מיקרופדיה תלמודית:יעלה ויבא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הזכרת החג או ראש חודש, בתפלת שמונה עשרה ובברכת המזון.

הזכרתו בתפילה

הזכרת החג ביום-טוב (ראה ערכו) או חול-המועד (ראה ערכו) והזכרת ראש-חדש (ראה ערכו) בתפילה, נקראת בתלמוד בשם אמירת "מעין המאורע" (שבת כד א; עירובין מ ב; ביצה יז א; ועוד). בראשונים ופוסקים נקראת הזכרה זו בשם "יעלה ויבוא" (תוספות ברכות כו א ד"ה טעה; רא"ש שם ד א; ועוד), על שם נוסח ההזכרה, המתחיל: אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא וגו' (ראה מחזור ויטרי (הורוויץ) צג).

יום טוב

ביום טוב, בתפילות ערבית ושחרית ומנחה, נוסח זה הוא חלק מהברכה האמצעית הנקראת קדושת היום (רמב"ם תפלה ב ה; טוש"ע או"ח תפז א), שאחרי הנוסח של אתה בחרתנו וגו' את יום חג פלוני הזה וגו', מוסיף את הנוסח של יעלה ויבוא (מחזור ויטרי (הורוויץ) שמז; טוש"ע שם).

ראש חודש וחול המועד

ובראש חודש וחול המועד, היכן אומרה בערבית שחרית ומנחה, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאומרה בברכת העבודה (ראה ערכו. תנא קמא בתוספתא ברכות (ליברמן) ג י; תני רב הושעיא בשבת כד א; תנא קמא בעירובין מ ב, וביצה יז א), משום שהוא תפילה ותחנונים (תוספות שבת כד א ד"ה בבונה; מרדכי שם רעז) לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים, להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום (רש"י שם ד"ה ואומר)[2], וכן הלכה (רב הונא בביצה שם; רמב"ם שם י; טוש"ע או"ח תכב א, ושם תצ ב).
  • יש אומרים שאומרים אותה בברכת ההודאה (ראה ערכו. רבי ליעזר בתוספתא שם, ועירובין וביצה שם), כמו שאומר על הנסים בחנוכה ופורים (כן משמע מרש"י ביצה שם ד"ה בהודאה).
  • ויש אומרים שבשבת מתחיל בשל שבת, ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע (רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא בגמ' שם ושם), שכולל את הזכרת ראש חודש וחול המועד בברכה האמצעית, ובעבודה אינו מזכיר כלום (רש"י עירובין שם ד"ה קדושת היום).

מקרא קודש

בנוסח ההזכרה ביום טוב ביעלה ויבוא, נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שמזכירים אף "מקרא קדש", ואומרים "את יום טוב מקרא קדש הזה את יום חג פלוני הזה" (סופרים יט ג,ה; טור או"ח תקפב, בשמו; רמב"ם, סדר התפילות, ברכת אמצעית של יום טוב, בנוסחאות מדויקות), או "את יום חג פלוני הזה את יום טוב מקרא קדש הזה" (טור שם, שכן המנהג בספרד; שו"ע או"ח תצ ג, שכן נוהגים), והטעם שמזכירים "מקרא קדש" יותר משאר הלכות יום טוב, לפי ש"מקרא קדש" מורה שצריך להזכיר יום טוב בתפילה, שענינו מצוה לקדש היום בתפילה (בית יוסף או"ח תפז א, על פי רמב"ן עה"ת ויקרא כג ב), ועוד שמזכירים בתפילה את מה שנזכר בתורה לענין יום טוב, ואין מזכירים את איסור המלאכה, משום שאף הוא נכלל ב"מקרא קדש", שבכלל קדושת היום אף איסור מלאכה (בית יוסף שם).
  • ויש סוברים שאין אומרים "יום טוב מקרא קדש הזה" (טור או"ח תצ ותקפב, שכן המנהג באשכנז, והסכים עם זה; רמ"א או"ח תצ ג, שכן המנהג), שמה לו להזכיר "מקרא קדש" יותר מאיסור עשיית מלאכה ושאר הלכות יום טוב, וכיון שאומר "את יום חג פלוני", הכל בכלל (טור שם).

בנוסח ההזכרה בחול המועד, לדעה השניה אין אומרים "יום מקרא קדש הזה" (טור שם ושם, שכן המנהג באשכנז, והסכים עם זה; רמ"א שם, שכן המנהג), ולדעה הראשונה, נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שאומר: "ביום מקרא קודש הזה ביום מועד חג פלוני הזה" (רמב"ם שם, נוסח ברכות התפילה, בנוסחאות מדויקות), שעל עיקר הנס יש לומר זאת, שזה מכללו גם יש בו קדושה אף על פי שאינה כקדושת יום טוב, שגם הוא אסור בעשיית מלאכה (ראה ערך חול המועד: שמו ומהותו, ושם: איסור מלאכה. רי"ץ גיאת, חול המועד, עמ' קעב, במהדורת יצחק ירנן, בשם רב האי).
  • ויש סוברים שאין אומרים בחול המועד מקרא קודש, אלא אומר: "ביום חג פלוני הזה" (רי"ץ גיאת שם, בשם רב האי, שכתב בשם יש מדקדקים, ודחה, ובשם רב עמרם; טור שם, בשם רב האי; תשב"ץ ב רו), לפי שלדעת רוב הראשונים, שאיסור מלאכה בחול המועד אינו אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל: שם), אין חול המועד מקרא קודש מן התורה (תשב"ץ שם), ועוד שכיון שיש שאף ביום טוב אין אומרים מקרא קודש, אין ראוי לאומרו בחול המועד בכל מקום (ב"ח שם, לדעה זו).

בתפילת ראש חודש הכל מודים שאומר: "ביום ראש החודש הזה" (רמב"ם שם)[3].

הזכרת שבת

בשבת שחל בו ראש חודש או חול המועד, שאומר יעלה ויבוא בברכת העבודה (ראה לעיל), אין מזכירים של שבת ביעלה ויבוא (סדור רש"י תקלו, בשם תשובות הגאונים; שבלי הלקט קעח, בשם רבנו תם ושו"ת לגאון; אור זרוע ב תנח; מרדכי שבת רפא; רשב"א שם כד ב; רא"ש שם ב טז; טוש"ע או"ח תכה א), וכדרך שאמרו בברכת הפטרה (ראה ערכו) בראש חודש שחל בשבת, שאינו מזכיר בה של ראש חודש, שאלמלא שבת אין נביא - הפטרה - בראש חודש (שבת כד א), ואף כאן אם אין ראש חודש אין הזכרת שבת בברכת העבודה (אור זרוע שם; מרדכי שם), וכן ברכה-מעין-שבע (ראה ערכו) שביום טוב שחל בשבת אינו מזכיר בה של יום טוב (סידור רש"י תקלה), או שהטעם הוא לפי שכבר סיים ברכת שבת בקדושת היום שבאמצע, ולא מצינו הזכרה אחר החתימה (רשב"א שם; רא"ש שם).

ומכל מקום, ביום טוב שחל בשבת, שאומר בו יעלה ויבוא בקדושת היום (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכיון שמזכיר של שבת בקדושת היום, מזכירה אף ביעלה ויבוא (שו"ת מהרי"ל ג, שיש שכתב כן, ושכן משמע מהמרדכי והרא"ש שם; דרכי משה או"ח תפז סק"א, ורמ"א שם ג).
  • ויש אומרים שאף כאן אין להזכיר של שבת ביעלה ויבוא (מהרי"ל בשו"ת שם ובמנהגים, תפלת יום טוב אות ג; ים של שלמה ביצה ב יג; לבוש שם א; ב"ח שם), שאין הזכרת יעלה ויבוא שייכת לענין שבת בשום מקום (שו"ת מהרי"ל שם, בשם תשובת רבנו תם ובדעת רש"י), וכן המנהג (ערוך השלחן שם ו; משנה ברורה שם ס"ק טו)[4].

עניית אמן

סיום הנוסח של יעלה ויבוא: זכרנו ה' אלהינו בו לטובה ופקדנו בו לברכה והושיענו בו לחיים, הוא בקשה מאת ה' שיהיה אותו זכרון ששאל לטובה ולברכה ולחיים טובים (אבודרהם, סדר תפלות הפסח), ולכן נהגו - הקהל, בשעת חזרת-הש"ץ (ראה ערכו) - להפסיק ביניהם ולענות אמן (שיירי כנסת הגדולה או"ח תכב, הגהות טור א; אליה רבה שם סק"א, בשמו)[5].

הכרזה לפני התפילה

בליל ראש חודש, לפני תפילת שמונה-עשרה (ראה ערכו), נהגו שהשמש מזכיר לציבור ואומר בקול רם: "יעלה ויבוא" (מהרי"ל, הלכות ראש חודש ג), כדי שלא ישכח הציבור לאומרו (ראבי"ה תענית תתמד), ואין זה הפסק בין גאולה לתפילה (ראה ערך ברכות קריאת שמע: ברכת גאולה בערבית), כיון שהוא לצורך התפילה (שו"ת הרשב"א א רצג; שו"ע או"ח רלו ב)[6].

טעה ולא הזכיר בתפילה

בתפילות שאמרו בהן להזכיר יעלה ויבוא בעבודה (ראה לעיל: הזכרתו בתפלה), אם לא הזכיר, מחזירים אותו (שבת כד א, ועירובין מ ב, וביצה יז א), שהרי זה כאילו לא התפלל כלל (רא"ה ברכות כט ב; רבנו יונה שם כו ב). ולפיכך, טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה, חוזר לעבודה, נזכר כשהוא בהודאה חוזר לעבודה, נזכר בשים שלום חוזר לעבודה, ואם סיים - חוזר לראש (ברכות כט ב; רמב"ם תפלה י י), היינו לראש התפילה (רבנו יהונתן שם; רא"ה שם) מה' שפתי תפתח (ר"י מלוניל שם)[7].

סיים תפילתו

סיים תפילתו, שאמרו בו שחוזר לראש, פירשו בו שהוא כשעקר רגליו - בשלש פסיעות שפוסע לאחוריו (מאירי שם) - אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה (גמ' שם), ונחלקו לשונות התלמוד:

  • ללשון הראשונה לא אמרו שאם עקר רגליו חוזר לראש, אלא כשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו - כגון אלהי נצור וגו' (רש"י שם ד"ה תחנונים; תוספות שם ד"ה איכא) - אבל אם רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אפילו עקר רגליו - חוזר לעבודה (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם, ללשון הראשונה).
  • וללשון השניה לא אמרו שאם לא עקר רגליו חוזר לעבודה, אלא כשרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו - חוזר לראש (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם, ללשון השנייה), שסיום תפילתו הרי הוא כעקירה (רש"י שם ד"ה אבל), וכן הלכה, ואינו חוזר לראש, אלא אם רגיל לומר תחנונים, וגם לא עקר רגליו (רי"ף שם; ראבי"ה ברכות פה, בשם הגאונים; רא"ש שם ד טז; טוש"ע או"ח תכב א), ואפילו כבר אמר יהיו לרצון אמרי פי וגו' (ראה ערך תפלה) חשוב כלא סיים תפילתו; ואף אם רגיל לומר תחנונים, לא אמרו שחוזר לעבודה אלא כשלא סיימם, שהרי זה כלא סיים תפילתו (רא"ה שם), אבל אם כבר סיימם - חוזר לראש (מאירי שם), שכל שהסיח דעתו מלהתפלל, הרי זה כעקר רגליו (מגן אברהם שם סק"ב, על פי ירושלמי ברכות ה ג), אף על פי שלא אמר עושה שלום במרומיו וגו' (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ב)[8].

נזכר בין עבודה להודאה

נזכר קודם שסיים תפילתו, שאמרו בו שחוזר לעבודה (ראה לעיל) נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים אף בנזכר לאחר שגמר ברכת עבודה, קודם שהתחיל מודים, ומיד שגמר ברכת עבודה דינו כטועה, אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה (רבנו יונה שם; רא"ש שפ ד יז, בשמו).
  • ויש סוברים שאם נזכר קודם שהתחיל מודים, אומר יעלה ויבוא במקום שנזכר (ראבי"ה תענית תתמו; מרדכי תענית תריד, וטור או"ח קיד, בשמו), ונכללת ומצורפת לברכת המחזיר שכינתו לציון (לבוש או"ח קיד ו), ואחר כך יאמר מודים (משנה ברורה תכב סק"ה), וכן הלכה (טוש"ע שם א).

ואם לא סיים את הברכה, אלא אמר ברוך אתה ה', נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שיסיים "למדני חקיך" - שיהא נראה כקורא פסוק: ברוך אתה ה' למדני חקיך (תהלים קיט יב), ולא יהא מוציא שם שמים לבטלה (ראה ערך ברכה שאינה צריכה) - ויאמר יעלה ויבוא וגו' ותחזינה עינינו וגו' (שלמי חגיגה, דיני יעלה ויבוא, על פי ריטב"א תענית ג ב; שערי תשובה שם סק"ד; משנה ברורה שם סק"ה).
  • ויש אומרים שאם אמר ברוך אתה ה', יסיים הברכה, ויאמר יעלה ויבוא קודם שיתחיל מודים (מאמר מרדכי שם סק"ד, על פי אליה רבה רצד סק"ח).

בספק

בכל מקום שאמרו שהוא חוזר לעבודה, או חוזר לראש (ראה לעיל), כשנסתפק לו אם הזכיר, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שמחזירים אותו (ירושלמי ברכות ה ג; רוקח רל; רשב"א ברכות כט בג), וכפי הדין בהזכרת ושאלת גשמים (ראה ערך גבורות וערך שאלה), שאם התפלל ואינו יודע מה הזכיר, כל שלשים יום חזקה (ראה ערכו) מה שהוא למוד הזכיר (ירושלמי תענית א א), היינו שלא אמר אלא כמו שהוא למוד עד עתה, ושהוא הדין לכל הדברים שצריך להזכיר (תוספות ברכות יב ב ד"ה והלכתא; הגהות מימוניות תפלה י ח), וכן הלכה (לבוש שם א; מגן אברהם שם סק"ד; אליה רבה שם סק"ו; באור הגר"א שם)[9].
  • ויש אומרים שאין מחזירים אותו (כלבו יא, שם, על פי ירושלמי ברכות ז ד; דרכי משה שם סק"א; רמ"א שם א), ואין זה דומה להזכרת ושאלת גשמים, שנתרגל בהן הרבה - לאמרן או שלא לאמרן - ולכן כל שלשים יום אנו אומרים שמה שהוא למוד הזכיר, מה שאין כן ביעלה ויבוא, שלא מצינו לעולם שיעברו שלשים יום שלא יזכיר (דרכי משה שם), וכיון שידע שהוא ראש חודש, אלא שמסופק אם הזכירו אם לאו, תולים שהזכירו כהרגלו בכל ראש חודש (לבוש שם א, בדעת הרמ"א)[10].

כשנזכר לאחר מוסף

במקום שאמרו שאם לא הזכיר יעלה ויבוא חוזר לראש (ראה לעיל), אם לא הזכיר בשחרית ולא נזכר עד לאחר שהתפלל מוסף, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שאינו חוזר ומתפלל שחרית, כיון שכבר הזכיר קדושת היום במוסף (כן מצדד בשו"ת רמ"ע מפאנו כה; כנסת הגדולה או"ח תכב, הגהות טור סק"א, בשמו, ושכן הלכה למעשה).
  • ויש אומרים שלעולם חוזר ומתפלל (כנסת הגדולה שם, בשם רבי יוסף אישקאפה; פרי חדש או"ח קכו סק"ג; שיורי ברכה שם, וקח סק"ב, על פי שו"ת לרשב"א כת"י; מור וקציעה קכו)[11].

בתפילת ערבית

חול המועד

טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בערבית (ראה ערכו) של חול המועד - מחזירים אותו (שבת כד א, ועירובין מ ב, וביצה יז א; רמב"ם תפלה י יא; טוש"ע או"ח תצ ב), שאף על פי שתפילת ערבית רשות (ראה ערך הנ"ל), כיון שהתפלל קיבלה עליו כחובה (הלכות גדולות, ברכות, פרק רביעי, עמ' נב במהדורת מכון ירושלים; תוספות יומא פז ב ד"ה והאמר, ומרדכי שבת רעט, בשמו), או שלא אמרו אלא שאינה חובה, אבל מכל מקום מצוה היא (רי"ף ברכות כח א).

ראש חודש

ואם טעה ולא הזכיר בערבית של ראש חודש, אין מחזירים אותו (ברכות ל ב; רמב"ם תפלה י יא; טוש"ע תכב א), לפי שאין בית דין מקדשים את החודש אלא ביום (גמ' שם), וכשהיו מקדשים על פי הראיה (ראה ערך קדוש החדש) לא היו מזכירים ראש חודש עד למחר (רשב"ץ ברכות שם), או שאף שכשקידשו על פי הראיה ולא קידשוהו אלא ביום, השוו חכמים מידותיהם להזכיר אף בערבית, מכל מקום בדיעבד אין מחזירים אותו (פני יהושע שם).

בליל השני של ראש חודש

היה ראש חודש שני ימים, וטעה ולא הזכיר בליל שני של ראש חודש, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמחזירים אותו, שכבר מקודש החודש מיום שלפניו (תוספות שם ד"ה לפי, בשם יש מפרשים; סמ"ק יא, בסתם; ארחות חיים תפלה קג, וכלבו מג, בשם רבי נתן וריט"ב).
  • ויש סוברים שאין לחלק, ואף בליל שני אינו חוזר (תוספות שם; סמ"ק שם, בשם יש אומרים, ושכן עיקר; כן משמע מרמב"ם וטוש"ע שם), ואף על פי שליל שלשים ואחד אינו תלוי בקידוש בית דין, שכבר קידשוהו שמים (ראה ראש השנה כד א), מכל מקום כיון שאין ראוי לקדש את החודש אלא ביום, אין מחזירים אותו (תוספות ר"י שירליאון שם; תוספות הרא"ש שם).

כשאמרו שחוזר לעבודה

במה שאמרו שאין מחזירים אותו בערבית של ראש חודש, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בנזכר לאחר שעקר רגליו, באופן שאמרו בכל מקום שחוזר לראש (ראה לעיל: טעה ולא הזכיר בתפילה), אבל נזכר במקום שאמרו שחוזר לעבודה (ראה לעיל: שם) אף כאן חוזר לעבודה (תוספות ברכות ל ב ד"ה מסתברא, ורא"ש שם ד יז, ומרדכי שם צח, בשם ר"י, שכן נהג רבנו תם), שאין מחזירים אותו משמע דוקא לאחר שעקר רגליו, שאז נקראת חזרה (תרומת הדשן לח).
  • ויש אומרים שאף אם לא עקר רגליו, אלא שסיים הברכה, ואפילו לא פתח בברכה שלאחריה, אינו חוזר (תוספות שם, ומרדכי שם, ורא"ש שם, בשם ר"י), וכן אינו אומרה במקום שנזכר (רשב"א שם; ב"ח שם; ט"ז שם ס"ק יב; מגן אברהם שם סק"ח), ואף אם התחיל בחתימה, חותם והולך לדרכו (ריטב"א תענית ג ב, בשם גדולי הצרפתים), ואם יחזור הרי זה ברכה לבטלה (מרדכי ורא"ש שם; לבוש או"ח תכב א), והרי זה הפסק באמצע תפילתו (תוספות ומרדכי ורא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח רצד ד)[12].

ערבית של ראש השנה

בערבית של ראש-השנה (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים, שכיון שתלוי בראש חודש, דינו כראש חודש, ואם לא הזכיר בה של יום טוב אין מחזירים אותו, אף על פי שבשאר ימים טובים מחזירים אותו אף בלילה (רבנו יונה ברכות כז ב, בשם אית דמפרשי).
  • ויש סוברים שכיון שהוא יום טוב, ויש בו איסור מלאכה, ואף בתפילה אין מזכירים ראש חודש אלא יום טוב בלבד, יש לדונו כיום טוב ולא כראש חודש, ואם לא הזכיר - מחזירים אותו (רבנו יונה שם).

בתפילה בציבור

טעה היחיד

בכל מקום שאמרו שאם לא הזכיר יעלה ויבוא מחזירים אותו (ראה לעיל) כתבו גאונים וראשונים שהדברים אמורים אף כשמתפלל בציבור, ושליח-צבור (ראה ערכו) חוזר ומתפלל בקול (ראה ערך חזרת הש"ץ. הלכות גדולות, ברכות, פרק רביעי, עמ' נב במהדורת מכון ירושלים), אלא שאם כיון דעתו ושמע כל התפילה מהש"ץ יצא ידי חובתו (הלכות גדולות שם; תוספות ברכות כט ב ד"ה טעה, וראש השנה לד ב ד"ה כך, בשמו; רא"ש ברכות ד יד; מרדכי שם צג; רבנו יונה ורשב"א וריטב"א ומאירי שם ל ב; טוש"ע או"ח קכד י), וצריך לדקדק לשמוע מפיו כל אות ואות (תוספות שם ושם; מרדכי שם; רבנו יונה שם), ולא יפסיק ולא ישיח באמצע (רבנו יונה שם; טוש"ע שם), ועונה אמן על כל ברכה וברכה (פסקי רי"ד שם)[13]. ויש גאונים וראשונים שפירשו כן אותה שאמרו: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בשחרית, אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה במוספין, ובציבור שנו (ברכות ל ב), היינו יחיד המתפלל בציבור (רש"י שם ד"ה בצבור, בסתם; רוקח שכב ושבלי הלקט קעא, בשם רבנו חננאל), והטעם הוא לפי ששומע משליח ציבור, ויש כאן מקצת הזכרה (רש"י שם)[14]; והרבה מהפוסקים כתבו שאף על פי שמן הדין הש"ץ מוציאו, לא יסמוך על כך, שאי אפשר שיוכל לכוין שישמע כל התפילה מהש"ץ, וטוב הוא שיחזור ויתפלל (ב"ח או"ח קכד י, בשם המהרש"ל; מגן אברהם שם ס"ק טז; משנה ברורה שם סק"מ)[15].

טעה הש"ץ בשחרית

שליח-צבור (ראה ערכו) שטעה - בחזרת-הש"ץ (ראה ערכו) - ולא הזכיר יעלה ויבוא בשחרית, כתבו גאונים וראשונים שאין מחזירים אותו, ופירשו כן אותה שאמרו: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בשחרית אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה במוספין, ובציבור שנו (גמ' שם), היינו בשליח ציבור, מפני טורח הציבור (הלכות גדולות שם; רש"י שם, בשמו; רי"ף שם; רמב"ם תפלה י יב; טוש"ע או"ח קכו ג), שהרי עדיין תפילת המוספין לפניו, שהוא מזכיר בה ראש חודש (רמב"ם שם; טוש"ע שם), והתירו לו לסמוך על המוסף, משום טורח הציבור (ראה ערך טרחא דצבורא. פסקי רי"ד שם). ודוקא אם השלים תפילתו, באופן שצריך לחזור לראש, ויש כאן טורח הציבור, מה שאין כן אם נזכר קודם שהשלים תפילתו, חוזר לעבודה (ראה לעיל), שאין כאן טורח ציבור בחזרה מועטת (הגהות מיימוניות שם, בשם רש"י; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם; בית יוסף שם, בשם שבלי הלקט, שכתב בשם רבינו שמחה).

טעה הש"ץ במוסף

טעה שליח ציבור ולא הזכיר של ראש חודש במוספים - שהתפלל אתה חונן (רש"י שם ד"ה טעה) - יש מן הראשונים שכתבו שאין מחזירים אותו מפני טורח ציבור (סמ"ג עשין יט, בשם הלכות גדולות; טור או"ח קכו, בשם הסמ"ג שכתב בשם הלכות גדולות; סמ"ק יא; אור זרוע ב תס), ומפרשים כן מה שאמרו שם, לגירסתם, שאין מחזירים אותו מפני שיכול לאמרה במנחה (גמ' שם, לגירסתנו. כן משמע מסמ"ג שם, שגרס בהלכות גדולות; צל"ח שם, בדעת התוספות שם ד"ה והתניא; מאירי שם); ויש שלא גרסו כן (סמ"ג שם, שיש שלא גרסו כן; כן משמע מהרי"ף שם, ורא"ש שם ד כג; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם), ולדעתם לא אמרו כן אלא בשחרית, שתפילת המוספים לפניו (ראה לעיל), אבל אין סומכים ממוסף על מנחה שלאחר זמן (כן משמע מהרא"ש ושו"ע שם; רבנו ירוחם יא א; טור שם), שאם לא התפלל ברכה אמצעית של מוסף, היאך תעלה לו הזכרת המנחה (רשב"ץ ברכות שם), ואף אם איחרו והתפללו מוסף ומנחה זה אחר זה, אין סומכים ממוסף למנחה (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ד), וכן אין סומכים על מה שהזכיר בשחרית (רא"ש שם).

טעה הש"ץ במנחה

ומכל מקום לדברי הכל לא אמרו ששליח ציבור אינו חוזר מפני טורח ציבור, אלא בדבר שעתיד לאמרו בתפילה אחרת, לפיכך אם טעה שליח ציבור, ולא אמר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש, ואין כאן יום שני לסמוך עליו - חוזר (כן משמע מהמאירי שם, וראבי"ה מגילה תקסג, והבתים תפלה ח כח); ויש שכתבו שאף אם ראש חודש שני ימים, ולא אמרו במנחה של יום ראשון - חוזר, כיון שאין באותו יום תפילה אחרת, אף על פי שעתיד לאמרו בערבית ושחרית ומנחה של יום שני, שלא לחלק במנחת ראש חודש (ארחות חיים, תפלה קג; כלבו מג)[16].

בתפילת תשלומין

טעה ולא הזכיר במנחה של ראש חודש

מי שלא התפלל אחת מן התפילות בשוגג או באונס, שאמרו שמתפלל שתים בזמן התפילה הסמוכה לה - הראשונה לשם תפילה שבזמנה, והשניה לשם תשלומין (ראה ערך תפלה), ואף אם היה זמנה של אחת מהן בחול, ואחת בשבת או ביום טוב, מתפלל את שתי התפילות של זמן התשלומין (ראה ערך הנ"ל), נחלקו ראשונים אם הוא הדין בטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של ראש חודש שלמחרתו חול, שיתפלל במוצאי ראש חודש שתים של ערבית, כדין מי שלא התפלל כלל:

  • יש סוברים שלא יתפלל שתים, שכיון שכבר התפלל כל תפילת המנחה מבעוד יום, אלא שלא הזכיר בה ראש חודש, הרי אינו מרויח כלום אם יתפלל ערבית שתים, שהרי לא יזכיר בה עוד של ראש חודש (תוספות ברכות כו ב ד"ה טעה, בשם רבינו יהודה; תוספות ר"י שירליאון שם; רשב"א וריטב"א ומאירי שם; רבנו יונה שם ורא"ש שם ד ב, בסתם; טור או"ח תכב, בשם ר"י), ואין זה דומה לטעה ולא התפלל מנחה של שבת, שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול (ראה ערך הנ"ל), שכיון שלא התפלל מנחה כלל, אם כן ירויח תפילת שמונה עשרה, אף על פי שלא יזכיר בה של שבת (תוספות ורא"ש שם).
  • יש סוברים שמכל מקום מתפלל במוצאי ראש חודש שתים (תוספות שם ומרדכי שם פח, בשם ר"מ מאיברא, שכן משמע מהרי"ף; רבנו יונה ורא"ש וטור שם, בשם חכמי פרובינצ"א), שכיון שבתפילת המנחה לא יצא ידי חובתו, הרי זה כלא התפלל כלל, ומתפלל שתים לערב אף על פי שלא יזכיר בה של ראש חודש (רבנו יונה ורא"ש שם, לדעה זו).
  • ויש שכתבו שהדבר ספק (רבנו יונה שם, בשם מורו), וכדי לצאת מן הספק יתפלל אותה בתורת נדבה (רבנו יונה שם, בשם מורו; רא"ש שם, בשם רבנו יונה; טור שם), והיינו שיתנה ויאמר אם חייב אני הרי זו לחובתי, ואם לא הרי זו לנדבה (מ"ב שם ס"ק לג), וכן הלכה (שו"ע שם יא). ומטעם זה כתבו אחרונים, שאם חל ראש חודש בערב שבת, ולא אמר יעלה ויבוא במנחה, ונזכר אחרי שחשכה, לא יתפלל בערבית תפילת תשלומין, שלהלכה אין תפילת נדבה בשבת (שערי תשובה שם ס"ק יז, בשם שו"ת זרע אמת; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק טו).

היו שני ימי ראש חודש, וטעה במנחה של יום ראשון, ולא הזכיר יעלה ויבוא, לדברי הכל מתפלל ערבית שתים, שהרי ירויח שיאמר יעלה ויבוא (רשב"ץ ברכות שם; מגן אברהם שם ס"ק טז; משנה ברורה שם ס"ק לד, שכן הסכמת האחרונים).

טעה ולא התפלל מנחה בערב ראש חודש

טעה ולא התפלל מנחה בערב ראש חודש, שמתפלל ערבית שתים, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף על פי שבכל תפילת תשלומין מתפלל שתי תפילות של זמן התשלומין (ראה ערך תפלה), כאן אינו אומר יעלה ויבוא אלא בראשונה, שהיא של ראש חודש, ולא בשניה, שהיא באה לתשלומין של תפילת חול (ארחות חיים, תפלה קה; כלבו יא; המכתם ברכות כו ב; רשב"ץ שם, בשם יש אומרים; לבוש או"ח קח ט, שכן המנהג, ותכב א), וכדרך שאמרו כן בטעה ולא התפלל מנחה בשבת, שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול, ומבדיל - אומר הבדלה (ראה ערכו) בחונן הדעת (ראה ערך הנ"ל: בתפילה) - בראשונה, ואינו מבדיל בשניה (גמ' שם), שהיא באה בשביל תשלומי תפילת שבת (רש"י שם ד"ה מבדיל), והוא הדין כאן (המכתם שם; רשב"ץ שם, בשם יש אומרים; בית יוסף שם, בדעת הכלבו, ושכן מצא בחידושי גאון)[17].
  • ויש אומרים שמזכיר יעלה ויבוא אף בשניה (רשב"ץ שם; דרכי משה או"ח תכב סק"ב, ורמ"א שם קח ט), ואין זה דומה למה שאמרו: מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, שהבדלה אינה חובה אלא לתפילה אחת, מה שאין כן הזכרה של ראש חודש שחובת כל היום היא, וכל שעה שמתפלל באותו יום חייב להזכיר (רשב"ץ שם), וכן הלכה (מגן אברהם קח ס"ק יב; ערוך השלחן שם יח; משנה ברורה שם ס"ק כו, שכן הסכמת האחרונים)

ומכל מקום לדברי הכל אם הזכיר בשתיהן - יצא (ארחות חיים וכלבו שם; רשב"ץ שם; לבוש או"ח תכב א), וכן אם לא הזכיר בשתיהן, או שהזכיר בראשונה ולא בשניה - יצא (ארחות חיים וכלבו שם; רשב"ץ שם; רמ"א או"ח קח ט; לבוש שם), שהרי בתפילת ערבית של ראש חודש אם לא הזכיר אין מחזירים אותו (ראה לעיל: בתפילת ערבית. רשב"ץ שם), אבל אם הזכיר בשניה ולא בראשונה, כתבו ראשונים ששניה עלתה לו, אבל ראשונה לא עלתה לו (ארחות חיים וכלבו שם; רשב"ץ שם; רמ"א שם), שכיון שלא הזכיר בראשונה, גילה דעתו שנתכוין בה לשם תשלומין של ערב ראש חודש, והרי אמרו שאם הקדים את תפילת התשלומין לתפילה של חובה לא יצא (רשב"ץ שם, בשם יש אומרים)[18].

הזכרתו בברכת המזון

חיוב הזכרת מעין המאורע ביום טוב נאמר אף בברכת-המזון (ראה ערכו. פסחים קה א; רמב"ם ברכות ב ה; טוש"ע או"ח קפח ה), ומזכיר - כבתפילה (ראה לעיל: הזכרתו בתפלה) - יעלה ויבוא (רש"י שם ד"ה הזכרה; רשב"ם שם ד"ה הזכרה; רמב"ם שם; טוש"ע שם). בראש חודש נחלקו בתלמוד אם מזכיר (ברייתא שבת כד א; רב בגמ' שם), וכן הלכה (רב זריקא בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); או שאינו מזכיר, כיון שאינו אסור בעשיית מלאכה (רבי חנינא בגמ' שם).

היכן מזכיר

הזכרת יעלה ויבוא בברכת המזון, תיקנוה בברכה שלישית, שהיא בונה ירושלים (תוספות שם ד"ה בבונה; מרדכי שם רעז; תוספות ר"י שירליאון ותוספות רא"ש ברכות מח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שהזכרת יעלה ויבוא היא תפילה ותחנונים (ראה לעיל: שם) תקנוה בברכת בונה ירושלים, שאף היא תפילה (תוספות שבת שם; מרדכי שם) להשיב ישראל לירושלים (מרדכי שם), או שכיון שיעלה ויבוא היא להבא, אומרה בברכת רחם שהיא להבא (תוספות ר"י שירליאון ותוספות רא"ש ברכות שם, על פי ירושלמי שם ד ג)[19].

אמירת כי אל מלך

משום שאין להזכיר מלכות שמים בברכה זו (ראה ערך ברכת המזון: ברכה שלישית), יש מהראשונים הסובר שכשאומר יעלה ויבא בברכת המזון, אין לומר בסופו "כי אל מלך חנון ורחום אתה" (אבודרהם, ברכת הלחם זימון ברכת המזון, בשם הראב"ד; רמ"א או"ח קפח ג, בשם יש אומרים, ושסברא נכונה היא), אלא "כי אל חנון ורחום אתה" (רמ"א שם, בשם יש אומרים); ואין המנהג כן (רמ"א שם), כיון שהוא ענין בפני עצמו (מגן אברהם שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ו, בשם האחרונים)[20].

כשחל בשבת

ביום טוב או ראש חודש שחלו להיות בשבת, אומר תחילה רצה והחליצנו, ואחרי כן יעלה ויבוא (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) הלכות סעודה; מחזור ויטרי (הורוויץ) רלח, בשמו; רמב"ם שם ו; סמ"ג עשין כז; ארחות חיים שם; כלבו שם; טוש"ע קפח ה), לפי שתדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (סדר רב עמרם שם; מחזור ויטרי שם, בשמו; ארחות חיים שם; כלבו שם), ואינו מזכיר ביעלה ויבוא של שבת, שכבר הזכירו ברצה (ארחות חיים שם; כלבו שם; שו"ת מהרי"ל ג; טוש"ע שם), וכן ברצה לא יזכיר של יום טוב, או של ראש חודש, מפני שיזכירם ביעלה ויבוא (סמ"ג שם; טוש"ע שם)[21].

הערות שוליים

  1. כד, טורים תשי-תשל.
  2. ואף על פי שאמרו: אל ישאל אדם צרכיו - בתפילת שמנה עשרה - לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות (ראה ערך שמנה עשרה), דוקא ליחיד אמרו, אבל צרכי צבור שואלים (תוספות שם ד"ה אל), או שלא אמרו כן אלא על תפילה על צרה המתרגשת בצבור, או על איזה ענין שאירע, מה שאין כן בתוספות שהן לכלל האומה, וכיוצא בהן (מאירי שם).
  3. אלא שיש ראשונים שכתבו לומר "ראש החודש" (רמב"ם שם; ראבי"ה ראש השנה תקלז; רא"ש שבת ב טז); ויש ראשונים שכתבו לומר "ראש חודש" (ריטב"א עירובין מ ב; אבודרהם, שחרית של שבת), וכן נכון על פי הקבלה (בן איש חי ב ויקרא יד; כף החיים או"ח תכב סק"כ).
  4. על הטועה ומזכיר יעלה ויבוא בתפילה, שלא בזמנה, אם דינה כהפסקה בתפילה, שיהא צריך לחזור לראש או לתחילת הברכה שהפסיק בה, ראה ערך תפלה.
  5. ויש שכתב על דרך הקבלה שלא להפסיק ביניהם (כן משמע מתולעת יעקב, סוד תפלת ר"ה; שיירי כנסת הגדולה שם, בשמו).
  6. ויש שנהגו שבשני ימי ראש חודש קורא השמש בליל ראשון: "יעלה ויבוא", ובליל שני קורא: "ראש חודש", משום שממנו מונים ימי החודש (מהרי"ל שם, שכן המנהג במגנצא); ויש שנהגו שהש"ץ הוא המכריז (שו"ת הרשב"א שם; שבלי הלקט קע; שו"ע שם; ועוד); ויש שנהגו לחוש שנחשב כהפסק בין גאולה לתפילה, ולכן נהגו שנערים - שטרם הגיעו לגיל מצוות - מכריזים הכרזה זו (מהרי"ל שם, בשם יש מקומות), או שהשמש מתחיל להתפלל שמנה עשרה לפני הציבור, וכשמגיע ל"יעלה ויבוא" אומר תיבות אלו בקול רם (מטה משה קיט, בשם מהרש"ל; באר היטב שם סק"א).
  7. ויש סוברים שחוזר לראש ואינו אומר ה' שפתי תפתח (שלמי חגיגה, דיני יעלה ויבוא, על פי ריטב"א תענית ג ב; שערי תשובה או"ח תכב סק"ד, בשמו).
  8. ויש מן הגאונים שכתב, שהעיקר תלוי בעקירת רגליו, שאם נזכר לפני שעקר רגליו, אף על פי שאינו רגיל לומר תחנונים, חוזר לעבודה, ואם נזכר אחרי שעקר רגליו, אף על פי שרגיל לומר תחנונים חוזר לראש (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), סדר ראש חודש; טור שם, בשמו).
  9. ואפילו ידע בשעת התפלה שהוא ראש חודש (אליה רבה שם), ואפילו זכר כן בשעה שאמר רצה (ברכי יוסף שם סק"ג, בשם הר"י מולכו), ואף לפי המנהג שמכריזים יעלה ויבוא קודם תפילת העמידה (אשל אברהם (בוטשאטש) שם), אלא אם כן היה ברור לו שהיה בדעתו להזכיר בתוך התפילה, ולאחר זמן נפל ספק בלבו אם זכר בתפילה (משנה ברורה שם סק"י); ויש מהפוסקים שכתב שכיון שיש כאן מחלוקת יש לומר שב ואל תעשה עדיף, ולא יחזור, אלא שהטוב והישר הוא שיתפלל שנית בתורת נדבה (שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף סק"ג; באר היטב שם סק"ה, בשמו).
  10. או לפי שאין מקום ספק אלא אם כן ידוע לו שבשעת התפילה היה בדעתו להזכיר, אלא שאחרי כן שכח אם היה כן בדעתו בשעת הברכה, לפיכך אנו אומרים שמן הסתם זכר אף בשעת הברכה (ט"ז שם סק"א, בדעת הרמ"א).
  11. ויש שכתבו שמכל מקום יתנה שאם אינו חייב, מתפלל בתורת נדבה (פרי מגדים או"ח קכו, אשל אברהם סק"ג; משנה ברורה תכב סק"ד, בדעת המור וקציעה).
  12. אלא שאם סיים תפילתו ורוצה להחמיר על עצמו לחזור - רשאי (רא"ש שם; טוש"ע שם ה) בתורת תפילת נדבה (מגן אברהם שם סק"ד).
  13. ואף על פי שלא אמרו שהש"ץ מוציא אף את הבקי - לדעת הסוברים כן (ראה ערך שליח-צבור) - אלא את העם שבשדות, שאנוסים וטרודים (ראש השנה לה א), לא אמרו כן אלא כשלא התפלל כלל, אבל אם התפלל וטעה, הש"ץ פוטרו לדברי הכל (כן משמע מתוספות שם ושם).
  14. או כדי שלא יטריח את הציבור (ראה ערך טרחא דצבורא. רוקח ושבלי הלקט שם, בשם רבנו חננאל), שימתינו לו עד שיסיים תפילתו (שבלי הלקט שם); או שלא יתבזה בציבור (כלבו מג, בשם רבי אשר).
  15. ומכל מקום יש מהפוסקים שפירט כל צדדי הדינים הנוהגים בזה, ורק כתב שאם אינו בטוח שישמע מראש ועד סוף מוטב שיחזור ויתפלל בעצמו (ערוך השלחן שם יז).
  16. על ש"ץ שטעה בתפילת שבת, או יום טוב, או חול המועד, אם דינו כטעה בראש חודש, או לא, כיון שאין בהם עשיית מלאכה, ואין בהם טורח, וכן על ש"ץ שטעה כשהתפלל בלחש, בדברים שאמרו שחוזר לראש, שאינו חוזר ומתפלל מפני טורח ציבור, אלא סומך על התפילה שיתפלל בקול רם, ראה ערך חזרת הש"ץ וערך טרחא דצבורא.
  17. ואין זה דומה לטעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, שמתפלל ערבית שתים של שבת, לפי שאם יתפלל של חול הרי זה זלזול לשבת, מה שאין כן בראש חודש, שאין זה זלזול אם לא יאמר בו יעלה ויבוא (לבוש או"ח קח ט).
  18. ויש מי שכתב שאף אם הזכיר בשניה ולא בראשונה - יצא, כיון שאף בתפילת התשלומין צריך להזכיר, לדעתו (רשב"ץ שם).
  19. שכן מחלוקת התנאים בשבת, אם אומרה בברכה השלישית ומתחיל בנחמה ומסיים בנחמה - בנין ירושלים - ואומר קדושת היום באמצע (תנא קמא וחכמים בגמ' שם); או שיכול לאומרה באיזו ברכה שירצה (רבי אליעזר בגמ' שם), היא גם במועדים וראש חודש, ומה שאמרו בשבת מתחיל בנחמה הוא משל (תשובות הגאונים (קהלת שלמה) נז; כן משמע מתוספות ר"י שירליאון ותוספות רא"ש שם).
  20. יש שכתב, שאף לדעה הראשונה, מכל מקום בראש-השנה (ראה ערכו) שכל עיקרי התפילות והברכות ביום זה מיוסדים על כבוד הדר מלכותו, אין לדלג על תיבת "מלך", שאף בשאר ימים טובים המנהג הפשוט לומר תיבה זו (מטה אפרים תקפג, אלף למטה סק"ב); ויש שפקפק בזה (לוח לארץ ישראל, א' דר"ה, בשם הגרי"ח זוננפלד).
  21. אף אם התחיל לומר יעלה ויבוא לפני רצה, ונזכר, יש מן האחרונים שכתב שיפסיק באמצע ויקדים של שבת שהיא תדיר (שאגת אריה כ, על פי תוספות זבחים פט א ד"ה כל), ומכל מקום בדיעבד אם החליף - יצא (משנה ברורה שם ס"ק יג).