מיקרופדיה תלמודית:כתובת קעקע

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור לתת כתובת קעקע באדם

אסור לתת כתובת קעקע באדם, שנאמר: וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם (ויקרא יט כח), ונמנה איסור זה במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת מא; סמ"ג לאוין סא; סמ"ק עב; חינוך רנג), והעובר על הלאו - בין איש בין אשה (רמב"ם עבודה זרה יב יא) - לוקה (משנה מכות כא א; רמב"ם עבודה זרה שם, וספר המצוות שם). טעם האיסור כתבו ראשונים משום שזה היה מנהג הגויים שהיו רושמים עצמם לעבודה זרה שלהם, כדי לומר שהוא עבד מכור לה ומסור לעבודתה (כן משמע מרמב"ם שם ושם, וסמ"ג שם; חינוך שם)[2].

כתיבה וקעקוע

כתובת קעקע שחייב עליה היא כשיכתוב ויקעקע (משנה מכות כא א; תורת כהנים קדושים פרק ו י), והיינו שישרוט על בשרו - במחט (רש"י עה"ת שם; ריב"ן מכות שם ד"ה בכתובת קעקע), או בסכין (ריב"ן שם; פסקי תוספות שם לב), או בכלי (תוספות ישנים שם), או ביד (ריטב"א שם) - וימלא מקום השריטה כחול, או דיו, או שאר צבעונים הרושמים (רמב"ם עבודה זרה שם; סמ"ג שם; סמ"ק שם; שו"ע יו"ד קפ א), ונחלקו ראשונים אם הכתיבה היא בדיו, או באחד הסממנים שכותבים בהם, והקעקוע הוא שריטת הבשר במחט או בסכין כדי להכניס את הצבע בין העור לבשר (כן משמע מרש"י עה"ת שם; ריב"ן שם; ר"ש משאנץ לתורת כהנים שם; חינוך שם); או להיפך: "כתובת" היא שריטה, וקעקוע הוא נתינת הצבע בה (סמ"ג שם; סמ"ק שם).

ונחלקו ראשונים בסדר המחייב:

  • יש אומרים שאין חילוק בסדרם, ובין שכתב ואחר כך קעקע, ובין שקעקע תחילה ואחר כך כתב - חייב (רמב"ם שם ושם, לפי ברית משה לסמ"ג שם ב; כן משמע מהריטב"א שם), וכן הלכה (ב"ח שם; ש"ך שם סק"א).
  • יש אומרים שאינו חייב אלא בכותב בדיו תחילה (ריב"ן שם, לפי מרומי שדה שם; פתשגן הכתב ב, בדעת הריטב"א שם).
  • ויש אומרים שאינו חייב אלא בשורט תחילה (תוספות ישנים ור"י אלמדארי שם, וברטנורא שם ג ו, לפי משנת חכמים נז).

כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - פטור (תורת כהנים שם; משנה שם; רמב"ם עבודה זרה שם), ומכל מקום אסור מדרבנן (דינא דחיי לסמ"ג לאוין סא; מנחת חינוך רנג סק"א, בדעת תוספות גיטין כ ב ד"ה בכתובת, ובית שמואל קכד ס"ק טז)[3].

הכתב

הכתב שבכתובת קעקע הוא כתב שאינו יכול להזדייף (כן משמע מגיטין שם), ובזמן שיכולה לעמוד, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהאיסור הוא רק בכתובת שאינה יכולה להימחק לעולם (רש"י עה"ת שם; ריב"ן מכות שם; כלבו צד)[4].
  • יש סוברים שכל כתובת קעקע היא בכלל האיסור, ואין צורך שתעמוד לעולם (כן משמע מרמב"ם שם ושם, ורבנו הלל לתורת כהנים שם, וסמ"ג שם, וחינוך שם), וכן הלכה (כן משמע מטוש"ע שם).
  • ויש סוברים שצריך הכתב לעמוד ימים רבים (רבנו יהונתן שם; נמוקי יוסף שם).

וכל מקום שבגוף שכתב עליו כתובת קעקע - חייב (רמב"ם עבודה זרה שם; חינוך שם; טור שם), בין מגולה בין מכוסה בבגדים (חינוך שם).

כתב על אחר

הכותב על חברו - חייב (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ד טו; מאור האפלה ויקרא שם), ובכלל זה אף הכותב על קטן (חקרי לב יו"ד ב כט; פתשגן הכתב יג וטו) וחרש ושוטה (פתשגן הכתב טו).

כתיבת כתובת קעקע על נכרי - מותרת, שלא אסר הכתוב אלא "בכם", היינו בישראל (נודע ביהודה תנינא אה"ע קלה)[5].

עבד-כנעני (ראה ערכו), אסור לכתוב עליו כתובת קעקע (כן משמע מתוספות גיטין שם, ותוספות הרא"ש שם), שכיון שחייב במצוות (ראה ערך הנ"ל) הרי הוא כישראל לכל דבריו (נודע ביהודה שם)[6].

מי שכותבים ומקעקעים עליו

אדם שכותבים בבשרו ומקעקעים בו, אף הוא עובר באיסור של נתינת כתובת קעקע (תוספתא שם; ש"ך יו"ד קפ סק"ד)[7], שהאיסור נאמר בלשון רבים - לֹא תִתְּנוּ (ויקרא יט כח) - ומשמע שמלבד האיסור שעל המקעקע יש איסור אף לזה שקעקעו בבשרו (רמב"ן מכות כ ב; ריטב"א קידושין לה ב)[8]. ואם סייע, נמצא שעשה מעשה, ולוקה (כן משמע מהרמב"ם עבודה זרה שם, וארחות חיים, פאות הראש והזקן ד, וכלבו שם, וחינוך שם, וריטב"א שם, וטוש"ע שם ב) - אבל לא סייע, אינו לוקה (רמב"ם וארחות חיים וכלבו וחינוך וטוש"ע שם), שלא עשה מעשה, ואין לוקים על לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו. חינוך שם).

אפילו המקעקע אינו בר חיוב, כגון שהוא גוי, אותו שקעקע בו עובר על האיסור (יד הקטנה עבודה זרה ו, ל"ת נז, מנחת עני ס"ק פח).

הכתיבה

בכתיבה שחייבים עליה, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאינו חייב עד שיכתוב שם את השם (רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון במשנה מכות כא א, ותורת כהנים קדושים פרק ו י), כלומר שם של עבודה זרה (סתמא דתוספתא שם, לפי באור הגר"א יו"ד קפ סק"א; תני בר קפרא בגמ' שם; גמ' שם, בדעת רבי שמעון), שייחס לצורה שם סיבה ראשונה (מאירי שם יג א), שנאמר: וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה' (ויקרא שם. רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון במשנה שם; תני בר קפרא בגמ' שם), אני ה' ולא אחר (תני בר קפרא בגמ' שם), ואסורים אתם לכתוב שם אחר על בשרכם (ריב"ן שם ד"ה את השם)[9].
  • ויש מחייבים בכל כתובת קעקע (תנא קמא במשנה שם, לפי ריב"ן שם ד"ה כתובת קעקע), ש"אני ה' " שאמר הכתוב, כוונתו אני ה' נאמן להיפרע. ואף על פי שהגויים לא היו רגילים אלא בשם עבודה זרה - והרי טעם האיסור משום שכך היו הגויים רגילים לכתוב בבשרם (ראה לעיל) - הפריז הכתוב במידה, ואסר כל כתיבה (ריטב"א שם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; טור שם; שו"ע שם א, לפי באור הגר"א שם)[10].

ובכתיבה האסורה לדעה זו נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו חייב אלא כשכתב כעין אותיות (רבנו יהונתן ור"י אלמדארי ותוספות ישנים שם; ברטנורא שם; סמ"ק עב; ארחות חיים שם), ואפילו לא כתב אלא אות אחת (חינוך רנג)[11], והבא לקעקע שריטה בעלמא אסור מדרבנן (יד הקטנה שם).
  • ויש סוברים שאין צריך צורת אותיות, אלא חייב על כל צורה שרושם (פירוש הראב"ד ור"ש משאנץ לתורת כהנים שם; יד הקטנה שם, בדעת ריב"ן והרמב"ם), ונחלקו אחרונים אם לדעה זו אינו חייב אלא על צורה שלמה (משנת חכמים נז; פתשגן הכתב ח, בדעת המיוחס ליונתן שם); או שחייב אף על שריטה בעלמא (ערוך לנר שם).

בשמאל

כתב בשמאל - שאינו דרך כתיבה, והכותב בשמאלו בשבת פטור (ראה ערך כותב: הכתיבה) - מכל מקום חייב, שאין צריך לכתוב דרך מלאכה (תועפות ראם שם).

הכותב על עבדו שלא יברח

הרושם בכתובת קעקע על עבדו שלא יברח - פטור (תוספתא שם; שו"ע שם ד) - אבל אסור (רמ"א שם) - שלא חייבה התורה על כתובת קעקע אלא כשעושה אותה משום עצם הכתוב, כחק הגויים (גט פשוט קכד ל; מנחת חינוך רנג סק"ו, בשמו).

בימינו

אף בימינו, שניתן להסיר את כתובת הקעקע באמצעות קרני לייזר, מכל מקום להלכה שכל כתובת קעקע היא בכלל האיסור, ואין צורך שתעמוד לעולם (ראה לעיל), העושה כתובת קעקע חייב (ברכת אשר עה"ת שם). ולמרות שאין עושים כן לשם כתובת קעקע אלא לשם נוי, הרי זה ככותב על עבדו שלא יברח (ראה לעיל) שפטור ממלקות, אבל עובר על איסור (פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד, עמ' קנז, על פי רמ"א שם ד).

אפר מקלה על גבי מכה

נתינת אפר מקלה על גבי מכה - אפר שריפה (תוספות ישנים ור"י אלמדארי שם) שהוא קשה, ולאחר זמן מקעקע את מקום המכה, והרושם נראה שם (ריב"ן שם ד"ה אפר) - נחלקו בה אמוראים:

  • יש אוסרים - מדרבנן (ריטב"א שם) - מפני שנראה ככתובת קעקע (רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה בגמ' שם), אף על פי שאינו כותב כלום (תורת חיים עבודה זרה כט א).
  • ויש אוסרים אפילו במקום הקזת דם (אביי בגמ' שם, לפי ר"י אלמדארי שם), ולדעתם אסור לשים שם שום דבר רפואה המשחירו (פסקי הרי"ד שם).
  • ויש מתירים - אפילו יש בה צורת אות (ראה לעיל. מעיל צדקה ל, בלשון השניה) - משום שכל מקום שיש שם מכה - מכתו מוכיחה עליו (רב אשי בגמ' שם, לפי פסקי רי"ד וריטב"א שם), שאינו עושה כחקות הגויים, אלא לרפואת המכה (ש"ך שם סק"ו), ואפילו לאחר שחיתה המכה, רושם המכה עדיין נשאר (ב"ח שם; ט"ז שם סק"א), וכן הלכה (תוספות שם ד"ה רב; רא"ש שם ג ו; מאירי וריטב"א ונמוקי יוסף שם; טוש"ע שם ג; ועוד), וכל שכן שמותר לתת על מכתו שאר עפר (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ה)[12].

הערות שוליים

  1. לג, טורים שכז-שלח.
  2. ויש מהראשונים שכתבו שהאיסור גזירת מלך הוא (ריב"ן מכות כא א ד"ה כתובת קעקע; כן משמע מפסקי הרי"ד שם, בפירוש הראשון); ויש שכתבו שני הטעמים (ריטב"א שם).
  3. ויש הסובר שדווקא שריטה אסורה מדרבנן, שהרואה ששרט יחשוב שמן הסתם דעתו למלאות את השריטה בדיו, אבל צבע לחוד, אין בו איסור (פתשגן הכתב יח); ויש סוברים ששניהם מותרים לכתחילה (משנת חכמים נז, בדעת הרמב"ם; תועפות ראם שלח ג, בדעת היראים שם).
  4. ויש שביאר לדעה זו, שאיסור לעולם קיים, ורק שאינו חייב אם אינו עושה כתובת קעקע שיכולה לעמוד לעולם (פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד, עמ' קנה).
  5. ויש מצדדים לאסור (משנת חכמים נז).
  6. ויש מהראשונים המתיר (כן מצדד במאירי גיטין שם).
  7. ויש הסוברים שמחלוקת תנאים בדין זה (ערוך לנר מכות כ ב).
  8. לדעות נוספות במקור הדין, ראה: ש"ך שם סק"ד; חסדי דוד לתוספתא שם; ערוך לנר מכות שם.
  9. ונחלקו ראשונים אם לדעה זו, מכל מקום שאין בה שם עבודה זרה, אסור אבל פטור ממלקות (ריב"ן שם ד"ה וכתובת); או שמותר (כן משמע מיראים שלח וארחות חיים שם).
  10. ויש סוברים שההלכה כדעה החולקת (רי"ף שם, לפי ריטב"א שם, ומנחת חינוך רנג סק"ב; רא"ש שם ג ו; רבנו יורחם יז ה, בשם יש פוסקים).
  11. ואין למדים מכתיבה בשבת - שאין חייב עליה אלא הכותב שתי אותיות (ראה ערך כותב: השיעור) - שלענין שבת שיעור המלאכה הוא כפי שהיה במשכן (ראה ערך הנ"ל: שם), אבל לענין כתובת קעקע חייב אף על אות אחת, שאף אות אחת חשובה כתב (מעיל צדקה לא; זרע אמת ג קיא; לקט אליהו ב מא); ויש מן האחרונים שכתבו שאין חייב אלא הכותב שתי אותיות, כשיעור שחייב על כתיבה בשבת (מעין החכמה (רעדעלהיים) דף נ; לחם ושמלה עה"ת שם, בדעת אונקלוס), שאות אחת אינה כתב (מעין החכמה שם).
  12. ויש פוסקים כדעה הראשונה (תוספות רא"ש גיטין כ ב; פסקי תוספות שם עג; ר"ח פלטיאל ויקרא יט כח).