מיקרופדיה תלמודית:זורה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - איסור מלאכת הפרדת המוץ והתבן מן התבואה, אחרי הדישה, בשבת

המלאכה וגדרה

מקור המלאכה

זרייה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א. וראה ערך אבות מלאכות), לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב) בסממנים של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני (רש"י שם ד"ה האופה).

לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקרבנות הן בכלל מלאכות המשכן, ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן (ראה ערך הנ"ל), למדים מלאכת הזורה ממנחה של קרבן תמיד, ומחבתין (ראה ערכו) של כהן גדול, וממלואים (ראה ערכו), שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר, והיתה בהם מלאכת הזרייה (ראה חידושי גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח בשם רב האי גאון, על כל יא מלאכות שבפת[2]).

גדרה

גדרה של מלאכת זורה - וכן של בורר (ראה ערכו) ומרקד (ראה ערכו) - הוא הפרשת הפסולת מן האוכל (ראה שבת עג ב: היינו זורה היינו בורר היינו מרקד וכו', ורש"י ורבינו חננאל שם[3]), אלא שהזורה הוא ברוח, בורר ביד, ומרקד בנפה או בכברה (רבינו חננאל שם; רש"י ור"ן במשנה שם; ערוך ערך זר), ושלשתן אינן אלא כשהאוכל והפסולת מעורבים זה בזו ואינם מחוברים יחד, שאם הם מחוברים ומפרידם הרי זה דש (ראה ערכו. רבינו חננאל וערוך שם), ואף ששלשתן מעין מלאכה אחת הן, מכל מקום כיון שכל אחת מהן היתה במשכן, נחשבות כל אחת מהן לאב מלאכה בפני עצמה (שבת שם; רמב"ם שבת ח יא), ואם עשה שלשתן בהעלם אחד חייב שלש חטאות (רבינו חננאל שם. וראה ערך חלוק מלאכות וערך שגגות), לפי שאין מעשיהן שוין, ואינן בזמן אחד אלא בזה אחר זה, שהזורה הוא בתבן, והבורר בצרורות, והמרקד בסובין (רש"י שם עה ב ד"ה הרי; ר"ן במשנה שם; מאירי שם עג ב).

הזורה לרוח, בידו

אף זרייה לרוח יש שכתבו בדעת ראשונים שאינה אלא ברחת וכדומה, אבל זורה ביד פטור (מגן אבות מלאכת הזורה בדעת רש"י שבת עג א: הזורה ברחת לרוח); ויש שכתבו שלדברי הכל גם הזורה לרוח ביד חייב (אגלי טל מלאכת הזורה ה ו[4]).

וכן יש שכתב בשם ראשונים שאסור לזרוק אוכל לתרנגולים ממקום גבוה, שהאוכל מתחלק ומתפזר בנפילתו, משום זורה (מגן אבות שם בשם סמ"ק (ופעם כתב סמ"ג), וכתב שאינו סובר כרש"י שזורה הוא ברחת[5]), אלא שאינה אלא תולדת זורה, כי דרך מלאכת הזורה הוא ברחת (אגלי טל שם, וכן כתב בפירוש ברית משה על הסמ"ג לא תעשה סה אות פו), וכן יש מן הראשונים שכתבו שהוא הדין אם נטל בידו תבואה בתבן ובפסולת שיש בה, ונפח בה ברוח פיו ובירר, חשוב הוא כזורה (רבינו חננאל שבת עד א; ערוך ערך זר), ומכל מקום אינה אלא תולדה, שעיקר מלאכת זורה היא ברחת לרוח היום (אגלי טל שם סק"ז).

רק בגדולי קרקע

זרייה כתבו אחרונים שאינה אלא בגדולי-קרקע (ראה ערכו), שהלכה כחכמים הסוברים שאין דישה אלא בגדולי קרקע (ראה ערך דש. וראה ערך גדולי קרקע), והוא הדין זרייה (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא כ; נשמת אדם טו; אגלי טל מלאכת הזורה ה ז), ומכל מקום גם בדברים שאינם גדולי קרקע יש איסור דרבנן, שנראה כזורה (שו"ת רבי עקיבא איגר שם).

האם זו מלאכה שאינה צריכה לגופה

מלאכת זורה יש מן הראשונים שכתב שהיא מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), שהרי הוא זורה המוץ מן הגורן, ואינו צריך למלאכה שנעשית במוץ (המאור לשבת קו א. וראה אגלי טל מלאכת הזורה ה ו בבאור דבריו), אלא שמכל מקום חייב עליה, אפילו לרבי שמעון הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה), כיון שכך הוא עיקר המלאכה לדחות המוץ (המאור שם), ועל דרך זו היתה במשכן (ישועות יעקב שיט א).

ויש מן הראשונים שכתב, שזו מלאכה הצריכה לגופה (חידושי הרמב"ן לשבת שם ד"ה ואין), כיון שהיא צריכה לתיקון הגורן (אגלי טל שם בבאור דברי הרמב"ן[6]).

שיעורה

שיעור מלאכת זורה להתחייב עליה הוא בכגרוגרת (ראה ערכו. תוספתא שבת י יג לגירסת הגר"א; רש"י שבת עג א ד"ה האופה; רמב"ם שבת ח יא, וראה שם במגיד משנה). יש מן האחרונים סובר, ששיעור זה צריך שיהיה באוכל בלבד מבלי צירוף הפסולת (מנחת חינוך מוסך השבת אות ו); ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין צריך אלא שבין הכל יהיה כגרוגרת (ראה ישועות יעקב שיט א לענין בורר).

פחות מכשיעור, אף שאין בה חיוב, אסורה מן התורה (ראה רש"י שבת עד א ד"ה וכי מותר, לענין בורר. וראה ערך חצי שעור).

הזורה הבורר והמרקד, אם עשה שלשתן פחות מכשיעור, ובין כולן יש כשיעור, כתבו אחרונים שמצטרפות לכשיעור, כיון שתכלית פעולתן אחת (אגלי טל מלאכת הזורה סק"ב; טל אורות החדש מלאכת הזורה).

זורה ורוח מסייעתו

הזורה חשוב כעושה מלאכה בשבת, אף שהרוח מסייעתו (בבא קמא ס א, ובבא בתרא כו א) כשהוא מגביה התבואה ברחת (רש"י בבא קמא שם ד"ה ליהוי), ולא עשה את כל המלאכה אלא מקצתה (יד רמ"ה בבא בתרא שם).

לדעת רב אשי, טעם החיוב הוא לפי שמלאכת-מחשבת (ראה ערכו) אסרה תורה (בבא קמא שם. וראה עוד בערך מלאכת מחשבת), והרי נתקיימה מחשבתו שנוח לו ברוח המסייעתו (רש"י שם), או שבכך חייבתו תורה, לפי שמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי הרוח (רא"ש שם, וראה שם במהר"ם לובלין[7]).

ברוח שאינה מצויה

הזורה חייב בין שהיתה כבר הרוח בתחילה, ובין שבאה בשעת הזרייה (אגלי טל מלאכת הזורה ה ה, על פי ר"י בתוספות בבא קמא נט ב ד"ה לבתה), אלא שאם היתה הרוח בתחילה, חייב אף ברוח שאינה מצויה, ואפילו אין המוץ ראוי לפרוח כי אם ברוח שאינה מצויה, שכיון שכבר יש הרוח והוא זורה, כך לי רוח מצויה כאינה מצויה (שם, על פי תוספות שם), ואפילו אם התחיל לזרות ברוח מצויה, ובשעת הזרייה באה רוח שאינה מצויה, אלא שהזורה די לו ברוח מצויה ולכך נתכוין - חייב (ראה רש"י שם ס א ד"ה כגון).

אבל אם אין המוץ ראוי לפרוח כי אם ברוח שאינה מצויה, ובתחילת הזרייה לא היתה כי אם רוח מצויה, ובשעת הזרייה באה הרוח שאינה מצויה, הרי הדבר תלוי במחלוקת אמוראים: לרבא פטור, שאינו חייב אלא כשדי לזרייה גם רוח מצויה (יד רמ"ה בבא בתרא כו א לדעת רבא בבא קמא שם[8]), ולרב אשי חייב שחיובו משום מלאכת מחשבת אסרה תורה (ראה לעיל), ולכן אף אם אין הזרייה ראויה כי אם ברוח שאינה מצויה שבאה אחר כך בשעת הזרייה - חייב, כיון שבשעה שבאה הרוח עשה מעשה הזרייה (באר הגולה חו"מ תיח ח[9]), אבל אם אחרי שכבר זרה נתגברה הרוח, לדברי הכל פטור (אגלי טל שם סוף סעיף ד).

רוקק לרוח

רקק - כנגד הרוח - והפריחתו הרוח, אמרו בירושלמי שחייב משום זורה, וכל דבר שהוא מחוסר לרוח - שהרוח מחסרו ומפרדו לחלקים דקים (קרבן העדה), או שעל ידי הרוח הוא נעשה, ובלי הרוח לא היה נעשה (פני משה) - חייב משום זורה (ירושלמי שבת ז ב).

יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הירושלמי גדר הזורה הוא מה שמתפזר על ידי הרוח ומתחלק לחלקים דקים, אבל לדעת הבבלי שגדר הזורה הוא שמפריש הפסולת מן האוכל (ראה לעיל: המלאכה וגדרה; גדרה), אין ברוקק לרוח משום זורה, שהרי כולו פסולת ואינו מברר זה מזה (מהר"י חאגיז בספר עץ חיים מלאכת הבורר, הובא בספר טל אורות עמ' כט; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא כ[10]); וכן יש כמה מהראשונים שלא הביאו דין זה, וכתבו אחרונים שסמכו על דעת הבבלי שאין בזה משום זורה (שו"ת רבי עקיבא איגר שם בטעם שלא הביאוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור). ולא ראינו מי שחושש לזה, כיון שאינו מתכוין לכך, ואין זו דרך זורה (משנה ברורה שיט סז, בשם רבי עקיבא איגר, וראה בביאור הלכה שם).

אבל רבים מן הראשונים פסקו להלכה כדעת הירושלמי שהרוקק ברוח חייב (רוקח סב; אור זרוע ב נט; רמ"א או"ח שיט יז; שו"ע הרב שם כט; חיי אדם טו).

ויש שכתבו, שלדעת הפוסקים כרבי שמעון הפוטר במלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), אף כאן פטור (שו"ע הרב שם; שו"ת רבי עקיבא איגר שם בסוף התשובה), ומכל מקום אסור מדרבנן, אף שאינו מתכוין לכך ודבר-שאינו-מתכוין (ראה ערכו) מותר, שהרי זה "פסיק רישיה ולא ימות", שאי אפשר שלא תיעשה המלאכה, ואסור לדברי הכל (שו"ע הרב שם. וראה ערך דבר שאינו מתכוין); ויש שכתבו, שכיון שאינו רוצה כלל בזרייה זו הרי זה "פסיק רישיה שלא ניחא לו", שלדעת כמה מן הפוסקים מותר לכתחילה (שו"ת רבי עקיבא איגר שם; ערוך השלחן שם), ועוד שאין דרך זרייה בכך (הגהות מהריק"ש או"ח שם, הובא בברכי יוסף ובהגהות רבי עקיבא איגר שם, שלא ראינו מי שחשש לזה).

בביעור חמץ בערב פסח החל בשבת

בבעור-חמץ (ראה ערכו) שאמרו מפרר וזורה לרוח (ראה ערך בעור חמץ), יש מן הראשונים שכתב שאין בזרייה זו משום אב מלאכה, לפיכך בערב פסח שחל להיות בשבת, לדעת חכמים הסוברים שמבערים את החמץ בשבת (ראה ערך הנ"ל), מותר לבערו על ידי פירור וזרייה לרוח משום מצות השבתת שאור שהיא בזמנה (המאור פסחים ג, והביאו הב"ח או"ח תמד וכתב שכן עיקר, וכן כתב מדעתו בשו"ת חכם צבי מב), אף שהוא טורח בשבת שלא לצורך (ראה ב"ח שם).

ופירשו אחרונים בדעתו, שסובר כדעת האומרים שאין ברוקק או מפזר לרוח משום זורה כיון שאינו מברר הפסולת מן האוכל (שו"ע הרב תמו ה; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא כ); אבל לדעת הפוסקים שיש ברוקק לרוח משום זורה, יש גם בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה (מגן אברהם תמו סק"ב; מור וקציעה לר"י עמדין שם)[11], ולדעתם המוצא חמץ בביתו ביום טוב של פסח, אפילו לדעת הסוברים שכשלא ביטלו קודם הפסח מותר לטלטלו ולבערו (ראה ערך הנ"ל וטעמם), על ידי פירור וזרייה לרוח אסור, שהרי זו מלאכה גמורה שלא לצורך אוכל נפש (מור וקציעה שם, וראה שו"ע הרב שם), וכן לא התירו לו לפרר ולזרות לרוח על ידי נכרי, שלא התירו אמירה לנכרי לעשות מלאכה גמורה אפילו לצורך מצוה (מגן אברהם שם. וראה שו"ע הרב שם ו בהגה).

ויש מן האחרונים שכתב, שאפילו לדעת הסוברים ברוקק לרוח שפטור, היינו משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, או משום שאין דרך זורה בכך (ראה לעיל), אבל בחמץ כיון שדינו לזרות לרוח הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, וגם דרכו בכך, וחייב לדברי הכל (נשמת אדם טו, בדעת המגן אברהם הנ"ל); ויש שכתב שאפילו אם יש ברוקק לרוח משום זורה, מכל מקום בחמץ מותר, משום שאין זורה אחר זורה (תוספת שבת או"ח שיט).

נתינת מים במכשיר אדים

יש שכתבו שמותר לתת מים בתוך מכשיר אדים קרים בשבת[12], אף שהמים מתרסקים לטיפות קטנות ומתפזרים לאויר, לפי שאיסור זורה הוא להפריד אוכל מפסולת (ראה לעיל: המלאכה וגדרה; גדרה), ועוד שאיסור זורה הוא רק בגדולי קרקע (ראה לעיל שם: אלא בגדולי קרקע), ומים אינם גדולי קרקע (שו"ת מנחת יצחק ז כא; שו"ת אור לציון ב מא ו; אורחות שבת ג קלד, בשם הגרי"ש אלישיב; פסקי תשובות שיט מח, בשם כמה פוסקים[13]).

התזת ספריי בשבת

מגדולי זמנינו יש שהתירו להתיז בשבת בתרסיס ספריי לטיהור אויר וכדו', ואין בכך משום איסור זורה מהטעמים הנ"ל במכשיר אדים, ועוד שפיזור והפרדת הנוזלים לטיפות זעירות, נעשה ע"י הלחיצה בכפתור הבקבוק, ולא על ידי הרוח (שו"ת מנחת יצחק ו כו; שו"ת אור לציון ב לא יד; שו"ת שבט הלוי ו קלט; אורחות שבת ג קלה, בשם הגרי"ש אלישיב); ויש שחששו להחמיר בכך (שו"ת חשב האפוד ג טו; שו"ת קנין תורה ה כג).

==

הערות שוליים

  1. יב', טורים עה-פב.
  2. וראה תורתן של ראשונים [הורוויץ] ב עמ' 45 סי' יג תשובת רב האי גאון.
  3. וראה ירושלמי שבת ז ב: הבורר והמשמר והמרקד כולהון משום מעביר פסולת, ובקרבן העדה שם גורס: הבורר והזורה וכו', אמנם לדעת הירושלמי גדר הזורה הוא פיזור ע"י הרוח לחלקים דקים, ראה להלן: רוקק לרוח.
  4. וכן משמע מהירושלמי להלן ברוקק ברוח שאף שלא ע"י כלי הוא זורה, וראה שביתת השבת זורה סק"ה.
  5. לפנינו לא נמצא לא בסמ"ג ולא בסמ"ק.
  6. וראה מגן אבות מלאכת הזורה, שכיון שכל תבואה יש לה מוץ, ואי אפשר בלא זרייה, נקראת מלאכה הצריכה לגופה.
  7. וראה תוספות בבא קמא שם ד"ה רב אשי, וביד רמ"ה בבא בתרא שם.
  8. וכן כתב בבאר הגולה חו"מ תיח ח לדעת רבא, וכן כתב באגלי טל שם בארוכה.
  9. ובאגלי טל שם דחה דבריו בפירוש הגמרא אבל בעיקר הדין כתב שיש להסתפק בדבר לדעת רב אשי. וראה אבני נזר או"ח א קנא שהסכים לבאר הגולה לדעת רב אשי.
  10. ובאגלי טל מלאכת הזורה סעיף ו כתב שגם לדעת הירושלמי אינו אלא חומרא בעלמא.
  11. וכן משמע מרש"י פסחים ה ב ד"ה ש"מ.
  12. מבלי להתייחס לאיסורי שבת אחרים שעלולים להיות בכך, כפעולות חשמליות וכדו'.
  13. מחברים אלו התבססו בעיקר על דברי הביאור הלכה סי' שיט יז ד"ה מפזר, שהביא בשם שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא כ להקל בשפיכת מים לרוח שתפזרם, משום שאין במעשה זה הפרדת אוכל מפסולת, ועוד שאין איסור זורה אלא בגדולי קרקע, ומה שאסר הרמ"א הנ"ל לרוק לרוח, הוא משום שאדם נחשב לגדולי קרקע, וכל היוצא ממנו נחשב אף לגדולי קרקע.