מיקרופדיה תלמודית:טומאה למפרע

הגדרה^[1] - דבר שהתעורר בו עתה ספק טומאה על הזמן שעבר, אם הוא טמא למפרע לשעבר עד הזמן שאין להסתפק עליו

דבר שודאי נטמא, ואין ידוע אימתי, מעמידים אותו בחזקת טהרה, ואינו טמא אלא מכאן ולהבא (ראה להלן: ברואה דם נדה).

ואף ברשות היחיד, שספק טומאה שנולד בה טמא, ואין מעמידים אותו על החזקה (ראה ערך ספק טומאה), יש שכתבו שלענין טומאה למפרע מעמידים על החזקה (ראה להלן: ברואה דם נדה).

ואם נולד הספק בדבר שאין לו חזקה, הרי זה טמא למפרע (ראה להלן: בשאר טומאות).

ברואה דם נדה

בחולין

אשה שראתה דם נדה, נחלקו שמאי והלל אם טמאה למפרע מדרבנן, לענין תרומה וקדשים; אבל לדברי הכל אינה מטמאה למפרע חולין טהורים שנגעה בהם (ראה נדה ב א, ושם ו א), ואין חוששים שמא כבר יצא הדם מן המקור קודם לכן וכותלי בית הרחם העמידוהו, לפי שמעמידים את האשה בחזקת טהורה שהיתה קודם ראיה כשנתעסקה בטהרות (ראה נדה ב א, ורש"י ד"ה העמד, ותוס' ד"ה מעת, ושם ג א תוס' ד"ה ואי בעית אימא, ורשב"א וריטב"א וחידושי הר"ן שם ב א); או על חזקת טהרה משעה שטבלה לנדותה הקודמת, ובדוקה היא מראית דם משעה שפסקה נדותה הקודמת (רמב"ן שם; רשב"א שם, בשם יש מפרשים). ואף על פי שחזקה העשויה להשתנות היא, שהרי סופה לראות דם - חזקה היא, ומעמידים אותה על חזקתה, לסוברים כן (שב שמעתתא שמעתא ג י. וראה ערך חזקה).

אף ברשות היחיד, שבכל ספק טומאה הנולד בה למדים מסוטה שאין מעמידים על החזקה (ראה סוטה כח א), כתבו הראשונים שבאשה הרואה דם מעמידים על החזקה, ואינה מטמאה טהרות למפרע, לפי שלא למדו מסוטה שאין מעמידים על החזקה ברשות היחיד אלא מכאן ולהבא, אבל לענין טומאה למפרע מעמידים על החזקה, ואשה זו שבשעה שנתעסקה בטהרות לא היה בה ספק טומאה, ולא נולד הספק עד שנמצאה טמאה, אין למדים מסוטה לטמאה למפרע (תוס' ותוס' הרא"ש ומאירי נדה ב א; חידושי הר"ן שם בתירוץ ב. וראה ערך ספק טומאה).

בתרומה וקדשים

אשה הרואה דם, שאינה טמאה מן התורה אלא מכאן ולהבא (ראה לעיל: בחולין), נחלקו תנאים אם גזרו בה חכמים טומאת ספק למפרע לטמא טהרות של תרומה וקדשים שנגעה בהן קודם לכן:

• שמאי אומר שאינה מטמאת אלא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראיה ואילך, והטעם מפני שמעמידים את האשה על חזקתה שהיתה בחזקת טהרה (נדה ב א, ורש"י ד"ה שמאי).

• והלל אומר שמטמאה מבדיקה לבדיקה, שאם בדקה עצמה באחד בשבת ומצאה עצמה טהורה, וליום רביעי בדקה ומצאה טמאה, חוששים ומטמאים מספק כל הטהרות שנתעסקה בהן משעת בדיקת אחד בשבת, שמא עם סילוק ידיה ראתה, וכותלי בית הרחם העמידוהו. והטעם שאין מעמידים על החזקה אלא כשאין לה ריעותא מגופה, מה שאין כן באשה שמגופה היא רואה, דהיינו שמועדת ורגילה היא לראות דם, ולכך אין לה חזקת טהרה (נדה שם, ורש"י ד"ה מפקידה, ושם ב ב ד"ה כיון).

• וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא אם יש ימים הרבה בין פקידה לפקידה, אין מטמאים את כל הטהרות שביניהן, אלא את אותן שנתעסקה בהן מאתמול בשעה הזאת, ואם היה זמן מפקידה לפקידה מועט מזמן מעת לעת, הולכים אחריו להקל, כגון אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה, וחזרה ובדקה ערבית ומצאה טמאה, מטמאים הטהרות שנגעה בהן מבדיקת שחרית ואילך (נדה ד ב, ורש"י שם ב א ד"ה אלא וד"ה ומפקידה).

הלכה כדעת חכמים שמטמאה למפרע עד עשרים וארבע שעות, ואם בדקה בתוך זמן זה ומצאה טהורה, טמאה למפרע עד זמן בדיקה, וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה (רמב"ם אסורי ביאה ט ג, ומטמאי משכב ומושב ג ד).

טומאת ספק

טומאת מעת לעת שבנדה אינה אלא טומאת ספק (ראה נדה ז א, ורש"י ד"ה ספקה), וחומרא יתירה היא כדי לעשות סייג (תוס' הרא"ש נדה ב א ד"ה דלית), ואוכלים ומשקים שנגעה בהם, לא אוכלים אותם ולא שורפים אותם, אלא תולים (נדה ו א-ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ט), שאין מעמידים את הטהרות על חזקתן לטהרן ודאי, שכיון שודאי נגעו באשה, והספק בה אם היא טמאה או טהורה, יצאו הטהרות מחזקתן (ריטב"א קידושין עט א).

ברשות הרבים

בירושלמי אמרו שאף ברשות הרבים, שכל ספק טומאה בה טהור (ראה ערך ספק טמאה), מטמאה למפרע מעת לעת (ירושלמי נדה א א,ה).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שאף דעת הבבלי כן (תוס' ותוס' הרא"ש נדה ב א ד"ה מעת; ר"ש טהרות ד ו, ושם ה ז; האשכול נדה ל; רמב"ן נדה שם, בשם יש מפרשים).

• ויש חולקים וסוברים שגזירת מעת לעת שבנדה לא גזרו אלא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים כשאר ספק טומאה (האשכול שם, בשם יש מן המפרשים; רמב"ן שם; רשב"א ומאירי שם, בשם יש מפרשים).

נשים שדיין שעתן

וסת קבוע

אשה שיש לה וסת [אשה שדרכה לראות דם נדה בזמנים קבועים] שנמצאה טמאה, נחלקו תנאים בדינה:

לדעת ר' דוסא אינה מטמאה למפרע אלא מכאן ולהבא; וחכמים חולקים וסוברים שמטמאה למפרע (נדה ד ב).

מחלוקת ר' דוסא וחכמים היא כשראתה את הדם בשעת וסתה, שלדעת ר' דוסא אם בדקה ומצאה טמאה אין אומרים שדם זה כבר היה קודם, לפי שודאי הדם בזמנו בא כדרכו (רש"י נדה ב א ד"ה דיה; רבי עובדיה מברטנורא שם א א); אבל שלא בשעת וסתה אף לר' דוסא מטמאה למפרע מעת לעת, שכיון שנמצאה טמאה שלא בזמנה יש לחשוש שמא היה הדם מקודם, שהרי אין לומר בו שהדם בזמנו בא; ולדעת חכמים מטמאה למפרע אפילו כשראתה בשעת וסתה (נדה ד ב, ורש"י ד"ה אלא).

ויש אומרים שלא נחלקו חכמים לטמא למפרע אלא שלא בשעת וסתה, שלר' דוסא מטמאה מכאן ולהבא, ששלא בשעת הוסת דמיה מסולקים, ולדעת חכמים מטמאה למפרע, אבל בשעת וסתה אף לדעת חכמים דיה שעתה (נדה ד ב).

להלכה הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד, כדעת ר' דוסא; ואם ראתה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע מעת לעת (רמב"ם אסורי ביאה ט ד, ומטמאי משכב ומושב ג ה; תוס' נדה טז א ד"ה וחוששת; תוס' הרא"ש שם ה א, ושם ז ב, ושם טז א).

ויש מהראשונים שפסקו שאף בשעת וסתה מטמאה מעת לעת (האשכול נדה לב, בשם יש מי שאומר).

וסת שאינו קבוע

במה דברים אמורים שהרואה דם בשעת וסתה דיה שעתה, ואינה מטמאה אלא מכאן ולהבא (ראה לעיל), כשהיה לה וסת גמור, אבל אשה שאינה מכוונת ראיותיה, כגון שפעמים רואה ביום י"ד או בט"ו או בט"ז אחר טבילתה, ופעמים ביום כ"א ובכ"ב ובכ"ג אחר טבילתה, שלא קבעה וסת לראייתה, אלא שדין בעלת וסת יש לה לענין שאינה חוששת לראית דם קודם יום י"ד (ראה תרומת הדשן רמז, ושו"ע יו"ד קפו ג, וראה ערך וסת), כתבו הראשונים שאם ראתה ביום י"ד לטבילתה, הרי זו מטמאה מעת לעת שאין אומרים ודאי הדם בזמנו בא אלא כשראתה בוסת מכוון, שיש לה "סברא ברורה" שאינה רואה דם אלא אז, ולא קודם לכן, מה שאין כן בוסת שאינו מכוון, שאין לה אלא "סברא בעלמא" שאינה רואה דם קודם יום י"ד, כיון שראתה דם ודאי, ואין אנו יודעים אימתי בא, מטמאים אותה למפרע (תרומת הדשן שם).

קטנה ומעוברת

ישנם ארבע נשים שהן בחזקת מסולקות דמים, והן: בתולה, דהיינו קטנה שלא ראתה דם מימיה (נדה ז ב, ושם ח ב), ואפילו אם הגיע זמנה לראות, שהיא בת י"ב שנים ויום אחד (ראה נדה ט ב, ורש"י ד"ה ה"ג ת"ר ורש"י ה א ד"ה אין); מעוברת; מניקה; וזקנה. ואם ראו דם נחלקו תנאים בדינם:

ר' אליעזר אמר שמטמאות מכאן ולהבא; ור' יהושע אומר שרק בתולה מטמאה מכאן ולהבא, אבל מעוברת מניקה וזקנה מטמאות למפרע, וחזר בו ר' יהושע (נדה ז א-ב).

הלכה כר' אליעזר (נדה ז א-ב; תוספתא נדה (צוקרמאנדל) א ה; רמב"ם אסורי ביאה ט ד, ומטמאי משכב ומושב ד א).

יולדת

יולדת שראתה דם אחרי שכלו ימי דם טוהר [דם שהיולדת רואה לאחר שבעה ימים עד סוף ארבעים יום ללידתה אם ילדה זכר, או לאחר שבועיים עד סוף שמונים יום ללידתה אם ילדה נקבה. דם זה טהור מטומאת נידה], אינה מטמאה למפרע (נדה לו א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ו). והדבר תלוי במחלוקת אמוראים:

לדעת לוי אפילו אם שהתה בראייתה לאחר גמר ימי הטוהר אינה מטמאה למפרע; ולדעת רב אם שהתה לאחר שעברו ימי הטוהר כ"ד שעות מטמאה למפרע מעת לעת, ורק אם לא שהתה דיה שעתה (נדה לו א).

להלכה רק אם ראתה לאחר ימי טוהר בתוך כ"ד שעות דיה שעתה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ו).

ברואה כתם

טומאה למפרע

הרואה כתם מטמאה למפרע (נדה ו א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז ח). ואף שמאי שסובר ברואה דם נדה שדיה שעתה ואינה מטמאה למפרע (ראה לעיל: ברואה דם נדה), בכתמים מודה שמטמאה למפרע (רש"י ותוס' ותוס' הרא"ש ורמב"ן ורשב"א נדה ג א).

זמן הטומאה

הרואה כתם, נחלקו תנאים עד אימתי מטמאה למפרע:

• רבי אומר שמטמאה את עצמה ואת הקדשים למפרע (נדה נג ב, ורש"י ד"ה מטמאה; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ז) עד השעה שכיבסה את הבגד קודם לבישה זו (נדה שם ורש"י שם; רש"י נדה ד ב ד"ה כתמה, ושם ו א ד"ה הרואה; מאירי שם ה א, בשם גדולי הדורות; רשב"ץ נדה ו א, ושם נג ב); או עד השעה שבדקה חלוק זה ולא היה בו כתם (רש"י שם ג א ד"ה והא; רמב"ם שם; מאירי שם).

ויש שכתבו שאפילו כיבסתו - מטמאה קודם הכיבוס עד שעת בדיקה (ראה רמב"ם ומאירי שם).

ולדעת רבי החמירו בכתם יותר מן הראיה, שהכתם מטמא למפרע והראיה אינה מטמאה אלא מעת לעת (תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ג ב). וכתבו הראשונים בטעם הדבר, שבראיה אין הדבר מצוי שכותלי בית הרחם יעמידו הדם יותר ממעת לעת, אבל כתם שאין ידוע מתי יצא מגופה אין בו שיעור מעת לעת, ולכן מטמאה למפרע אפילו ימים רבים, עד שעת בדיקה (האשכול נדה לב; הר"א נדה ג א; כסף משנה מטמאי משכב ומושב ג ז, בשם הר"י קורקוס).

• ר' שמעון בן אלעזר אומר שאף קדשים אינה מטמאה למפרע, שלא יהא כתמה חמור מראייתה, שאי אפשר שבכתם תהיה טמאה למפרע עד הכיבוס, ובראיה אינה טמאה אלא מעת לעת, אלא אף בכתם טמאה מעת לעת (נדה נג ב, ורש"י ד"ה חמור).

להלכה כתבו הראשונים שמטמאה למפרע עד עת הפקידה, ואף קודם מעת לעת, שהחמירו בכתמים יותר מבראיה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ז וכסף משנה; מאירי נדה שם).

ויש שכתבו שאינה מטמאה למפרע אלא עד עשרים וארבע שעות, ולא אמרו שמטמאה עד שעת הפקידה אלא כשהבדיקה היתה בתוך מעת לעת (ערוך לנר נדה ה א, בדעת הרמב"ם שם. וראה לקוטי הלכות נדה דף כה א עין משפט ז).

ביש לה וסת

אשה שיש לה וסת, אף על פי שבראייתה דיה שעתה (ראה לעיל: נשים שדיין שעתן), כתמה מטמא למפרע עד שעת הכיבוס (תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ג ב; נדה ד ב, ורש"י ד"ה כתמה. וראה רמב"ם איסורי ביאה ט ג ומגיד משנה); ואפילו אם מצאה את הכתם בשעת וסתה (רש"י נדה ה א ד"ה שאם; תוס' שם ד"ה וברייתא).

בשאר טומאות

טומאת מת

מי שנגע באחד בלילה, ואין ידוע אם הוא חי אם מת, ובשחר עמד ומצאו מת, נחלקו בו תנאים:

• ר' מאיר מטהר את הנוגע, שספק טומאה ברשות הרבים טהור, ומעמידים את המת על חזקתו הראשונה, ואתמול חי היה (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ו ח; רש"י עירובין לה ב ד"ה ר"מ).

• וחכמים מטמאים, שכל הטמאות כשעת מציאתן (ראה ערכו. טהרות ה ז).

וחכמים מודים לר' מאיר שאם ראוהו חי מבערב, אף על פי שלמחר מצאו מת – טהור, מפני שזה ספק רשות הרבים (תוספתא שם); אבל ברשות היחיד אף כשראוהו חי מבערב - טמא (תוס' הרא"ש נדה ד א ד"ה כי).

ויש סוברים שכל שראוהו חי מבערב אף ברשות היחיד טהור, ומעמידים אותו בחזקת חי (תוס' נדה ד א ד"ה כי). אבל אם לא ראוהו חי מבערב, אינו עומד בחזקת חי, ולכן לדעת חכמים טמא ודאי, שכל הטומאות כשעת מציאתן, ואינו דומה לאשה שראתה דם שאינה טמאה למפרע (ראה לעיל: ברואה דם נדה), לפי שיש לה חזקת טהרה (רמב"ן נדה ב א, ורשב"א שם ב).

טומאת שרץ

שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע את כל הטהרות שנעשו באותו מבוי, עד שיאמר בדקתי את המבוי ולא היה בו שרץ. וקודם לאותו היום שבדק אינו מטמא, אבל עד אותו יום מטמא (נדה נו א, ורש"י שם, ושם ג א ד"ה עד; רמב"ם אבות הטומאות יח ד).

ואף לדעת שמאי הסובר באשה שראתה דם שדיה שעתה ואינה מטמאה למפרע, לפי שמעמידים אותה על חזקתה (ראה לעיל: ברואה דם נדה), במבוי אין מעמידים על החזקה, שכיון שיש במבוי שרצים מהמבוי ושרצים שבאים ממקום אחר, יש כאן שתי ריעותות (נדה ג א).

וכתבו הראשונים שהשרץ מטמא למפרע לפי שהמבוי רשות היחיד הוא (מאירי נדה נו א; רבי עובדיה מברטנורא נדה ז ב).

מצא קבר

קבר הנמצא, מטמא למפרע כל טהרות שעברו על אותו מקום מעולם, שאילו מזמן קרוב היה נעשה היה אדם זוכרו; אבל אם אמר אחד ברי לי שלא היה קודם לעשרים שנה, אינו טמא אלא משעת מציאה ואילך.

ואינו מטמא למפרע עד שעת בדיקה כמו בשרץ שנמצא במבוי (ראה לעיל: טומאת שרץ), לפי שהשרץ כשנופל אין לו קול כמו קבורת מת (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ד ט ופירוש זר זהב; רמב"ם טומאת מת ח ח וכסף משנה).

הערות שוליים