מיקרופדיה תלמודית:הגדה (של פסח)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות סיפור יציאת מצרים בליל ראשון של פסח

המצוה ומקורה

מקורה

מצות עשה מהתורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם (שמות יג ג[2]. וראה רא"ם שם), כמו שנאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שם כ ז) - שכשם שהוזהרנו לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, כך הוזהרנו לזכור הנסים של יציאת מצרים (מדרש רבה סוף פרשת בא, וראה רמב"ם חמץ ומצה ז א. וראה להלן: זמנה ושיעורה, המקור לליל ט"ו).

יש מן הראשונים שהביאו מקור למצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח מהכתוב: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז ג. רבנו ירוחם ה ד, וראה רש"י על התורה שם).

במנין המצוות

המצוה נמנית במנין המצוות (ספר המצות עשה קנז; סמ"ג עשין מא; החינוך כא); ויש ממוני המצוות שהשמיטו מצוה זו (הלכות גדולות, ויראים, וספר המצות לרס"ג, וראה בפירוש הר"י פרלא לרס"ג מצוה לג).

מהות ומקור השם הגדה

סיפור זה של יציאת מצרים נקרא בשם הגדה (ראה פסחים קטו ב, ושם קטז א, ורמב"ם חמץ ומצה ז ה) מכמה טעמים:

  • על שם הכתוב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ (שמות יג ח).
  • מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים והנסים שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא באותו זמן (אבודרהם סדר ליל פסח).
  • מלשון הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו ממצרים, כמו שמתרגם בירושלמי הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כו ג) - "שבחית יומא דנן" (אבודרהם שם, בשם יש מפרשים).

החילוק ממצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום

מצות הגדה בליל פסח שונה ממצות זכירת יציאת מצרים שישנה בכל ימות השנה (ראה ערך זכירת יציאת מצרים) בכמה דברים:

  • שבכל השנה יוצאים ידי המצוה אף על ידי זכירה בלב, ובליל פסח צריך דוקא הגדה בפה[3] (שו"ת בשמים ראש קעג; פרי מגדים פתיחה כוללת לקריאת שמע ד).
  • שבכל השנה המצוה היא בזכירה בעלמא, ובליל פסח המצוה בסיפור, בהרחב הדברים, וזה גדרה של הגדה (מהר"ם שי"ק על תרי"ג מצוות מצוה כא; פנים יפות על התורה שמות יג ח; הגדת מעשה נסים לבעל חוות דעת); אלא שיש חולקים וסוברים שאף בליל פסח יוצאים בהזכרה בלבד (מנחת חינוך מצוה כא[4]).
  • שבכל השנה אין בלילה מצות עשה המפורשת בתורה, אלא ממדרש שדרשו חכמים למדו כן (ראה ברכות יב ב כל ימי חייך לרבות הלילות. וראה ערך הנ"ל), ובליל פסח מצות עשה מפורשת היא (פרי מגדים שם; מנחת חינוך שם. וראה ערך דברי סופרים ההבדל בין המפורש בתורה להלמד מדרשה).
  • שבליל פסח המצוה היא בדרך תשובה לבן או לאחר, וכשאין מי שישאלנו, אז באמת המצוה בליל פסח היא כמו זו של כל הלילות (מנחת חינוך שם).

בזמן הזה

בזמן הזה, לסוברים שמצות אכילת מצה בזמן הזה מדרבנן (ראה ערך אכילת מצה; המצוה והחייבים בה), אף הגדה אינה אלא מדרבנן, ולסוברים - וכך הלכה (ראה ערך הנ"ל) - שאכילת מצה היא מן התורה אף בזמן הזה, גם מצות הגדה מן התורה (ראה פסחים קטז ב בסומא), לפי שהכתוב תלה הגדה במצה (שו"ת בשמים ראש קעג, על פי דרשת המכילתא, ראה להלן: זמנה ושיעורה; בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך).

מדוע אין מברכים לפני מצוה זו

אין מברכים על מצוה זו לפניה (על הברכה בסופה, ראה להלן: הנוסח; חתימתה) כדרך שמברכים על המצות, מכמה טעמים:

  • שכבר אמר בקידוש זכר ליציאת מצרים (רבנו ירוחם ה ד, בשם רבנו פרץ; אבודרהם סדר ליל פסח, בשם הרי"ף, ואולי צריך לומר הר"ף[5]).
  • שאין לה שיעור ידוע, שבדיבור אחד יצא, אלא שכל המרבה הרי זה משובח (ארחות חיים יח; אבודרהם שם, בשם הרשב"א).
  • שכבר אמר בברכות קריאת שמע "אמת ואמונה", וחתם בברכת גאל ישראל (מאירי ברכות סוף פרק א, וכתב שאין הטעם ברור).
  • שעיקר המצוה היא עשיית המעשה - אכילת מצה ועוד - שמתוך כך אנו זוכרים יציאת מצרים, אלא שאם ישאלו אותו יפרש להם בפה (שו"ת הרא"ש כד ב).
  • שההגדה כולה קילוסים ותשבחות, ואין מברכים על ברכות ותשבחות (שו"ת בשמים ראש קצו. וראה הגדת רבי צבי קלישר שדחה שהרי מברכים על הלל אף שכולה תשבחות).
  • שמה שאומרים ברכת אשר גאלנו בסוף ההגדה היא ברכת ההגדה, וקבעוה בסוף לפי שאם היה מברך בתחילה אשר גאלנו לא היה חוזר למפרע אל השעבוד (שבלי הלקט השלם ריח, בשם רבי בנימין).

יש מן הראשונים שהיו מברכים לפניה (מאירי ברכות שם: ויש חולקים ומברכים).

החייבים

אפילו חכמים גדולים

אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים (רמב"ם חמץ ומצה ז א, על פי מכילתא בא יח שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים כו'. ובנוסח ההגדה: אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים).

נשים

כתבו ראשונים שאף הנשים חייבות במצות הגדה (החינוך מצוה כא. ובטוש"ע או"ח תעב יד בדרך כלל שכל המצוות הנוהגות בלילה זה אף הנשים חייבות), ואף שמצות עשה שהזמן גרמא היא, ונשים פטורות בה (ראה ערך אשה; במצות עשה שהזמן גרמא), מכל מקום חייבות הן מכמה טעמים:

  • שאף הן היו באותו הנס (ברכי יוסף שם תעג טו, וראה שם בארוכה, וראה ערך הנ"ל).
  • מפני שחייבות בארבע-כוסות (ראה ערכו, וראה ערך הנ"ל שם), והכוסות ששתאן שלא על הסדר לא יצא (ראה ערך ארבע כוסות), ולכן ממילא חייבות בהגדה, כדי שישתו על הסדר (חיי אדם קל יב).
  • מפני שנאמר זָכוֹר אֶת הַיּוֹם וגו' וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג), ומקיש איסור אכילת חמץ לסיפור יציאת מצרים, שכשם שנשים חייבות באיסור אכילת חמץ, אף בסיפור יציאת מצאים חייבות (חשק שלמה פסחים קטז ב).

וכתבו אחרונים שהמשרתת בבית צריכה לשמוע כל ההגדה, ואם צריכה לצאת לבשל וכיוצא על כל פנים מחוייבת לשמוע הקידוש, ולכשיגיעו ל"רבן גמליאל אומר" (ראה להלן: הנוסח; אמירת פסח מצה ומרור) תיכנס ותשמע עד לאחר כוס שני, ונוהגים לקרוא לה שתשמע עשר המכות כדי להגיד כמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא בשביל ישראל (חיי אדם הסדר בקצרה).

שיאמרה בלשון המובן לכל

צריך שיאמר ההגדה בלשון שמבינים הנשים והקטנים (רי"ץ גיאת ב עמ' קב, בשם רב נטרונאי; רמ"א בשו"ע או"ח תעג ו. וראה כלבו נ שמנהג יפה הוא), וכן עשה גדול אחד שאמר כל ההגדה בלשון לעז, כדי שיבינו גם הנשים (רמ"א שם, בשם ר"י מלונדריש), לפי שאף הן חייבות בהגדה (משנה ברורה שם ס"ק סד).

ויש שמפרש שתרגום ההגדה לנשים הוא לא מפני חיוב הנשים בהגדה, אלא מפני שהאנשים חייבים להודיע להן הנסים של יציאת מצרים, ואם יאמרו בלשון שאינן מבינות אין זו הגדה והודעה (ברכי יוסף שם טו, בשם בית דוד, וראה שם שהשיג על הבית דוד והוכיח שמשום חיוב הנשים עצמן הוא[6]).

סומא

הסומא, נחלקו בו אמוראים: רב אחא בר יעקב אמר סומא פטור מלומר הגדה, שנאמר כאן: בַּעֲבוּר זֶה (שמות יג ח), ונאמר בבן סורר ומורה: בְּנֵנוּ זֶה (דברים כא כ), מה להלן פרט לסומא (ראה ערך בן סורר ומורה), אף כאן פרט לסומא; ורב ששת ורב יוסף חולקים, ואף שהיו סומים היו קוראים את ההגדה להוציא את הרבים, ואינם סוברים גזרה שוה זו (פסחים קטז ב, וראה שם הטעם).

יש מן הראשונים שכתב שאף לאמוראים שאינם סוברים הגזרה שוה לפטור את הסומא מהגדה, עדיין הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם סומא חייב בכלל במצוות (ראה ערך סומא), אלא שאמוראים אלה סוברים שסומא חייב בכל המצוות, ולכן קראו ההגדה להוציא את אחרים (מרדכי מגילה ב תשצח).

להלכה, יש שפסק שאינו חייב בהגדה אלא מדרבנן, כמו בכל המצוות (רבנו ירוחם ה ד); אמנם רוב הפוסקים פסקו שחייב מן התורה (בית יוסף או"ח תעג; פרי חדש שם[7]), ולפיכך מוציא את הרבים ידי חובתם (בית יוסף שם), ואפילו הוא סומא מיום היוולדו (שו"ע הרב שם נב. וראה ערך סומא).

אמנם יש שכתב שמכל מקום אינו אומר "מצה זו, מרור זה" אלא מצה שאנו אוכלים, מרור שאנו אוכלים (חק יעקב תעג לט); ויש שכתב שכיון שיכול להגביה את המצה יכול לומר את הנוסח הרגיל (חיי אדם קל יא, וכן משמע מהמאירי פסחים קטז ב, וראה על כך באנציקלופדיה רפואית הלכתית מהדורה חדשה תשס"ו כרך ו ערך עיור טור 103).

זמנה ושיעורה

בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך

והגדת לבנך, שומע אני מראש חודש (ובהגדה: יכול מראש חודש) - שבו התחילה הגאולה (רשב"ם, כלבו, ואברבנאל בפירוש ההגדה), ועוד ששואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח (פירוש ב בכלבו ואברבנאל שם. ובכלבו: שתי שבתות) - תלמוד לומר ביום ההוא (מכילתא בא יז; הגדה של פסח), היינו יום הגאולה (כלבו, אבודרהם, ואברבנאל שם), אי ביום ההוא יכול מבעוד יום - כששוחטים את הפסח (ריטב"א וכלבו שם) - תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (מכילתא שם; הגדה של פסח), שתוכל להראות באצבע בעבור זה, שלשון זה משמע שמורה לו באצבע (המיוחס לרש"י, רשב"ם, וריטב"א שם).

האם יכול לאומרה אף קודם לזמן הזה

קביעת זמנה של הגדה לשעה שיש מצה ומרור ולא קודם לכן, באה להוציא מידי חיוב לקראה לפני זמן זה (המיוחס לרש"י, ריטב"א, שבלי הלקט, אבודרהם, ועוד בפירושיהם להגדה), אבל לא באה לאסור את אמירת ההגדה קודם הזמן, וכן נהגו לקרוא את ההגדה בשבת שלפני פסח במנחה (ראה רמ"א או"ח תל א. וראה ערך שבת הגדול).

ויש סוברים שאין לקרוא ההגדה בשבת זו מטעם זה שלא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך (באור הגר"א שם סק"ב, וראה מעשה רב קעז, והגהות פעולת שכיר שם; הריעב"ץ בסידורו בפירוש להגדה פסקא יכול מראש חודש. וראה ערך הנ"ל).

זמנה משתחשך

כשם שמצה ומרור אין יוצאים ידי חובה באכילתם אלא משתחשך, כשכבר הוא לילה, ואין תוספת יום טוב שקיבל עליו מועילה לאכילתם (ראה תוספתא פסחים סוף פרק ב, ותוספות פסחים צט ב ד"ה עד שתחשך ועוד), כך אין יוצאים ידי חובת הגדה אלא משתחשך, שהרי אמרו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, היינו בשעה שראוי לאכול מצה ומרור (שו"ת תרומת הדשן קלז, וראה משנה ברורה תעב סק"ד).

שהמצות יהיו לפניו

אף על פי שבשעה שמצה ומרור מונחים היינו שראוי להיות מונחים, ולא שיהיו מונחים ממש (ראה שו"ת תרומת הדשן קלז), מכל מקום צריך לומר ההגדה על מצה הראויה לצאת בה ידי חובה (שו"ע הרב תעג לו), שנאמר: תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג), ודרשו: שעונים עליו דברים הרבה (פסחים לו א), שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה (רש"י שם ד"ה שעונין. וכן ברבינו חננאל שם קטו ב: פירוש אומר עליו הגדה).

לפיכך צריך שהקערה שיש בה המצות תהיה לפניו בשעה שאומר ההגדה (טור או"ח תעג), וכן פורסים המצה האמצעית משלש המצות קודם אמירת ההגדה (ראה ערך סדר של פסח), ומחזירים פרוסה מהמצה לתוך הקערה כדי לומר עליה ההגדה, שמתוך שנאמר: לחם עני, דרשו מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה (ראה ערך אכילת מצה), שהמצה שיוצאים בה ידי חובה תהיה פרוסה, ולכן עליה צריך שיאמר ההגדה (שו"ע הרב שם).

לספר כל הלילה

כל המרבה לספר ביציאת מצרים - שמאריך בדברים שאירעו ושהיו (רמב"ם חמץ ומצה ז א) - הרי זה משובח (הגדה של פסח; רמב"ם שם, והחינוך מצוה כא), וחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח (וגירסת הגר"א: לספר ביציאת מצרים) כל הלילה (תוספתא סוף פסחים, והובא ברא"ש שם י לג, וטור או"ח סוף סימן תפא).

ויש מפרשים הכתוב: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' (שמות יב מב) שלא יישנו אלא יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים (אבן עזרא שם; חזקוני שם), וכן כתבו ראשונים שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בנסים שעשה הקב"ה לנו ולאבותינו עד שתחטפנו שינה (רא"ש פסחים שם, וכן בטוש"ע שם ב[8]), ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים, והיו עסוקים בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר (תוספתא שם. וכן הובא מעשה זה בהגדה של פסח בנוסח דומה, וראה להלן: הנוסח).

יש מהאחרונים שכתבו שסוף זמן מצות הגדה תלוי במחלוקת התנאים בסוף זמן אכילת מצה, שלסוברים זמנה עד חצות (ראה פסחים קכ ב. וראה ערך אכילת מצה; השיעור והזמן) אף זמן הגדה כך, ולסוברים עד שיעלה עמוד השחר (ראה פסחים שם, ורה ערך הנ"ל) עד אז אף זמן הגדה, שהרי זמן הגדה הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך (שו"ת משכנות יעקב או"ח קנא, וראה פרי מגדים תעג אשל אברהם סק"א); ויש מוכיחים שאפילו לסוברים מצות מצה עד חצות יש מצוה לספר ביציאת מצרים עד הבוקר, שכן באותו מעשה של התנאים היו גם מהתנאים שסוברים מצות מצה עד חצות (שו"ת עמק יהושע ב יא. וראה גם הגדת אמרי שפר להנצי"ב ד"ה כל המרבה).

לא אמר הגדה בליל פסח

מי שלא אמר הגדה בליל פסח אין לו תשלומין, שהרי נאמר בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ואין מצות מצה ומרור אלא בלילה הראשון, ומכאן ואילך רשות (מגן אברהם תפה סק"א; חק יעקב תעג סק"א).

הגדה בדרך תשובה

המקור לשינויים

מאחר שנאמר וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ וגו', לכן עיקר מצות ההגדה בליל פסח הוא לאמרה בדרך תשובה על שאלות ששאלוהו (מנחת חינוך מצוה כא; שו"ע הרב תעג יד; משנה ברורה תעב סק"ג ונ), ולפיכך צריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם כך וכך אירע (רמב"ם חמץ ומצה ז ג).

כיצד משנה, מחלק להם קליות - קלי מחטים ישנים (רש"י ורשב"ם פסחים קט א ד"ה קליות) - ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו (ברייתא פסחים קט א: כדי שלא יישנו וישאלו; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תעב טז), ואף שעל שאלה של שינוי זה לא באה תשובה בהגדה, מכל מקום על ידי שיראו שינויים ויתעוררו לשאול עליהם, יתעוררו גם כן לשאול על שינויים אחרים, היינו שאוכלים מצה ומרור ויושבים בהסיבה, וישיבו להם (פרי חדש תעג; שו"ע הרב תעב לא; משנה ברורה שם סק"נ).

חוטפים מצות

חוטפים מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו (רבי אליעזר בברייתא פסחים קט א) וישאלו (רבינו חננאל שם, וכן הוא בכתב יד מינכן, וראה רשב"ם שם ד"ה חוטפין). ובביאור המושג "חוטפים" ישנם כמה ביאורים בראשונים:

  • שמגביהים את הקערה כדי שישאלו (רש"י ורשב"ם שם ד"ה חוטפין[9]).
  • חוטפים מצה זה מיד זה, כדי שיראו שינוי וישאלו (רמב"ם חמץ ומצה ז ג).
  • חוטפים לאכול מהר כדי שלא יישנו התינוקות (פירוש ב ברש"י ורשב"ם שם, והראב"ד שם בשם פירוש אחר).
  • חוטפים ומסלקים את הלחם מיד התינוקות שלא יהיו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק אחר אכילתו, ושוב לא ישאלו (רשב"ם שם: ולי נראה כו', על פי התוספתא שם חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן).

עקירת השולחן

עוקרים את השולחן לפני מי שאומר הגדה - קודם שיאכלו (רמב"ם חמץ ומצה ז ג) - כדי שיהיה היכר לתינוקות וישאלו (פסחים קטו ב; רמב"ם שם: ועוקרים השולחן מלפניהם, אבל שם בפרק ח ב: מלפני קורא ההגדה לבדו), ומתוך כך ישאלו גם בשאר דברים (תוספות שם ד"ה כדי).

עקירה זו יש מפרשים שהיא הגבהת הקערה (ראה ערוך ערך חטף, ורש"י שם ד"ה ואין); ויש מפרשים עקירת השולחן ממש, והדברים אמורים בזמן התלמוד שהיו נוהגים ליתן שולחנות קטנים לפני כל אחד מהמסובים, ושולחן קטן לפני מי שאומר הגדה, אבל בדורות האחרונים שכל המסובים אוכלים על שולחן אחד גדול, ויש טורח גדול בעקירתו, נהגו לעקור הקערה שבה המצות מלפני בעל הבית האומר את ההגדה (רשב"ם ותוספות שם; טוש"ע או"ח תעג ו), ולהניחה בסוף השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו (רשב"ם שם; טוש"ע שם).

הגבהה בשעת אמירת "הא לחמא עניא"

יש נוהגים להגביה כשאומר "הא לחמא" (ראה להלן: הנוסח על נוסח הא לחמא), והגבהה זו היא לשמחה בעלמא, וכשמסיים "הא לחמא" עוקרים ומסלקים הקערה (ראבי"ה פסחים עמ' 162, 163. וראה הגהות מיימוניות שם בשמו), אבל כשמתחיל עבדים היינו צריך להחזיר הקערה (סמ"ק קמד; טוש"ע שם ז), שהרי צריך לומר ההגדה על המצות, ועוד שצריכה המצה להיות לפניו בשעה שאומר מצה זו (טור שם, וראה לעיל: זמנה; בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך).

עכשיו אין נוהגים אפילו בעקירת הקערה, לפי שהתינוקות יודעים שעיקר האכילה לא תהיה ממצות אלו שבקערה ולא ישאלו כלום כשיסירן מעל השולחן (מגן אברהם שם ס"ק כה; חק יעקב שם; שו"ע הרב שם לח[10]).

טיבול ראשון

הטיבול הראשון של הכרפס (ראה ערך סדר של פסח) הוא כדי להתמיה את התינוקות וישאלו, לפי שאין רגילים לאכול ירק קודם הסעודה (רש"י ורשב"ם פסחים קיד א במשנה ד"ה עד; שו"ע הרב תעג יד).

מזיגת כוס שני קודם אמירת ההגדה

קודם אמירת ההגדה מוזגים כוס שני (ראה ערך ארבע כוסות) כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני לפני הסעודה (רש"י ורשב"ם פסחים קטז א במשנה בפירוש מזגו לו כוס שני; טוש"ע או"ח תעג ז), ויאמרו להם שאין רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים (מגן אברהם שם ס"ק כו), או שעל ידי זה יתעוררו לשאול שאר השאלות (שו"ע הרב שם מ; משנה ברורה שם ס"ק סט).

חובת שאילת מה נשתנה

אם אין דעת בבן, אביו מלמדו מה נשתנה וכו' (משנה פסחים קטז א; טוש"ע או"ח תעג ז), אם אין לו בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שואלים זה את זה מה נשתנה וכו' (גמרא שם; רמב"ם חמץ ומצה ז ג; טוש"ע שם), ואין הנשאל צריך לחזור ולומר מה נשתנה, אלא מתחיל עבדים היינו (מהרי"ל, ורמ"א בשו"ע שם[11]).

נוסח שאילת מה נשתנה

השאלות שתיקנו חכמים במשנה הן ארבע: על אכילת מצה; על אכילת מרור; על אכילת צלי, בזמן הבית; על הטיבול (משנה פסחים קטז א), בירושלמי השאלות במשנה שלש: טיבול, מצה, צלי (ירושלמי שם י ד).

ויש סוברים חמש שאלות: טיבול, מצה, צלי, מרור, והסיבה (רמב"ם חמץ ומצה ח ב), ובזמן הזה שאין לנו קרבן אינו שואל שאלת הצלי (רי"ף פסחים שם; רמב"ם שם ג), ולכן השאלות בזמן הזה הן: טיבול, מצה, מרור, הסיבה (כן הוא הנוסח בסדר ההגדה של הרמב"ם סוף הלכות חמץ ומצה, ובסידור רב סעדיה גאון עמ' קלז, ושאר סידורים[12]).

כפי דעתו של בן אביו מלמדו

לפי דעתו של בן אביו מלמדו (משנה פסחים קטז א; רמב"ם חמץ ומצה ז ב), כיצד אם היה קטן או טפש אומר לו כולנו היינו עבדים כשפחה זו או כעבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא והוציאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו, הכל לפי דעתו של בן (רמב"ם שם).

הנוסח

מתחיל בגנות

על הנוסח הקבוע של הגדה אמרו במשנה: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כו ה) עד שיגמור כל הפרשה כולה (משנה פסחים קטז א), וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח (רמב"ם חמץ ומצה ז ד).

ונחלקו אמוראים מה היא הגנות: רב אמר מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו (גמרא שם[13]).

  • יש מהראשונים מפרשים שהאמוראים נחלקו אם אומרים מתחילה עובדי עבודה זרה בלבד, או עבדים היינו בלבד (אבודרהם סדר הגדה, וכן משמע מרבינו חננאל ורי"ף פסחים שם שכתבו: והאידנא עבדינן כתרווייהו).
  • ויש מפרשים שלא נחלקו אלא אם מתחילים בעובדי עבודה זרה, ואחר כך אומרים עבדים היינו, או להיפך, אבל הכל מודים שאומרים שני הדברים (ריטב"א בפירוש ההגדה).

בירושלמי אמר רב מתחילה צריך להתחיל בעבר הנהר ישבו אבותיכם (ירושלמי פסחים י ה, וראה שם בקרבן העדה ופני משה שרצונם לומר שזהו מתחיל בגנות שבמשנה).

להלכה נוהגים כל ישראל להתחיל בעבדים היינו, ואחר כך מתחילה עובדי עבודה זרה (רבינו חננאל ורי"ף שם, וכן הוא בכל נוסחאות ההגדה שבסידור רס"ג, וסדר רב עמרם, וברמב"ם, ובראשונים, ובכל ההגדות שלפנינו).

וכתבו גאונים שמי שאינו אומר עבדים היינו, ולא מתחילה עובדי עבודה זרה, אלא מתחיל מויאמר יהושע אל כל העם, ואומר כל הפסוקים שבתורה כמות שהם, מבלי מדרש חכמים, אין צריך לומר שלא יצא, שהרי אמירת עבדים היינו מן התורה, שכתוב: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ (דברים ו כא), אלא העושה כן מין הוא וכופר בדברי חז"ל, וחייבים לנדותו (רב נטרונאי גאון בסדר רב עמרם השלם עמ' 206; המנהיג הלכות פסח עמ' תעג).

מסיים בשבח

על הסיום בשבח שאמרו במשנה, נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שבכל התחלה בגנות יש את סיום השבח שלו, שבגנות של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, סיום השבח הוא בדת האמת, שהבדילנו המקום מהאומות וקרבנו ליחודו; ובגנות של עבדים סיום השבח הוא בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחרותנו (רמב"ם חמץ ומצה ז ד, וראה סמ"ג עשין מא).
  • יש מפרשים שהסיום בשבח הוא הדרשות בפרשת ארמי אובד אבי (ראה להלן), וכמה מעלות טובות למקום עלינו (ראה להלן. מאירי פסחים קטז א; פירוש א ביבין שמועה לרשב"ץ).
  • יש מפרשים שהסיום בשבח הוא בשבחו של הקדוש ברוך הוא, והיא ברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים (ראה להלן. מדרש שכל טוב עמ' 128; שבלי הלקט השלם ריח; פירוש ב ברשב"ץ שם).
  • ויש מפרשים שהשבח של עבדים היינו הוא מאמר ברוך המקום שנתן תורה לישראל ודרשת ארבעה הבנים (ראה להלן), והשבח של מתחילה עובדי עבודה זרה הוא דרשת ארמי אובד אבי (אברבנאל בפירוש זבח פסח להגדה. וראה על כל השיטות בהגדה שלמה פרק ה).

אמירת פסח מצה ומרור

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו - היינו ידי חובת סיפור יציאת מצרים (קרית ספר למבי"ט חמץ ומצה ז; מחזור ויטרי בפירוש הגדה: ידי חובתו של קריאת הגדה) - ואלו הן, פסח מצה ומרור:

פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח וגו' (שמות יב כז), ואמרתם פירושו באמירה, ומצה ומרור הוקשו לפסח (תוספות פסחים קטז א ד"ה ואמרתם).

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם (שם לט), או: על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם שנאמר וכו' (כך הוא הנוסח ברמב"ם, ובכל ספרי ההגדות שלנו).

מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וגו' (שם א יד. משנה שם קטז א וב; רמב"ם חמץ ומצה ז ה), ודברים הללו כולם נקראים הגדה (רמב"ם שם. וכן הוכנס בכל נוסחאות ההגדה[14]).

יש מן הראשונים כתב שאין הכוונה שלא יצא ידי חובתו כלל, אלא שלא יצא ידי חובתו כראוי (ר"ן שם; מאירי שם).

בזמן הזה, שאין קרבן, אומר: פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים על שום שפסח כו' (רמב"ם שם ח ד, וכן הוא בכל נוסחאות הגדה).

להגביה המצה והמרור

כשאומר 'מצה זו' מגביה את המצה, וכן כשאומר 'מרור זה' מגביה את המרור (פסחים קטז ב ורש"י; רמב"ם חמץ ומצה ח ד; טוש"ע תעג ז), כדי להראות למסובים לחבב המצוה עליהם (טוש"ע שם), אבל כשאומר 'פסח שהיו אבותינו אוכלים' לא יגביה את הבשר, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ (פסחים שם. וראה משנה ברורה שם ס"ק עב).

חייב לראות עצמו כאילו יצא ממצרים

בנוסח שבמשנה, אחרי אמירת פסח מצה ומרור, נאמר: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא וגו', לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' (משנה פסחים קטז ב[15]), וצריך שיאמר 'ואותנו הוציא משם' (רבא בגמרא שם; רמב"ם חמץ ומצה ז ו), שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל (נוסח הגדה ברמב"ם ובהגדות שלפנינו), ועל דבר זה ציוה הקדוש ברוך הוא בתורה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ (דברים ה יד), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית (רמב"ם שם).

ואף שכבר אמרנו בתחילת ההגדה - בפסקא עבדים היינו - ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו', מכל מקום חוזרים כאן לעיכוב, כלומר שחייבים אנו לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים (כלבו נא).

עיקר נוסח ההגדה

עיקר נוסח הגדה, שתיקנו חכמים חובה על הכל, הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח, ואחר כך מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי, ואחר כך פסח שהיו אבותינו אוכלים כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברכת גאל ישראל (על הברכה ראה להלן), ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים (שו"ע הרב תעג מג, וראה רמב"ם חמץ ומצה ח ג - ה ובריש נוסח ההגדה שלו).

נוסח ההגדה המקובל

נוסח ההגדה המקובל מתחיל: הא לחמא עניא וכו' (סדר רב עמרם, ושאר סידורי הגדה. בסידור רס"ג מתחיל הא שתא הכא וכו'), ויש מתחילים: בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא וכו' (סדר הגדה ברמב"ם).

וכתבו ראשונים שאומרים בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות, שכשתיקנו היתה לשונם לשון ארמית (ראבי"ה תקכה; ריטב"א בפירוש הגדה; אבודרהם פירוש ההגדה ועוד[16]).

אמירת "כל דצריך ייתי ויפסח"

יש מהראשונים סוברים שאין לומר "כל דצריך ייתי ויפסח", לפי שאין לנו עכשיו קרבן פסח, ועוד שאף בזמן הבית אין הפסח נאכל אלא למנוייו (ראה ערך אכילת פסחים. שבלי הלקט השלם ריח בשם רבנו ישעיה; ראב"ן מס' פסחים), ומכל מקום נוהגים לאמרו, אם משום שהכוונה לאפיקומן (ראה ערכו), שהוא זכר לפסח (ראב"ן שם. וראה ערך אפיקומן), או שהכוונה לשני התבשילים (ראבי"ה תקכה. וראה ערך סדר של פסח על ב' התבשילים. וראה עוד בשבלי הלקט שם).

שאר נוסח ההגדה

אחרי הא לחמא אומרים את סדר השאלות של מה נשתנה (ראה לעיל: הגדה בדרך תשובה; נוסח שאילת מה נשתנה), ואחרי כן: עבדים היינו, מעשה ברבי אליעזר ושאר התנאים (מקורו הראשון בהגדה של פסח, והובא בתוספות כתובות קה א ד"ה דחשיב. בסידור רס"ג אין פסקא זו), אמר רבי אלעזר בן עזריה (וכן הוא במשנה ברכות יב ב וספרי ראה פסקא קל ועוד. בסידור רס"ג אין), ברוך המקום, וזו הקדמה לדרשת ארבעה הבנים, חכם מה הוא אומר, רשע כו' תם כו' ושאינו יודע לשאול (וכן הוא במכילתא בא יח, וירושלמי פסחים י ד), יכול מראש חודש (וכן הוא במכילתא בא יז), מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו (ראה לעיל: מתחיל בגנות), ברוך שומר הבטחתו כו', והיא שעמדה כו' (מקורם הראשון בהגדה), צא ולמד וכו', וזו הקדמה לדרשות שעל פסוק ארמי אובד אבי, וירד מצרימה כו' וכל הדרשות שעל פרשת ארמי אובד אבי עד דצ"ך עד"ש באח"ב (ראה לעיל ממשנה פסחים קטז א ודורש מארמי אבד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה[17]).

וממשיך רבי יוסי הגלילי אומר כו' רבי אליעזר כו' רבי עקיבא כו' (מכילתא בשלח ו, ומכילתא דרשב"י [אפשטיין] עמ' 69. בסידור רס"ג ובנוסח הרמב"ם אין), כמה מעלות טובות כו' על אחת כמה וכמה (המקור הראשון בהגדה. ברס"ג וברמב"ם אין), רבן גמליאל היה אומר כו' פסח כו' מצה כו' מרור כו' בכל דור ודור כו' לפיכך כו' עד הללויה (כל זה במשנה בפסחים קטז ב).

וכאן מתחילים לומר הלל, ונחלקו תנאים עד היכן אומרים עכשיו: בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה, ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (משנה שם), הלכה כבית הלל (רמב"ם חמץ ומצה ח ה, וכן הוא בכל הסידורים והנוסחאות[18]).

מגביה הכוס

כשמגיעים ל"לפיכך" נוטל כל אחד ואחד כוסו בידו (ספר הפרדס לרש"י עמ' נא; שבלי הלקט השלם ריח) ומגביהו (אור זרוע ב רנו; הגהות מיימוניות חמץ ומצה נוסח ההגדה; טוש"ע או"ח תעג ז), מפני שבאים לפתוח בשיר והלל, ואין אומרים שירה אלא על היין (הפרדס ושבלי הלקט שם).

  • יש שכתבו שאוחזים אותו בידו עד סוף לפיכך (הגהות מיימוניות שם).
  • יש שכתבו עד אחר הלל (אור זרוע שם).
  • ויש שכתבו עד סוף ברכת אשר גאלנו (הגהות מיימוניות שם שכן נאה, וכן נהג מהר"ם; טוש"ע שם).

חתימתה

חותם - מסיים את ההגדה (רשב"ם פסחים קטז ב ד"ה וחותם) - בגאולה (משנה שם), היינו בברכת גאולה (רשב"ם שם), פתיחתה היא: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים וכו' (רבי טרפון במשנה שם[19]), ונחלקו תנאים בחתימתה:

  • רבי טרפון סובר אינו חותם בה בברכה (משנה שם), שדומה לברכת-הפירות (ראה ערכו) וברכת-המצות (ראה ערכו) שפותחת בברוך ואינה חותמת בברוך, ואף זו כולה הודאה אחת היא, ואינו מוסיף בה דברי בקשה על להבא (רשב"ם ותוספות שם ד"ה וחותם. וראה ערך ברכות: שם ומלכות).
  • ורבי עקיבא סובר חותם בברוך שדינה כברכה ארוכה, לפי שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה על להבא ואומר: כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום וכו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל (משנה שם, ורשב"ם ותוספות). הלכה כרבי עקיבא (רשב"ם ותוספות שם; רמב"ם חמץ ומצה ח ה; טוש"ע או"ח תעג ז).

בלשון עבר

חותמים בלשון עבר: גאל ישראל, ולא גואל (פסחים קיז ב, וכן הנוסח ברמב"ם חמץ ומצה ח ה, ובכל הסידורים[20]) לפי שמספר ומשבח על גאולת ישראל שעברה (רשב"ם שם ד"ה והלל).

מן הפסחים ומן הזבחים

בברכה זו כתבו ראשונים שאומרים: ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ולא להיפך, לפי שהזבחים הם חגיגת-ארבעה-עשר (ראה ערכו) שנאכלת קודם לפסח, שאין הפסח נאכל אלא על השובע (תוספות פסחים קטז ב ד"ה ונאמר, וראה ערך אכילת פסחים; סדר אכילתו; שבלי הלקט השלם ריח; טור או"ח תעג[21]).

וכתבו אחרונים שבמוצאי שבת מהפכים ואומרים מן הפסחים ומן הזבחים, לפי שבמוצאי שבת אין חגיגת ארבעה עשר, שאין החגיגה קרבה בשבת (שו"ת מהר"י ווייל קצג; ט"ז שם סק"ט; מגן אברהם סק"ל, וכן הוא ברוב נוסחאות ההגדה שלפנינו); ויש חולקים וסוברים שאף במוצאי שבת אין משנים הנוסח, שהרי אנו מבקשים שיגיענו ה' למועדים הבאים, ושם נאכל מן הזבחים והפסחים, ובשנה הבאה הרי לא יהיה פסח במוצאי שבת, ואפילו אם לפי חשבון הקביעות שבידינו יהיה פסח הבא במוצאי שבת, מכל מקום כשיבנה בית המקדש יקדשו את החודש על פי הראיה (ראה ערך קדוש החודש), ואפשר שלא יהיה במוצאי שבת (שו"ת כנסת יחזקאל כג; דעה ב בשו"ע הרב שם מט, בשמו. גם בסידור הריעב"ץ כתב שלא לשנות מטעם הלך אחר רוב שנים).

על שתיית כוס שני מארבע הכוסות אחר ההגדה, ראה ערך ארבע כוסות.

על הפסוקים שפוך חמתך ועוד, שאומרים אחר הסעודה, ראה ערך סדר של פסח.

על חלק השני של הלל שאומרים אחר זה, ראה ערך הלל וערך הלל הגדול.

על ברכת השיר אחר הלל, ראה ערך ברכת השיר.

אמירת פיוטים לאחר שתיית כוס רביעי

אחר שתיית כוס רביעי יש נוהגים לומר פיוטים בדברי שבח והודאה להקב"ה (שבלי הלקט השלם ריח; תניא רבתי מח; שו"ת מהרש"ל פח), כמו: חסל סידור פסח, אז רוב נסים הפלאת, אומץ גבורתך, אדיר במלוכה, אדיר הוא, אחד מי יודע, חד גדיא (פיוטים אלה ברוב הגדות נוסח אשכנז. וראה הגדה שלמה פרק לו, ושם עוד פיוטים אחרים מנוסחאות שונות); ויש שאינם נוהגים לומר כלל הפיוטים (בהגדות נוסח ספרד, וכן בהגדת חב"ד אין פיוטים. וראה ערך סדר של פסח).

האם חוששים שיטה הנר בליל פסח שחל בשבת

בליל פסח שחל בשבת יש מהראשונים סוברים שאם הוא יחידי אסור לקרוא ההגדה בספר לאור הנר, מחשש שמא יטה השמן אל הפתילה (ראה ערך מבעיר), ואף אם אשתו מעיינת עמו, אם אינה יודעת לקרוא - אסור, אלא אם כן יודע ראשי הדברים בעל פה (ספר התרומה הלכות שבת ריט, ועי' מחזור ויטרי עמ' 123, ושבלי הלקט השלם סד); ויש מתירים, מפני שאין לבטל מצות הגדה משום חשש שמא יטה, ועוד שאין עם הארץ בעולם שלא תהא ההגדה קצת שגורה בפיו, ובעיונו קצת בספר קורא פעם בספר ופעם חוץ לספר, והרי זה כראשי פרקים שמותר (שבלי הלקט שם, בשם אחיו רבי בנימין, וכן פירש בשו"ע או"ח רעה ט מטעם האחרון[22]).

הערות שוליים

  1. ח' טורים קעז-קצג.
  2. וראה רש"י על התורה שם שמפרש שזוהי מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום.
  3. וראה שו"ת חתם סופר או"ח טו שביאר שאף לסוברים שגם בכל השנה אין יוצאים בהרהור בלב, מכל מקום יוצאים בשמיעה אף ממי שאינו בר חיוב, כיון שהמצוה היא זכירה ולא הגדה, ובשונה מליל פסח שהמצוה היא הגדה, ואין יוצאים אלא בשמיעה מבר חיוב.
  4. וראה שם בשם הפרי חדש שבהזכרת יציאת מצרים בקידוש - יצא, וראה פרי מגדים בפתיחה לקריאת שמע שם. וראה בסמוך בשם ראשונים בטעם שאין מברכים על הגדה מפני שיוצאים בקידוש או בדיבור אחד.
  5. וראה פרי חדש תעג שבהזכרת יציאת מצרים בקידוש יצא.
  6. וראה מנחת חינוך סוף מצוה כא שנסתפק בכלל אם יוצאים מצות הגדה שלא בלשון הקודש.
  7. וראה שו"ת תורת חסד או"ח ח שאפילו אם בכל המצוות פטור מהתורה, בהגדה חייב, מפני שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, וסיפור יציאת מצרים תלוי באכילת מצה.
  8. ובשו"ע הושמט כל הלילה, וראה חסדי דוד לתוספתא שם שהוא כדי להורות שכל הלילה לאו דוקא אלא עד שתחטפנו שינה.
  9. ובגליון הגמרא שם: ספרים אחרים כדי שישאלו, וראה הגהות הב"ח שם.
  10. אבל בסדרי נוסחי ההגדות שלפנינו כמו בראבי"ה הנ"ל שלפני הא לחמא מגביהים ואחר כך מסלקים.
  11. וראה באור הגר"א שם ס"ק מב שכתב מקור מפסחים קטו ב וקטז א פטרתן מלומר מה נשתנה.
  12. יש גורסים מקודם שאלת מצה ומרור ואחר כך טבול, ראה מחזור ויטרי עמ' 295 ועוד.
  13. על שינויים בשמות האמוראים ראה הגדה שלמה לרמ"מ כשר עמ' 21 על פי כתבי יד שונים של מסכת פסחים וראשונים.
  14. על שינויים קלים בנוסח ראה הגדה שלמה פרק כו.
  15. ברי"ף וברא"ש שם י ל לא גרסו כן במשנה, וכן במתניתא דבני מערבא ובכתבי יד שונים, ראה הגדה שלמה פרק ז, ושם גם שינויים קלים בנוסחאות שונות שבהגדה.
  16. וראה ספר הפרדס לרש"י ומחזור ויטרי עמ' 292 כדי שהמזיקים לא ישמעו שאומרים כל הרעב יבוא ויאכל ויתקבצו ויזיקו הסעודה, וראה ריטב"א ואבודרהם שם בשם יש אומרים כדי שלא יכירו המלאכים שאנו מתפארים ויקטרגו עלינו.
  17. הדרשות עצמן נמצאות בספרי תבוא פסקא שא, אלא שהמדפיסים קיצרו והשמיטו שם מפני שנמצא בהגדה של פסח, ראה מאיר עין לספרי שם, אבל נמצאות בפסיקתא זוטרתי תבוא שם, ובמדרש תנאים הופמן עמ' 3 - 172 בשינויים קלים.
  18. על מחלוקת ראשונים אם לברך על הלל זה, ראה ערך הלל וערך סדר של פסח, ושם שנהגו שלא לברך.
  19. וראה ערך ברכות: פתיחה וחתימה, וערך ברכות גאולה: בליל פסח בטעם שאין זו נקראת ברכה הסמוכה לחברתה אפילו לנוהגים לברך קודם לכן על הלל.
  20. וראה הגדה שלמה עמ' סט בחילופי נוסחאות שבקטע מהגניזה ובסידור תכלאל תימן הנוסח גואל ישראל. וראה הגדה גולדשמידט עמ' 49.
  21. וכן הוא במשנה שבמשניות, ובנוסח ההגדה של הרמב"ם, ובסדר רב עמרם, וכל נוסחאות ההגדה שלפנינו. במשנה שבירושלמי ובסידור רס"ג: מן הפסחים ומן הזבחים, וראה הגדה שלמה עמ' סט בחילופי נוסחאות שכן הוא בכמה הגדות.
  22. וראה פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ח שמכל מקום יש להקל אף בעם הארץ גמור שאין שגור כלל בפיו שלא לבטל מצות הגדה. וראה פסח מעובין לבעל כנסת הגדולה רנו ורנז שאוסר אם אין לו חבר שיזכירו.