מיקרופדיה תלמודית:חמשה עשר בשבט

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - יום שנקבע לראש השנה, לדיני האילנות התלויים בחשבון שנים

בתרומות ומעשרות

פירות האילן (ראה ערכו), נחלקו בהם תנאים מאימתי מתחדשת שנתם: יש אומרים באחד בשבט (בית שמאי במשנה ראש השנה ב א); ויש אומרים בחמשה עשר בו (בית הלל במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם תרומות ה יא, ומעשר שני א ב; שו"ע יו"ד שלא נז,קכה).

חידוש השנה משפיע על שלשה דברים:

  • לענין בכורים, אין מביאים אותם משנה אחת על חברתה (ראה ערך בכורים: ההפרשה. ירושלמי בכורים א ו; רמב"ם בכורים ב ז).
  • לענין הפרשת-תרומות-ומעשרות (ראה ערכו) הולכים אחר חנטה (ראה ערכו), ואין תורמים ומעשרים מפירות שחנטו בשנה זו על פירות שחנטו בשנה אחרת (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בחדש וישן. רש"י שם ד"ה לאילן ויד א ד"ה באחד).
  • לענין סדר השנים, שפירות שחנטו בשנה השלישית והששית מפרישים מהם מעשר עני, ובשאר השנים מעשר שני (ראה ערך הנ"ל: הסדר ושינויו. כן משמע מהגמ' שם יד ב וטו ב; ר"ן שם ב א).

בטעם שקבעו חכמים ראש השנה לאילן בחודש שבט, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים הואיל ויצאו רוב גשמי שנה (אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא בגמ' שם יד א, ובירושלמי שם א ב), שכבר עברו רוב ימות-הגשמים (ראה ערכו) ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטים מעתה (רש"י שם ד"ה הואיל ויצאו). אלא שלדעה הראשונה זמן חנטה של גשמי שנה זו הוא באחד בשבט, ולשניה בחמשה עשר בו, וכל החנוטים קודם זמן זה הם מגשמי שנה שלפני תשרי (תוספות שם ד"ה באחד), דהיינו שמעורב בו כח המים משנה שעברה, למרות שהועילו לו גם גשמי השנה הזאת (חזון איש שביעית ז יג)[2].
  • ויש אומרים שעד כאן האילנות חיים ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הם חיים ממי השנה הבאה (רבי זעירא בירושלמי שם), שהם מתלחלחים ומתחילים לשתות ולחיות, ובדין הוא שיהא זמן זה ראש השנה לאילנות (תשובות הגאונים (הרכבי) עמ' 119; אשכל (אלבק) ב עמ' 20, בשם גאון)[3].

חודש שבט

שבט שאמרו הוא של חדשי הלבנה, ולא של תקופות החמה (גמ' שם טו א, ותוספות ד"ה או; ירושלמי בכורים ב ד), שהוא לסוף שלשים יום של תקופת טבת (רש"י שם ד"ה או שבט; ריטב"א שם). ואף על פי שבישול הפירות הולך אחר החמה, שנאמר: וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ (דברים לג יד), הרי נאמר גם: וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים (שם), ועוד שבני ישראל מונים ללבנה (תוספות שם ד"ה דחדשים). ואף בשנה מעוברת, שעושים בה שני חדשי אדר (ראה ערך אדר: אדר ראשון ואדר שני) - אף על פי שנשתנו בה זמני חנטת האילנות (ריטב"א שם) - ראש השנה לאילנות הוא בשבט הסמוך לטבת, ולא באדר ראשון שהוא במקום שבט, לפי שהולכים אחר רוב שנים (גמ' שם).

אתרוג

אף אילנות שהולכים בהם אחר לקיטה כירק, לסוברים כן, כגון אתרוג (ראה ערך חנטה: באתרוג ובצלף), ראש השנה שלהם ט"ו (מסקנת הגמ' שם טו א; ירושלמי שביעית ה א, ובכורים ב ד; רמב"ם תרומות ה יא, ומעשר שני א ה; שו"ע יו"ד שלא נז,קכו). ואף על פי שלא שייך כאן הטעם שאמרו בשאר אילנות שחונטים בט"ו בשבט, פירשו אחרונים שכיון שלענין ערלה אף באתרוג הולכים אחר חנטה (ראה ערך הנ"ל) הוא הדין לענין מעשרות שהולכים בו אחר לקיטה ראש השנה שלו הוא ט"ו בשבט (פני יהושע שם); או שאף שהולכים בו אחר לקיטה לפי שגדל על מי השנה הבאה ועל כל מים כירק, מכל מקום שייך בו חנטה שהרי השרף בא בו קודם שבט כשאר אילנות, לפיכך שוה אף לאילן שמתחדשת שנתו בשבט (ערוך לנר שם).

זית

זיתים, שהדין הוא שהולכים בהם אחר הבאת-שליש (ראה ערכו. ראה ערך חנטה: בזיתים וענבים), יש מן הראשונים סוברים שראש השנה שלהם אינו ט"ו בשבט אלא אחד בתשרי, שהוא ראש השנה מן התורה אף לאילנות, ודוקא במעשר שאר אילנות, שהוא מדרבנן לדעתם (ראה ערך טבל) אמרו שהולכים אחר חנטה, וראש השנה שלהם ט"ו בשבט, מה שאין כן בזיתים שמעשר שלהם מן התורה (חידושי הר"ן שם יד א). וכתבו אחרונים שאף לדעת ראשונים הסוברים בזיתים שהולכים בהם אחר הבאת שליש, ראש השנה הוא ט"ו בשבט (ערוך השלחן העתיד תרומות ע ב; חזון איש שביעית ז יב), וכל שכן לסוברים שהבאת שליש וחנטה שיעור אחד הוא (חזון איש שם).

בערלה ורבעי

ט"ו בשבט כראש השנה לאילן נאמר אף בערלה (ראה ערכו) ורבעי (ראה ערכו):

הנוטע ארבעים וארבע יום לפני ראש השנה

אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב שלשים יום - ועוד ארבעה עשר יום לקליטה (ראה ערך נטעיה. כן משמע מראש השנה י ב) - לפני ראש השנה, עלתה לו שנה - שכיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה (רש"י שם ט ב ד"ה עלתה) - ופירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט (תוספתא שביעית (ליברמן) ב ג, וראש השנה (ליברמן) א ח; גמ' שם ט ב; ירושלמי ראש השנה א ב; רמב"ם מעשר שני ט ט; טוש"ע יו"ד רצד ד), שאם חנטו בה פירות לאחר אחד בתשרי של שנה רביעית קודם ט"ו בשבט עדיין אסורים הם עולמית משום ערלה (רש"י שם י א ד"ה ופירות). שאף על פי שאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה למנין שני ערלה, ט"ו בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט, ומשם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם, ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך (רש"י שם, לפי הגהות הב"ח שם). דבר זה נלמד ממה שנאמר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת וגו' וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת (ויקרא יט כג-כה) - וי"ו מוסיף על ענין ראשון (רש"י ראש השנה י א ד"ה ובשנה הרביעית) - פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי (רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן או בשם רבי ינאי בגמ' שם; רבי יסא בשם רבי יוחנן לפי רבי זעירא בירושלמי שם א ב), כגון פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט (רש"י שם ד"ה פעמים שבחמישית), שגילתה לנו תורה שיש התחלה אחרת לצמיחת פירות האילן חוץ מתשרי, ומסתבר שהוא שבט, שבו התחלת חנטת האילנות (חידושי הר"ן שם יד א).

הנוטע פחות מארבעים וארבע יום קודם ראש השנה

נטע פחות מארבעים וארבע יום לפני אחד בתשרי, שלא עלתה לו שנה באחד בתשרי (ראה ערך ערלה), נחלקו ראשונים אם אף באופן זה הפירות אסורים עד ט"ו בשבט:

  • יש אומרים שאין אסורים משום ערלה אלא הפירות שחנטו עד אחד בתשרי של שנה רביעית, ומאז דין רבעי עליהם עד אחד בתשרי של שנה חמישית (רש"י שם י א ד"ה ופירות, לפי הרא"ש, הלכות קטנות, ערלה ט, ורדב"ז מעשר שני ט יא; רמב"ם שם; ראב"ד שם, על פי ירושלמי ראש השנה א ב; שו"ע יו"ד רצד ה, בסתם), שדוקא בנטיעה שהקלו עליה בתחילתה, שעלו לה שלשים יום לשנה, הוא שהחמירו עליה בסופה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט, מה שאין כן כשמונים לה שלש שנים שלמות (ר"ן שם; כסף משנה שם).
  • ויש אומרים שאיסור ערלה נמשך עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית, אם חנטו קודם לכן (בעל המאור שם, על פי הירושלמי שם; רשב"א שם; רא"ש, הלכות קטנות שם; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), לפי שאין הטעם משום שהחמירו בה, אלא מכיון שהאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה, וכל שהוא חונט בין אחד בתשרי לט"ו בשבט הוא מחמת יניקת מים שלפני תשרי, הרי זה כאילו חנטו הפירות קודם תשרי (רשב"א ור"ן וריטב"א שם).

הנוטע בין ראש השנה לט"ו בשבט

נטע מאחד בתשרי עד ט"ו בשבט, נחלקו ראשונים אימתי כלו שנות הערלה והרבעי:

  • יש אומרים שמונה השנים מיום ליום (רמב"ם מעשר שני ט יב), היינו מיום הנטיעה ועוד י"ד יום לקליטה (כסף משנה שם).
  • יש אומרים שמונה מט"ו בשבט עד ט"ו בשבט (ראב"ד שם, ובפירוש לתורת כהנים בהר פרק א ד; רשב"א שם), שלא עלתה לו שנה ראשונה עד ט"ו בשבט בשנה הבאה. ואפילו נטע מ"ד יום קודם ט"ו בשבט, אין אומרים שבט"ו בשבט עלתה לו שנה, שלא אמרו כן אלא בנוטע לפני ראש השנה של תשרי, ולא לפני ט"ו בשבט (רדב"ז שם. וראה ריטב"א שם).
  • יש אומרים שבאופן זה אין צריך אלא שיעברו על הנטיעה שלש חנטות כדין ערלה (מאירי שם; שיטה קדמונית קדושין ב ב).
  • ויש אומרים שאף על פי שכבר נשלמו השנים בט"ו בשבט השלישי, נאסרו הפירות עד אחד בתשרי משום גזירת הכתוב שתשרי ראש השנה לנטיעה (שיטת ריב"ב ראש השנה שם).

חוץ לארץ

אף בחוץ-לארץ (ראה ערכו) פירות ערלה אסורים עד ט"ו בשבט (טור יו"ד רצד). ואף בארצות הדרומיות, שחודש שבט שם הוא בימות החמה, וימות הגשמים שם הם בימות החמה של שאר ארצות, יש שכתבו שאין לחלק, וכל שכן הוא, שהרי אין שם גשמים בין ראש השנה לט"ו בשבט, והחנטה של קודם שבט היא מהשרף שנבלע באילן לפני ראש השנה (תשובת הרב צבי פסח פרנק בקול תורה תשרי-חשון תש"ל).

בשביעית

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ (ויקרא כה ד), כיון שיצאת שביעית, אף על פי שפירותיה שמיטה, מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורים עד ט"ו בשבט (תורת כהנים בהר פרק א ד), שברור להם לחכמים שפירות שחונטים מתשרי עד ט"ו בשבט בידוע שהם חונטים משרף שבאילן שנכנס בו קודם תשרי (ר"ש משנץ שם. וראה לעיל ציון 8). ומכאן למדו ראשונים, שאף על פי שאחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות (ראה ערך שביעית), אין זה אלא לאיסור עבודה, אבל לענין פירות האילן ראש השנה הוא ט"ו בשבט, ופירות שחנטו במוצאי שביעית לפני ט"ו בשבט, דינם כפירות-שביעית (ראה ערכו), כדרך שאמרו בערלה ורבעי (פירוש הראב"ד שם; כן משמע מרבנו הלל ור"ש משנץ שם; טורי אבן ראש השנה יד א)[4].

ופירות שחנטו בשביעית מאחד בתשרי עד ט"ו בשבט, נחלקו ראשונים אם דינם כפירות שביעית ולא כפירות ששית, שלא אמרו כן להקל אלא להחמיר (ר"ש משנץ שם); או שנאמר כן אף בהם, להקל בפירות ששית שנכנסו לשביעית (רבנו חננאל ראש השנה טו ב; ערוך, בנות שבע; של"ה שער האותיות ק, שביעית, בדעת הרמב"ם שמיטה ד ו).

כיום חג

תענית

חמשה עשר בשבט כיום חג לא הוזכר במשנה או בתלמוד, אבל ראשונים כתבו שאין להתענות בו, שהרי נמנה במשנה כאחד מארבעה ראשי שנים (משנה ראש השנה ב א), וכשם שהשלשה אסורים בתענית - שהם אחד בניסן, ואחד באלול, ואחד בתשרי - אף הרביעי שהוא ט"ו בשבט אסור (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג), בשם רבנו גרשום; מרדכי שם תשא; שו"ע או"ח תקעב ג), ועוד שצריך לעשות היכר שהיום ט"ו בשבט (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם, על פי סוכה נד ב).

ואפילו חתן ביום חופתו (ראה ערך חתן וכלה: ביום החופה) אינו מתענה בט"ו בשבט, כיון שמוזכר - היום - בתלמוד (מגן אברהם תקעג סק"א). ומכל מקום המתענה תענית-חלום (ראה ערכו) בט"ו בשבט אינו צריך לישב תענית אחרת לתעניתו, שלא אמרו כן אלא במתענה בימים האסורים בתענית מן הדין (פרי מגדים או"ח תקסח, אשל אברהם ס"ק יט).

ציבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני (ראה ערך תענית צבור), ואירע אחד מהם בט"ו בשבט, דוחים התענית עד שבת הבאה, כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; שו"ע או"ח תקעב ג); אבל התחילו להתענות ופגע בהם ט"ו בשבט - אין מפסיקים, שאין זה חמור מראש חודש וחנוכה ופורים, שאין גוזרים בהם תענית על הציבור (ראה ערך ראש חודש וערך חנכה וערך פורים), ואם התחילו אין מפסיקים (בית יוסף שם; רמ"א שם)[5].

תחנון

באמירת תחנון (ראה ערך נפילת אפים) נחלקו המנהגים:

  • יש שנהגו לומר בו תחנון (מהרי"ל, הלכות טבת, שבט, אדר, ב, שכן נהגו במגנצא ובוורמיזא).
  • יש שאין אומרים בו תחנון בשחרית, אלא במנחה בלבד (מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג עמ' 4; הגה"ה במהרי"ל שם).
  • יש שאין אומרים בו תחנון, לא בשחרית ולא במנחה (כן משמע מהמהרי"ל שם; מנהגים (טירנא) שבט), אבל במנחה שלפניו אומרים (מנהגים (טירנא) שם, לפי הגהות מנהגים שם; הגהות מנהגים שם, בשם מנהגים ישנים, ושכן ראוי לנהוג; שו"ע יו"ד קלא ו, לפי עולת תמיד שם, וערוך השלחן שם יב)
  • ויש שאין אומרים בו תחנון כלל, ואף לא במנחה שלפניו, וכן המנהג (הגהות מנהגים שם, וערוך השלחן שם, שכן המנהג; עולת תמיד שם, שכן המנהג; משנה ברורה שם ס"ק לב, בשמו).

למנצח

האומרים למנצח אף בימים שאין אומרים בהם תחנון (ראה ערך תפלה), אומרים אף ביום זה למנצח יענך (רמ"א שם א), ובשני וחמישי אל ארך אפים (משנה ברורה שם ס"ק לה, בשם האחרונים); ואלה שאין אומרים אותו בימים שאין אומרים תחנון, אף עתה אין אומרים אותם (כן משמע מסידור היעב"ץ, שער הגיא ושער הניצוץ).

הספד וצדוק הדין

אף הספד (ראה ערכו) אסור בט"ו בשבט (תשב"ץ קטן קי), וכן אין אומרים בו צדוק-הדין (ראה ערכו. מנהגים (טירנא) שם; רמ"א או"ח תכ ב, ויו"ד תא ו), אלא לחכם בפניו (כן משמע מט"ז או"ח תכ סק"א, ושם תרע סק"ה).

כשחל בשבת

חל ט"ו בשבט בשבת אין אומרים בו אב הרחמים אחר קריאת התורה (מנהגים (טירנא) שם; רמ"א או"ח רפד ז) ולא צדקתך במנחה (כן משמע מטוש"ע או"ח רצב ב), וכל שכן שאין מזכירים בו נשמות (ראה ערך הזכרת נשמות. פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ח).

אכילת פירות

נוהגים להרבות בט"ו בשבט באכילת מיני פירות של אילנות (מגן אברהם קלא ס"ק טז, בשם תיקון יששכר, שכן נוהגים האשכנזים; כף החיים שם ס"ק צז, שיש מהספרדים הנוהגים כן), ויש הלובשים בו בגדי יום טוב (לקוטי מהרי"ח ג קטו ב).

הערות שוליים

  1. טז, טורים קנג-קסא.
  2. ויש מפרשים להיפך, שכיון שיצאו רוב גשמי שנה, כלה זמן החנטה, שמי שהיה לו לחנוט כבר חנט, והחונטים אחר ט"ו בשבט הולכים אחר השנה הבאה (פסקי רי"ד שם).
  3. לטעמים נוספים לקביעת זמן זה, ראה: מאירי וחידושי הר"ן ראש השנה יד א.
  4. ויש שהוכיחו מאחד הראשונים שחלוק על זה וסבור שאחד בתשרי הוא ראש השנה לשביעית אף באילנות (רדב"ז שם ובשו"ת ו ב אלפים רכה ופני יהושע ראש השנה יד א, בדעת הרמב"ם שם).
  5. ויש הסובר שמפסיקים (ב"ח שם).