מיקרופדיה תלמודית:כלאחר יד

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מלאכה הנעשית בשינוי, שלא כדרך שרגילים לעשותה, שאין חייבים עליה.

שלשה מובנים ללשון "כלאחר יד" בדברי חז"ל:

  • מלאכות שהדרך לעשותן בכף היד, כגון הוצאה וכתיבה, ועשאן בגב היד (משנה שבת צב א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ומשנה שם קד ב).
  • מלאכה הנעשית שלא כדרכה, ואף על פי שלא נעשתה בגב היד (כן משמע ממשנה שם, לגירסת תוספות שם ד"ה לאחר, בשם ספרים, וגמ' שם סב א, ורש"י ד"ה והא, וגמ' שם קנג ב, ורש"י ד"ה כלאחר, ועוד), ואפילו נעשתה בכף היד, אלא שהדרך לעשותה בכלי ולא ביד (כן משמע מבכורות כה א), ובו עוסק הערך שלנו.
  • מעשה הנעשה באופן שאין כוונת העושה ניכרת (כן משמע מעבודה זרה ו ב, וזבחים פד ב, וחולין קמא ב).

כשאינה מלאכה כלל

מלאכה הנעשית בשינוי מדרך עשייתה, יש שמשום כך אינה חשובה מלאכה כלל, כגון במלאכת תופר (ראה ערכו), לסוברים שאינה אלא בתופר בחוט (ראה ערך הנ"ל), המחבר בתחיבת מחט, או קיסם, או בדבק, אין זו מלאכה כלל (טל אורות (ג'וייא), תופר). ערך זה יעסוק רק במקרים שבהם חשוב שהמלאכה נעשית, ופטור משום שעשאה בשינוי.

גדרו ודינו

העושה בשבת - או ביום-טוב (ראה ערכו. כן משמע משבת מז ב, ורש"י ד"ה מן, וראש השנה לג א, ורש"י ד"ה ואין, ועוד) - מלאכה כלאחר יד, פטור (כן משמע ממשנה שבת צב א, ושם צד ב, ושם קד ב), שאין בו איסור תורה (כן משמע ממשנה שם צד ב)[2]. בטעם הפטור, נחלקו ראשונים אם הוא משום שאין חייבים בשבת אלא על מלאכה חשובה (ראבי"ה לולב תרצד; שו"ת הרשב"א א אלף קכ, שמו); או שהוא משום שמלאכה הנעשית שלא כדרכה אינה מלאכת-מחשבת (ראה ערכו. כן משמע מהמאורות ראש השנה לג א; חלקת מחוקק קכג סק"ה), ואין חייבים בשבת אלא על מלאכת מחשבת (ביצה לג ב. ראה ערך הנ"ל); או שהוא משום שאינה נחשבת כלל מלאכה (כן משמע מרלב"ג שמות כ יא), לפי שבמשכן לא היו עושים מלאכה אלא כדרכה (בית אפרים יו"ד סא, בדעת התרומה).

כשהעשייה במשכן שונה מהרגילות

העושה מלאכה באופן שרגילים לעשותה, אך שונה מדרך עשיית המלאכה במשכן, אף על פי שעשאה כדרך שרגילים לעשותה, חשובה מלאכה כלאחר יד (כן משמע מרב פעלים יו"ד ב; הר צבי או"ח ב נט ג). והעושה באופן שנעשתה במשכן, אבל שונה מדרך שבני אדם רגילים לעשותה - חייב, ואין לפטרו מצד כלאחר יד (כן משמע מתוספות רי"ד שבת קנה ב; אגלי טל לש ט יד, ושם גוזז ה), אלא אם כן עשייתה באופן זה במשכן היא חכמה יתירה, ועיקר הדרך שנעשה דבר זה לא היה באותו אופן אף במשכן, ולכן אין דרך המלאכה בכך, ופטור כשאר מלאכה כלאחר יד (אגלי טל גוזז שם)[3].

כשמתחייב ממון

העושה מלאכה כלאחר יד, ועשה עמה מעשה המחייב ממון - שאילו עשה עמו מלאכה גמורה, היה פטור, שקם-ליה-בדרבה-מיניה (ראה ערכו) - אינו נפטר משום כך מחיובו (כן משמע מכתובות לא א-ב).

בשאר מלאכות

דין "כלאחר יד" לא מצינו בתלמוד אלא במלאכת שבת וכיוצא (ראה לעיל), ובשאר דינים שבתורה, אין שייך בהם דין כלאחר יד, כגון בשוחט בהמה כלאחר יד - שהשוחט כך בשבת פטור (ראה ערך שוחט) - שחיטתו כשרה (התרומה, תפילין רה), וכמו שאמרו במפיל סכין מידו ושחט בהמה, ששחיטתו כשרה (חולין לא א), וכן הכותב גט (ראה ערכו) בשמאלו - שהכותב בשבת בשמאלו פטור, שאין זו דרך כתיבה - הגט כשר (חלקת מחוקק קכג סק"ה, על פי רמ"א שם א).

השינויים

כל מלאכה ומלאכה, יש דרך מיוחדת לעשותה, ואם היא נעשית שלא כאותה הדרך, חשוב שהמלאכה נעשתה כלאחר יד[4], ומצינו בכמה אופנים שדנו בהם אם הם חשובים שינוי דרך כלל[5].

כשאין הדרך לעשות המלאכה בכלי זה

העושה מלאכה בכלי שאין הדרך לעשותה בו, כתבו ראשונים שהרי זו מלאכה כלאחר יד, ופטור (רשב"א ראש השנה לג א ור"ן שם לב ב, על פי גמ' שם). כגון העושה חריץ בקרקע - שהעושהו בכלים שהדרך לעשות חריץ היא על ידיהם, כגון מרא או קרדום, חייב משום חורש (ראה ערכו), או משום בונה (ראה ערכו. כן משמע מרש"י שבת כב א ד"ה הלכה) - שאמרו שאם עשאו על ידי גרירת מיטה, כיסא וספסל - פטור (כן משמע משבת מו ב), כתבו ראשונים שחופר כלאחר יד הוא (רש"י שבת מו ב ד"ה איסורא; תוספות שבת מא ב ד"ה מיחם, ויומא לד ב ד"ה הני, ופסחים כה ב ד"ה לא; רשב"א ראש השנה; חידושי הר"ן שבת שם), וביארו שהוא משום ששינה לעשותו על ידי כלי שאין דרך לחפור בו (רשב"א שם; חידושי הר"ן שם).

וכן כמה מלאכות שהדרך לעשותן היא בכלי, מצינו בהן שאם שינה לעשותן ביד, הרי זה חשוב שעשאן כלאחר יד, ופטור, כגון בחתיכת יבלת לחה מבעל חיים - שהדרך לחתכה היא בסכין (רש"י עירובין קג א ד"ה אם), והחותכה חייב משום גוזז (ראה ערכו) - החותך ביד פטור, שעשה את המלאכה כלאחר יד (רש"י שם)[6].

כשעושה בשמאל

העושה מלאכה בידו השמאלית, יש שעשייתו חשובה עשייה כלאחר יד, כגון הכותב (ראה ערכו) בשמאלו, שהוא פטור משום שאין דרך כתיבה בכך (שבת קג א; רמב"ם שבת יא יד), שהכתיבה מלאכה דקה היא, ואין דרך לעשותה בשמאל (כן משמע מרבנו יהונתן שם; מיוחס לר"ן שם), וכתיבה כלאחר יד היא (כן משמע מהתרומה רה, ושלחן ערוך הרב או"ח לב ז); ויש שעשייתו אינה חשובה עשייה כלאחר יד, כגון המוציא (ראה ערכו) בשמאלו, שחייב (משנה שבת צב א; רמב"ם שם יב יב), לפי שהוציא כדרך המוציאים (כן משמע מרש"י שם ד"ה שכן; רמב"ם שם), שהרי רגילים להוציא בשמאל כמו בימין (רבנו יהונתן ומיוחס לר"ן שם).

כשעושה בגופו מלאכה הנעשית ביד

מלאכה שהדרך לעשותה היא בידו, ושינה לעשותה בגופו, כגון המוציא משא על ראשו - פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים (כן משמע משבת צב א, ורש"י ד"ה אנשי; רמב"ם שם יב יד, ומגיד משנה שם); ויש ראשונים הסוברים שלא אמרו אלא בחפץ קל, כגון שהניח על ראשו בגד או ספר או סכין, ואינו אוחז בו בידו, אבל משא כבד, כגון שק מלא, או תיבה ומגדל וכיוצא, שהוא שם על ראשו ותופס בידו - חייב, שכן דרך המוציאים (רמב"ם שם), ונחלקו לדעתו האם אין לחייב אלא הנושא משא כבד ואוחזו בידו, אבל הנושא משא קל, אפילו אוחזו בידו - פטור (מאירי שם, במסקנתו; קרית ספר שם; לחם משנה שם); או שהנושא משא כבד על ראשו חייב אף כשאינו אוחזו בידו (מאירי שם, בהוה אמינא; מעשה רקח שם, במסקנה).

בחלק מהיד

מלאכה שהדרך לעשותה היא בכל ידו, ושינה לעשותה בחלק מידו, כגון הממשמש בצרור בפי הטבעת - שהוא משיר שערות, ואם הוא ממשמש כדרכו, אסור משום גוזז (ראה ערכו. כן משמע משבת פא א, ורש"י שם ד"ה למשמש וד"ה כלאחר; טוש"ע או"ח שיב ז) - ששינה לאחוז הצרור בשתי אצבעותיו, ולא בכל ידו, הרי זו מלאכה הנעשית כלאחר יד (כן משמע מרש"י שם; טוש"ע שם)[7].

בשתי ידים מלאכה שדרכה להיעשות באחת

העושה בשתי ידיו מלאכה שדרכה לעשותה ביד אחת, מכיון שאין דרך לעשותה בשתי ידים, הרי זה חשוב שעשה את המלאכה כלאחר יד, ופטור (חידושי רבי עקיבא איגר חולין טו ב, על פי תורת שבת שח, בהקדמה).

כשעושה שלא בגופו מלאכה שנעשית בגוף

מלאכות שדרכן לעשותן בגופו, ושינה לעשותן שלא בגופו, הרי זה חשוב שעשאן כלאחר יד, כגון המשיר תמרים מן הדקל - שהמשיר אותם כדרכם חייב משום תולש, שהוא תולדת הקוצר (ראה ערכו), וכן הוא חייב משום מפרק, שהוא תולדת הדש (ראה ערכו. כן משמע משבת עג ב) - אם השירם על ידי זריקת רגב אדמה על העץ, יש מהאמוראים הסוברים - וכן הלכה (רבנו חננאל שם; כן משמע ממגן אברהם שלו ס"ק יא) - שפטור, משום שאין דרך תלישה ופריקה בכך (רב אשי בגמ' שם), שמלאכות אלו אין עושים אותן אלא ביד או בכלי, ולא על ידי זריקה, והזורק הרי הוא תולש ומפרק כלאחר יד (רש"י שם ד"ה אין; מאירי שם, בפירוש הראשון).

שהמלאכה תעשה מאליה

מלאכות שהדרך היא לעשותן בידים, ושינה לעשותן באופן שהמלאכה נעשית מאליה, נחלקו אחרונים אם הרי זה חשוב שעשאן כלאחר יד, כגון המניח ענבים בתוך יין כדי שיתבקעו מאליהם, הוא חשוב דש (ראה ערכו) כלאחר יד (ט"ז או"ח שכ סק"ג); או שאינה חשובה עשייה כלל (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ה), שאין זו מלאכה כלל, שהענבים מתבקעים מעצמם (אליה רבא שם סק"ה).

העושה מלאכה בבעל חיים

מלאכה הנעשית על ידי בעל חיים שאין דרך להשתמש בו לאותה מלאכה, הרי זו עשייה כלאחר יד, ולכן המנהיג טלה שנתן סכין בצמרו, או גדי שנתן סכין בין קרניו, חשוב מחמר (ראה ערכו) כלאחר יד, שאינו מחמר כדרך המחמרים (רבנו חננאל פסחים סו ב, על פי הגמ' שם), וכן לענין איסור שביתת-בהמתו (ראה ערכו), חשוב באופן זה שאינו אלא כלאחר יד (כן משמע מרש"י שם סו א ד"ה ומי), שאין דרך להשתמש בטלה או בגדי לשאת משאוי (רש"י שם ב ד"ה כלאחר).

עשייה מעט מעט

מלאכה שהדרך לעשותה היא בכמות מרובה בבת אחת, ושינה לעשותה מעט מעט, נחלקו בה אחרונים:

  • יש סוברים שהרי זה שינוי גמור, ואין בו איסור תורה (כן משמע מפרי מגדים או"ח שכא, אשל אברהם ס"ק יז, ומשבצות זהב ס"ק יב, ותורת השבת שכא ס"ק כח; חזון איש או"ח נח א, על פי רמב"ן שבת קנה ב), ולדעתם מטעם זה מותר לגבל קמח קלי מעט מעט (שבת קנו א), אף על פי שהמגבל קלי כדרכו חייב, לסוברים כן (פרי מגדים שם ושם, בדעת תוספות שבת יח א ד"ה אבל; תורת שבת שם, בדעת הראב"ד שבת ח טז), שאין דרך לגבלו אלא בכמות מרובה, ושינה מדרך עשיית המלאכה (חזון איש שם, על פי הרמב"ן שם), שאין אדם טורח לגבל כמות מועטת (חזון איש שם; שביתת השבת, לש לה), שטורח מרובה הוא לדקדק להעמידו באופן הראוי לו (חזון איש שם).
  • ויש סוברים שהמשנה לעשות את המלאכה בכמות מועטת, הרי זה כעושה מלאכה פחות מכשיעור, ואינו חשוב שהוא עושה כלאחר יד (נשמת אדם ב יט א, על פי שבת עד א, ורש"י ד"ה וכי, השני; ביאור הלכה שכא ד"ה שמא, על פי שבת קג ב; אגלי טל לש טו וכג, על פי שבת פ א), ולא התירו לגבל קמח קלי מעט מעט אלא לסוברים שגיבול הקלי כדרכו אינו אסור אלא מדרבנן (ראה ערך לש. נשמת אדם שם), או שהתירו לגבל את הקלי מעט מעט לפי שדרך אכילה היא, ואינה לישה כלל (ביאור הלכה שם).

כשאין הדרך לעשות מלאכה זו

העושה מלאכה שאין דרך לעשותה, כגון הסוחט שאר פירות מלבד זיתים וענבים, שפטור (ראה ערך דש: סוחט) - אף על פי שסחיטה היא תולדת הדש (ראה ערך הנ"ל: שם) - מכיון שאין דרך העולם לסחוט פירות אלו, אין לך שינוי גדול מזה (תוספות רי"ד שבת קמד א), והרי זה סוחט כלאחר יד (אגלי טל דש יז ו, בדעת תוספות רי"ד שם). וכן איש המוציא (ראה ערכו) מחט, בין נקובה ובין שאינה נקובה, שהוא פטור - לסוברים כן (ראה ערך מוציא) - יש סוברים שפטור אף אם הוציאה בידו, שאין דרכו של איש להוציא מחט, והרי זה מוציא (ראה ערכו) כלאחר יד (פרישה שם סק"ז).

כשעיקר אב המלאכה שונה מעשיית התולדה

המשנה מדרך העשייה של תולדה, לעשותה בצורה שאין הדרך לעשותה, אבל כן הדרך לעשות עיקר אב המלאכה, אינו חשוב כלאחר יד וחייב מן התורה, כגון הקוצר קטניות שחייב, אף על פי שאין הדרך לקצרם אלא לתלשם או לעוקרם, כיון שכן הוא עיקר אב המלאכה (אגלי טל גוזז א, בדעת היראים רעד ועוד).

העושה בשבת מלאכה כדרך שרגילים לעשותה, ויש בעשייה זו שינוי מדרך עשיית עיקר המלאכה, חשוב שעשה את המלאכה כלאחר יד, כגון השובר עוגה שיש עליה אותיות, שיש שכתבו שהרי זה מוחק (ראה ערכו) כלאחר יד, שאין דרך מחיקה בכך (דגול מרבבה למגן אברהם שמ סק"ו).

לפי הזמן

כלל הוא במלאכה כלאחר יד, שהכל הוא לפי הזמן (כן משמע ממגן אברהם שא ס"ק טו, וחזון איש או"ח נח א; קובץ שעורים כתובות רג), לכן המוציא (ראה ערכו) מחט תחובה בבגדו, שאם דרכו לצאת כך בחול - חייב, ואם אין דרך להוציאה כך בחול - פטור, ואף על פי שנחלקו ראשונים איזו מחט דרך להוציאה כך (ראה טוש"ע או"ח שא ח), לא נחלקו אלא כיצד היתה דרך ההוצאה בזמן התלמוד (מגן אברהם שם)[8].

כשהשינוי ניכר באיכות הדבר הנעשה

המשנה מדרך עשיית מלאכה באופן שהשינוי ניכר באיכות הדבר הנעשה על ידה, כגון שהמלאכה אינה נעשית יפה, מצינו בכמה אופנים שהוא חשוב שעשה כלאחר יד (כן משמע מרש"י ביצה לג ב ד"ה אינו, ומרכבת המשנה שבת יא ז, ואבני נזר או"ח ריג, ומנחת חינוך לב, מוסך השבת, המפשיט), כגון השובר את החבית כדי להוציא מה שבתוכה, ומתכוין לעשות לה פתח, אבל אינו עושה לה פתח יפה, יש שכתבו בטעם שאינו חייב משום מתקן-מנא (ראה ערכו), שאינו אלא מתקן כלאחר יד (אבני נזר שם).

כשהחפץ אינו ראוי למלאכה

העושה מלאכה בחפץ שאינו ראוי לאותה מלאכה, כגון המעבד עור לח סמוך להפשטו, שעדיין אינו ראוי לעיבוד (שבת עט א, ורש"י ד"ה בבישולא), יש מן האחרונים שכתב שהיא מלאכה כלאחר יד (פני יהושע ביצה יא).

שנים שעשו מלאכת יחיד יחד

שנים שעשו יחד מלאכה, שיש מהתנאים סוברים שאם כל אחד מהם יכול לעשותה לבדו - פטורים (ראה ערך שנים שעשו), יש מהראשונים הסובר שהוא משום שאין דרך לעשותה בשנים (רש"י שבת צב ב ד"ה ור' יהודה וד"ה זה, ושם צג א ד"ה וחד), ויש מהאחרונים שביארו שלדעתו הרי זו מלאכה כלאחר יד (חידושי רבי עקיבא איגר חולין טו ב; אבני נזר יו"ד שצג י, ואגלי טל, דש יז נז).

כשהמלאכה אינה משתנה

המשנה באופן עשיית המלאכה, באופן שהמלאכה עצמה אינה משתנה בכך, כגון המניח קדירה על האש כלאחר יד, שבגוף הבישול לא נעשה שינוי, חייב משום מבשל (ראה ערכו), שאין שינוי מועיל אלא ביונק חלב מן הבהמה - שהוא חשוב מפרק כלאחר יד (יבמות קיד א, וכתובות ס א) - וכיוצא בו, שעצם המלאכה נעשה בשינוי (מהר"ח אור זרוע לא).

שינוי שאינו שווה בכל

העושה מלאכה באופן שרוב עושי אותה המלאכה אינם רגילים לעשותה בו, אף על פי שיש יחידים הנוהגים לעשותה באופן זה, הרי זה חשוב שעשה את המלאכה שלא כדרכה, שבטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו), ופטור (כן משמע משבת צב א), ואפילו הטעם שרוב עושי המלאכה אינם רגילים לעשות באופן זה הוא משום שהמצב שלהם שונה מאותם יחידים, ואילו היה מצבם כמצב אותם היחידים, אף הם היו נוהגים כמותם, אף על פי כן אם עשה את המלאכה כאותם היחידים - פטור, שבטלה דעתם של אותם יחידים אצל כל אדם (תוספות שם ד"ה ואת"ל). ואף העושה מלאכה באופן שרגילים לעשותה במשפחה אחת, ומה שאין רוב העולם עושים כן הוא משום שמצבם שונה, ואילו היה מצבם כאותה משפחה, היו כל העולם נוהגים כמותה, אין זה חשוב שעשאה כדרכה, שבטלה דעתם אצל כל אדם (ריטב"א עירובין כח א, על פי גמ' שבת קמד ב); יש סוברים שאם רוב עושי אותה מלאכה אין רגילים לעשותה כך משום שמצבם שונה, לא בטלה דעת היחידים העושים אותה באופן אחר (כן משמע מרשב"א שבת קמד ב, ועירובין שם); ויש סוברים שלא אמרו שבטלה דעת בני מקום מסויים, אלא בעיר קטנה, אבל בעיר גדולה, לא בטלה דעת בני העיר במקומם (מיוחס לר"ן שבת צב ב; מאירי שם, בשם יש מפרשים, ודחה)[9].

כשדרך גברים ונשים לחוד

מלאכה שדרך אנשים לעשותה באופן אחד, ודרך נשים לעשותה באופן אחר, העושה אותה כדרך בני מינו, כגון אשה שעשתה המלאכה כדרך הנשים - חייבת, והעושה אותה שלא כדרך בני מינו, כגון איש שעשאה כדרך הנשים, הרי זו מלאכה כלאחר יד (כן משמע משבת סב א), שהנשים עם בפני עצמן הן (נהר שלום שא סק"ה, על פי גמ' שם).

כשעושה כדרך שבעלי חכמה יתירה עושים אותה

אף העושה מלאכה כדרך שבעלי חכמה יתירה עושים אותה, כיון ששאר בני אדם אינם עושים המלאכה בדרך זו, חשוב שעשה המלאכה שלא כדרכה, ופטור, שהעושים אותה כן בטלה דעתם אצל כל אדם (כן משמע מתוספות שבת עד ב ד"ה חכמה), כגון הטווה בשבת צמר שעל גבי בהמה, שיש מהאמוראים סוברים שפטור, שאין דרך גזיזה וניפוץ וטוויה בכך (רב כהנא בגמ' שם), ואף על פי שבמשכן היו טווים על גבי העזים (ראה ערך טווה), חכמה יתירה היתה שם (גמ' שם), אבל הדיוט אין דרכו בכך, והרי זו מלאכה כלאחר יד (רש"י שם ד"ה חכמה; מאירי שם).

כשהוא בעל חכמה יתירה

עשה החכם עצמו כדרך אומנתו, כגון שטווה צמר על גבי הבהמה, נחלקו בדינו:

  • יש סוברים שבטלה דעתו אצל כל אדם (ראה ערכו. כן משמע מנהר שלום שא סק"ה, ושפת אמת שבת יא ב, בפירוש השני, על פי תוספות שם עד ב ד"ה חכמה; ציץ הקדש כה).
  • ויש סוברים שאין אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאומנים הם כאנשי מקום מסויים, שאם יש טעם לשינוי מנהגם, ואף רוב העולם אם היה להם אותם תנאים היו עושים כמותם, אין אומרים שבטלה דעתם (ראה ערך בטלה דעתו אצל כל אדם: בחשיבות פעולה), ולכך לא בטלה דעת האומן, שהרי כל העולם אילו היו חכמים גדולים היו עושים כן (אגלי טל, גוזז ז, בהג"ה, על פי תוספות שם).

כשמוציא להודיע על אומנותו

חייט היוצא לרשות הרבים במחט התחובה לו בבגדו, או נגר היוצא בקיסם שבאוזנו, ושאר בעלי אומנות היוצאים בכלי אומנותם - כדרך שדרכם לצאת בשעה שרוצים להכריז על אומנותם (כן משמע מרש"י שבת יא ב) - נחלקו בהם תנאים:

  • יש סוברים שאומן שהוציא כדרך אומנותו - חייב (רבי יהודה בגמ' שם), שזו דרך הוצאתו בחול (רש"י שם ד"ה הא); ועוד, שכיון שכל אדם אילו אומן היה מוציא בדרך זו, כך היא דרך הוצאת כלי אומנות (ציץ הקדש כה).
  • ויש סוברים שפטור (רבי מאיר בגמ' שם), שאין הדרך להוציא כן (גמ' שם), שאף האומן אין דרכו להוציא דברים אלו אלא ביד, ואינו מוציא בדרך זו אלא בשעה שהוא רוצה להכריז על אומנותו (רש"י שם ד"ה במידי); או שאין זה חשוב דרך הוצאה, כיון שאף האומן אינו עושה כן אלא לפעמים כדי להודיע שהוא אומן, וכשאין לו סיבה זו מוציא בידיו, ואם כן אף כלפיו דרך ההוצאה הוא ביד (עטרת צבי שא ס"ק יז; שפת אמת שבת יא ב, בפירוש הראשון).

להלכה נחלקו ראשונים אם לפסוק כדעה הראשונה (פסקי רי"ד שם; השלמה שם; מאירי שם); או השניה (רמב"ם שבת יט כא), וכן הלכה (טוש"ע שם יב).

שאר בני אדם שהוציאו באופן זה, פטורים לדברי הכל (גמ' שם), שלשאר בני אדם אין דרך הוצאה בכך (כן משמע מהמאירי שם קמז א).

בעל מלאכה, שמחמת כך דרכו להוציא באופן מסויים - ולא בשביל להכריז על אומנותו (ראה לעיל) - אם הוציא כן חייב (כן משמע משבת סב א), ואף אם אחר עושה כן חשוב מלאכה כדרכה, שהרי כל אדם ראוי לכך (מאירי שבת צב א, על פי גמ' שם).

איטר

אטר (ראה ערכו) הכותב בשבת בשמאלו - חייב (שבת קג א; רמב"ם שבת יא יד), שאצלו דרך כתיבה בכך (כן משמע מהגמ' שם), שכיון שאינו יכול לכתוב בימינו, אין לומר שתיבטל דעתו אצל כל אדם (מיוחס לר"ן שם).

כתב האיטר בימינו - פטור (גמ' שם; רמב"ם שם), ששמאלו היא כימין כל אדם, וימינו היא כשמאל כל אדם (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם).

השולט בשתי ידיו

השולט בשתי ידיו חייב, בין כשכותב בימין, ובין בכותב בשמאל (משנה שם, לפי הגמ' שם; רמב"ם שם), ואפילו אינו שולט יפה בשתיהן אלא באחת מהן, ועושה בה את רוב המלאכות, שכיון שהוא שולט אף ביד השניה וכותב בה לפעמים, הכתיבה בה חשובה מלאכה כדרכה (ריטב"א שם).

גידם

גידם הכותב ביד שמאלו - חייב (נשאל דוד ג או"ח ג).

גידם בשתי ידיו הכותב בפיו, נחלקו בו אחרונים:

  • יש סוברים שחייב (נשאל דוד שם; יהודה יעלה ב קעב; השואל בציץ הקדש כד; ציץ אליעזר יט ה, שכן משמע בכמה אחרונים), שדינו כאיטר, ופיו הרי הוא כימין של כל אדם (נשאל דוד שם), ולגביו חשוב דרך כתיבה כך (יהודה יעלה שם).
  • ויש סוברים שפטור, שאין דרך כתיבה בפה כלל (כן משמע מרמ"ע מפאנו לח; ציץ הקדש כה; הר צבי או"ח א כה), שכיון שהוא מקרה משונה, הולכים אחר רוב העולם (הר צבי שם), או שכיון שאין כל הגידמים כותבים באופן זה, ואין השינוי מחמת טבע בריאתו, אין זה אלא חכמה יתירה, ובטלה דעתו (ראה לעיל. ציץ הקדש שם).

כשהיא דרך הוצאה במציאות מיוחדת

זב (ראה ערכו) היוצא - לרשות הרבים בשבת - בכיסו - הקשור לפי האמה לקבל בו את הזוב (רש"י שבת יא ב ד"ה כיס) - חייב (גמ' שם; רמב"ם שבת יט כב), שכך היא דרכו, שצריך הוא לשאת הכיס באופן זה כדי לקבל בו הזוב (גמ' שם), ואין דרך הוצאתו אלא בכך (רש"י שם ד"ה במידי וד"ה הדיוט; רמב"ם שם), ואין שום אדם מוציאו בדרך אחרת (מאירי שם), אלא שמי שאינו זב אינו מוציאו כלל, וכך הוא אופן הוצאת כיס לזיבה (שפת אמת שם).

וכן המוציא טלית עם ציצית, הוצאת הציצית חשובה הוצאה כדרך, אף על פי שאין דרך להוציא בכנף בגדו, שאין דרכו של המתעטף בציצית אלא להוציאן בכנף בגדו (ב"ח או"ח רנב יא), ואף אשה היוצאת בטלית מצוייצת, חשובה ההוצאה הוצאה כדרכה, ולא כלאחר יד (כן משמע ממגן אברהם שא ס"ק נד); ויש סוברים שבאשה היא חשובה הוצאה כלאחר יד (תוספת שבת שם ס"ק עז). אף היוצא בשבת לבוש בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה - חייב (שבת קלט ב, ומנחות לז ב; רמב"ם שם כ; שו"ע או"ח שא לח), שכיון שכך היא הדרך להוציא ציצית כשרה, אינה חשובה הוצאה כלאחר יד (כן משמע מב"ח או"ח רנב יא).

כדרך שנוהגים לעשות לפעמים

העושה מלאכה כדרך שנוהגים לעשותה לפעמים, אינו חשוב עושה כלאחר יד, לפיכך אשה המוציאה טבעת שיש עליה חותם - שאינה תכשיט לה, באצבעה דרך מלבוש (רש"י שבת סב א ד"ה והא) - חייבת (משנה שם; רמב"ם שם ג; טוש"ע או"ח שג י), אף על פי שלא הוציאתה כדרך המוציאים - שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציא אותו בידים ולא דרך מלבוש (רש"י שם) - שפעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומניחתה באצבעה עד שמגעת לקופסא (גמ' שם).

וכן איש המוציא טבעת שאין עליה חותם - באצבעו דרך מלבוש - חייב (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שא ט), ואף על פי שאין דרכו להוציאה כן, פעמים שאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה לאומן לתקנה, והבעל מניחה באצבעו עד שמגיע אצל אומן (גמ' שם, ורש"י ד"ה איש).

האיסור מדרבנן

עשיית מלאכה כלאחר יד, אף על פי שמן התורה היא מותרת (ראה לעיל: גדרו ודינו), חכמים אסרוה משום שבות (ראה ערכו. פסחים סו ב, ויבמות קיד א ועוד) - בין בשבת ובין ביום טוב (כן משמע ממשנה ביצה לו ב) - גזירה משום מלאכה הנעשית כדרכה (כן משמע מרש"י שבת יא ב ד"ה כי תניא, ושם צד ב ד"ה מי איכא מידי), שהעושה מלאכה שלא כדרכה יש לחוש שמא יבוא לעשותה כדרך עשייתה בחול (שלחן ערוך הרב או"ח שא ב), או שיבואו להחליף בינה לבין מלאכה גמורה (כן משמע משביתת השבת, דש סק"ו, בשם הרב צבי פסח פראנק), או משום שהמעשה עצמו הוא מעשה מלאכה (אגלי טל, דש כח ג), ואף על פי שאינה מלאכת מחשבת (ראה לעיל: שם), מדברי חכמים אסורה מלאכה אף על פי שאינה "מלאכת מחשבת" (כן משמע מאגלי טל, זורה ט, ואופה מד).

בבהמה

אף המחמר (ראה ערכו), האסור בשבת וביום טוב שלא משום מלאכה, אסור לעשותו גם כשהוא כלאחר יד (כן משמע מפסחים סו ב). ואף על פי שהעושה עם הבהמה שאר שבות, יש סוברים שלא אסרוהו חכמים משום מחמר (ראה ערך מחמר), מלאכה כלאחר יד חמורה היא משאר שבות, לסוברים כן (ראה להלן), וגזרו בה (קהלות יעקב פסחים נב).

וכן בשביתת-בהמתו (ראה ערכו), יש מן האחרונים שכתבו שאף מלאכה כלאחר יד היא בכלל האיסור, ואף על פי ששאר שבות דרבנן יש סוברים שלא אסרו בבהמה (ראה ערך הנ"ל), הרי זה לפי שטעם ההיתר בשאר שבותים הוא, שבשביתת בהמתו הציווי הוא על מנוחת הבהמה ממלאכה של צער, ולכן לא גזרו בבהמה על איסורי שבת שאינם מלאכה, אבל במלאכה כלאחר יד, כיון שנעשית מלאכה על ידי הבהמה, גזרו עליה חכמים (שאילת דוד או"ח ד); ויש שכתבו טעם אחר שגזרו עליה, לפי שמלאכה כלאחר יד חמורה משאר שבות, שאין חסרון בגוף הפעולה, לסוברים כן (ראה להלן. קהלות יעקב שם); ויש סוברים שמלאכה כלאחר יד דינה כשאר איסורי שבות, שלסוברים שלא גזרו עליהם בבהמה, אף במלאכה כלאחר יד לא גזרו בה, ולסוברים שגזרו בבהמה אף על האסור משום שבות, אף במלאכה כלאחר יד גזרו (כן משמע מתורת שבת שה ס"ק כז, ומחצית השקל שם סק"ו; מרומי שדה פסחים שם).

איסור דרבנן

אף דבר שאינו אסור אלא מדרבנן, אסרו חכמים לעשותו אף כלאחר יד (כן משמע מהרמב"ן שבת קמד ב, ובדק הבית ג ז, ומגן אברהם שז סק"ז, ועוד).

ביחס לשאר איסורי שבות

איסור עשיית מלאכה כלאחר יד, ביחס לשאר איסורי שבות, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שהוא שבות קלה (ריב"ש שפז), ואינו חמור כשאר דברים האסורים משום שבות (כן משמע מרש"י פסחים סו ב ד"ה שיש, ור"ן שבת קמד ב; מאירי פסחים סו א; ריב"ש שם; שב יעקב ה; אגלי טל חורש יב ח), משום שעשיית מלאכה כלאחר יד אינה שכיחה (רש"י פסחים שם), ובמקומות אחדים התירו שבות זו של כלאחר יד, אף על פי ששאר שבות, הנעשית כדרך שנעשית בחול, לא התירו, כגון במקום הפסד (ראה להלן: שהאיסור נדחה מפניהם. כן משמע מר"ן שם, וריב"ש שם, ושב יעקב שם), ואף מלאכות ששכיח שיעשו אותן כלאחר יד אף בחול, לא חילקו חכמים בגזירתם (ראה ערך לא פלוג רבנן), ואינה חמורה כשאר שבות (בדי השולחן קלד ו).
  • יש שדימו עשיית מלאכה כלאחר יד לשאר שבות, שבמקום שנאסרה שבות, אסורה אף מלאכה כלאחר יד (כן משמע מתוספות פסחים שם ד"ה הנח), ובמקום שהותרה מלאכה כלאחר יד, אף שאר שבות מותרת (כן משמע מראב"ד שבת ו ט).
  • ויש סוברים שכלאחר יד חמור יותר מהרבה איסורים שמשום שבות, שהרי המלאכה אסורה מן התורה, אלא שאינו עושה אותה כדרכה (כן משמע ממלחמות לרמב"ן שבת שם; תוספות רא"ש שבת סב א).

ביחס לאיסור אמירה לנכרי

איסור עשיית מלאכה כלאחר יד, ביחס לאיסור אמירה-לנכרי (ראה ערכו), נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שמלאכה כלאחר יד חמורה מאמירה לנכרי (כן משמע ממאירי ור"ן שבת קמד ב), שאמירה לנכרי היא שבות שאין בה מעשה (ראה ערך אמירה לנכרי שבות: במקום מצוה. ביאור הגר"א או"ח שכח יז), או שהעושה מלאכה כלאחר יד קרוב לבוא לידי עשייה כדרכו, יותר משקרוב האומר לנכרי לבוא לעשות בעצמו (כן משמע מדבר יהושע ב מט ט), ולכן כשהתירו מלאכה כלאחר יד במקום צער (ראה להלן: שהאיסור נדחה מפניהם) לא התירוה אלא כשאי אפשר לעשותה על ידי נכרי (מאירי ור"ן שם).
  • ויש סוברים שמלאכה כלאחר יד קלה מאמירה לנכרי (כן משמע משבלי הלקט קכג; ר"ן שם, בתירוץ השני, לגירסת המהר"ם), שהרי לא התירו אמירה לנכרי משום הפסד ממון - שאסור לומר לנכרי לכבות את הדליקה (ראה ערך הנ"ל) - ומלאכה כלאחר יד, כגון למעך כלאחר יד עשבים שעלו בצינור, התירו (ראה להלן: שם. ר"ן שם).

ביחס לאיסור מקלקל

איסור עשיית מלאכה כלאחר יד, ביחס לאיסור מקלקל (ראה ערכו), נחלקו בו אחרונים:

  • יש סוברים שאיסור כלאחר יד חמור מאיסור מקלקל (חידושי רבי עקיבא איגר בכורות כד ב, על פי תוספות שם ד"ה והיינו).
  • יש סוברים שאין טעם לחלק בין מקלקל לבין שאר איסורים דרבנן כגון כלאחר יד (כן משמע ממשנה למלך שבת א ה).
  • ויש סוברים שכלאחר יד גרוע ממקלקל, שהרי המקלקל שעשה דבר המחייב ממון באותה שעה, יש סוברים שהוא פטור, שקם-ליה-בדרבה-מיניה (ראה ערכו), ואילו העושה מלאכה כלאחר יד, אין לפוטרו מחיוב ממון משום כך (ראה לעיל: גדרו ודינו. אגלי טל דש יז לד, בהגהה).

בין השמשות

בין-השמשות (ראה ערכו), שיש תנאים הסוברים, וכן הלכה, שלא גזרו בו בכל דבר שהוא שבות (ראה ערכו. ראה ערך בין השמשות: דיניו), מכל מקום גזרו על הוצאה כלאחר יד (רא"ש עירובין ג ד, ותוספות רא"ש שם לג א; חידושי רבי עקיבא איגר חולין טו ב), כיון שבקל יכול לבוא לידי חיוב דאורייתא (רא"ש שם ושם), או משום שדווקא בשבות שעיקרה מדרבנן לא גזרו חכמים בין השמשות, אבל באיסור שיש לו עיקר מן התורה, ובכלל זה איסור מלאכה כלאחר יד, גזרו (חידושי רבי עקיבא איגר שם).

שינוי גמור

אף על פי שאסרו חכמים לעשות מלאכה בשינוי, יש מן הראשונים שסוברים שלא כל שינוי אסרו, אלא דווקא שינוי הדומה למלאכה (כן משמע מרש"י שבת עד א ד"ה פטור) שאינו "שינוי גמור" (פסקי רי"ד שם והמכריע כג), אבל שינוי גמור - או "שינוי דשינוי" (פסקי הרי"ד שם קמא א; שבלי הלקט ב, בשם אחיו רבי בנימין) - שאינו דומה כלל למלאכה, עשייתו מותרת לכתחילה (כן משמע מרש"י שם, ופסקי רי"ד שם), שכיון שהוא עושה בשינוי גמור אין לחוש שלא יבדילו בינו לבין מלאכה האסורה מן התורה (שביתת השבת דש סק"ו, בשם הרב צבי פסח פראנק), ולכן מותר לסחוט פגעים ופרישים ועוזרדים (כן משמע משבת קמד א-ב), ואפילו מתכוין להוציא מימיהם (תוספות רי"ד שם ב), אף על פי שסחיטה היא תולדת דש (ראה ערך דש: סוחט), שסחיטת פירות אלו - שאין הדרך לסוחטם - לעולם חשובה סחיטה כלאחר יד, ואין לך שינוי גדול מזה, ולפיכך היא מותרת לכתחילה (תוספות רי"ד שם).

כשהמלאכה נגמרת מאליה

מלאכה שהאדם עושה מעשה, ואחר כך היא נגמרת מאליה, כגון מבשל, שאדם מניח הקדירה על האש והיא מתבשלת שלא על ידי מעשיו, מותר לכתחילה לעשותה כלאחר יד (אבני נזר או"ח קנט כב), ולכן בישול בחמה - שאין זה דרך בישול (רש"י שבת לט א ד"ה דשרי) - מותר לכתחילה (כן משמע מהגמ' שם, וטוש"ע או"ח שיח ג; אבני נזר שם).

כשאינו חשוב מלאכה אלא משום מחשבה

מעשה שמצד עצמו אינו חשוב מלאכה, ומשום מחשבת העושה נידון כמלאכה, כגון הזורה (ראה ערכו) ורוח מסייעתו - שלא עשה את המלאכה כולה אלא את מקצתה, וחייב לפי שמלאכת- מחשבת (ראה ערכו) אסרה תורה, ונתקיימה מחשבתו (ראה ערך זורה: זורה ורוח מסייעתו) - מותר לעשותו כלאחר יד, שמלאכה הנעשית כלאחר יד אינה מלאכת מחשבת, ואף על פי שמדרבנן אסור אפילו אינה מלאכת מחשבת, זו כשאינה מלאכת מחשבת הרי אינה מלאכה כלל (כן משמע מאגלי טל זורה ט, ושם דש כח ג).

שהאיסור נדחה מפניהם

אף על פי שאסרו חכמים לעשות מלאכה או שבות כלאחר יד (ראה לעיל: האיסור מדרבנן), לצרכים שונים יש שהתירו חכמים לעשות לכתחילה מלאכה כלאחר יד:

במקום צער

במקום צער (ראה ערכו) יש שהתירו חכמים מלאכה כלאחר יד (כתובות ס א, לגירסתנו; כן משמע מתורת האדם לרמב"ן, המיחוש, ורשב"א וריטב"א שבת קכט א; הגהות אש"רי כתובות ה יט), ולכן הגונח - מילל מכאב לב (רש"י כתובות שם ד"ה גונח), ורפואתו של הגונח היא שתיית חלב עז (רש"י שם ד"ה יונק) כשהוא רותח (רמב"ן ומאירי ור"ן שבת קמד ב), בשעת יציאתו מדדי הבהמה (ר"ן שם), שמעלה קצף כחלב רותח (חלקת יעקב יו"ד יב) - מותר לו לינוק חלב בשבת (רבי מרינוס בכתובות שם; רב יוסף שם, שכן הלכה; רמב"ם שבת כא יד; טוש"ע או"ח שכח לג) מדד הבהמה (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא קמא), אף על פי שלבריא היניקה אסורה, שהיניקה דינה כחליבה, וחליבה אסורה - מן התורה, או מדרבנן - משום מפרק (ראה ערך דש: חולב), שהיונק הוא מפרק כלאחר יד, ובמקום צער (ראה ערכו) לא גזרו עליו חכמים (גמ' שם, לגירסתנו)[10].

ההיתר לעשות מלאכה בשינוי במקום צער, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שדין מלאכה הנעשית בשינוי שונה בזה משאר שבות, ששאר שבות אסורה אף במקום צער (כן משמע מתורת האדם לרמב"ן שם, ומאירי עבודה זרה כח ב), ששאר שבות אסורה אף במקום חולי גמור, כשאין בו סכנה (תורת האדם שם; מאירי שם).
  • ויש שאינם מחלקים לענין זה, וסוברים שאף שאר שבות התירו במקום צער (כן משמע מתוספות כתובות ס א ד"ה מפרק, ויבמות קיד א ד"ה קסבר).

היה המעשה אסור מן התורה, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שההיתר לעשות מלאכה כלאחר יד במקום צער אינו אלא במעשה שעשייתו כדרכו אסורה מדרבנן, ואין בה איסור תורה (רמב"ן שבת קמד ב; בדק הבית ג ז; ריטב"א כתובות ס א).
  • ויש סוברים שאף מעשה שעשייתו כדרכה אסורה מן התורה, הותר לעשות אותו במקום צער (כן משמע מרבנו חננאל שבת צו ב, ושו"ת הרי"ף שיב, ותוספות שם עג ב ד"ה מפרק, ורשב"א שם צה א בשם רב האי גאון).

הצער שכדי להינצל ממנו התירו לעשות מלאכה כלאחר יד, היינו כל צער שמחמת חולי (כן משמע מתוספות יבמות קיד א ד"ה שבת, וכתובות ס א ד"ה גונח, בשם רבנו תם; המאור שבת קמה א; רמב"ן עבודה זרה כח א; עבודת הקודש בית מועד א ג; מאירי שבת קמד ב, וביצה ב א, ויבמות וכתובות ועבודה זרה שם; ריטב"א שבת קמ א, וכתובות שם), אפילו אין בו סכנה (רמב"ם שבת כא יד; רמב"ן שם ותורת האדם, המיחוש; מאירי שם ושם ושם ושם ושם; ריטב"א כתובות שם)[11].

המתאווה למאכל

המתאווה למאכל - אפילו הוא מתאווה מאד לאותו מאכל, עד שתאוותו מושלת עליו (המאור שם) - לא התירו לו מלאכה כלאחר יד בשבת, ואסור לו לינוק אף על פי שהיונק אינו אלא מפרק כלאחר יד (כן משמע מתוספות שם ושם, בשם רבנו תם; המאור שם; מאירי שבת שם, וביצה שם, בשם יש מפרשים, ויבמות שם, בשם אחרוני הרבנים; טור או"ח שכח; שו"ע שם לג, בשם יש אומרים; ב"ח שם)[12].

מחמת רעב

המצטער מחמת רעב, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שהרי הוא כמתאווה למאכל, שאין להתיר איסור כלאחר יד לצרכו, לסוברים כן (ראה לעיל. כן משמע מתוספות שם ושם, ורא"ש והגהות אש"רי כתובות ה יט, ושו"ע שם, בשם יש אומרים), ואין להתיר משום רעב במקום שאין חשש חולי (מאירי ביצה שם; ב"ח שם), ואינו קרוב לסכנה (כן משמע מפני יהושע כתובות ס א).
  • ויש סוברים שדווקא משום תאוות מאכל לא התירו, אבל המצטער מחמת רעב הרי הוא כשאר מצטער (רי"ף שבת שם ותוספות שם ושם, בשם ר"י, לפי הב"ח שם; שו"ע שם, בסתם, לפי אליה רבה שם ס"ק לז).

מחמת קור

צער של קור, אף אם אין אומרים שהכל חולים הם אצל קור, יש לדמותו לצער של גונח (תשובת רבנו יום טוב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תעח, והגהות מרדכי שבת תנב, והגהות מימוניות שבת ו ג).

לשכב בנחת במיטתו

בית צוואר או בתי שוקיים שנקשרו, והוא מבקש לפשטם בלילה כשיכנס למיטתו לישון, כתבו אחרונים שהוא חשוב צער גדול כגונח (חוות יאיר קסד וקצא).

צער מועט

צער מועט, אין להתיר לצרכו אפילו איסור שבות על ידי שינוי (כן משמע ממאירי עבודה זרה כח ב, ומגיד משנה שבת ו ט; שלחן ערוך הרב או"ח שכח כ; תהלה לדוד או"ח שכח נג), שלא התירו מלאכה בשינוי אלא במקום צער מרובה, כצערו של הגונח (ראה לעיל. מאירי שם), שאף על פי שאינו חולה, לסוברים כן (ראה לעיל), היינו שלא נפל למשכב, אבל על כל פנים יש לו צער גדול (שלחן ערוך הרב שם), שיש בו צער כל הגוף, ואין למדים ממנו אלא לצער כיוצא בו (ריטב"א יבמות קיד א; כן משמע מחוות יאיר קסד), ולא למיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק (תורת האדם לרמב"ן, המיחוש).

בחשש סכנה

במקום שיש חשש שאדם יסתכן, יש שהתירו חכמים מלאכה כלאחר יד, כגון זו שהתירו למשמש בצרור בשבת כלאחר יד, כדי שלא יבוא לידי סכנה (שבת פא א; שו"ע או"ח שיב ז). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים במי שאינו יכול להיפנות, והעצור מליפנות יכול לבוא לידי חולי (כן משמע מרש"י שם ד"ה ליסתכן, על פי ברכות סב ב), וממשמש בצרור בנקב כדי שיפתח, אף על פי שמשיר שערות (כן משמע מרש"י שם; שו"ע שם).
  • ויש מפרשים שממשמש בצרור כדי להחליקו, שלא ישרוט את בשרו (כן משמע מרבנו חננאל שם) - כשיקנח בו - שכדרכו אסור שמא יבוא לידי כתישה וטחינה (רבנו חננאל שם), או לפי שהוא מתקן כלי (רמב"ן שם; חידושי הר"ן שם), או מעין ממחק (ריטב"א שם).

להלכה כתבו ראשונים שבין משמוש בנקב, ובין משמוש בצרור - מותרים לכתחילה (הגהות אש"רי כתובות שם).

במקום הפסד ממון

במקום הפסד ממון, יש שהתירו חכמים מלאכה כלאחר יד, כגון צינור המקלח מים מן הגג, שעלו בו קשים ועשבים - הסותמים ומעכבים את קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפים לבית (רש"י כתובות ס א ד"ה קשקשים), והגג נפסד, או שהוא צריך לאותם המים (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא קמא) - מותר למעכם ברגלו בצנעא בשבת (רבי מנחם איש גליא בתוספתא עירובין (ליברמן) ח ט; נחום איש גליא בכתובות שם; רב יוסף בגמ' שם, שכן הלכה; טוש"ע או"ח שלו ט), שזה אינו מתקן אלא כלאחר יד, ובמקום הפסד לא גזרו חכמים (גמ' שם), וכיון שהמעשה מצד עצמו אסור, ולא התירוהו אלא משום הצורך והדחק, לא התירו אלא בצינעא (ראה ערך חשד; מראית העין. ר"ן ביצה ט א, במסקנתו), או שאסרו בפרהסיא משום מראית העין (רשב"א ור"ן שם, בשם רב ניסים גאון).

מלאכה גמורה מן התורה, אם במקום הפסד ממון מותר לעשותה כלאחר יד, נחלקו הדעות: יש מתירים (כן משמע מרי"ף ור"ן שבת קמד ב, ותוספות כתובות ס א ד"ה ממעכן, ושב יעקב ה, ופרי מגדים שא, משבצות זהב ס"ק כג; תהלה לדוד שז ה); ויש אוסרים, שסוברים שלא התירו לעשות בשינוי אלא שבות בלבד (כן משמע משו"ת מהרי"ל החדשות מ; מנחת פתים שז ז; חזון איש או"ח נו ד).

במקום מצוה

במקום מצוה, יש שהתירו מלאכה כלאחר יד, כגון בערב פסח שחל בשבת, השוכח להביא מערב שבת סכין לשחוט בו את פסחו, נותנה בין קרני הגדי, או בצמרו של הטלה, ומכישו עד שמביאו לעזרה, ואף על פי שהוא מחמר (ראה ערכו), מחמר כלאחר יד הוא, ואינו אסור אלא מדרבנן, ובמקום מצוה של שחיטת הפסח לא גזרו (כן משמע מפסחים סו א-ב; רמב"ם קרבן פסח א יט); ויש שאסרו מלאכה כלאחר יד, אף על פי שמשום כך תתבטל מצוה, כגון שוחט חיה ועוף ביום טוב, אסור לו לכתוש עפר לצורך כיסוי הדם אפילו כלאחר יד (כן משמע מאור שמח יום טוב א טו, על פי ביצה ז ב), שכיון שהדרך היא לכתוש בידו, יש לגזור שמא יכתוש ללא שינוי (אור שמח שם).

מפני כבוד הבריות

איסור מלאכה כלאחר יד, הרי הוא כשאר איסורים דרבנן הנדחים מפני כבוד-הבריות (ראה ערכו), ולפיכך מי שגנאי הוא לו שנראה בשר בין שיניו, רשאי לקטום בידו קיסם לחצוץ בו את שיניו (כן משמע מפרי מגדים או"ח שכב, אשל אברהם סק"ד).

יום טוב

יום-טוב (ראה ערכו), אף על פי שאסרו בו חכמים מלאכה כלאחר יד, כדרך שאסרו בשבת (ראה לעיל: האיסור מדרבנן), במקום צער הקלו בו חכמים והתירו מלאכה כלאחר יד, אפילו כזאת שלא הותרה בשבת (כן משמע מאבא שאול ביבמות קיד א), והקלו ביום טוב מבשבת, לפי שיום טוב אינו אסור אלא בלא תעשה (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהדברים אמורים דווקא בצער של חולי, אבל משום צער של רעב, אין להתיר סרך איסור (מלחמות לרמב"ן ומאירי שבת קמד ב).
  • יש סוברים שהדברים אמורים אף בצער של רעב (תוספות שם ד"ה שבת, וכתובות ס א ד"ה גונח, בשם רבנו תם; כן משמע משו"ע או"ח שכח לג, בשם יש אומרים).
  • ויש סוברים שביום טוב התירו אף משום צער הבהמה (תוספות יבמות שם, בשם איכא דמפרש)[13].

הבא לשחוט בהמה ביום טוב, התירו לו לתלוש את הצמר לפנות מקום לסכין (בכורות כד ב; רמב"ם יום טוב ג ג; כן משמע מטוש"ע או"ח תצח יב), ואף על פי שהוא עוקר דבר מגידולו - ואיסורו משום גוזז (ראה ערכו), או משום קוצר (ראה ערכו), ותלישה כדרכה אסורה ביום טוב, שאין בה צורך אוכל נפש, או שאסורה אפילו לצורך אוכל נפש (ראה ערך מלאכת אוכל נפש) - מותר, כיון שתולש כלאחר יד (גמ' שם כה א), שאין דרך לתלוש צמר, אלא לגזזו (רש"י שם ד"ה כלאחר), והתירו לכתחילה לתלוש כלאחר יד ביום טוב, כדי שלא תתקלקל שחיטתו (תוספות שם ד"ה והיינו), ויימנע משמחת יום טוב (הלכות בכורות לרמב"ן שם; מאירי ביצה לד א).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהתירו אפילו במתכוין לתלוש (תוספות שם כד ב ד"ה והיינו, בפירוש השני, וכה א ד"ה דהוה, בפירוש השני; כן משמע מהרמב"ם שם, ורמב"ן שם, ומאירי שם).
  • ויש סוברים שלא התירו אלא באופן שהאיסור כדרכו אינו אלא מדרבנן, היינו באופן שאינו מתכוין לתלוש, ואף אפשר שלא ייתלש, לסוברים שדבר-שאינו-מתכון (ראה ערכו) אסור מדבריהם (ראה ערך דבר שאינו מתכון: במלאכות שבת. תוספות שם ושם, בפירוש ראשון).

הערות שוליים

  1. כט, טורים קנט-רלט.
  2. על האיסור מדרבנן בעשיית מלאכה כלאחר יד, ראה להלן: האיסור מדרבנן.
  3. ויש הסובר שאינו חייב אלא כשעשאה כדרך שבני אדם רגילים לעשותו (הר צבי שם ד).
  4. ראה בערכים המיוחדים למלאכות השונות.
  5. ויש מהאחרונים הסובר שמכיון שבכמה מקומות מצינו מלאכה הנעשית באופן שונה מדרך העשייה הרגילה של המלאכה, ואף על פי כן לא החשיבוהו חכמים כשינוי לפטור את עושה המלאכה מחמתו, אין אנו יכולים לדון דבר זה לפי השערתנו, שאין אנו יכולים לעמוד על אופי המלאכות השונות כל הצורך (גינת ורדים או"ח ג יט).
  6. ויש מן האחרונים חולקים וסוברים שהמשנה לעשות מלאכה בכלי שאין דרך לעשותה בו, אינו חשוב משום כך שהוא עושה את המלאכה כלאחר יד (חידושי חתם סופר יומא לד ב, על פי ירושלמי ראש השנה ד ט), ולא מצינו בשום מלאכה חילוק בין אם עשאה ביד, לבין אם עשאה בכלי, אלא במלאכת גוזז, שאי אפשר לעשותה בשלימות ביד (מרכבת המשנה שבת יא ז, בדעת הרמב"ם שם; חידושי חתם סופר שם).
  7. ויש מהראשונים הסובר שאינו חשוב שינוי (רבנו ירוחם יב ט, לפי קצות השלחן קלח, בדי השלחן ס"ק יג).
  8. ויש מהאחרונים החולק וסובר שאין חילוק בזה בין הזמנים (חמד משה שם סק"ח).
  9. על העושה מלאכה כדרך שנהגו לעשותה במקום מסויים, שבאופנים מסויימים אין אומרים שבטלה דעתם, ואם אומרים שהדבר חשוב כדרך בכל העולם, או שהוא חשוב כדרך רק באותו מקום, והאופנים שאף במנהג מקום מסויים אומרים שבטלה דעתם אצל כל אדם, ראה ערך בטלה דעתו אצל כל אדם.
  10. יש מהראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר (כן משמע מרי"ף שבת שם, ותוספות יבמות קיד א, בדעת אבא שאול ביבמות שם), ומכל מקום ההלכה שהדבר מותר (רי"ף שם ותוספות שם); ויש מהגאונים וראשונים שנראה שלגירסתם בתלמוד אין היתר בדבר (רבנו חננאל שבת צו ב; רמב"ן כתובות ס א, בשמו; רי"ף שבת קמה א, בשם איכא מאן דמוקים; האורה א נט).
  11. ויש מהראשונים סוברים שלא התירו אלא רפואה שאם אינו עושה אותה לעולם נמצא שהוא מסתכן - אף על פי שאם בשבת לא יעשנה, אין סכנה - ולכן הגונח, אף על פי שאם לא ישתה חלב רותח בשבת לא יסתכן, התירו לו לינוק בשבת (ראה לעיל), שכן יש בו סכנה אם אינו שותה לעולם (רמב"ן כתובות ס א, בשם יש אומרים), והתירו לו כדי שלא יבוא לידי סכנה (רמב"ן שם).
  12. ויש מהראשונים הסובר שאף תאווה למאכל חשובה צער, וכשהתירו לגונח לינוק חלב בשבת, הרי זה משום שיש לו צער לפי שעה שימתין עד שיוכל לאכול ולשתות במקום אחר, אלא שאין להתיר משום צער רעב מלאכה אחרת, כגון בישול, בשינוי, שאין למדים גזירות חכמים זו מזו, שהכל לפי הענין עשו כפי מה שהיה נראה להם (מהר"ח אור זרוע קצט).
  13. ויש מהראשונים הסובר שדין זה שנוי במחלוקת תנאים, ויש הסוברים שאף במקום צער אסורה מלאכה כלאחר יד (רמב"ן כתובות ס א, בדעת תנא קמא ביבמות שם).