מיקרופדיה תלמודית:ליקוט עצמות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרת הערך - המנהג ללקט את עצמות המת מקברן לאחר עיכול הבשר, ולקברן בארון[1].

בדורות ראשונים היו נוהגים לקבור את המת פעמיים: בתחילה היו קוברים אותו ללא ארון (כן משמע מירושלמי מועד קטן א ה; תורת האדם לרמב"ן, הסוף, הקבורה; חידושי הר"ן מועד קטן, קונטרס), כדי שיתעכל הבשר מהר (שלחן גבוה יו"ד שסג ס"ק טו; שיבת ציון סג; תפארת ישראל פסחים ח מ, ועוד) - שכשיתעכל הבשר סימן יפה הוא למת, שנח מן הדין (ראה תורת האדם שם), בקבר עראי (כן משמע מהרמב"ן שם, ובשבת קלט ב), עד שיתעכל הבשר (כן משמע מהירושלמי שם), ואין זמן עיכול הבשר בפחות משלש שנים (שו"ת צפנת פענח קפב, על פי נזיר מד א), ולאחר מכן היו מלקטים את עצמותיו לארון (ירושלמי שם), וקוברים אותן בקברי אבותיו של המת (תורת האדם שם, בשם הראב"ד; שיטה לתלמיד ר"י מפאריש מועד קטן ח א; הלכות שמחות למהר"ם א).

מי נהג בו

מנהג ליקוט עצמות, נחלקו בו ראשונים אם נהגו בו רוב ישראל (המכתם מועד קטן ח א; כן משמע מרמב"ן שבת שם, בשם הראב"ד, והלכות שמחות שם); או שלא נהגו בו הכל, אלא מי שרצה להעלות עצמות מתו לארץ ישראל (רמב"ן שם); או שלא נהגו בו אלא במת שבשעת פטירתו לא יכלו להוליכו לקברי אבותיו מחמת סיבה כל שהיא (שיטה לתלמיד ר"י מפאריש מועד קטן שם).

מתי נפסק

מנהג זה, כתבו ראשונים שעכשיו אין נוהגים בו, ואין מוציאים המת מקברו (כן משמע מהרמב"ן שבת שם, בשם הראב"ד), וכתבו אחרונים, שפסקו ללקט עצמות כבר בימי האמוראים (שו"ת חתם סופר יו"ד שלח, על פי הירושלמי שם), או התנאים (עמק הלכה א ס, על פי שמחות יב יט); ויש מן האחרונים שכתבו שאף בדורות מאוחרים יש שעדיין נהגו בו (פרשת מרדכי (בנט) יו"ד כד, ודברי שאול יו"ד שצד ג, על פי טוש"ע יו"ד שסג ד).

היתר פינוי המת מקברו

פינוי מת מקברו, אף שאסור הוא (ראה ערך פנוי מתים), הנוהגים לקבור במהמורות עד שיתעכל הבשר, מותר להם לפנות את העצמות (תורת האדם שם; חידושי הר"ן שם; טוש"ע שם), לפי שסימן יפה למת שאומרים נינוחו עצמותיו מן הדין (חידושי הר"ן שם), וכיון שבתחילה קברו המת על דעת לפנותו, אין איסור בפינויו (שיבת ציון שם; פרשת מרדכי שם; תפארת ישראל מועד קטן א לח).


הערות שוליים

  1. על דיני הליקוט, ועל האופנים שבהם מלקטים עצמות אף במקום שאין נוהגים במנהג זה, ראה ערך פנוי מתים.