מיקרופדיה תלמודית:חנופה
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - איסור להצדיק רשע במעשיו, או להללו ולכבדו, כדי למצוא חן בעיניו
האיסור וגדרו
מקורו
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ (במדבר לה לג), הרי זו אזהרה לחנפים (ספרי מסעי קסא), שכן משמעו: לא תהיו חנפים (רבנו הלל שם). שאחרי שהזהיר הכתוב: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ וגו' וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ (במדבר לה לא-לב), חזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם (רמב"ן עה"ת שם לג, ובהשגות לספר המצוות שורש ה).
במנין המצוות
אם אזהרה זו נמנית במנין המצוות, נחלקו מוני המצוות: יש שמנאוה במנין הלאוין (הלכות גדולות, הקדמה, עמ' יב; יראים רמח; אזהרות לרבי שלמה בן גבירול ל"ת שז)[2]; ויש שלא מנאוה (רמב"ם; סמ"ג; סמ"ק; חינוך)[3].
איסור חנופה הוא במספר אופנים:
כששומע רע ואומר טוב הוא
כששומע או רואה בחברו דבר עוול, או שאינו הגון, ואומר טוב הוא הרי זו חנופה (יראים רמח, על פי סוטה מא ב; שערי תשובה לרבנו יונה ג קפד; מאירי שם), שמלבד שנמנע ממצות תוכחה (ראה ערכו), הרי הוא בכלל מחזיק ידי עוברי עבירה (ראה ערך אין מחזיקין ידי עוברי עברה. תוספות שם ד"ה אותו וד"ה כל), ונותן הוא מכשול לפני החוטא, כי אינו ניחם על רעתו ושונה באיולתו, מלבד שנושא בעונש על הנזק שהזיק החוטא לשכנגדו, כענין שנאמר: מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם (משלי יז טו). וכל שכן אם העוול גלוי לרבים, שהמצדיקו חילל וביזה דת ודין (שערי תשובה שם), והרי זה בכלל חלול-השם (ראה ערכו. יד הקטנה דעות י), ועוד שהרי השומעים סומכים עליו ונגררים אחרי מעשה הרשעים (מאירי סוטה שם)
כשאינו מוחה ברע מתוך רשע
אף כשאינו מוחה בידו, לא מתוך יראה מגופו או מממונו, אלא מתוך רשע לבבו, נקרא חונף (יראים שם, על פי קדושין ע ב; שערי תשובה שם קצה-קצז; מאירי סוטה שם)[4].
כשמהלל רשע
אף המהלל רשע, בין בפניו בין שלא בפניו, אף על פי שאינו מצדיקו על חמסו, אלא יאמר עליו כי איש טוב הוא, בכלל חונף הוא, ועל זה נאמר: עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע (משלי כח ד), לפי שייחשב צדיק אצל השומעים ויכבדוהו ותגבר ידו (שערי תשובה שם קפט). ועוד, שמכשילו שלא ישוב מדרכו הרעה, כענין שנאמר: בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ (משלי יא ט. שערי תשובה שם קצב; כד הקמח, חנופה). והוא הדין המשבח אדם במעלות שאין בו, שהשומעים סומכים על דבריו, ובאים לידי מכשול ונזק על ידו (שערי תשובה שם קצד). וכן מנו בכלל החנפים המחניף לאנשי זרוע כדי שיכבדוהו וינשאוהו (שערי תשובה שם קצב), או המתחבר לרשע ומקרבו כחבר, כענין שנאמר ליהושפט מלך יהודה: כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ (דברי הימים ב כ לז. שערי תשובה שם קצג).
אחד בפה ואחד בלב
בכלל חנופה הוא אף המדבר אחד בפה ואחד בלב, שמראה פנים וחיבה יתירה לחברו, ואין פיו ולבו שוים (כן משמע מארחות חיים לרא"ש קג; פלא יועץ, חנופה). וכן אמרו: הוי מכבד את כל האדם, אל תאמר אחניף לזה שיאכילני, לזה שישקני, לזה שילבישני, ולזה שיכסני (כלה רבתי ד טז; דרך ארץ זוטא ב).
המראה עצמו כצדיק
וכן מצינו לשון חנופה על המראה עצמו כצדיק וחסיד (רש"י יומא פו ב ד"ה מפרסמין, וסנהדרין כד א ד"ה ככנפי), או כבן תורה (קהלת רבה ד ב וה ג), וכן אמרו: מפרסמים את החנפים - שהם רשעים ומראים עצמם כצדיקים (רש"י יומא שם) - מפני חלול השם (גמ' שם). ויש שמנו בכלל החנפים העושה מצוה וכוונתו שיכבדוהו בני אדם (חובת הלבבות, יחוד המעשה ד; ראשית חכמה, הקדושה יב).
המספר גנות כדי למצוא חן
אף המספר בגנות חברו בפני שונאו כדי למצוא חן בעיניו, כתבו אחרונים שמלבד שעובד על איסור לשון-הרע (ראה ערכו) עובר אף על איסור חנופה (פתיחה לחפץ חיים לאוין טז).
מחמת יראה ודרכי שלום
מחמת יראה
איסור חנופה נאמר אף בחונף מחמת יראה (תוספות סוטה מא ב ד"ה אותו), שלא במקום סכנה (ראה להלן. תוספות שם ד"ה כל), שכן אמרו באגריפס המלך שהיה קורא בתורה - בהקהל (ראה ערכו) - וכשהגיע לכתוב: לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (ראה ערך מלך. דברים יז טו) זלגו עיניו דמעות - לפי שהיה עבד - ואמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה (משנה שם מא א), ובאותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס (גמ' שם ב). לפי שמלך בזרוע שלא כדין תורה והחזיקוהו בכך, שאף על פי שלא היו יכולים למחות, היה להם לשתוק ולא להחזיקו, וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחברו מחמת יראה מפניו, ואינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא, ועושה עין של מעלה כאילו אינה רואה (תוספות שם ד"ה אותו).
ובמקום סכנת נפשות, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שמותר להציל עצמו על ידי חנופה (תוספות שם ד"ה כל, על פי נדרים כב א), שאם מתיירא שמא יהרגנו, מותר לומר לו יפה עשית (מגן אברהם קנו סק"ב, בדעת התוספות), אפילו עבר עבירה גדולה (שלחן ערוך הרב שם יח).
- ויש אומרים שחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ואל ישיא את נפשו עון אשמה כזאת (שערי תשובה שם קפח, על פי סוטה מא ב)[5].
ומכל מקום השותק ואינו מוחה בעוברי עבירה מחמת יראה מגופו או ממונו, אינו בכלל חונף, אלא אם כן שותק כדי שלא יתקוטט עמו, ואינו מפסיד בקטטתו כי אם חסדו ואהבתו (יראים רמח), ונהגו להקל מלמחות, כשיש לחוש שיהיו עומדים על גופנו ומאודנו (מהר"י וייל קנז; רמ"א יו"ד שלד א).
מפני דרכי שלום
אף חנופה שמהלל רשע בפניו או שלא בפניו (ראה לעיל: האיסור וגדרו) אסורה, אפילו שעושה כן מחמת יראה (שערי תשובה שם קצט), אלא שמכל מקום מותר לכבדו כדרך שמכבדים בני אדם אנשי זרוע בקימה והידור וכיוצא (שערי תשובה שם, על פי סוטה מא ב; כד הקמח, חנופה). ואף זה אינו מותר אלא כשמתכוין שלא יזיקוהו (מאירי שם), ודוקא במקום שאין בו חילול השם (כן משמע מהסמ"ק רכט; מאירי שם). וכן אמרו: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ (ישעיה לב ה), מכלל שבעולם הזה מותר (גמ' שם)[6].
וכן השואל בשלום רשע ומראה עצמו אוהבו מחמת יראתו, כתבו ראשונים שאינו נקרא רשע, שכן אמרו: שואלים בשלומם - של נכרים - מפני דרכי שלום (משנה גיטין סא א. יראים רמח).
אף לשבח אדם במעלות שאין בו, או להראות פנים וחיבה יתירה לחברו ואין פיו ולבו שוים (ראה לעיל: האיסור וגדרו) מצינו שהתירו מפני דרכי-שלום (ראה ערכו), שכן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות יז א) לעשות לאיש ואיש כרצונו (רש"י שם ד"ה תהא), ולהיות מדבר בשבח הבריות אף על פי שאין השבח בהן (שיטה מקובצת שם, בשם הגאונים), שכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א). וכן אותה שאמרו: רבי מכבד עשירים (עירובין פו ב), יש מפרשים שאף אם עשה העשיר קצת שלא כהוגן אין לזלזל כל כך בכבודו, שכן מצינו בתודוס איש רומי שאמרו לו חכמים: אלמלא תודוס אתה - אדם חשוב - גוזרנו עליך נדוי (פסחים נג א. פלא יועץ, חנופה).
וכן כתבו בספרי מוסר, שיחניף אדם לאשתו משום שלום-בית (ראה ערכו), ולבעל חובו שלא ילחצנו, ולרבו שילמדנו תורה, ולתלמידיו וחבריו כדי שילמדו ממנו וישמעו לדבריו (ארחות צדיקים, חנופה).
וכן כתבו הפוסקים על המנהג בדורנו להפליג ולהרבות בתארים, כגון הרב או הגאון וכיוצא, שאין בזה משום חשש חנופה, כי העדר תואר זה נחשב להעדר כבוד (שדי חמד ח קמ, חנופה).
הערות שוליים
- ↑ ז, טורים שעה-שפא.
- ↑ יש שלמד מסמיכות הכתובים: וְלֹא תַחֲנִיפוּ וגו' וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ (במדבר שם לג-לד), שהמחניף נקרא מטמא את הארץ ועובר בשני לאוין, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל (יראים רמט).
- ↑ יש שכתב שבכלל הלאו של וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל (ראה ערך דיני ממונות: שלא להדר הנידון. ויקרא יט טו) הוא שלא להחניף (סמ"ק רכט).
- ↑ ל החיוב למחות בעוברי עבירה, ראה ערכים: אפרושי מאסורא; הלבנת פנים; תוכחה.
- ↑ יש מהאחרונים שכתב לחלק, שדוקא כשאין שם אלא חשש סכנה אסור, אבל בסכנה קרובה מותר להציל עצמו על ידי חנופה, אלא אם כן העבירה גלויה לרבים ויש בה חלול-השם (ראה ערכו. יד הקטנה דעות י יג-יד).
- ↑ לימודים נוספים, ראה: גמ' שם; תנחומא תולדות ח. יש מהראשונים גורסים שהדבר שנוי במחלוקת אמוראים, ויש הסוברים שאף מפני היראה אסור לכבדו, שנאמר: דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי (תהלים קא ז), וכתוב: כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא (איוב יג טז), ולא הותר אלא בלשון הכולל שבח וגנאי, ואם יבין הרשע לשון השבח אין חוששים (רבינו בחיי בבראשית לג י, ובכד הקמח, חנופה, בדעת רבי פזי בגמ' שם).