ק נז).

אכן שליח צבור בתיבה ותשעה בבית הכנסת - מצטרפים, אפילו שהתיבה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ויש לה מחיצות גבוהות עשרה, מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת, שאינה עומדת לתשמיש בפני עצמה אלא לתשמיש בית הכנסת (שו"ת הרשב"א א צו; שו"ע שם יט)[28].

הערות שוליים

  1. ו, טור' תשיד-תשכז.
  2. בעיקר הדין שקדושה היא דבר שבקדושה, יש מהראשונים הסוברים שמחלוקת אמוראים בדבר, ויש הסובר שאינה דבר שבקדושה אלא קריאת פסוקים בלבד (תוספות ר"י החסיד ברכות כא ב; תוספות הרא"ש שם).
  3. על פריסת שמע שאינה אלא בעשרה, מפני שהיא דבר שבקדושה, ראה ערכו.
  4. ויש שסייג דעה זו: מלכתחילה אסור ליחיד לומר קדושת יוצר, אבל כבר התחיל לומר: "עונים באימה ואומרים ביראה", צריך לומר גם קדוש קדוש וכו' (הפרדס (עהרנרייך) עמ' שכז, בשם רב נטרונאי גאון).
  5. ויש שהסביר שלא אמרו כל דבר שיש בו קדושה צריך עשרה, שהרי קריאת שמע אין לך קדושה יותר ממנה, וקוראים אותה ביחיד, אלא כך אמרו כל דבר שתיקנוהו לומר בעשרה משום קדושה שיש בו, אין אומרים אותו בפחות מעשרה, וקדושת יוצר לא ניתקנה בעשרה (רבנו יונה שם). ויש מהראשונים שיש שפירשו משמו שסובר כדעה הראשונה (כן משמע מתוספות מגילה כג ב ד"ה ואין, בשם תלמידי רש"י, שפירשו משמו), ויש שכתב שמצא שסובר כדעה השניה (הגהות מימוניות תפילה ז יז). ויש מהראשונים שבמקום אחד פסק כדעה הראשונה (רמב"ם תפלה ז יז), ובמקום אחר כדעה השניה (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) שיג), והעיד בנו שהמקום השני הוא מה שכתב באחרית ימיו, וחזר בו מדעתו בראשונה (רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי השם (בר אילן) עמ' 199; כסף משנה שם, בשם רבי יצחק אבוהב שמצא בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם). ויש שסייגו דעה זו, וחילקו בין גדול שיכול לומר קדושת יוצר ביחיד, לקטן שאינו יכול לאומרה (סופרים שם), ולא נזכר בפוסקים.
  6. ויש שהשיג על דעה זו, שכת האומרת קדוש אינה אומרת ברוך, וכתב שיאמר: "עונים ביראה ואומרים קדוש, והאופנים וכו' משבחים ואומרים ברוך", ואינו גומר הפסוקים, וממשיך "לאל ברוך" וכו' (שבלי הלקט שם, בשם ה"ר ברוך).
  7. ומכל מקום כתבו הפוסקים שאם הציבור התחילו לומר ואתה קדוש והוא לא אמר עדיין אשרי ובא לציון, יש לו לחוש לדעה הראשונה ולומר הקדושה עם הציבור, ואחר כך יאמר אשרי ושני הפסוקים שקודם ואתה קדוש (מגן אברהם קלב, בתחילת הסימן; משנה ברורה שם סק"ג, בשמו ובשם דרך החיים); ויש מהפוסקים שכתב שאפילו אם בא לבית הכנסת וטרם שהתפלל אמרו הציבור קדושה דסדרא, יאמר עמהם (מגן אברהם שם); ושאר הפוסקים כתבו שלא נהגו כן (ערוך השלחן שם ח; שער הציון שם סק"ג), כיון שאנו נוקטים להלכה כדעה השניה (ערוך השלחן שם).
  8. ויש מהראשונים החולק על דין זה וסובר שמפסיקים, אם אינם נראים כעשרה (ספר הישר לרבנו תם, התשובות נד יא).
  9. ויש מהראשונים הסובר שמשעת התחלת ברכות קריאת שמע רשאי לסיים עד לאחר סדר הקדושה של תפילת ובא לציון (מנהגי מהר"ש מנוישטט צ; דרכי משה שם סק"ב, בשמו).
  10. ויש מהראשונים הסובר שתחילת התפילה היא מישתבח (מנהגי מהר"ש מנוישטט צ; דרכי משה שם סק"ב, בשמו).
  11. ויש מהאחרונים הסובר שלא יאמר הקדיש שלאחר התפילה, שכיון שגם היחיד אומר תפילת לחש ואינה צריכה עשרה, לפיכך אין זו התחלה לקדיש (חיי אדם ל ב).
  12. ויש שהכריע כצד הראשון (אשכול (אויערבך) א עמ' 32).
  13. יש מהאמוראים הסובר שתשעה הנראים כעשרה מצטרפים (רב הונא בגמ' שם), ושתי לשונות בתלמוד בביאור דעתו (גמ' שם), ומכל מקום אין הלכה כמותו (גמ' שם מח א).
  14. לענין צירופו לקריאת-התורה, ראה ערכו.
  15. אבל כיון שתפילה היא מדרבנן (מגן אברהם שם סק"ז) אין מדקדקים לבדוק בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקים אותו כגדול לענין זה, ואומרים מסתמא הביא שתי שערות (מהרי"ק מט; רמ"א שם).
  16. ונחלקו הפוסקים כן אם ניתן לצרף דוקא קטן אחד, שאינו כבוד שמים לומר דבר שבקדושה בצירוף של יותר מקטן אחד, ולכן צריכים שיהיו תשעה גדולים בני מצות (רא"ש ומרדכי שם, בשם רב האי גאון); או שניתן לצרף אפילו שני קטנים (ארחות חיים, תפלה עג, בשם ר"ד הלוי; כלבו שם, שכן נהגו); או שלושה (ארחות חיים שם, בשם יש אומרים; כלבו שם); או אפילו ארבעה, כיון שיש רוב מנין גדולים (מאירי שם). וכן יש מהם שפסקו שלא ניתן לצרף קטן בעריסה, אלא קטן שהוא בן דעת ויודע למי מתפללים, ושיהיה בן תשע או עשר, ולכל הפחות גדול מבן שש, אבל קטן מבן שש, אפילו הוא חריף ויודע למי מתפללים - אין מצרפים אותו (ריב"ש תנא; שו"ע שם, בשם יש מתירים); ומכל מקום לא פסקו כדעה זו לגבי אשה ועבד, שהקטן יבוא לכלל חיוב, מה שאין כן אלו (מאירי שם).
  17. ויש נוהגים להקל בשעת הדחק כדעה הראשונה (ארחות חיים וכלבו שם, בשם הר"ף, ושכן דעת הרי"ף והר"א אב"ד; רמ"א שם, בשם יש נוהגין), ומכל מקום לא יאמרו אלא ברכו וקדיש, שהוא חיוב, אבל לא קדיש שאחר עלינו, שאינו אלא מנהג (מגן אברהם שם סק"ח); וכתבו הפוסקים שלא לנהוג כן (אליה זוטא שם סק"ב, בשם הגאון מהרא"ש; חיי אדם ל א, בשם האליה רבה; משנה ברורה שם ס"ק כד, בשם האחרונים).
  18. ויש מהפוסקים הפוסק שמי שאינו שומע, אפילו שהוא מדבר, אינו מצטרף (ט"ז או"ח קכד סק"ב).
  19. ויש החולק בזה וסובר שאינו מצטרף (פרי חדש שם ס"ק יב).
  20. ואף על פי שפסול לעדות (ראה ערך פסולי עדות) אינו ענין לצירוף לעשרה (ריב"ש שם).
  21. ואפילו הסובר שישן מצטרף, אינו דומה לחולה, שהרי ניתן להקיץ הישן ויהיה בדעתו ויוכל לענות (ערוך השלחן שם).
  22. ויש החולק על עיקר דין זה וסובר שלא נאמר אלא בדיעבד, שאם כבר עמד ואמר ברכו וקדושה מצטרפים אליו, אבל לכתחילה לא יעמוד (שבלי הלקט שם, על פי סופרים שם).
  23. ויש הסובר שמי שכבר יצא ידי חובתו אינו יכול לחזור ולומר בשביל זה שלא יצא (שבלי הלקט שם).
  24. יש שכתבו שדוקא בקריאת שמע הוא שלא הצריכו כל העשרה שלא יצאו, אבל בתפילה צריכים כל העשרה להיות מאלה שלא יצאו ידי חובתם (כן משמע משבלי הלקט שם; מהר"י מינץ טו, לפי דרכי משה שם סק"ג), והפוסקים דחו דבריהם (דרכי משה שם; מגן אברהם שם סק"ד).
  25. אם כולם כבר התפללו ביחידות, אלא שלא שמעו קדושה, אם יכולים לחזור ולהתפלל, ראה ערך קדושה; על קריאת התורה בשביל מקצת אנשים שלא שמעו, ראה ערך קריאת התורה.
  26. ויש מהראשונים הסובר שיש מהאמוראים החולק על דין זה וסובר שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, שאין הפסק לפני המקום ואין סתימה לפניו, שהכל גלוי וידוע לפניו (רש"י פסחים שם ד"ה אינה מפסקת, בדעת רבי יהושע בן לוי).
  27. ויש שכתב שאם יושב בעובי ראש החומה בגגה הרי זה מצטרף (אור זרוע שם).
  28. ומכל מקום אם היו - כל ארבע (ערוך השלחן שם כד) - מחיצותיה מגיעות לתקרת הגג, יש סוברים שאין מצטרפים (סמ"ק רפב; שו"ע שם, בשם יש מי שכתב), ויש לחוש לדעה זו (ערוך השלחן שם).