מיקרופדיה תלמודית:חנוך כלי המקדש

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצוה לחנך מזבח הזהב, המזבח החיצון, השולחן והמנורה, בעבודות מסויימות, וכן לחנך כלי שרת עבודה המחנכתם לקדושה וקובעת עליהם תורת כלי שרת

המצוה, גדרה ודיניה

בכמה מכלי המקדש אמרו שבתחילת עשייתם לא יתחילו לעבוד בהם אלא בעבודות מסויימות: אין מחנכים[2] מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה - החיצון - אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים (משנה מנחות מט א; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ז ה; רמב"ם תמידין א יב, ושם ג א,יא, ושם ה ג).

חינוך מזבח הזהב

מזבח הזהב אין מחנכים אותו אלא בקטורת הסמים (משנה ותוספתא שם), ואם לא נתחנך בקטורת - שהיה המזבח חדש, ועדיין לא הקריבו עליו קטורת מעולם (רש"י זבחים מ ב ד"ה שאם לא) - לא היה מזה עליו (גמ' זבחים שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כד) דם פר כהן משיח (גמ' שם; כן משמע מתורת כהנים ויקרא, דיבורא דחובה פרשה ג יא, והראב"ד שם), ודם פר העלם דבר של ציבור, ודם פר יום הכפורים (כן משמע מתוספות שם ד"ה לאת), שנאמר: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' (ויקרא ד ז. גמ' שם), שכיון שנאמר לפני ה' אנו יודעים שמזבח זה מזבח הזהב הוא (רש"י שם ד"ה מזבח קטרת), ולא נקרא על שם הקטורת אלא לפי שתחילת חינוכו בה (קרבן אהרן שם).

קטורת זו היא משל ציבור, שנאמר שם: קְטֹרֶת (ויקרא שם. תורת כהנים שם), ולמדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) "קטורת" "קטורת" מקטורת של ציבור, ואם נתחנך המזבח בקטורת של יחיד, כאילו לא נתחנך, שהרי עובר על הלאו: לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה (שמות ל ט. ראב"ד לתורת כהנים שם, בפירוש השני).

ויהיו סממניה לתוכה, שנאמר: הַסַּמִּים (ויקרא שם), היינו שיקטיר כל סממניה, ואם חיסר אחד מהם כאילו לא נתחנך (ראב"ד שם); או לומר שמערב כל סממניה ביחד ואחר כך מקטירם, ולא יביא כל אחד ואחד מסממניה ויקטירנו על המזבח (רבנו הלל שם; קרית ספר כלי המקדש יב).

באיזו קטורת מחנכים אותו, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שמחנכים אותו בקטורת של בין הערבים (משנה מנחות מט א, לגירסת הגמ' שם נ א), שכשם שהמנורה מתחנכת בערב (ראה להלן), כך מזבח הזהב מתחנך בערב, שנאמר: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה (שמות ל ח. גמ' שם, לדעה זו, לפי רש"י שם ד"ה אי לאו), וכן הלכה (רמב"ם תמידין ג א).
  • ויש אומרים שמחנכים אותו בקטורת של שחר (ברייתא בגמ' שם), שכשם שהמזבח החיצון מתחנך בתמיד של שחר (ראה להלן), כך מזבח הזהב מתחנך בקטורת של שחר (גמ' שם, לדעה זו).

חינוך מזבח החיצון

מזבח העולה - החיצון - אין מחנכים אותו אלא בתמיד של שחר (משנה מנחות מט א; תוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ה), שנאמר בחינוך המזבח - בימי המילואים (רש"י עה"ת במדבר כח ד) - וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות כט לט), שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים (גמ' שם נ א). לפיכך אם לא הקריבו עליו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים (משנה שם מט א, על פי גמ' שם נ א), שדוקא אם "את הכבש האחד תעשה בבקר" הוכשר השני להיקרב בין הערבים (רש"י נ א), ולא אמרו שאם לא הקריבו תמיד של שחר, מקריבים בין הערבים את התמיד של בין הערבים (ראה ערך תמיד) אלא כשכבר נתחנך המזבח, אבל אם לא נתחנך עדיין לא יקריבו עליו תחילה בין הערבים (משנה שם, וגמ' שם; רמב"ם שם א יב)[3].

עבר זמן הקרבת תמיד של שחר (ראה ערך תמיד) בטלה עבודת אותו יום, שאי אפשר להקריב שום קרבן על מזבח שלא נתחנך עדיין (גבורת ארי תענית יז א; תשובת רבי אברהם פארדו ביוסף אומץ (אזולאי) ו).

חינוך השולחן

השולחן, אין מחנכים אותו אלא בלחם הפנים בשבת (משנה מנחות שם; תוספתא שם) ולא בחול, שאין השולחן מקדש לחם הפנים אלא כשסידרוהו עליו בשבת (ראה ערך לחם הפנים. גמ' שם נ א, ורש"י ד"ה קדושי).

חינוך המנורה

המנורה, אין מחנכים אותה אלא בשבעת נרותיה בין הערבים (משנה שם מט א; תוספתא שם), היינו בהדלקתם (רמב"ם תמידין ג יא)[4], שנאמר: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת (שמות ל ז), ואם לא הדליק הנרות מבערב, אין לו מה להיטיב בבוקר (גמ' שם נ א).

גדר החינוך

בגדר החינוך נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שכל זמן שלא נתחנך המזבח החיצון בתמיד של שחר אין עליו תורת מזבח כל עיקר (ר"י פרלא לספר המצוות לרס"ג פרשה מט), ולכן אם עבדו בכלי המקדש הללו קודם שחינכום, כגון שהקריבו על המזבח החיצון בתחילה תמיד של בין הערבים, שאין זה חינוך (ראה לעיל), או שהקטירו על מזבח הזהב בתחילה קטורת של שחר וכיוצא, הרי התמיד והקטורת פסולים (ספרי דבי רב פנחס ו).
  • יש אומרים שהחינוך שאמרו בכלים הללו הוא מתורת קידוש כלי שרת שעבודתם מחנכתם (ראה להלן: חינוך כלי שרת), שכלים הללו יש לחנכם לקדושת כלי שרת בעבודות הללו דוקא, וכל זמן שלא חינכום בעבודות הללו אין עליהם תורת כלי שרת (אוצר הספרא (זעמבא) ו ג וח).
  • ויש אומרים שחינוך שאמרו אינו אלא שמצוה מלכתחילה לחנכם בצורות הללו (ערוך השולחן העתיד תמידים קב יד; שו"ת מהרש"א (אלפנדרי) או"ח טו; חזון איש מנחות ל ה-ו), כעין הקרבת המילואים במשכן לאחר הקמתו (חזון איש שם), ולכן אם הקריבו על המזבח החיצון בתחילה תמיד של בין הערבים, או שהקטירו על מזבח הזהב בתחילה קטורת של שחר, הרי התמיד והקטורת כשרים (שולחן ערוך העתיד שם; שו"ת מהרש"א שם).

נגמרו הכלים שלא בזמנם

נגמרו הכלים שלא בזמנם, אין מחנכים אותם אלא בזמנם (ספרי פנחס קמג), שאם נגמר המזבח בחצי היום, וכן השולחן שנגמר בחול, אין מחנכים אותם אלא בזמנם (רבנו הלל שם), ואם חינך את המזבח החיצון בתמיד של בין הערבים, או שחינך את מזבח הזהב בקטורת של שחר, או שחינך את השולחן בחול - לא נתחנכו (ספרי דבי רב שם).

חינוך כלי שרת

קידוש כלי שרת שבא על ידי עבודה קרוי חינוך (יד רמה סנהדרין טז ב), והחינוך שאמרו בכלי שרת הוא לקדשם קדושת הגוף (רש"י שבועות טו א ד"ה משיחתן; מאירי וחידושי הר"ן סנהדרין שם), שלא יצאו לחולין אף על ידי פדיון (מאירי וחידושי הר"ן שם), ואם נשברו - טעונים גניזה (מאירי שם)[5], שצידד לומר). וכן לתת עליהם תורת כלי שרת לקדש את מה שהוכנס לתוכם (רש"י שבועות שם), ולהיותם ראויים לעבודות הקרבנות הטעונות כלי שרת (ראה ערך כלי שרת. חזון איש מנחות ל א)[6].

צורת החינוך

כל הכלים שעשה משה, משיחתם בשמן המשחה מקדשתם[7] - לצאת מדין כלי חול ולהיכנס לקדושת כלי שרת (מאירי יומא יב ב), אף על פי שלא נשתמשו בהם עדיין לעבודות המשכן (מאירי סנהדרין טז ב, ושבועות טו א, על פי הגמ' שם ושם) - מכאן ואילך עבודתם מחנכתם (גמ' יומא שם), שאין המשיחה נוהגת לדורות, אלא מתקדשים על ידי שמשתמשים בהם במקדש (רמב"ם כלי המקדש א יב); ואפילו נמשחו, לא נתקדשו אלא על ידי עבודה (מאירי שבועות שם, על פי הגמ' שם ושם), שנאמר בכלים שעשה משה: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם (במדבר ז א), אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה (גמ' שם ושם), ובכלים שלדורות נאמר: וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ (במדבר ד יב)[8], הכתוב תלאם בשירות (גמ' שם ושם; רמב"ם שם), שכפל הכתוב: כלי השרת אשר ישרתו, לומר שנעשו כלי שרת על ידי שירות (רש"י שבועות שם ד"ה תלאן).

במה דברים אמורים בכלים שנעשו במדבר לפני הקמת המשכן, אבל הכלים שנעשו במדבר לאחר הקמת המשכן ומשיחת כליו, כגון המזרקות שנדבו הנשיאים - לא נמשחו, אלא עבודתם חינכתם, שאין הם בכלל כלי המשכן שנאמר בהם: וימשחם (שאלת הכהנים תורה מעילה ט א), ואפילו אם היה משה עושה עוד כלים, לא היו נמשחים, אלא עבודתם היתה מחנכתם (שו"ת חתם סופר או"ח לז).

כלים המתחנכים בעבודה

הכפות והקערות שמקבלים בהן המנחות, וכן המזרקות שמקבלים בהם הדם, ושאר כלי השרת כולם, מתקדשים במלאכתם (רמב"ם כלי המקדש א יג). והוא הדין הסכין ששוחטים בו הקרבנות (רש"י סוטה יד ב ד"ה סכין) - לדעת הסוברים שהוא כלי-שרת (ראה ערכו) - וכן בגדי-כהנה (ראה ערכו) - לסוברים שאינם יוצאים לחולין על ידי מעילה (ראה ערך הנ"ל) - מתקדשים בעבודה (תוספות קדושין נד א ד"ה בכתנות). ואף שאין בהם אלא קדושת דמים, ויוצאים לחולין בפדיון או על ידי מעילה, חלה עליהם תורת בגדי כהונה על ידי עבודה (חזון איש מנחות ל א). ולבישת הבגדים מחנכתם, ואף על פי שלא עבד בהם עדיין (שאלת הכהנים תורה יומא יב א; מקדש דוד קדשים ב א; אור שמח כלי המקדש א יב), שהרי הלבישה עצמה מצוה היא (ראה ערך בגדי כהונה: מצותם)[9].

כיצד מחנכים

אין כלי שרת מתחנך אלא אם כן הוקדש תחילה בקדושת פה, וחלה עליו קדושת דמים (קדושת יום טוב (אלגזי) לג, בדעת תוספות והרשב"א והר"ן).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכל הכלים, כיון שנשתמשו בהם במלאכתם - נתקדשו (רמב"ם שם יב, על פי ירושלמי יומא ג ו ומגילה ג א), ואף על פי שאין זו עבודה גמורה (שיח יצחק יומא לט א, בדעת הרמב"ם; מקדש דוד קדשים ב א), שאם פינו לתוך כלי דבר שנתקדש כבר בכלי שרת, הרי כלי זה מתקדש ונעשה כלי שרת (ירושלמי שם ושם), שכלי חול, כיון שהוא מתמלא מן הקודש, הרי זה מתקדש (שמות רבה טו כד). ואם לא היה להם דבר שכבר נתקדש, כגון בשעה שעלו מן הגולה, הרי הכלים מתקדשים להיותם כלי שרת ומקדשים את הניתן לתוכם בבת אחת (ירושלמי שם ושם, לפי קרבן העדה שם, בפירוש השני, ופני משה שם), שלכתחילה יש לקדש הכלי על ידי שמשתמש בו בדבר שכבר נתקדש, אלא שכשאין לו, יכול לקדש על ידי דבר של חול ויתקדש ויקדש כאחת (שאלת הכהנים תורה יומא יב א; מקדש דוד שם).
  • ויש אומרים שאין כלי שרת מתחנך אלא בעבודה - הפסולה בזר (ראה ערכו. אוצר הספרא ו ד) - ולכן הקלפי שבו היו עושים את הגורל של שעירי יום הכפורים (ראה ערך גורל: בשעירי יום הכפורים) אינה כלי שרת, שכיון שהגרלה אינה עבודה (ראה ערך שעירי יום הכפורים) אינה מחנכת את הקלפי לעשותה כלי שרת (תוספות ישנים יומא לט א ד"ה א"כ; תוספות הרא"ש שם)[10]. וכן סכינים שבמקדש, שכיון שצריך לדעתם לשחוט הקרבנות לכתחילה בכלי שרת כדי לקדש את הדם, אלא שבדיעבד שוחט בכלי חול ומקדש הדם בקבלה (ראה ערכו), הרי הם קדושים ומקדשים את הדם (רמב"ן חולין ג א), שכיון שעושה בכלי מלאכה הטעונה כלי שרת, הרי זו חשובה כעבודה לעשות הכלי לכלי שרת (אוצר הספרא שם).

מקום העבודה

אותם כלי שרת שאינם מקדשים אלא מבפנים ולא מבחוץ לפי שלא נמשחו אלא מבפנים (ראה ערך כלי שרת), אף לדורות, שעבודתם מחנכתם, אין מקדשים אלא מבפנים ולא מבחוץ (קרית ספר כלי המקדש א), לפי שהקדושה הבאה על הכלים על ידי עבודתם היא כערך הקדושה שהיתה באה עליהם על ידי המשיחה בימי משה (לקוטי הלכות מנחות צ א).

הערות שוליים

  1. טז, טורים רב-רטו.
  2. כל התחלת כניסת האדם, או הכלי, לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, נקרא חנוך (רש"י עה"ת בראשית יד יד).
  3. יש מהגאונים שמנה חינוך המזבח במנין המצוות (הלכות גדולות, הקדמה, עמ' יט במהדורת מכון ירושלים, לפי השגות הרמב"ן לספר המצוות וקנאת סופרים, שורש ג); ושאר מוני המצוות לא מנאוה (רמב"ם; סמ"ג; הוספות הרמב"ן לספר המצוות; חינוך), שאין כאן ענין נוסף על מצות הקרבת התמידים, שבכל יום מקריבים שני תמידים (ראה ערך תמיד), וכשבונים מזבח חדש ומתחילים להקריב תמיד של שחר, קרויה אותה התחלה חינוך (זוהר הרקיע נ; מגילת אסתר שם).
  4. ויש מהראשונים שכתב שחינוך המנורה אינו אלא בחול ולא בשבת (רבנו גרשום שם נ א ד"ה מה להלן).
  5. ויש מהאחרונים המצדד שאף בלא חינוך טעונים גניזה (מקדש דוד קדשים ב ב).
  6. ואין שני דברים הללו - קדושת הגוף, וקדושתם לקדש אחרים - תלויים זה בזה (אבן האזל כלי המקדש א יג, בהשמטות; חזון איש שם א וב), ולכן כלי שרת שלא נמשח מבחוץ, אינו מקדש אלא בפנים ולא מבחוץ, אף על פי שכולו קדוש קדושת הגוף (אבן האזל שם).
  7. על דיני משיחת הכלים שעשה משה, ראה ערך משיחה.
  8. "ישרתו", להבא משמע, היינו לדורות הבאים (רש"י סנהדרין טז ב ד"ה אשר ישרתו).
  9. וכהן גדול המתחנך לכהונה גדולה בלבישת בגדי כהן גדול (ראה ערך כהן גדול), אפילו הם חדשים שעדיין לא נתחנכו, הרי הם מתקדשים ומקדשים את הכהן הגדול בבת אחת (שאלת הכהנים תורה שם; אור שמח שם).
  10. ודוקא הגרלה שאינה טעונה כלי שרת אינה מחנכת, כיון שאינה עבודה, אבל אם הוא מקדש מנחה בכלי, הרי זה מתקדש ומקדש כאחת (ראה לעיל), לפי שקידוש מנחה טעון כלי שרת (אוצר הספרא שם ו); ויש אומרים שכיון שעבודת קלפי זו אינה אלא בהגרלה, זו היא עבודתה לקדשה, ואנו קוראים בה: אשר ישרתו (ריטב"א יומא שם).