מיקרופדיה תלמודית:הגעלה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הכשר כלים שנבלע בהם איסור, על ידי הפלטת הבליעה במים רותחים

- מהותה ומקורה

גדרה

הגעלה פירושה הפלטה (רש"י איוב כא י), שמפליטה הבלוע שבתוך הכלי (רמ"א אורח חיים תנא ג).

כלי שנבלע בו איסור, כבולעו כך פולטו, וכפי תשמישו הכשרו (פסחים ל ב; טוש"ע אורח חיים תנא ה, יורה דעה קכא א), שאם נשתמשו בכלים בדבר איסור צונן - מדיחם במים; נשתמשו בהם בחמים - מגעילם במים רותחים; נשתמשו בהם על ידי האש - מלבנם באש (עבודה זרה עה ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ג; טוש"ע יורה דעה שם).

מקורה

יש שמנו הגעלת כלים למצות עשה מיוחדת שנצטוינו עליה מפסוק כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ וגו' (במדבר לא כג. סמ"ק קצח), אבל רוב ככל הראשונים סוברים שאין זו מצות עשה (שאר מוני המצות), ולא בא הכתוב אלא לגלות שהאיסור שנבלע בכלים אוסר גם את התבשיל של היתר שיבשלו בכלים אלה, אם לא יגעילום[2].

בלא ברכה

אין מברכים ברכת המצות על הגעלת כלים, לפי שאין זו מצוה להשתמש בכלים אלו, ואפשר להשתמש בכלים חדשים, ולא יגעיל כלים אלו (ארחות חיים חמץ ומצה צה בסופו), או לפי שאינה אלא מצות לא תעשה שלא לאכול נבלות וטרפות (איסור והיתר נח קד. וראה ערך ברכת המצות).

פעולתה

באופן פעולת המים הרותחים להפליט את הבלוע בתוך הכלים לתוך המים, ואם מים אלה חוזרים ומבליעים את הפליטה לתוך הכלים, נחלקו ראשונים, וכמה שיטות בדבר:

  • מיד כשמכניס הכלי למים הם מפליטים את הבלוע בו, ואף הכלי בולע מן המים יחד עם פליטת האיסור המעורבת בהם.

ולכן אין להגעיל כלי שבו ביום נשתמשו בו באיסור, אלא אם כן יש במים שמגעילים בהם ששים כנגד הכלי המוגעל, כדי לבטל פליטתו במי ההגעלה, שאם לא כן תחזור הפליטה ותאסור את הכלי כשחוזרת ונבלעת בתוכו (תוספות עבודה זרה עו א ד"ה מכאן; טור ורמ"א אורח חיים תנב א)[3].

  • טבע המים הרותחים, שכשמכניסים לתוכם את הכלי, בתחילה הכלי בולע מהרותחים ואינו פולט כלום, וכשהוא שבע מלבלוע, מתחיל להפליט את הבלוע בתוכו.

ולפיכך צריך להשהות את הכלי המוגעל בתוך היורה זמן מרובה עד כדי שתהא לו שהות לגמור בליעתו ולחזור ולהפליט (רשב"ם בתוספות חולין קח ב ד"ה שנפל), ואין להגעיל כלי בן יומו בלא ביטול פליטתו בששים, אלא אם כן ידקדק לכוין להוציא הכלי כשמשער שנגמרה פליטתו, אבל בשעה שפולט אינו בולע, כשם שאינו פולט בשעה שבולע (ראה גר"א אורח חיים תנב סק"ד)[4].

  • כל זמן שהמים רותחים בולע הכלי ואינו פולט כלל, אלא לאחר שינוחו המים מרתיחתם (ריטב"א פסחים ל ב, בשם יש אומרים).

ולפיכך צריך להניח הכלי המוגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתם (ריטב"א שם)[5].

  • כל זמן שהמים רותחים הם מפליטים את הבלוע בכלים, ואינם מבליעים כלום אל תוך הכלים.

ולכן אין לחוש כלל לחזרת בליעת הפליטה; אבל לאחר שנחו המים מרתיחתם הם חוזרים ומבליעים בכלים את מה שנפלט לתוכם, ולכן צריך להיזהר שלא תנוח היורה מרתיחתה כל זמן ההגעלה (שערים לרב האי גאון מובא בשבלי הלקט השלם רז).

  • ויש מהראשונים שמחלקים שפליטת הכלי עצמו אינו בולע, אבל בולע מה שפלט כלי אחר, ולכן צריך להגעיל כל כלי לבד, ולא כמה כלים ביחד, שמה שיפלוט כלי זה יבלע כלי זה (יראים השלם נב)[6].
  • כשמכניסים הכלים לתוך הרותחים מתחילים לפלוט מיד את הבלוע שבתוכם, וכל זמן שהם טרודים להפליט אינם בולעים כלום, שמחמת טרדתם להפליט אין בהם כח לבלוע (רא"ש פסחים ב ז, בשם הראבי"ה, וראה שם שחולק)[7].
  • טבע המים להפליט את הבלוע בכלים, אבל לא להבליע (רמב"ן חולין קח ב ד"ה לפיכך).

ולכן אין לחוש לחזרת הפליטה על ידי מי ההגעלה, ואפשר להגעיל כלים בני יומם ביורה בת יומה בלא ביטול בששים (רמב"ן שם).

  • המים הרותחים הם כמו אש ששורפת, והם נכנסים בכלי לשרוף ולאבד כל הבלוע בתוכו (ארחות חיים חמץ ומצה צה; כלבו מח הגעלה בסופו).

ולכן צריך לדקדק מאד שלא למהר להוציא הכלי מן היורה, שיהיה פנאי לרתיחה להיכנס ולשרוף כל מה שבלעו הכלים (ארחות חיים וכלבו שם).

להלכה

נהגו להחמיר להגעיל היורה שמגעילים בה תחילה, אף אם אינה בת יומה.

וכן שלא להגעיל שום כלי כשהוא בן יומו אף שיש במים יותר מששים כנגדו (מגן אברהם תנב סק"ו).

וכן נהגו שאפילו אם הכלים והיורה אינם בני יומם, וגם יש ששים במים כנגדם, להיזהר שלא להגעיל כלים שבליעתם מועטת עם כלים שבליעתם מרובה, ושלא להגעיל מקצת כלי פעמיים, ושלא להשהות יותר מדאי שלא יחזרו ויבלעו הגיעול אחר שפלטו, לחוש לסברת האומרים שכל זמן שטרודים לפלוט אינם בולעים (מגן אברהם סק"ו).

וכן יזהר שלא להשהות הכלים עד שינוחו המים מרתיחתם (שו"ע הרב תנב טו).

באינו בן יומו

אפילו לשיטות הסוברים שצריך ששים לבטל פליטת הכלים המוגעלים, אין הדברים אמורים אלא כשהכלים או היורה הם בני יומם, אבל באינם בני יומם לדברי הכל אין לחוש לפליטה כלל, שאפילו כשחוזרים ובולעים מהפליטה, הרי היא נותנת טעם לפגם, ומותר (ר"ן חולין סו ח; רא"ש פסחים ב ז).

כלי חמץ בערב פסח

כשמגעיל כלי חמץ בערב פסח קודם זמן איסורו (ראה ערך חמץ על זמן האיסור) אין לחוש לחזרת הפליטה, אפילו כשהכלי בן יומו ואין ששים נגדו, מפני ששלשה נותני טעם של היתר הם: החמץ בכלי, והכלי במים, ומן המים חוזר ונבלע בכלי, ועדיין הכל היתר (תוספות עבודה זרה עו א, וחולין קח ב; טוש"ע אורח חיים תנב א, וט"ז ומג"א שם. וראה ערך נ"ט בר נ"ט).

ונהגו להחמיר שלא להגעיל כשהוא בן יומו אף קודם זמן איסורו, ואף כשיש ששים במים לבטל הפליטה (מגן אברהם סק"ו); ויש נוהגים להגעיל שלשה ימים קודם הפסח (מהרי"ל הגעלה; מגן אברהם סק"ט).

עדיף להגעיל בסל מנוקב

כשאוחז את הכלי על ידי צבת, צריך שיפתח את הצבת בתוך הרותחים ויאחוז הכלי במקום אחר, שאם לא כן לא יגעו הרותחים במקום אחיזת הצבת (אגודה פסחים ב כז, שו"ע תנב ד), ולפיכך יותר טוב להגעיל בשבכה או בסל מנוקב (איסור והיתר נח סג, ושו"ע הרב תנב כו).

הכשרו כתשמישו

כלי ראשון

כל שנשתמשו בו באיסור בכלי ראשון, כגון קדרות[8], מגעילים אותו בכלי ראשון (ראה ערכו)[9].

סיר קיטור, והוא כלי שאינו עומד אצל האש, אבל מרתיחים את המים שבתוכו על ידי צינור המוליך קיטור מכלי העומד אצל האש, נחלקו אחרונים האם דינו ככלי ראשון להגעיל בתוכו כלים שבלעו איסור מכלי ראשון (ראה בדרכי תשובה קכא ס"ק טז. וראה בארוכה בשו"ת מהרש"ם א צב), ובכמה מקומות נתפשט המנהג להקל (דרכי תשובה שם).

עירוי מכלי ראשון

כלי שנשתמשו בו בעירוי מכלי ראשון, כגון קערות וכיוצא, מועילה בו הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, כדרך תשמישו, ואין צריך להגעילו בכלי ראשון דוקא (רמב"ם חמץ ומצה ה כד; טוש"ע תנא ה)[10].

הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון לכלי שנשתמשו בכלי ראשון ממש, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שמועילה (רבנו תם בתוספות זבחים צה ב ד"ה עירה, הובא בטור יורה דעה קכא. ראה ערך ערוי); ויש סוברים שאינה מועילה (רשב"ם בתוספות זבחים שם; טוש"ע אורח חיים תנא ה).

עירה מים רותחים על גבי הכלי, ונתן עליהם אבן מלובנת שמעלה רתיחות, הרי זה כהגעלה בכלי ראשון (מרדכי פסחים תקפא; רמ"א תנא ו); ויש חולקים וסוברים שאין אבן מלובנת מועילה אלא לכלי שנשתמש בו בעירוי מכלי ראשון, אבל לא כשנשתמשו בו בכלי ראשון ממש (ב"ח תנב בתחילתו; פרי חדש תנא סט"ז)[11].

כלי שני

כלי שני שנשתמשו בו באיסור, כגון קערות (בית יוסף תנא), הכשרו אף הוא בכלי שני (טוש"ע אורח חיים תנא ה); יש סוברים שאין כלי שני בולע כלל, ואינו צריך הגעלה כלל (אסור והיתר נח לז; מגן אברהם סק"ג); ויש מי שאומר שאף אם נבלע בו האיסור בכלי שני צריך הגעלה בכלי ראשון, לפי שכלי שני בולע, אבל אין בו כח להגעיל ולהפליט (ב"ח אורח חיים שם)[12].

כבוש

כלי שתשמישו בצונן על ידי כבישה מעת לעת, שהכשרו במלוי וערוי (ראה ערך כבוש וערך מלוי וערוי), אפשר להכשירו אף על ידי הגעלה (ראה עבודה זרה עד ב, וראה טוש"ע תנא כא בחביות של שכר).

כלי גדול

עשיית שפה של טיט

כלי גדול, שאי אפשר להכניסו לתוך כלי אחר ולהגעילו מחמת גודלו, עושה לו שפה של בצק או טיט, וממלאו מים על כל גדותיו ומרתיחם בתוכו, כדי שיעברו הרותחים על שפתו (עבודה זרה עו ב; רמב"ם חמץ ומצה ה כו; טוש"ע תנב ו)[13].

כשמגעילים את היורה שבתוכה מגעילים הכלים, קודם הגעלת הכלים (ראה לעיל: פעולתה, דעת הרבה ראשונים להגעיל היורה תחילה) - יש סוברים שאין צריך לעשות לה שפה (ט"ז תנב סק"י; משנה ברורה שם ס"ק כט); ויש סוברים שצריך לעשות לה שפה לפיה (קרבן נתנאל על הרא"ש פסחים ב ל).

השלכת אבן רותחת

יש מן הראשונים שלא היו עושים שפה, ובמקום זה היו משליכים בתוך היורה בעודה רותחת אבן רותחת, ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתה, וזה עדיף מהתזת הניצוצות (ראבי"ה פסחים עמ' 84; טוש"ע תנב ו)[14]; ויש חולקים וסוברים שאין לסמוך על השלכת אבן מלובנת (ארחות חיים חמץ ומצה פט בשם הרשב"א).

כשבלע מצדו החיצון

אין עשיית השפה או השלכת אבן מלובנת מועילה אלא לכלי שדרך בליעתו היתה מתוכו, אבל כלי שבלע גם מצדו החיצון, כגון כלי ששואבים בו רותחים מכלי ראשון, או קערה שלפעמים מכסים באחוריה את המחבת, אין הרותחים שבתוכו מפליטים את הנבלע מגבו, וצריך להכניסו לתוך יורה גדולה, כדי שיבואו הרותחים גם בצדו החיצון (ב"ח תנב; ט"ז ס"ק יא; מגן אברהם ס"ק יא)[15].

ניקור וניקוי

קודם ההגעלה צריך להעביר את החלודה שיש על גבי הכלי המוגעל, שנאמר: אַךְ אֶת הַזָּהָב (במדבר לא כב. רש"י שם; רא"ש פסחים ב ז; טוש"ע אורח חיים תנא ג).

אם אין בחלודה ממש, רק מראה שחרות או אדמומית, ואי אפשר להסירו משם על ידי גרידה, אין לחוש ואפשר להגעילו (ט"ז שם).

כלי שיש בו סדקים וגומות, שאי אפשר לנקר שם היטב, ויש לחוש שמא יש שם ממשות של איסור, אין הגעלה מועילה לו, שאין ההגעלה פולטת אלא האיסור הבלוע ולא האיסור הנדבק בעין, וצריך ליבון במקום הגומות והסדקים (תוספות עבודה זרה עו ב ד"ה אמר; טוש"ע אורח חיים תנא ג, ורמ"א שם ה), או שירחיב את הסדק כל כך עד שיוכל להוציא משם כל ממש שיש בתוכו (שו"ת הרשב"א א שעא)[16].

אם הגומא והסדק הם מצד החיצון - אינו מעכב (מהרי"ל הגעלה; ט"ז שם סק"י, ומגן אברהם ס"ק טז).

המים

אין הגעלה מועלת אלא במים רותחים, שאינם נחים מרתיחתם (רא"ש פסחים ב ז; שו"ע תנב א) המעלים אבעבועות (אגור הגעלה; שו"ע הרב תנב ג).

יש מהראשונים סוברים שאין הגעלה מועלת בשאר משקים מלבד מים אף בדיעבד (רמב"ן חולין קח ב, ופרי חדש תנב ה), ואפילו מים אין טבעם להפליט אלא כשהם נקיים, אבל בקדרה של בשר נבלה שיש בה ציר ורוטב של בשר הרבה אין כח המים להפליט, והציר והרוטב נבלעים בכלי המוגעל, וחוזרים ואוסרים אותו (רשב"א במשמרת הבית ד ד, בשם הרמב"ן).

יש חולקים וסוברים שמגעילים אף בשאר משקים, כגון יין ומזג (שו"ת הרשב"א תקג; פרי חדש תנב) וחלב (שו"ת רבי עקיבא איגר פג).

ויש סוברים שלכתחילה אין להגעיל אלא במים בלבד, אבל בדיעבד מועילה ההגעלה בכל משקה (רמ"א תנב ה).

במקצת כלי

הגעלת וליבון במקצת הכלי, נחלקו בה הפוסקים:

יש סוברים שאינה מועילה לכל הכלי, אפילו שבליעת האיסור אף היא לא היתה אלא באותו מקצת כלי (טור יורה דעה קכא, בשם הרשב"א; ט"ז שם סק"ז, וש"ך ס"ק טז).

יש סוברים שיש הבדל בין ליבון שאינו מועיל למקצת הכלי, להגעלה שמועילה אף כשמגעיל רק אותו מקצת הכלי שבו נבלע האיסור (בדק הבית להרא"ה שם; טור ורמ"א בשו"ע יורה דעה קכא ו, וש"ך ס"ק יז, יח).

ויש סוברים שאף בליבון מועיל במקצת הכלי, אלא שלכתחילה צריך להכשיר כל הכלי (ט"ז שם סק"ז, בדעת הטור)[17].

לא יניח כלים הרבה לתוך כלי ויגעילם יחד, שבמקום נגיעתם אין המים הרותחים עולים, והרי אותו מקצת כלי לא נגעל (מרדכי פסחים תקפ; שו"ע תנב ג), וכן אם מגעיל בצבת, יגלגל הכלי, שאם לא כן במקום הצבת אין המים עולים (אגודה פסחים ב כז; שו"ע שם ד).

ידות הכלים

כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם (מרדכי פסחים תקעז; טוש"ע תנא יב). בדיעבד אין לאסור אם לא הגעילו הידות (רמ"א שם). אך אם ידוע בודאי שנשתמשו איסור בידות, אף בדיעבד אינה מועילה הגעלת הכלי בלבד (באור הגר"א שם).

בסוגי הכלים

כלי חרס

אין הגעלה מועילה לכלי חרס (פסחים ל ב), שכן בכלי חרס שנטמא נאמר: יִשָּׁבֵר (ויקרא טו יב. רש"י פסחים ל ב ד"ה דמידייתי).

יש מן הראשונים סוברים שבאיסור דרבנן מועילה הגעלה לכלי חרס, על ידי שיגעילנו שלש פעמים (רשב"א בתורת הבית ד ד; טור יורה דעה קכא, בשם העיטור); ויש סוברים שלא התירו הגעלה שלש פעמים אלא באיסורים דרבנן שאין להם עיקר מן התורה (ראה ערך אסור דרבנן. תורת הבית הקצר ד כ; שו"ע יורה דעה קיג טז, בשם י"א)[18].

כשנבלע בחרס בצונן על ידי כבישה - ניתר בהגעלה (טור תנא; שו"ע שם כא), וההגעלה נעשית על ידי שמלבן אבנים ושם בכלי חרס, ומערה עליהן מים רותחים, ומגלגל החבית שיעלו הרותחים בכל מקום (רמ"א שם)[19].

כלי חרס הם כשנצרפו בכבשן, אבל כל שלא נצרפו בכבשן אלא נתייבשו בחמה, דינם ככלי אדמה (שו"ע הרב תנא כה. וראה מגן אברהם שם סק"ד)[20].

כלי חרס המחופים, דינם ככלי חרס, ואין הגעלה מועילה להם (פסחים ל ב). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שהם כלי חרס הטוחים באבר, ועושים אותם כעין זכוכית (רמב"ם חמץ ומצה ה כה); ויש מפרשים שהם היתוך זכוכית שמחפים בו כלי חרס (רא"ש פסחים ב ח; טוש"ע תנא כג)[21].

על דין כלי חרס בנוגע לליבון והחזרתם לכבשן, ראה ערך לבון.

כלי אבנים ואדמה

כלי אבנים דינם ככלי מתכות, ונכשרים בהגעלה (רמב"ם חמץ ומצה ה כג,כד; טוש"ע אורח חיים תנא ח). וכן כלי גללים דינם ככלי מתכות (העיטור שער הכשר הבשר; מגן אברהם תנא סק"ד), והוא הדין כלי אדמה (העיטור הכשר הבשר שם; אור זרוע עבודה זרה רצז; משנה ברורה תנא יח)[22].

יש חולקים וסוברים שכלי גללים וכלי אבנים דינם ככלי חרס, ואין הגעלה מועילה להם (טור תנא, בשם רב האי בתשובה).

ויש סוברים שכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם צריכים אפילו הגעלה, ודיים בהדחה בלבד (ריבמ"צ, הביאוהו באור זרוע עבודה זרה רצו בסופו, ובטור תנא).

כלי שיש

כלים החצובים מאבן שיש דינם ככלי חרס, ואפילו הגעלה אינה מועילה (שבלי הלקט רז); ויש מתירים בהדחה בלבד (המכריע שם סב, בשם הפייטן, אבל באור זרוע ב כתב שאין כן כוונת הפייטן).

כלי זכוכית

כלי זכוכית, נחלקו בהם ראשונים: יש סוברים שדיים בשטיפה בלבד, לפי שאינם בולעים כלל (שו"ת הרשב"א א רלג; שו"ע תנא כו); ויש סוברים שאף הגעלה אינה מועלת להם, הואיל ותחילת ברייתם מן החול הרי הם ככלי חרס, וכן המנהג באשכנז ובכמה מדינות (תרומת הדשן קלב; רמ"א תנא כו), אבל בדיעבד מותר (דרכי משה, ט"ז, ומגן אברהם תנא מט).

וכן כלי כסף המצופים בהיתוך זכוכית [הנקראים גישמעלצט] דינם ככלי זכוכית, ואינם מותרים בהגעלה, אבל אם ההיתוך מבחוץ אינו מזיק (תרומת הדשן קלב; רמ"א בשו"ע שם), לפי שאין דרך להשתמש בכלים חשובים כאלו ברותחים, ואם עירו לתוכם רותחים לא נבלע בכולו (מגן אברהם סק"ג).

ויש מי שסובר שכלי זכוכית דינם ככלי מתכות ונכשרים בהגעלה, אלא שלכתחילה אסור להכשירם בהגעלה מפני שחס עליהם שלא יתבקעו, ויש לחוש שלא יגעילם יפה (ריטב"א פסחים ל ב ד"ה ליעבד, בשם הרא"ה. וראה שער הציון ס"ק קצו).

פורצלן

כלים הנעשים מפורצלן, נחלקו אחרונים: יש סוברים שדינם ככלי זכוכית שאינם בולעים כלום, ואינם צריכים הגעלה (כנסת הגדולה יורה דעה קכא הגהות הטור אות כו; שו"ת שאילת יעבץ א סז)[23]; ויש דנים אותם ככלי חרס שאין הגעלה מועילה להם (מחזיק ברכה אורח חיים תנא אות י. וראה שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה אות ל, ודרכי תשובה קכא ס"ק כו).

כלי עצם

יש אומרים שאינם צריכים הגעלה, מפני שאינם בולעים כלום (אור זרוע א תשעג; מרדכי פסחים תקפב), אבל רוב הראשונים סוברים שכלי עצם דינם ככלי מתכות, וצריכים הגעלה (מרדכי פסחים שם; רמ"א תנא ח).

כלים של עור

ניתרים בהגעלה (ב"ח יורה דעה קלה ד"ה כלי עץ כו').

כלים מנייר ומפות

אינם ניתרים בהגעלה, אלא בכיבוס בחמים באפר ובחביטה, כי אין הגעלה מועילה למה שנכנס בעין והוא בנקבי האריגה (פרי מגדים משבצות זהב אורח חיים תנא משבצות ס"ק לא).

בבליעה מחמת אש

כלים שנשתמשו בהם איסור על ידי האש, אינם נכשרים בהגעלה אלא על ידי ליבון (משנה עבודה זרה עה ב)[24]. הטעם: הבליעה שעל ידי האש אינה נפלטת במים רותחים אלא על ידי האש (מגן אברהם תנא סק"י).

תשמישו על ידי האש נחלקו בו ראשונים:

יש מהראשונים סובר שהוא תלוי במקום האש, שאם האיסור הנבלע רואה את פני האש, כגון שפוד, דינו בליבון אף אם יש בו משקים; וכל שאינו רואה פני האש, כגון איסור שנבלע במחבת, שהכלי מפסיק בין האיסור והאש שתחתיו, הרי הוא ניתר בהגעלה, אפילו שלא היו בו שום משקים; וכן כלי אפייה דינם בהגעלה, מפני שאין האש רואה את הנאפה בהם (בדק הבית להרא"ה בית ד שער ד).

ורוב הראשונים חולקים וסוברים שגדר ההלכה תלויה במשקים, שאם אין בתוך הכלי משקים - דינו בליבון, אף באופן שהאש תחת הכלי ואין האיסור רואה בפני האש (משמרת הבית לרשב"א שם, וכן דעת כל הראשונים בסמוך החולקים בדין טיגון בשמן במחבת אם דינו כמשקים).

מחבת

יש מהראשונים מחלקים בין משקים מרובים שדינו בהגעלה, למעט משקים כגון שמן שמושחים בו פני האסכלא שדינה בליבון, ולפיכך אף מחבת אין לה הכשר בהגעלה, שפעמים מטגנים בה בשמן מועט, ורוב הפעמים שמן שבה כלה, והשמן אינו מהלך על פני כולה, והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו (רשב"א בתורת הבית ד ד).

יש סוברים שדי אף בלחלוחית משקה, והטיגון כבישול, והמחבת דינה בהגעלה (רא"ש פסחים שם).

ויש שמחלקים בין מחבת שבלעה איסור, כגון מחבת של גוים, שצריכה ליבון, למחבת שמטגנים בה עיסה של חמץ, שמגעילים קודם הפסח, שדי לה בהגעלה, מפני שבלעה בשעת היתר, והוא הדין כשבלעה בשר ומגעילה כדי להשתמש בה חלב (בית יוסף יורה דעה קכא, ובשו"ע שם ד), וכן נוהגים (חק יעקב סק"מ, ושו"ע הרב שם לז)[25].

תבניות אפיה

תבניות שאופים בהן עוגות - צריכות ליבון (מגן אברהם ס"ק כא), אפילו שמושחים אותם בשמן תחת העיסה כדי שלא תישרף, שאין זה נקרא טיגון אלא אפייה, כיון שאין העיסה רוחשת בשמן, ונבלע בהם על ידי האור בלבד (שו"ע הרב שם לו; מ"ב שם ס"ק סה, בשם אחרונים)[26].

צלי קדרה

כתבו אחרונים שצלי קדר, אף על פי שהבשר נצלה בקדרה עם שומנו, מכל מקום נקרא תשמישו על ידי האש, לפי שקודם שנפלט שומן מן הבשר כבר בלעה הקדרה מן הבשר היבש על ידי האש, וצריכה ליבון, אף לדעת הסוברים שמחבת דינה בהגעלה (פרי מגדים אורח חיים תנא משבצות זהב ס"ק טז, ואשל אברהם סק"י).

בבליעת היתר

בלע הכלי על ידי האש בליעה של היתר - מועילה לו הגעלה (עבודה זרה עו א), ולכן כלי שנבלע בו בשר על ידי האש, מועילה לו הגעלה כדי להתירו להשתמש בו בחלב על ידי אש, מפני שהבשר שנבלע הוא היתר (תורת הבית הארוך ד ד).

בשר וחלב

יש מהראשונים סוברים שבבליעת היתר אין צריך אף הגעלה גמורה כדינה, ובין שנבלע בו היתר על ידי האש, ובין שנבלע על ידי חמים, ואחר כך בישלו בו דבר, הרי בישול זה כהגעלה, כגון שפוד שצלו בו בשר, או קדרה של מתכת שבישל בה בשר, ואחר כך בישל בהם דגים או ירקות - מועיל בישול זה להתירו לצלות בו גבינה (רשב"א בתורת הבית הארוך ד ד; טור יורה דעה צג, בשמו); ולא עוד אלא שבבליעת היתר מועילה הגעלה או בישול אף במקצת הכלי, אם הבליעה הקודמת היתה אף היא במקצת (תורת הבית שם).

ויש חולקים על כל זה וסוברים שבליעה על ידי האור אף בבליעת היתר צריכה הגעלה גמורה ככל דיני הגעלה, ואין מועיל בה סתם בישול, וכל שכן שאינו מועיל כשבישול השני היה רק במקצת הכלי (מאירי עבודה זרה עמ' 332-333; בית יוסף יורה דעה צג).

בחמץ

באיסור חמץ בפסח נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף הוא נקרא בליעת היתר, מפני שבשעה שנבלע לא הגיע עדיין זמן איסורו, ולא חל עליו שם איסור חמץ, ולכן שפודים שנבלע בהם חמץ על ידי האש - נכשרים בהגעלה (רבנו תם בתוספות פסחים ל ב ד"ה והלכתא); ויש חולקים וסוברים שגם עכשיו קרוי חמץ (מרדכי פסחים תקסג; שו"ע או"ח תנא ד).

כלי שמשתמשים בו הרבה

כלי שמשתמשים בו תדיר, יש מן האמוראים סוברים שמועלת הגעלה אף לבליעת איסור על ידי האש, שמפני תשמישו התדיר - בליעתו נוחה לפלוט; אבל כלי שאין תשמישו בכל שעה, מתקשה הבליעה שבתוכו ונדבקת בו, ואינו נוח לפלוט בהגעלה אלא על ידי האש (רב פפא עבודה זרה עו א, ורש"י ד"ה רב פפא. ולא הובא בפוסקים).

בבליעה בחריפות

כלים שחימוצם קשה

כלי שמשהים בו השאור, והעריבה שלשים בה את העיסה, וכן כלי שנותנים בו חומץ ושאר דברים שיש להם חריפות - חימוצם קשה (פסחים ל ב; רמב"ם חמץ ומצה ה כא; טוש"ע תנא כב). ונחלקו ראשונים בכלים שחימוצם קשה:

יש סוברים שהגעלה מועילה להם (רא"ש פסחים ב ט; טוש"ע תנא כב), וכן מדוכה שרגילים לדוך בתוכה שומים ודברים חריפים - ניתרת בהגעלה (רא"ש וטור שם, בשם ר"י; שו"ע שם טז).

ויש סוברים שבית שאור ובית חרוסת שחימוצם קשה - אין הגעלה מועילה להם (רא"ש שם, בשם רש"י וגדולי שפירא), וכן המדוכה של חמץ, וכן רחיים קטנים שטוחנים בהם פלפל של עץ אגב חריפותם נבלעים בתוך הכלי יותר - אין הגעלה מועילה להם (רא"ש וטור שם, בשם רש"י; רמ"א בשו"ע שם טז, בשם יש מחמירים).

אבל המדוכות של גוים ניתרות בהגעלה (רא"ש שם: חק יעקב תנא ס"ק מז), לפי שבמדוכת חמץ רגיל לדוך שומן ובצלים עם לחם, אבל במדוכה של איסור אין חשש רק משמנונית של איסור, ואין הדרך לדוכה עם דברים חריפים (חק יעקב שם).

ונהגו במקום שאפשר להחמיר בחימוצו קשה שלא להגעיל, כגון במדוכה של מתכת שאפשר ללבנה באור (ראה ערך לבון. רמ"א בשו"ע שם טז); ואם הוא כלי עץ, שאי אפשר ללבנו, דיו בהגעלה, אלא שמפני שיש לחוש לגומות שיש בו, על כן יש לקלפו בכלי אומנות קודם ההגעלה (רמ"א שם).

בבית שאור נוהגים להחמיר שלא להתיר על ידי הגעלה, אפילו כשאי אפשר ללבנו, כגון שהוא של עץ (רמ"א שם יז בדפים ועריבות); ויש שכתבו שאם הוא מחתיכה אחת, ואין בו סדקים - יש להתיר על ידי קילוף והגעלה (באור הלכה תנא ד"ה והמנהג).

כלי חרס

כלי שמשהים בו השאור והוא של חרס, יש סוברים שאפילו לסוברים שהגעלה מועילה בכלים שחימוצם קשה, כאן אין הגעלה מועילה, כדרך שאינה מועילה לכלי חרס שבלע על ידי חמים (טור, בשם רב האי; שו"ע שם כב).

יין שרוף

כלים שמחזיקים בהם יין שרוף, שטעמו וריחו נרגש בהם, הם גרועים יותר מכלי שאור ושאר דברים חריפים, ואין הגעלה מועילה להם (לבוש תנא כא; ט"ז ס"ק כז), ואם בישלו אותם במים עם אפר או שאר דברים עד שנסתלק הריח לגמרי, מותר להגעילם אחר כך (ט"ז שם).

אחר ההגעלה

שטיפה בצונן

לאחר ההגעלה, כתבו ראשונים שצריך לשטוף את הכלי הנגעל במים צוננים, וכן נהגו (תוספות עבודה זרה עו א ד"ה מכאן; רמב"ם חמץ ומצה ה כג; טוש"ע אורח חיים תנב ז). ובדיעבד, אף אם לא שטף כלל, אין לחוש (משנה ברורה שם ס"ק לד).

היורה שהגעילו בה

לאחר הגעלת כל הכלים, יש מצריכים להגעיל היורה שהגעילו בה, אם רצונו להשתמש בה (רא"ש פסחים ב ז, וטור תנב. וראה שו"ע תנב א בסופו), ודוקא כשהכלים שהוגעלו בה היו בני יומם מתשמיש איסור, אבל אם לא היו בני יומם, ואף היורה לא היתה בת יומה כשהגעילו בה, אין צריך להגעילה בסוף (מגן אברהם תנב, ושו"ע הרב שם כב).

ויש חולקים וסוברים שלעולם אין צריך להגעיל היורה לבסוף (מרדכי פסחים ב תקפג, בשם רב האי גאון).

ונהגו להגעיל היורה לבסוף, ואפילו אם מגעיל הכלים קודם זמן האיסור, ואפילו כשהכלים הנגעלים אינם בני יומם (מגן אברהם שם סק"ו, ושו"ע הרב שם כב). אבל אם היו במים ששים נגד הכלים, אין מחמירים לחזור ולהגעיל היורה, לפיכך מותר להגעיל כלי הבלוע מאיסור בתוך קדרה כשרה מלאה מים רותחים, אם יש בהם ששים נגד הכלי שיגעיל (שו"ע הרב שם כג).

המים שהגעילו בהם

לאחר גמר הגעלת הכלים ישפוך הרותחים שביורה החוצה (שו"ע הרב תנב ו), שאין להשתמש בהם לכתחילה (רמ"א בשו"ע יורה דעה קכא ב), ואפילו לרחוץ בהם קערות, ואפילו כשיצטננו (איסור והיתר נט עה), ומכל מקום אין זה אלא חומרא בעלמא (באור הגר"א קכא ז).

הערות שוליים

  1. ח, טורים ר- רמד. ראה גם ערכים: געולי גוים; הדחה (א); לבון; נותן טעם לפגם.
  2. אם מפני שטעם כעיקר (ראה ערכו) ממש, או שהתורה אסרה את הטעם הנפלט באיסור עשה (על מחלוקת הראשונים בדבר ראה ערך אהדריה לאיסורא קמא וערך טעם כעיקר). ולסוברים שטעם אינו כעיקר מן התורה, חידוש הוא שהתורה אסרה טעם הנפלט מכלים (רש"י פסחים מה א ד"ה ור"ע. ראה ערך געולי גוים), אף שטעם הנפלט מכלים נפגם קצת, ונותן טעם לפגם מותר, כאן התורה אסרתו (ראה פסחים מד א).
  3. לשיטה זו אין להגעיל כלים בתוך יורה אסורה כשהיא בת יומה, וצריך להכשיר היורה הגדולה קודם ההגעלה, מפני שאין בתוכה ששים כדי לבטל פליטתה, ותחזור ותיבלע בכלים המוגעלים (רא"ש פסחים ב ז, בשם הרבה ראשונים); יש סוברים שדי בששים כנגד האיסור הבלוע בדפנות הכלי, ואין צריך ששים כנגד הכלי כולו, ולפיכך מועלת הגעלה אף ליורה גדולה (המכריע מ, סט. וראה ערך בטול בששים); ויש סוברים שהבלע החוזר ונבלע בכלי נותן טעם לפגם הוא, ומותר אף כשהוא בן יומו, ולפיכך אין צריך שיהיו המים ששים כנגד פליטת האיסור או הכלי (מאירי עבודה זרה עמ' 323).
  4. וראשונים דחו שיטה זו מכמה טעמים (תוספות חולין שם; רמב"ן ושאר ראשונים חולין שם; ראבי"ה פסחים עמ' 83; מהר"ח אור זרוע ז).
  5. ויש סוברים אפילו לשיטה זו שכשמוציא את הכלים שהוגעלו ברותחים ושוטפם ומדיחם במים קרים כמנהג העולם ומשפשפם, הרי נחו אז מרתיחתם ופולטים (המנהיג פסח יא).
  6. לשיטה זו צריך לשפוך את המים שביורה בעודם רותחים, שלא יצטננו מרתיחתם ותחזור היורה ותבלע מן הגיעול שבהם (שבלי הלקט השלם רז, בשם רש"י), וצריך להדיח בצונן את היורה ואת הכלים המוגעלים מיד אחר ההגעלה שלא יבלעו ממי הגעלה שעל פניהם שכבר נצטננו ונחו מרתיחתם (טור תנב, בשם רש"י. וראה להלן: אחר ההגעלה).
  7. ולכן צריך להיזהר שלא ישהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי, שלא יחזרו ויבלעו מגיעולם או מגיעול היורה, שכבר אינם טרודים לפלוט (שו"ע הרב שם לשיטה זו, וראה שם באור הגר"א ד,ה). וכן צריך להיזהר שלא להגעיל ביחד כלים שנבלע בהם איסור מרובה עם כלים שנבלע בהם איסור מועט (טור תנא בשם ראבי"ה; שו"ע הרב תנב יז). וכן צריך להיזהר שלא יגעיל כלי או מקצתו שתי פעמים, כגון כשמגעיל כלים גדולים שאי אפשר להכניס כל הכלי בבת אחת לתוך היורה, לא יגלגלו ביד סביב במים, שלא יחזור ויכניס במים ממקצת שכבר הוגעל ופלט וכשחוזר ומכניסו הוא חוזר ובולע, וכיצד יעשה יצמצם להכניס חצי הכלי או שליש ואחר כך השאר, ולא יכניס מקצת אחד פעמיים (טור תנא; ט"ז תנב סק"ה; שו"ע הרב שם יז).
  8. וכן כף שהיא מיוחדת להגיס בה הקדרה (שו"ע תנא ה, על פי פסחים ל ב).
  9. אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש, כל זמן שהוא רותח (דעה א בטור יורה דעה קכא, ובשו"ע הרב תנא כה); ויש סוברים שאם נשתמשו על גבי האש, אף הגעלה אין מועלת לו אלא בכלי ראשון שעל גבי האש דוקא, ולא שהעבירוהו מעל גבי האש, שכבולעו כך פולטו (דעה ב בטור שם; שו"ע הרב שם); ויש מהאחרונים מחלקים שדווקא בשאר איסורים צריך על גבי האש, אך לא בהגעלה מחמץ קודם הפסח (שו"ע הרב תנא כה).
  10. וראה פרי מגדים (אורח חיים תנב אשל אברהם סק"ב) שאם היו הרבה עירויים יש לחוש לדעת המצריכים להגעיל בכלי ראשון.
  11. כשמגעיל על ידי עירוי בלי אבן מלובנת, לכלי שנשתמש בו בעירוי, צריך להיזהר לערות מכלי ראשון דוקא, ויזהר שלא יפסוק הקילוח מן הכלי ראשון קודם שנגע הקילוח בגוף הכלי שמגעיל, ולפיכך יזהר לשפוך המים בזריזות, ולא יעמוד מרחוק וישפוך על ידי זריקה באויר, כגון שמתיירא שמא יטנף את בגדיו, או שלא יכווה ממי ההגעלה מניצוצות החמים, כדרך המון העם (מהרי"ל שם, ובקיצור במג"א שם); אבל כשמגעיל על ידי עירוי באבן מלובנת, אין צריך להיזהר בכל זה (מהרי"ל הגעלה; מגן אברהם תנב ט; שו"ע הרב תנא כח, ל. וראה ערך ערוי).
  12. וכתב שם שלכן נהגו העולם להגעיל אפילו כלי שני בכלי ראשון. וראה פרי חדש שם שתמה מנין לו דין זה. וראה ערך כלי שני על מחלוקת הראשונים בכלי שני בנוגע לבישול ובליעה.
  13. וכתבו ראשונים שדוקא בכלי שנשתמש בו לאיסור הרבה פעמים צריך שפה, אבל אם נשתמש בו רק פעם אחת, אין צריך לעשות שפה בשעת ההגעלה (בדק הבית ד ד).
  14. וקודם שישים בו האבן ימלא הכלי מים רותחים על כל גדותיו (מהרי"ל הגעלה; מגן אברהם ס"ק יב), ויש שהוסיפו שיתלה את הכלי בשוה ויהפוך בו כדי שיעברו הרותחים ויזובו מעל שפתיו (מהרי"ל שם); ויש מי שכתב שאין צריך למלאותו אלא רובו, ונותנים בתוכו עץ כשהוא רותח, ומוליכו לכאן ולכאן, כדי שילכו המים לכאן ולכאן ועל שפתו, ודי בכך (ארחות חיים שם בשם הר"פ).
  15. ואף לערות על צד החיצון רותחים ולשום שם אבן מלובנת אינה מועילה לו (ב"ח שם); ויש סוברים שעירוי עם אבן מלובנת דינו ככלי ראשון, ובלבד שילכו הרותחים על פני כולו ובצדדיו (ט"ז שם).
  16. וליבון זה, די לו בליבון קל, היינו שיתלבן כל כך עד שיהיה קש או חוט נשרף עליו מצד השני (רמ"א שם ד, ושו"ע הרב שם טז,יט. וראה ערך לבון).
  17. ראה להלן שבבליעת היתר יש סוברים שאף הכשר במקצת הכלי מועיל.
  18. ויש סוברים שאפילו באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה לא התירו בהגעלת שלש פעמים, אלא בתרומה דרבנן, ואף בזו כתבו שקולא זו בירושלמי אמרו, והתלמוד שלנו חולק (הרא"ה בבדק הבית שם). למתירים בהגעלת שלש פעמים צריך בכל פעם להרתיח מים חדשים, אבל אם יחזיר מי ההגעלה פעם שניה לא נחשב אלא כפעם אחת (חזון איש או"ח כט בתחילתו).
  19. בכבישה בצונן שלא בחריפות יש סוברים שאינו ניתר בהגעלה אלא כשהכלי אינו בן יומו (ש"ך יורה דעה קלה ס"ק לג, וראה ערך מלוי ועירוי).
  20. יש מהראשונים שכתב שדוקא טיט המיוחד ליוצרים לעשות ממנו כלי חרס, דינם ככלי חרס, אבל עפר אחר שאינו מיוחד לכך, אם גיבלו ועשו ממנו כלים, אף על פי שהסיקו בכבשן, הם כלי אדמה (ספר המכריע סב בסופו).
  21. לדעה זו יש סוברים שאם הם מחופים באבר דינם ככלי מתכות, והגעלה מועילה (מרדכי פסחים ב תקסו); ויש סוברים שאף כשמחופים באבר או בדיל נבלע האיסור בכל עובי הכלי, ונבלע גם בחרס שתחת החיפוי, ושוב אינו נפלט מתוכו לעולם (משנה ברורה תנא קלז).
  22. ובחזון איש (יורה דעה יא ס"ק יד) כתב שכלי אדמה אין להם הגעלה כמו שאין הגעלה באוכלין, ואין להקל בזה כלל.
  23. אמנם אף בכלי זכוכית המנהג להחמיר כמבואר לעיל, ראה יביע אומר (א יו"ד ו כב). וראה אגרות משה (יו"ד ב מו) שהתיר בצירוף הרבה צדדים: לצורך תקנת השבים; במקום הפסד; צורך גדול; בכלים ישנים שלא השתמשו בהם י"ב חודש.
  24. על אופן ההכשר על ידי ליבון, ראה ערך לבון.
  25. ראה רמ"א (תנא יא) שנוהגים לכתחילה ללבנו, מיהו סגי ליה בהגעלה, וראה מגן אברהם שם ס"ק כג שבמקצת ספרים הגה זו אין מקומה כאן.
  26. יש מי שאומר שההבדל הוא אם הבליעה היתה על ידי אמצעי של היתר, או שנבלע מהאיסור ישר לדופני הכלי, ולפיכך מחבת של בשר שנתבשל בה חלב, שאין כאן אמצעי של היתר מבליע, אין לה הכשר אלא בליבון; אבל מחבת של חמץ, שהשמנים שמטגנים בהם אינם אסורים משום חמץ, ואיסור חמץ יש רק בדבר המטוגן באותם השמנים, דינה בהגעלה (רמ"ע מפאנו צו. וראה חזון איש פסח יח יט שדבריו הם נגד כל הראשונים).