מיקרופדיה תלמודית:חוט השדרה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - חוט המוח שבתוך חוליות השדרה של בעל חיים

חוט השדרה הוא החוט הלבן של מוח כמין חבל (כן משמע משבת קנא ב, ורש"י ד"ה זה חוט) היורד בקו ישר (תורת הבית הארוך ב ג; מאירי חולין מה ב) מהמוח שבראש, ונמשך על פני כל השדרה והאליה (רש"י חולין מה ב ד"ה עד היכן; טור יו"ד לב) תוך החוליות, וחורז כל החוליות (תורת הבית שם) עד סוף הזנב (רש"י שם; מאירי שם; תורת הבית שם; טור שם).

פסוקתו

כשנפסק החוט

נשברה השדרה ונפסק החוט שלה - טרפה (משנה חולין מב א), ונמנית בין שמונה עשרה הטרפות (גמ' שם ב). טרפות זו מחמת החוט היא, ולא הוזכרה שבירת השדרה אלא משום שדרך פסיקת החוט היא על ידי שבירת השדרה (רש"י שם א ד"ה נשברה).

כשלא נפסק החוט

נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה - כשרה (משנה חולין נד א; רמב"ם שחיטה ט א; טוש"ע יו"ד לב ב, ושם נד ה), אלא שכתבו הפוסקים שנשברה השדרה צריכה בדיקת החוט (ראה להלן: חשש פסוקה. פרי מגדים משבצות זהב יו"ד לב סק"ג; שלחן ערוך הרב שם ג; דגול מרבבה שם), ולנו, שאין אנו בקיאים (ראה להלן: חשש פסוקה) - טרפה (דגול מרבבה שם).

שיעור הפסיקה

בשיעור פסוקתו נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאפילו ניקב, הרי היא טרפה (רבי יעקב בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג א, ובגמ' שם מה ב; כן הורה רבי בגמ' שם).
  • ויש אומרים שאינה טרפה אלא אם כן נפסק רובו (תנא קמא בתוספתא שם; דעת רבי בגמ' שם), אבל אם ניקב - כשרה, וכן הלכה (רב הונא בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם א-ב).

וכמה רובו, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים רוב עורו (רב בגמ' שם), שנפסק רוב היקף הקרום המקיף וחופה את המוח (רש"י שם ד"ה רוב עורו; רמב"ם בפירוש המשניות שם, ובשחיטה שם; שו"ע שם א), ומוח זה לא מעלה ולא מוריד (גמ' שם), שאף על פי שהמוח לא נפרד כלום וכולו קיים - טרפה (רש"י שם; טוש"ע שם), שכיון שנפסק העור סוף המוח לצאת (רש"י שם ד"ה כ"ש), ואם לא נפסק רוב העור - כשרה, אף על פי שנפסק כל המוח שבפנים (גמ' שם, ורש"י ד"ה בדיק; טוש"ע שם), שהעור הוא העיקר (תוספות שם ד"ה מאן, בשם רבנו תם), או שהעור מחזיקו וגם המוח יעלה ארוכה (רבנו יהונתן שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שרובו שאמרו הוא רוב מוחו (אמרי לה בגמ' שם), שטרפה גם ברוב מוחו שנפסק ונפרד מבפנים אף על פי שהעור כולו קיים (רש"י שם ד"ה ואמרי), וכל שכן ברוב עורו (גמ' שם).

נסדק העור לאורכו

נסדק העור לאורכו - כשר (רמב"ם שם; תורת הבית הארוך ב ג; טוש"ע שם ב), כדרך שהוא כשר בגרגרת (ראה ערך גרגרת. כסף משנה ובית יוסף שם), או מפני שאין להוסיף על הטרפות, ולא מצינו טרפות של נסדק חוט השדרה (רוקח שפא; פרי תואר שם סק"ב). ואף על פי שבגרגרת אינו כשר אלא אם נשתייר משהו למטה ולמעלה, שבחוט השדרה כשר אפילו לא נשתייר כלום, לא למעלה ולא למטה (בית יוסף שם; ב"ח שם; ט"ז שם סק"א; ש"ך שם סק"ג).

קלקול מוחו

אף על פי שאמרו בחוט השדרה מוח זה לא מעלה ולא מוריד (ראה לעיל), מכל מקום אם נתקלקל המוח הרבה ונפסד - טרפה (תורת הבית הארוך ב ג), אף על פי שעורו קיים (מאירי חולין מה ב), והוא בכלל פסוקת החוט (רש"י שם ד"ה מפני כבדו) - אם משום שידעו חכמים שמתוך ליקוי זה עתיד ליפסק (רש"י שם, בפירוש הראשון), או שאין לך פיסוק גדול מזה (רש"י שם, בפירוש השני; תורת הבית שם), שהרי המוח כאילו אינו (תורת הבית שם), ועל ההפרדה הוא שאמרו מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד, אבל לא בליקוי (רש"י שם, בפירוש השני).

המרכה והמסמסה

ובשני קלקולים במוח אמרו שטרפה: נתמרך ונתמסמס (אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי בגמ' שם, לגירסתנו; רמב"ם שחיטה ט ב; טוש"ע יו"ד לב ג).

איזוהי המרכה ואיזוהי המסמסה:

  • המרכה - כל שנשפך כקיתון (גמ' שם; רמב"ם שם) - כמים (רש"י שם ד"ה נתמרך; טוש"ע שם) - שנתרכך המוח ונעשה בתוך הקרום כמים, ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו, ואם היו נוקבים אותו היה יוצא דרך הנקב (רש"י שם).
  • המסמסה - כל שאינו יכול לעמוד (גמ' שם), שכשמעמיד החוט אינו עומד (רמב"ם שם), שכשאוחזים אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל (רש"י שם ד"ה ואינו יכול; טוש"ע שם) מפני שנעשה צלול, אבל לא כל כך שיהיה נשפך כמים (רש"י שם), ואילו היה החוט נקוב לא היה יוצא (ש"ך שם סק"ה) אלא הוא כדונג שנמס מפני האש (רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שיעור הקלקול

שיעור ההמרכה והמסמוס ברוחב החוט הוא ברוב רוחבו (תבואת שור לא סק"ב), היינו ברוב עוביו והיקפו (שלחן ערוך הרב שם ד) שרובו ככולו (מאירי שם).

ובאורך החוט, נחלקו הפוסקים:

  • יש אומרים שנתמסמס מעט - כשר, ולא הזכירו לחלק בין מעט להרבה מפני שדרכו להתמסמס הרבה, ותלוי בשיעור אם יכול לעמוד או ששוחה ונכפף (ש"ך שם סק"ב ולב סק"ו), ופירשו דבריהם שכוונתם באורך החוט, ומשערים במקום המסמוס לחוד כשהוא חוץ לידו, ויותר מזה לא יהיה יוצא כלום חוץ לידו למעלה ממקום המסמוס, ואם מקום המסמוס שחוץ לידו עומד ואינו נכפף - כשר (שלחן ערוך הרב יו"ד לא ד).
  • ויש אומרים שאפילו משהו שנתמסמס באורך החוט, רק שהוא ברוב עוביו והיקפו - טרפה, שמשערים כשאוחזו בידו למטה ומניח יוצא למעלה מידו קצת למעלה ממקום המסמוס, מן החוט השלם, ומפני שנתמסמס ברוב עוביו במקום אחד הרי המעט שלמעלה ממקום המסמוס מכביד עליו ונופל (תבואת שור שם סק"ב, לפי שלחן ערוך הרב שם), וכן הלכה, אך בהפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה (פסקי דינים צמח צדק יו"ד לב).

כשאין המוח יכול לעמוד מפני כובדו

אין ניכר בו לא המרכה ולא המסמסה (תורת הבית שם), ולא נתרכך המוח מבפנים, אלא הוא עב וכבד (רש"י שם ד"ה מפני כבדו; טוש"ע שם), ואין המוח יכול לעמוד מפני כובדו, הדבר ספק (גמ' שם) אם הוא חולי או לא (תורת הבית שם), ולפיכך הרי זה טרפה (רש"י שם ד"ה תיקו; רמב"ם שם; טוש"ע שם) מספק (כן משמע מרש"י שם; רמב"ם שם).

נתמזמז

נתמזמז - כשר (בי רב אמרי בגמ' שם, לגירסתנו), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שנתרוקן מהמוח מקצתו מאליו (רש"י שם ד"ה נתמזמז).
  • ויש מפרשים שנתמעך המוח שבחוט ונתנדנד (רי"ף שם; רמב"ם שם א), שכשמעמידים אותו מתנדנד אבל אינו ניגר (מאירי שם), והנדנוד מחמת הריכוך והמיעוך שנתמעך מעט (שלחן ערוך הרב יו"ד לא ד, לדעה זו), או מחמת נפילה שנפלה ממקום גבוה (תורת הבית שם), ואף על פי שכל כיוצא בזה אינו מוליד, מכל מקום אין חייו נפקעים בכך (מאירי שם, על פי הגמ' שם).

ולהלכה כתבו הפוסקים ששני אופני המזמוז כשרים (טוש"ע שם ב,ד).

נחסר הרבה

נחסר הרבה, נחלקו הפוסקים:

  • יש אומרים שאם נחסר עד שאם מעמידים הריקן שמחוץ לידו הוא שוחה - טרפה, כמו בנתמסמס (ש"ך יו"ד לא סק" ולב סק"ו).
  • ויש אומרים שבנתרוקן אין תלוי כלל במעמידו והוא שוחה, ואפילו נתרוקן הרבה כשר, עד שיתרוקן רובו של המוח (תבואת שור לא סק"ב).

חשש פסוקה

מכיון שרוב בהמות כשרות הן, אין צריכים לבדוק ולחשוש שמא נפסק חוט השדרה (חולין יא א), ואפילו בהמה שגוררת רגליה - האחוריות (חולין נא א) - אין חוששים שמא נפסק החוט (גמ' שם; רמב"ם שחיטה ט י; טוש"ע יו"ד לב ז) אלא אומרים ששגרונא - כאב הרגלים - אחזוה (גמ' שם; רמ"א שם), שזה שכיח, ופסיקת חוט השדרה אינה שכיחה (גמ' שם), וכן הדין בעוף (הגהות מרדכי חולין תשלז; איסור והיתר הארוך נו יג; דרכי משה שם סק"ד, בשמם, ורמ"א שם).

בהמה שנפלה

ואם ידוע שנפלה הבהמה, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאפילו ידוע שנפלה הבהמה אין חוששים, אלא תולים בשגרונא (רשב"א שם, בדעת הלכות גדולות, טרפות, עמ' תרכח-תרכט במהדורת מכון ירושלים, לגירסתו בגמ' שם).
  • ויש אומרים שלא נאמרו הדברים אלא כשלא נודע שנפלה, אבל בנודע שנפלה - חוששים, שפסיקת החוט מצויה עם נפילתה (רשב"א שם, ובתורת הבית הארוך ב ג, לגירסתנו בגמ' שם), וכן הלכה (טוש"ע שם ח). וצריכה בדיקה, ולנו שאין אנו בקיאים בבדיקה (ראה להלן) - אסורה לעולם (ש"ך שם ס"ק יב). והדברים אמורים כשהלכה אחר שנפלה, אלא שגוררת רגליה, שאם לא הלכה לא די בבדיקת החוט, אלא צריך בדיקה בכל החלל משום ריסוק אברים (ראה ערך נפולה. ש"ך שם), או שלא ראינוה כשנפלה, אלא מצאנוה נפולה, ומן הסתם אנו אומרים שנפלה לדעת, ואין לחוש לריסוק אברים (ראה ערך הנ"ל), אבל כיון שגוררת רגליה חוששים לפסיקת חוט השדרה (שלחן ערוך הרב שם יא).

בהמה שהיכוה

בהמה שהיכו אותה על השדרה במקל, והלך המקל על פני כל אורך השדרה, בין שהיכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה, ובין שהיכה על זנבה והלכה לה כלפי ראשה, כשם שאין חוששים לה משום ריסוק אברים (ראה ערך נפולה) כך אין חוששים לה שמא נפסק החוט (רמב"ם שם יג; טוש"ע יו"ד לב ו), שכיון שהמקל הלך על פני כל אורך השדרה אי אפשר שיכה בכח (ש"ך שם סק"י), ואפילו בדיקה אינה צריכה (פרי מגדים שם, שפתי דעת סק"י). ואין הבדל בין אם ההכאה היתה על ראשה ועל זנבה בלבד, ולא נגע המקל בכל אורך השדרה, כגון שכפף את המקל באמצעו, ובין שההכאה היתה על כל השדרה כולה (רש"י חולין נא א ד"ה ואפילו, לגירסת פירוש ישן שבמהרש"א, הראשון; ר"ן שם; ב"ח שם, ופרי חדש שם סק"ז, שכן דעת כל הפוסקים).

אם היו במקל קשרים - חוליות (רמב"ם שם) - חוששים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) למקום הקשרים (טוש"ע שם), שבמקום הקשרים הוא מכה בכח (תורת הבית הקצר ב ג; טור שם), וכן אם לא הגיע המקל על פני כל השדרה חוששים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) שראש המקל במקום שהוא כלה הוא מכה בכח (תורת הבית שם; טוש"ע שם), וכן אם היכה לרוחב השדרה חוששים (גמ' ורמב"ם וטוש"ע שם) שמא נפסק החוט (רש"י שם ד"ה אפסקיה; טוש"ע שם).

הלכה הבהמה אחרי ההכאה ארבע אמות, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין צריך בדיקה כלל (ר"ן שם, בסתם).
  • ויש אומרים שאפילו הלכה צריך בדיקה בחוט השדרה (ר"ן שם, בשם איכא מאן דאמר; ב"ח שם), שדוקא בנפולה שהחשש הוא על כל האברים מועילה הליכה, שאילו נתרסקו אבריה לא היתה יכולה לילך, אבל כאן שאין אנו חוששים אלא לאבר אחד, לפסיקת החוט, חוששים אפילו הלכה (ב"ח שם). ואף לדעה זו לא אמרו אלא בהכאה גדולה, שלא כדרך הרגיל, שאם לא כן אין לדבר קץ, שכמעט אין לך בהמה שאין מכים אותה כמה פעמים על גבה במקל של קשרים או ברוחבה, וכן המנהג (תבואת שור שם סק"ו).

צורת הבדיקה

במקום שצריכים לבדוק את חוט השדרה כתבו ראשונים שעכשיו לא נוכל לדקדק ולעמוד על חוט השדרה אם ניקב או נפסק, לכן מביא שער ומכניסו בתוך חוט השדרה ורואה אם ניקב כשרה, ואם נפסק טרפה (שבלי הלקט, טרפות ב, בשם רבנו חננאל). ומהאחרונים יש שכתב שבזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקה, ולכן כל מקום שצריך בדיקת החוט הרי זו טרפה מספק (ב"ח שם); ונחלקו עליו, שדוקא בבדיקת כל החלל משום ריסוק אברים אין אנו בקיאים (ראה ערך נפולה), אבל בבדיקת החוט אף אנו בקיאים (ט"ז שם סק"ד; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ד).

אורך החוט

תחילת החוט

חוט השדרה, שטרפתו היא בפסיקת רובו (ראה לעיל: פסוקתו) - ולא בנקב משהו, כמו המוח (ראה ערך מוח) - מתחיל להימשך מחוץ לשני פולים (ראה ערך הנ"ל) שמונחים על פי הקדירה (חולין מה א-ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד לא ד), דהיינו עצם הגולגולת שהמוח מונח בתוכה (ראה ערך גלגלת), שיש בה חלל גדול כמו קדירה (טור שם), והפולים הם בתחילת העורף (רמב"ם שחיטה ט ג), וכל מה שבמוח עד הפולים, ופולים בכלל, נידון כמוח, במשהו, וכל מה שנמשך מהם ולחוץ - ונעשה חוט (רש"י שם א ד"ה כל מה) - דינו כחוט, ברוב (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

סוף החוט בבהמה

החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב (רש"י חולין מה ב ד"ה עד היכן), ואמר אחד מהאמוראים, שאינו טרפה בפסוקתו - ובקלקול המוח שבו (ראה לעיל: קלקול מוחו. מאירי שם) - אלא עד בין הפרשות (שמואל בגמ' שם, ורש"י שם), שאם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו, והירכיים מעמידים את שדרתו, ואינה מתה בכך (רש"י שם ד"ה עד בין).

ואמר אותו אמורא במנין הפרשות, שעד אחת טרפה - שכל מקום שנפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה - טרפה (רש"י שם ד"ה עד אחת); שלישית – כשרה; שניה - איני יודע (שמואל בגמ' שם), וטרפה מספק (ר"ן שם).

ושלושה ספקות נסתפקו אמוראים בדבריו:

  • אם עד - עד בין הפרשה ראשונה (רש"י שם מו א ד"ה עד) - ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל (רב הונא בריה דרב יהושע בגמ' שם מו א).
  • ועל הצד שעד ולא עד בכלל, פי פרשה מהו (רב פפא בגמ' שם).
  • ועל הצד שעד ועד בכלל, פרשה עצמה מהו (רבי ירמיה בגמ' שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שפרשיות אלו הן פיצולים שהחוט מתפרש, שסמוך לירכיים מתחיל החוט להתפצל לכמה פיצולים עד סופו, ויוצא ראש אחד לירך זו ואחד לזו - באלכסון (מאירי שם) - והאמצעי, היינו החוט עצמו, נמשך בקו ישר הלאה ויורד לזנב, ולמטה משני פיצולים הראשונים, בהפסק כשתי אצבעות (רש"י שם ד"ה את"ל וד"ה ואת"ל, בסתם, וד"ה ה"ג, בשם לשון מורי; מאירי שם), או כשלש אצבעות (טור שם), הוא חוזר ומתפצל, ולמטה מהם עוד, וכן בהרבה מקומות (רשב"א שם; מאירי שם; טור שם).
  • יש מפרשים שהפרשות הן בשר המפריש בין צלע לצלע בצלעות הקטנות של האליה, ובין הפרשות הן הצלעות הקטנות הללו, שבין פרשה לפרשה (רש"י שם ד"ה ה"ג, בשם לשון אחר, וד"ה בליעה, וד"ה בליטי, בשם גאון).
  • ויש מפרשים ששלש הפרשות הן שלשה עצמות הדבוקים זה בזה למטה מחוליות של שדרה (רש"י שם ד"ה תידון, בשם גאון אחר, לפי לחם משנה שחיטה ט ג; רמב"ם שם ד), ופרשה שלישית היא הסמוכה לתחילת האליה (רמב"ם שם ג), ובין הפרשות הוא בין העצמות הדבוקים האלה (לחם משנה).

להלכה כל הספקות טרפה (רא"ש שם ג יב; תורת הבית הארוך ב ג; מאירי שם; ר"ן שם), ולכן כל מקום שיפסק, בין פי הפרשות של ראשונה ושניה, ובין הפרשות עצמן של ראשונה ושניה - טרפה, מלבד כשנפסקה הפרשה עצמה של השלישית, היינו הפיצול השלישי, שבוודאי כשרה (רא"ש ותורת הבית ומאירי ור"ן שם; טוש"ע יו"ד לא ה), שהרי אפילו בין הפרשה שלישית כשרה, כל שכן פרשה עצמה (שלחן ערוך הרב שם ה) שאינו אלא כבשר בעלמא, וכן החוט הישר בעצמו למטה מן השלישית - כשרה (תורת הבית שם).

בפי פרשה שלישית נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף זה טרפה מספק (תורת הבית שם; טור שם, בשמו; מאירי ור"ן שם; טור בשם רשב"א; שו"ע שם; ב"ח שם), שלא אמרו אלא פרשה עצמה של שלישית תידון כבשר (ראה גמ' שם), אבל פי פרשה שלישית הוא בכלל "איני יודע" (תורת הבית שם), וכשם שיש ספק בפי פרשה ראשונה אם נידון כלמעלה מהפרשה, כשנאמר עד ולא עד בכלל (ראה לעיל), כך יש להסתפק בפי פרשה שלישית אם נידון כלמעלה מהפרשה, והוא בכלל שניה (שלחן ערוך הרב שם, לדעה זו).
  • ויש אומרים שפי פרשה שלישית כשרה (רמב"ם שם; תורת הבית שם, בשמו; מאירי שם, בשם יש מי שמתיר; טור שם, בשם יש שמתירו; ים של שלמה שם ג יד; ש"ך שם סק"ח).

סוף החוט בעוף

בעוף, שאין לו פרשות ובין הפרשות, נחלקו אמוראים עד היכן טרפות חוט השדרה: יש אומרים עד למטה מבין האגפיים (רבי ינאי בחולין מו א); ויש אומרים עד בין אגפיים (רבי ינאי בגמ' שם), שכנגד בין הכנפיים הוא כח חוט שדרתו, מפני חיבוט גדול שמתחבט שם בכנפיו, ואם יפסק שם החוט אפס כחו, אבל משם ולמטה אין צריך חוזק כל כך, ולא יטרף בפסיקתו, והוא נידון כבשר (ארחות חיים ח"ב עמ' 422).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים עד בין האגפיים (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרא"ש); ויש פוסקים להחמיר מספק עד למטה מהאגפיים (תורת הבית שם; רמ"א שם, בשם יש מטריפים), וכן נהגו אם לא בהפסד מרובה (רמ"א שם).

ונחלקו הפוסקים:

  • יש מפרשים שבהפסד מרובה יש להקל אפילו כנגד מקום חיבורו בגוף (נקודת הכסף שם, על ט"ז סק"ג).
  • ויש מפרשים שלא התירו בהפסד מרובה אלא במקום שכיבת העצם, וסומכים שהאגפיים היינו מקום החיבור, אבל כנגד מקום החיבור לא התירו (ט"ז שם)[2].

הערות שוליים

  1. יג, טורים נד-סו.
  2. על אכילת חוט השדרה בנוגע לחשש חלב שיש בין החוט והשדרה, ראה ערך חלב וערך נקור.