מיקרופדיה תלמודית:יאוש שלא מדעת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ממון שהוא אבוד מבעליו ואין הוא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש ממנו, אם דנים בו כאילו נתייאש ממנו כבר עכשיו

גדרו ודיניו

הדין וגדרו

יאוש שלא מדעת, כגון אבידה שאין הבעלים יודע בה שנפלה ממנו, ואין בה סימן, שנמצא שכשידע שנפלה יתייאש ממנה, נחלקו בו אמוראים:

  • רבא אמר הרי זה יאוש, שכיון שכשידע שנפלה יתייאש, מעכשיו חשוב יאוש (בבא מציעא כא ב), שהרי נפלה, וכשיוודע לו שוב אין דעתו עליה (רש"י שם ד"ה מהשתא). ונראה מדברי ראשונים שדוקא אם עתיד להתייאש לאחר זמן חשוב יאוש לדעת רבא, אבל אם הדבר עומד שלעולם לא יוודע לו שנאבדה ממנו, אף לדעת רבא אינו יאוש (ראה תוספות בבא מציעא כו ב ד"ה שנפל, ותוספות הרא"ש ד"ה נקיטא), אף שאילו ידע שנאבדה היה מתייאש (קהלות יעקב [קניבסקי] בבא מציעא סוף סי' כג). וכתבו אחרונים שאף אם בסוף לא נתייאש בפועל, כגון שמת קודם שנודע לו, כיון שמתחילה היה עומד לכך שיתייאש לאחר זמן, חשוב יאוש (גדולי שמואל בבא מציעא כא ב, וראה ברכת שמואל שם כא א).
  • ואביי אמר יאוש שלא מדעת אינו יאוש, שהרי אינו יודע שנפל ממנו (גמרא שם). יש שכתבו בדעת ראשונים שאם הדבר ברור לגמרי שיתייאש כשידע, הרי זה יאוש אף לדעת אביי, וכגון באבידה האבודה ממנו ומכל אדם - לסוברים שההיתר לזכות בה הוא משום יאוש הבעלים (ראה ערך אבדה) - שמותרת אף לפני שנודע לבעלים שנאבדה (ראה ערך הנ"ל), שהדבר ברור שיתייאש כשיידע, ודוקא באבידה שאין בה סימן וכיוצא אינו יאוש, לדעת אביי, לפי שאין הדבר ברור לגמרי שיתייאש כשיידע (נחלת דוד שם כב א ד"ה שוב, בדעת ריטב"א שם כב א ד"ה אייתי; ברכת שמואל שם כב סוף סק"ג ואילך); ויש חולקים וסוברים שכיון שאבידה האבודה ממנו ומכל אדם מטעם יאוש היא שמותרת, לדעתם, לא הותרה למוצא לזכות בה - לדעת אביי - אלא אם כן ידעו בה הבעלים ונתייאשו (ראה מגיד משנה גזלה ואבדה ו א, בדעת הרמב"ם שם, וראה נחלת דוד שם ד"ה והרמב"ם בדעתו).

להלכה

הלכה כאביי (בבא מציעא כב ב; רמב"ם גזלה ואבדה יד ה, וראה טוש"ע חו"מ רסב ג), וזו היא אחת משש ההלכות שנחלקו בהן אביי ורבא, שנפסקה בהן הלכה כאביי (גמרא שם: והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם, וראה ערך הלכה). לפיכך אם נפל ממנו דינר ועדיין הוא אומר שמא נתתיו לפלוני, או שמא בארון הוא מונח, או שמא טעיתי בחשבון, וכיוצא בדברים אלו - שיודע שנחסר לו הדינר, אלא שאינו יודע שנאבד (ט"ז שם ו) - חייב המוצאו להחזירו, שיאוש שלא מדעת אינו יאוש (רמב"ם גזלה ואבדה יד ה).

בדבר שיש בו סימן

יאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן, אף לדעת רבא אינו יאוש, כיון שכשיוודע למאבד שנפל ממנו מן הסתם לא יתייאש, אלא יאמר סימן יש לי בו, אתן הסימן ואטלנו, ואף שלאחר שמצאו המוצא שמענו את המאבד שמתייאש, אינו יאוש בתחילה (בבא מציעא כא ב), שכיון שאינו עומד להתייאש ממנו, אינו יאוש אלא משעה שנתייאש בפועל (רמב"ן ור"ן שם, וכעין זה ברש"י שם), ואף שעתה מתייאש, מקרה בלבד הוא, ומתחילה לא היה עומד לכך (תוספות שם ד"ה דלכי, וראה שם כב א תוספות ד"ה אם), ואסור לו למוצא ליטלו לעצמו, כיון שבא לידו קודם היאוש (גמרא שם. וראה ערך יאוש: בממון שבידי אחרים).

בא ממון לידיו ולא ידע שנתייאשו הבעלים

נתייאש הבעלים אלא שלא נודע הדבר בשעה שבא הממון ליד המוצא, הרי זה יאוש מדעת, והמחזיק זוכה בממון לדברי הכל (ב"ח חו"מ רסב ג, והגר"א שם סק"ב בביאור טוש"ע שם ב, וראה בית מאיר אבן העזר כח); ויש שכתבו בדעת ראשונים שכל שבאה האבידה למוצא בשעה שלא היה ידוע לו שכבר נתייאש הבעלים, אף שאחר כך נודע שכבר נתייאש קודם לכן, הרי זה כיאוש שלא מדעת, שאינו יאוש להלכה (הגהת רבי ברוך פרענקיל על הבית מאיר שם, בדעת הראב"ד בשיטה מקובצת בבא מציעא כב ב).

בקטן

קטן, שאין יאושו יאוש (ראה ערך יאוש: גדרו; קטנים), כתבו ראשונים שאם אבד ממנו דבר באופן שגדול היה מתייאש ממנו, הרי זה בכלל יאוש שלא מדעת, שכיון שכשיגדל יתייאש, חשוב - לדעת רבא - יאוש מעכשיו (תוספות בבא מציעא כב ב ד"ה דלאו, על פי גמרא שם).

כשלא נתברר לו של מי האבידה

מצא אבידה שיש בה משום יאוש שלא מדעת, שלדעת אביי חייב להחזירה (ראה לעיל: הדין וגדרו), יש שכתבו בדעת ראשונים שכל זמן שלא נתברר לו של מי היא, זכה בה ויכול לעשות בה מה שירצה, כיון שאינו יודע למי להחזירה, ולא אמרו שיאוש שלא מדעת אינו יאוש אלא לענין שאם נתברר לו של מי היא שצריך להחזירה (ש"ך חו"מ רס ס"ק כו, בדעת רמב"ם גזלה ואבדה טו א (וה"ו), ושו"ע שם ט).

ורבים מן הראשונים והאחרונים חולקים, וסוברים שתהא מונחת עד שיבא אליהו (רש"י בבא מציעא לז ב ד"ה ואם; ראב"ד בהשגות שם, וראה מגיד משנה שם; סמ"ג עשין עד; טור שם[2]), ואינו רשאי להשתמש בה (ראה אחרונים הנ"ל שכן כתבו אף בדעת הרמב"ם).

בגניבה וגזילה

יאוש שלא מדעת בגניבה וגזילה, דינו כמו באבידה, ולכן גנב שנתן את הגניבה לאחר, ועדיין לא נודע לבעלים שנגנבה ממנו - לדעת רבא קנאה, שכיון שסתמו שיתייאש כשיידע, לסוברים בכל גניבה שמן הסתם הבעלים מתייאש ממנה (ראה ערך יאוש: בגזילה וגניבה, שלרוב ראשונים הלכה כן[3]), חשוב יאוש; ולדעת אביי לא קנאה (בבא מציעא כב א, ותוספות והגהות אשרי ומאירי שם).

עניינים נוספים שנחלקו בהם אביי ורבא

כשם שנחלקו אביי ורבא ביאוש שלא מדעת באבידה וכיוצא (ראה לעיל: הדין וגדרו), כך נחלקו בעניינים אחרים התלויים ברצון האדם ודעתו, כגון בשליחות להפרשת תרומה ובהכשר (ראה ערכו) אוכלים לקבלת טומאה, שלדעת אביי אף שאילו היה יודע היה מתרצה, מסברא אין דנים אותו כאילו כבר נתרצה עכשיו, ולדעת רבא מסברא היה לנו לדון אותו כאילו כבר נתרצה בתחילה, אלא שלמדים מן המקראות שאינו כן, אלא צריך שיידע ויתרצה בפועל (ראה בבא מציעא כב א, וראה להלן), ובראשונים ובאחרונים מצינו שתלו דינים נוספים במחלוקת זו (ראה להלן. וראה דורש לציון יג, ושו"ת בית יצחק יו"ד ב קסז ס"ק ח וט, ועונג יום טוב לא).

בהפרשת תרומה

בהפרשת תרומה כיצד, התורם שלא מדעת, כגון שירד לתוך שדה חברו וליקט - לצורך בעל הבית (רש"י בבא מציעא כב א ד"ה וליקט[4]) - ותרם שלא ברשות, אם אינו חושש משום גזל במה שתרם שלא ברשות, כגון שהלך בעל הבית ומצאו, וגילה דעתו שמרוצה הוא במה שתרם זה - תרומתו תרומה (ראה תוספתא תרומות א, וברייתא בגמרא בבא מציעא כב א, וקידושין נב ב. וראה ערך גלוי דעת: בתורת קיום, אופן גילוי הדעת), אף שתרם מן הפירות היפים (ראה ברייתא וגמרא בבא מציעא שם, ותוספות שם ד"ה ואם).

לדעת אביי אין הדברים אמורים אלא כשעשאו שליח ולא אמר לו מאילו פירות יתרום, והלך השליח ותרם מן היפים, אבל אם לא עשאו שליח אין תרומתו תרומה, לפי שבשעה שתרם זה לא ידע בעל הבית בדבר, והרי זה כיאוש שלא מדעת שאינו יאוש לדעת אביי, ולדעת רבא תרומתו תרומה, כדרך שהוא סובר באבידה שיאוש שלא מדעת חשוב יאוש (גמרא בבא מציעא שם), שכיון שכשנודע לו מרוצה הוא בהפרשתו של זה, אנו אומרים שאף מתחילה מרוצה היה בכך (רש"י שם).

מסקנת התלמוד - לפי גירסא אחת[5] - שאף לדעת רבא שבאבידה יאוש שלא מדעת חשוב הוא יאוש, התורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה אלא כשעשאו שליח, שבהפרשת תרומה נאמר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם (במדבר יח כח. רש"י בבא מציעא שם ד"ה אתם) - ושליח שתרם שתרומתו תרומה למדים מהריבוי: "גם אתם", שבא לרבות שלוחכם (ראה קידושין מא ב. וראה ערך שליחות. רש"י בבא מציעא שם) - ודרשו: מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם (גמרא בבא מציעא שם), ולמדים ממקרא זה שצריך שהבעלים ימנה אותו שליח (רש"י שם).

ויש גורסים שלדעת רבא אף כשלא עשאו שליח תרומתו תרומה, משום שיאוש שלא מדעת חשוב יאוש (ראה כסף משנה תרומות ד ג, והגהות הגר"א בבא מציעא שם, ובהגר"א בשו"ע יו"ד שלא ס"ק עו, לגירסתו בגמרא שם [שהובאה בתוספות שם, וכתבו שאינה נכונה], וראה רש"ש שם).

להלכה

להלכה יש מן הראשונים שכתבו בסתם בתורם שלא מדעת בעל הבית - אף כשלא עשאו שליח (כסף משנה תרומות ד ג, ובית יוסף יו"ד שלא, והגר"א ושם בדעת הרמב"ם שם) - שאם גילה בעל הבית דעתו אחר כך שמרוצה הוא בכך, תרומתו תרומה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין קלד; טוש"ע יו"ד שלא לא), אף שלהלכה יאוש שלא מדעת אינו יאוש (ראה לעיל), וכתבו אחרונים שלדעה זו אף שאמרו שלדעת אביי אין תרומתו תרומה אלא בשעשאו שליח (ראה לעיל מגמרא בבא מציעא כב א), הדבר תלוי במחלוקת הסוגיות (כסף משנה ובית יוסף והגר"א הנ"ל, שהגמרא בקידושין נב ב חולקת, ושכן דעת אמימר בגמרא בבא מציעא שם), ולהלכה אף שלא עשאו שליח תרומתו תרומה, שכיון שהוא דבר של מצוה, מועיל גילוי דעתו אחר כך שדנים אותו שכן היתה דעתו מתחילה, והרי זה כאילו עשאו שליח, ואינו כיאוש שלא מדעת שאינו יאוש (בית יוסף שם, והגר"א שם ושם, וט"ז שם, בדעת הרמב"ם).

בהכשר טומאה

בהכשר כיצד, המעלה פירותיו לגג וירד עליהם הטל - שאם בעוד הטל עליהם שמח בטל זה, הרי זה ב"כי יתן" (ויקרא יא לח), והוכשרו לקבל טומאה מעתה ועד עולם (ראה ברייתא בגמרא בבא מציעא כב א ורש"י, וראה ערך הכשר) - אם נגבו, אף שמרוצה עכשיו בטל שירד עליהם, אינם ב"כי יתן", ולא הוכשרו לקבל טומאה (ברייתא שם ורש"י, וראה תוספתא מכשירין ריש ג), שאף שמסברא היה לנו לומר שלדעת רבא שיאוש שלא מדעת חשוב יאוש, יוכשרו לקבל טומאה, שכיון שנתגלה הדבר שעתה מרוצה הוא בטל שירד עליהם, אף מתחילה מרוצה היה בכך, למדים מהאמור בהכשר: כי יתן, ואנו קוראים: כי יותן, מה "יתן" לדעת, אף "יותן" - מעצמו - לדעת (גמרא שם ב), שידע בנתינה והוכשר בעיניו, וצריך שיידע בזמן שהטל עליו, שעדיין הוא בנתינתו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה לדעת).

בדבר מצוה

בטעם שמותר לו לאדם ליטול אתרוג של חברו שלא מדעתו, או לישב בסוכתו שלא מדעתו (ראה ערך מצוות), אף לסוברים שלהלכה שיאוש שלא מדעת אינו יאוש אסור לו לאדם לאכול מאכל של חברו שלא בידיעתו גם כשהדבר ברור שיתרצה כשיידע (ראה לעיל בסמוך), כתבו אחרונים שכל שהוא דבר מצוה, מן הסתם אף מתחילה מרוצה היה בכך, ולכן אינו בכלל יאוש שלא מדעת שאינו יאוש, כדרך שמצינו בתורם שלא מדעת הבעלים וגילה הבעלים דעתו שמרוצה הוא בכך, שתרומתו תרומה, לסוברים כן (ראה לעיל: להלכה, מבית יוסף והגר"א בדעת הרמב"ם. קצות החושן רסב סק"א). וכתבו אחרונים שאף ביום ראשון של סוכות, שאין אדם יוצא אלא באתרוג שלו (ראה ערך נטילת לולב), יכול ליטול אתרוג של חברו שלא מדעתו אם הדבר ברור שהוא יתרצה להקנותו לו (ראה מגן אברהם תרנח סק"ג).

באבידה

המוצא אבידה שאין בה סימן, והגביה אותה קודם שנודע לבעלים שנאבדה ממנו, שלהלכה שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, אסור לו ליטלה לעצמו (ראה לעיל: גדרו ודיניו; להלכה), חייב להחזירה לבעליה אף לאחר שנודע לו שנאבדה ושנתייאש כשנודע לו (תוספות בבא מציעא כב א ד"ה שטף, ושם כב ב סוף ד"ה איסורא; ריטב"א (החדש) שם כא ב; טוש"ע חו"מ רסב ג), שכל אבידה שבאה לידי המוצאה לפני יאוש, אף שנתייאש הבעלים ממנה אחר כך, חייב להחזירה (ראה ערך יאוש: בממון שבידי אחרים. ריטב"א (החדש) שם).

בדבר שעשוי להרגיש בנפילתו

המוצא חפץ שאין בו סימן לא בגופו ולא במקומו, כגון שניכר הדבר שלא הונח שם בכוונה, אלא בא לשם דרך נפילה (ראה ערך סימנים), אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגיש בנפילתו, או מחמת כבדו או מחמת חשיבותו שתמיד היה ממשמש בו, הרי הוא של מוצאו, שכיון שאין בו סימן, נתייאש ממנו מיד שנודע לו שנפל ממנו, ונמצא שהגיע לידי המוצא לאחר יאוש (טוש"ע חו"מ רסב ג, על פי גמרא שלהלן. וראה להלן); ואם הוא דבר שאין לתלות שבעליו הרגיש בנפילתו, צריך המוצא להחזירו אף שנתייאש הבעלים אחר כך (טוש"ע שם), שכל דבר שיש להסתפק בו אם ידע הבעלים בנפילתו או לא, אסור למוצאו ליטלו לעצמו מספק (מגיד משנה גזלה ואבדה יד ה, וראה שם טו א), להלכה שיאוש שלא מדעת אינו יאוש (ראה לעיל: גדרו ודיניו; להלכה, ראה בית יוסף שם; סמ"ע שם סק"ט).

בדבר חשוב

מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו (משנה בבא מציעא כא א; רמב"ם גזלה ואבדה טז ב; טוש"ע חו"מ רסב ו), שאדם-עשוי-למשמש-בכיסו (ראה ערכו) בכל שעה ושעה (גמרא שם ב; טור שם), וקודם שמצאו זה כבר נודע לבעלים שנפלו ממנו, ונתייאש (רש"י שם ד"ה עשוי, וכעין זה בטוש"ע שם. וראה בערך אדם עשוי למשמש בכיסו, פרטי דין זה). וכן המוצא לשונות של ארגמן הרי אלו שלו (משנה שם; רמב"ם שם טו ח; טוש"ע שם), שמפני חשיבותם אדם ממשמש בהם בכל שעה ושעה (גמרא שם ב; טור שם).

ראה סלע שנפלה משנים, חייב להחזירה (גמרא שם כו ב; רמב"ם שם יד ח; טוש"ע שם ד), לזה שנפלה ממנו (טוש"ע שם), לפי שהוא אינו מתייאש, שהוא אומר שכיון שלא היה אתו אדם אחר מלבד זה שעמו, ודאי מצאה הוא, ויוכל לתבוע ממנו שיחזירנה לו (גמרא שם. וראה ריטב"א (החדש) שם), ואף שלבסוף כשתובע אותו ואינו מחזירה לו הוא מתייאש, לא קנאה המוצאה, כיון שבאה לידו קודם יאוש (ריטב"א (החדש) שם), ואם אינו יודע ממי משניהם נפלה, תהא מונחת בידו עד שיבוא אליהו (ראה ערך יהא מונח עד שיבוא אליהו. טוש"ע שם).

בדבר כבד

המוצא עגולי דבילה וככרות של נחתום, מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר - שכל אלו אין בהם סימן - הרי אלו שלו (משנה בבא מציעא כא א; רמב"ם גזלה ואבדה טו ח; טוש"ע חו"מ רסב ו), שמפני כבדם מרגיש הבעלים בנפילתם, וודאי כבר נודע לו שנפלו, ונתייאש קודם שמצאם זה (גמרא שם ב ורש"י, בעגולי דבילה וככרות[6]).

המוצא גיזי צמר ואניצי פשתן שאין בהם סימן, הרי אלו שלו (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמחמת כבדם מיד מכיר הבעלים בנפילתם ומתייאש (רמב"ן ורא"ש וריטב"א ומאירי ור"ן שם; טור שם; תוספות יום טוב שם ב א).

פירות מפוזרים דרך נפילה

מצא פירות מפוזרים דרך נפילה, יש מהראשונים שכתבו שהרי אלו שלו (רמב"ם גזלה ואבדה טו ח; רמב"ן בבא מציעא כא א, בדעת הרי"ף; שו"ע חו"מ רסב ז), שכיון שהם חשובים וכבדים מיד מרגיש המאבד בנפילתם ומתייאש (רמב"ן שם; כסף משנה שם בדעת הרמב"ם; הגר"א שם ס"ק ז).

ויש סוברים שאין לנו לתלות שיודע בנפילתם, ואין המוצאם יכול לזכות בהם (טור שם; מאירי בבא מציעא ריש פרק ב).

דבר שיש בו סימן במקום שרבים מצויים

מצא דבר שיש בו סימן במקום שרבים מצויים בו - שאם נודע הדבר לבעלים מתייאש הוא ממנו אם רוב העיר גויים, או שמתייאש אף אם רובם ישראל, שחושש הוא שמא ימצאנו אדם שאינו הגון ולא יחזירנו לו (ראה ברייתא בגמרא בבא מציעא כד א, ותוספות ד"ה אפילו, וראה ערך יאוש: באבידה, ושם כמי ההלכה) - ואין הבעלים יודע שנפל ממנו - לדעת רבא הרי זה שלו, לפי שזה יאוש שלא מדעת הוא (גמרא שם כא ב, ותוספות ד"ה ת"ש, ורשב"א וריטב"א (החדש) שם), שכשיידע שנפל יתייאש, כדין אבידה שאין בה סימן (רשב"א וריטב"א (החדש) שם; מהרש"א שם), והדברים אמורים דוקא באופן שכשיוודע לו שנפל יוכל לשער מקום הנפילה, אבל אם לא יידע היכן נפל, אינו עומד להתייאש (נחלת דוד שם על תוספות הנ"ל).

אבידה שניכר שהונחה מדעת

אבידה שמצאה באופן שניכר שהונחה שם מדעת, אם הוא מקום שאינו משתמר כלל, ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום, יש פוסקים שהיא של מוצאה (רמ"א בשו"ע חו"מ רס י), וכתבו אחרונים שהדברים אמורים דוקא בכריכות קטנות של שבלים וכיוצא בהן, שמתחילה הניחן בעליהם שם להקל ממשאו ושכחן, שמן הסתם מיד נתייאש מהן קודם שמצאן זה (ש"ך שם ס"ק לא); ויש סוברים שכל שיש לתלות שהוא בדרך הינוח, הרי זה יאוש מדעת (ראה מהרש"א בבא מציעא כא ב ד"ה והא, ונתיבות המשפט שם ס"ק טו בדעתו והסכים עמו[7]).

הערות שוליים

  1. כא, טורים רמא-רסז.
  2. ואף בדעת הרמב"ם מפרשים הרבה אחרונים בענין אחר, ראה רדב"ז שם, ודרישה סוף סי' רס, וסמ"ע שם ס"ק מב, וב"ח וט"ז שם.
  3. וראה שם שלהלכה אף לדעה זו אם הבעלים צווח שאינו מתייאש, אינו יאוש.
  4. וברמב"ם תרומות ד ג משמע שמדובר במלקט לצורך עצמו, וראה ט"ז יו"ד שלא ס"ק טו, וקצות החושן רסב א, ועונג יום טוב כט וקח ד"ה ולפי, ודברי חיים אבידה ג.
  5. ראה גמרא לפנינו שם: הכי נמי מסתברא וכו', וראה כסף משנה תרומות ד ג, והגהות הגר"א בבא מציעא שם, ובהגר"א בשו"ע יו"ד שלא ס"ק עו, וראה שם ושם, ובריטב"א (החדש) שם גירסאות אחרות.
  6. וראה רמב"ן ור"ן וריטב"א שם שהדברים אמורים אף בשאר המנויים במשנה, וראה מאירי במשנה שם.
  7. וראה דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר בבא מציעא שם שתמה על המהרש"א.