פרשני:בבלי:בבא מציעא עח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא עח ב

חברותא[עריכה]

כל המעביר על דעת בעל הבית,  נקרא גזלן.
דהיינו: כל הנוטל חפץ מחברו (כגון שוכר או אומן) כדי לעבוד בו, ומשנה בעבודתו מרצונו של בעל החפץ, נחשב כגוזל את החפץ.  63 

 63.  המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, אפילו אם שינה בדברים שאינם פשיעה ממש, ומשום כך במשנתנו אף אם נתן לו על מנת להוליכה בבקעה בזו והוליכה באחרת חייב. אלא שהמשנה נקטה הר ובקעה, כיון שמבקעה לבקעה בדרך כלל אין הבעלים מקפיד (שטמ"ק בשם ריטב"א).
ולפיכך עומדת הבהמה ברשותו, לחייבו בכל אונסיה, כדין גזלן.
ולכן, אם שינה השוכר מתנאי השכירות, והוליך את הבהמה במקום שאינו על דעת הבעלים, נחשב הוא לגזלן. ואם כן, אפילו אם מתה הבהמה כדרכה (באונס), חייב השוכר לשלם עבורה למשכיר.  64 

 64.  והמשנה בהמשך, המחלקת בין הוחמה להחליקה, ופוטרת את השוכר אם מתה הבהמה באונס, היא כשיטת החולקים על רבי מאיר, וסוברים, שאף על פי שהעביר על דעתו של בעל הבית, אין הוא נחשב גזלן.
והוינן בה: הי רבי מאיר? לאיזו הלכה ידועה שאמר רבי מאיר, התכווין רבי יוחנן לומר, שממנה אפשר ללמוד את הכלל: "כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן"?
אילימא הכוונה היא לרבי מאיר דצבע, לדין שאמר רבי מאיר לענין צבעי,
דתנן (בבא קמא ק ב): הנותן צמר לצבע (צבעי, אומן לצביעה) לצבוע לו אותו באדום, והצבע שינה ממה שאמר לו בעל הצמר, וצבעו בצבע שחור. וכן להיפך, אם בעל הצמר ביקש לצבעו שחור, והצבעי שינה, וצבעו אדום,
נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה:
רבי מאיר אומר: הצבעי נותן לו לבעל הצמר את דמי צמרו, כפי ששווה בשוק צמר שאינו צבוע. כי היות שהצבעי שינה ממה שאמר לו בעל הבית, נחשב הוא גזלן על הצמר,  65  וקנה אותו בשינוי, והרי הוא חייב לשלם את דמיו, כפי שהיה שווה בשעת הגזילה. רבי יהודה אומר: אין הצבעי נחשב גזלן, ועליו לתת לבעל הצמר את צמרו הצבוע. אבל בעל הצמר לא יתן לו את שכרו המלא על הצביעה, אלא:

 65.  בדרך כלל חייב הגזלן להשיב את הגזילה, שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל (שו"ע חו"מ ש"ס). אכן אם השתנתה הגזילה מכפי שהיתה בשעת גזילתה, קנה הגזלן את הגזילה ב"שינוי", ומשלם את דמיה לנגזל, שנאמר "אשר גזל" - אם כעין הגזילה יחזיר ואם לאו משלם דמיה (ב"ק סו): ואף צביעת הצמר נחשבת שינוי, ולכן קנהו הגזלן בצביעתו.
אם השבח, ההפרש בשבין שווי הצמר הצבוע לצמר שאינו צבוע, יתר על היציאה, גדול יותר מהסכום שהשקיע הצבעי בצביעת הצמר (חמרי הצבע, והעצים ששרף הצבעי כדי לבשלם, ולהכין מהם את הצבע), נותן לו בעל הצמר לצבע רק את היציאה, שזהו הסכום הנמוך יותר.
ואם להיפך, היציאה יתירה על השבח, נותן לו רק את השבח. שהואיל ושינה ממה שאמר לו בעל הצמר, יש לקנוס אותו, ולכן לא יקבל את שכרו המלא.
וממה שסובר רבי מאיר שצבעי המשנה מדעת בעל הצמר נקרא גזלן, יש ללמוד את הכלל ש"כל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן", ולפיכך אף השוכר שבמשנתנו נחשב גזלן, על ששינה מדעת המשכיר, וחייב בכל אונס שיקרה לבהמה.
ופרכינן: ממאי? אין זו הוכחה שמשנתנו היא כדעת רבי מאיר! ודלמא שאני התם, במקרה שנתן צמר לצבעי, רק שם נחשב הצבעי לגזלן, וקנה את הצמר, משום דקניא הצבעי את הצמר בשינוי מעשה, מחמת שעשה שינוי בגוף הצמר (שצבעו). וסובר רבי מאיר כדעת האומר, שחפץ גזול נקנה לגזלן כאשר הוא משתנה מכפי שהיה בשעת הגזילה.
אבל אין להביא ראיה מכאן למקרה של משנתנו, שאם שכר בהמה והוליכה במקום אחר ממה שהרשה לו המשכיר, נחשב השוכר גזלן. לפי שבמקרה כזה, לא נעשה כלל שינוי בגוף הבהמה.  66  ולכן, אין ללמוד מכאן את הכלל, ש"כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן".

 66.  מקשים הראשונים, הרי אדם שעושה שינוי בחפץ שלא על מנת לגזלו, אינו קונה אותו, שהרי קנין "שינוי" נאמר דוקא בגזלן, והוא שעל ידי השינוי מתבטל דין השבת הגזילה, משום שאינו כעין שגזל. אם כן למה קונה הצבעי בשינוי הרי לא נתכוון לגוזלו? מתרץ הרמב"ן שהואיל ושינה מדעתם של הבעלים, מוכח שהתכוון לגזול. אבל הריטב"א מבאר דבאמת אינו מתכוון לגזול, ומכל מקום נחשב גזלן משום ששינה מדעתו של בעל הצמר, ואף על פי כן אין לדמות זאת לדין השוכר במשנתנו ולומר דנקרא גזלן, לפי שאינו נקרא גזלן אלא אם כן עשה שינוי הראוי לקנות בו אם היה גזלן, כגון ששינה בגוף החפץ. אבל במשנתנו שלא שינה בגוף הבהמה כלום אינו נחשב גזלן. ונראה שכך סבר רש"י בד"ה בשינוי עיי"ש.
ולכן מביאה הגמרא מקור אחר, שכך היא שיטת רבי מאיר: אלא, רבי מאיר, האומר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, הוא רבי מאיר ד"מגבת פורים",
דתניא, מגבת פורים, מעות שגובין גבאי צדקה מבני העיר כדי לחלק לעניים לצורך סעודת פורים, יתנו הגבאים את הכסף של המגבית הזאת דוקא לצורך פורים, ולא יתנו את המעות לצורך צדקה אחרת.  67 

 67.  לכאורה קשה, שאף על פי שאמנם מוכח מדברי רבי מאיר שאין לשנות מדברי בעל הבית, מכל מקום היכן מוצאים בדבריו שהמשנה נקרא גזלן, שמא רק אסור לשנות אבל אם שינה אינו גזלן? ובארו האחרונים, שהנה מלשונו של רבי שמעון בן גמליאל נראה שאינו מתיר לכתחילה לשנות מדעת בעל הבית, אלא "מיקל" - בדיעבד, ואם כן לפי זה מבואר דרבי מאיר סובר שאפילו בדיעבד לא מהני, אם כן בהכרח אינו איסור בעלמא אלא חיובו כגזלן.
מגבת העיר, מעות שגובין בעיר זו, יתנם דוקא לעניי אותה העיר, ואין מדקדקין בדבר לאמור דיים לעניים בפחות. ושאר המעות יוותרו בקופת הגבאי.  68 

 68.  זהו לפי המתבאר ברש"י. אבל הרמב"ן והנמוקי יוסף כתבו, מגבית פורים לפורים - כלומר מה שגובים לפורים יהיה רק לפורים, ואפילו אם ישארו מעות מיותרות ישאירום לפורים שבשנה הבאה. עוד הביא בשם יש מפרשים, "דכל מה שגבו סתם בפורים יהיה לסעודת פורים" - כלומר אפילו אם לא גבו במפורש לצורך הסעודה, "דמסתמא כל הנותן על דעת סעודת פורים הוא נותן".
אבל - לוקחין במעות אלו את העגלים, ושוחטין אפילו יותר מכדי הצורך, ואוכלים אותן, והמותר מן הבשר, יפול לכיס של צדקה.  69 

 69.  לפירושו של רש"י, אין מדקדקין בכמות אותה צריכים עניי העיר, אלא לוקחים עגלים הרבה ושוחטין אותם. אבל רוב הראשונים פירשו, שאין בודקין אם המקבל עני, אלא כל הפושט יד נותנים לו, ואפילו לגוי הפושט יד נהגו לתת, מפני דרכי שלום. (ריטב"א, נמוקי יוסף, ר"ן). ובריטב"א הוסיף לחדש בטעם הדבר, שכל הפושט יד נותנים לו, "דאין נתינה זו צדקה אלא משום שמחה ומשלוח מנות". ונתקשו בדבריו גדולי האחרונים, שהרי אין יוצאים ידי חובת משלוח מנות בנתינת מעות? ועוד שהרי אם נותנים אף לגוי, בזה ודאי אין דין משלוח מנות? ודחקו בדבריו, שאכן לא נתכוון לדין משלוח מנות אלא לדין שמחה כמשלוח מנות.
רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לצורך סעודת פורים.
ואין העני רשאי ליקח מהן מעות לקנות רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה העני  70  במעמד אנשי העיר ואמר: רצוני ליקח מעות אלו לצורך אחר ולא לצורך הסעודה ! דברי רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר.  71 

 70.  מקשים התוספות: הרי מעות של צדקה מותר לשנותן לצדקה אחרת, כמבואר בערכין (ו ב) ואם כן מפני מה נאסר לשנות במגבית פורים? ותירצו, דאכן דוקא בפורים אין לשנות, וביאר התוספות הרא"ש כיון שהטעם למגבית משום שמחת פורים, אין לשנותם לצדקה שאין בה שמחת פורים. עוד יש לבאר באופן אחר, שטעם נתינה זו לקיים מצות מתנות לאביונים, ועיקר דין זה הוא בכדי שיהיה לעניים במה לעשות סעודת פורים, ואם ישנו לדבר אחר לא יתקיים ענין המצוה.   71.  לשון הגמרא תמוה, שהרי אותו מאמר בגמרא תחילתו "רבי אליעזר אומר" וסופו "דברי רבי יעקב שאמר משום רב מאיר". והמהרש"ל אכן לא גרס את המילים "רבי אליעזר אומר" ומעיר המהרש"א שבתוספות נתבאר שכן גרסו מילים אלו, ועל כן מבאר המהרש"א, שהכוונה שרבי יעקב אמר את דבריו בשם רבי מאיר ורבי אליעזר.
ורבי שמעון בן גמליאל מיקל, מתיר ליקח ממעות אלו לצרכיו.
וסברה הגמרא, שלדעת רבי מאיר אין לשנות ממעות הצדקה, משום שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. ומכיון שנתנו לו לצורך הסעודה, אין לו לשנות מדעת הנותנים.
ופרכינן: דלמא התם נמי, גם במגבית פורים, הטעם הוא משום שהנותנים את הצדקה, אדעתא דפורים הוא דיהיב ליה את המעות. אבל אדעתא דמידי אחרינא כגון רצועה לסנדלו לא יהיב ליה, ועדיין נותרו המעות ברשות הבעלים.
והיינו, שמתחילה אין דעת הבעלים לתת לעני מעות אלו אלא דעתם שיקח העני ממעות האלו מה שצריך לצורך הסעודה, ואת המותר יחזיר. ואם כן, בודאי שבמקרה כזה הוא נקרא גזלן, שהרי לא ניתנו לו המעות לצורך דבר אחר, ואין זה ככל מעביר על דעת בעל הבית, כי שם הוא לא נוטל את החמור לעצמו, אלא רק שינה מדעת הבעלים באופן שימושו.  72  אלא, הא רבי מאיר, הסובר שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן:

 72.  כך יש לבאר את דברי רש"י לפי ביאורו של המהרש"א במהדו"ב. אבל הראשונים פירשו את החילוק בין כאן לשאר מעביר על דעת בעל הבית באופן אחר, דדוקא במגבית פורים מקפיד בעל הבית אם ישנה העני ויקח במעותיו רצועה לסנדלו, כיון שמצות היום לתת לעני לצורך סעודת פורים. אבל במשנתנו יתכן שאינו מקפיד כל כך אם ישנה מדברו, ויוליכו בהר או בבקעה, ואינו נקרא גזלן משום כך. מתבאר בדבריהם, שכל נידון הגמרא אם מעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן הוא, האם אומדים אנו בדעת בעל הבית שיקפיד עליו ביותר אם ישנה מדבריו, או לא. אכן לפי דברי המהרש"א במהדו"ב שהחילוק הוא בין אם לוקח את החפץ לעצמו, לבין אם רק משתמש בו, מבואר שנידון הגמרא הוא כשמשתמש בחפץ שלא לפי תנאו של בעל הבית, נחשב הדבר לגזילה, או דדוקא אם יטלנו לעצמו גזלן הוא. (ואין לדמות לשואל שלא מדעת דגזלן הוא, שהרי שם כלל לא הרשהו ליטלו ועצם נטילתו את החפץ גזילה היא).
דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו העני במעות אלו חלוק, לא יקח בו העני טלית. וכן להיפך, אם נתן לו לצורך קנית טלית לא יקח בו חלוק. מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית, שנתן לו המעות לצורך אחר.  73 

 73.  המהרש"א במהדו"ב מקשה, למה כאן אין הגמרא דוחה שאדעתא דדבר אחר לא יהיב ליה, כמו לגבי מגבית פורים? ומתרץ שאם כן לא היה צריך רבי מאיר לחזור ולומר דין זה שנית. ולכאורה קושיא זו קשה רק לשיטתו שמבאר לעיל את החילוק בין מגבית פורים לדין מעביר על דעת על הבית, שבמגבית פורים לוקח העני את המעות אליו, ומשום כך גזלן הוא, מה שאין כן במשנה שרק משתמש הוא בחמור, ואם כן כמו כן כאן נוטל העני את המעות לעצמו. אבל לדעת הראשונים דלעיל (הערה 69), לא קשה כלל, שהרי דוקא בפורים משום מצות היום מקפיד בעל הבית, ולא במתנה בעלמא.
וסברה הגמרא, שזהו המקור לדברי רבי מאיר, שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן.
ופרכינן: ודלמא שאני התם, מה שאין לו לשנות מדברי בעל הבית, משום דאתו למיחשדיה הבריות את בעל הבית, דאמרי אינשי: אמר פלניא, הבטיח בעל הבית, זבנינא ליה לבושא (אקנה טלית) לפלוני עניא, ולבסוף לא זבן ליה, לא קנה לו את הבגד, והרי הוא נודר ואינו מקיים.
אי נמי, כמו כן, במקרה השני, שאמר לו ליקח חלוק וקנה טלית, יאמרו, שאמר: זבנינא ליה גלימא (אקנה לו לעני חלוק), ולא זבן ליה.
ואם כן, אין הטעם שם משום "כל המעביר על דעת בעל הבית", אלא זוהי תקנה עבורו מפני החשד.
ומקשה הגמרא: אם כן, ליתני בברייתא שטעם הדבר הוא מפני החשד!
מאי, מה זה שנקט התנא "מפני שמעביר על דעת בעל הבית"?
אלא, שמע מינה, כי אכן משום דשני הוא - ששינה מדעתו, וכל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן.
שנינו במשנה: השוכר את החמור והבריקה:
והוינן בה: מאי והבריקה? מה פירוש הביטוי הבריקה? ומפרשינן: הכא, בני בבל, תרגמו, ביארו: הבריקה - נהורייתא. היינו תבלול המכסה את אישון העין, שכיסה את עיניה.
רבא אמר: אבזקת, תולעים ברגלי הבהמה.
ועתה הגמרא מביאה מקרה העוסק בענין זה:
מעשה בההוא, אותו אדם, דאמר להו לאנשי בית המלוכה: ראיתי אבזקת תולעים במילתא דמלכא בבגדי המלך.
אמרו ליה: במאי, באלו בגדים ראית זאת? האם בטלי כסף, בבגדי פשתן ראית, או בטלי זהב, בבגדי צמר הצבוע אדום?
איכא דאמרי, בטלי כסף אמר, וקטלוה, שאין תולעים בבגדי פשתן, וכוונתו היתה לבזות את המלך, ולכן הרגוהו.
איכא דאמרי, בטלי זהב אמר, ושבקוהו. שחררו אותו, כי יתכן שאכן כך ראה!  74 

 74.  בשטמ"ק מובא בשם הראב"ד והר"ח, דאותו אדם שומר בגדי המלך היה, ובגדי המלך היו ארוגים מחוטי כסף וחוטי זהב, ואמר שעלתה חלודה בחוטים, והנה אם זה קרה בחוטי כסף, זוהי פשיעתו, שהיה יכול למנוע זאת. אבל בחוטי הזהב אונס הוא, ומשום כך שבקוהו.
שנינו במשנה: או שנעשית הבהמה אנגריא, אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך, ואינו חייב להעמיד לו אחרת.
אמר רב: לא שנו שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא באנגריא חוזרת, שנטלוה עבדי המלך לזמן קצוב, ולאחריו יחזירוה לשוכר.
אבל אם נטלוה באנגריא שאינה חוזרת, חייב להעמיד לו חמור אחר תחתיו, כי נחשב הדבר כאילו מתה הבהמה, ושנינו במשנה ש"חייב להעמיד לו חמור".
וטעם הדבר הוא, שבאנגריא חוזרת לא בטלה השכירות אלא הוא רק מתאחר במלאכתו. אבל באנגריא שאינה חוזרת, בטלה השכירות. ולכן, או יחזיר לו מעותיו, או יעמיד לו אחרת במקומה.  75 

 75.  כתב הריטב"א: מה שיכול לטעון לו יכול אתה לעשות מלאכתך לכשתחזור הבהמה, זהו דוקא אם שכרה בקבלנות, אז טוען המשכיר שאין זה אלא איחור בעבודה, ולא הפסד מהותי. אבל אם שכרה לזמן, אינו משלם לו על אותם ימים שהיתה בעבודת המלך. אכן ברש"י במשנה משמע, דאפילו אם שכרה לזמן יכול לומר המשכיר לשוכר מזלך גרם, וחייב ליתן לו שכר כל יום ויום. וכן כתב הנתיבות המשפט (ש"י סק"ג).
ושמואל אמר: אינו חייב להעמיד לו אחרת, בין באנגריא חוזרת ובין באנגריא שאינה חוזרת.
אלא אם בדרך הליכתה, בדרך בה הולך השוכר לצרכיו, ניטלה הבהמה, וממשיכים עבדי המלך להוליכה בדרכו, אז אומר לו: הרי שלך לפניך, שכך הוא דרכם, שכאשר מוצאים בהמשך הדרך חמור אחר, משיבים את הראשון לבעליו, ונוטלים עמם את השני, ולכן לא בטלה השכירות בכך, כיון שיש לו להלך עמם עד שישיבו לו את החמור.  76 

 76.  מקשה הרמב"ן, אם אכן בדרך הליכתם הכוונה שכאשר מוצאים בדרכם חמור אחר, משיבים את הראשון לבעליו, ונוטלים עמם את השני, אם כן למה אמר שמואל שדינו הוא גם באנגריא שאינה חוזרת, הרי זוהי אנגריא החוזרת? ומתרץ הרמב"ן, שלדעת רש"י אנגריא שאינה חוזרת, אין הכוונה אינה חוזרת כלל, אלא שאין זמן קצוב מתי תחזור. והריטב"א מבאר, שחוזרת הכוונה תוך ימי השכירות, ושאינה חוזרת הכוונה עד תום ימי השכירות. והביאור בזה לפי דברי התוספות שחוזרת הכוונה תוך ימי השכירות, ושאינה חוזרת הכוונה עד תום ימי השכירות. והביאור בזה לפי דברי התוספות, שבאנגריא חוזרת יכול לעשות מלאכתו כשתחזור, ואם תחזור בתום ימי שכירות לא יוכל כבר לעשות מלאכתו, ומשום כך חייב להעמיד לו חמור אחר. אכן דעת רבינו חננאל (הובא בתוספות ד"ה אם) שאם כשהיתה הבהמה בבית המשכיר לא היתה נלקחת לעבודת המלך, ורק משום שמצאוה בדרכם לקחוה עמם, אומר לו הרי שלך לפניך, כיון שמחמת השוכר נלקחה. וזהו הביאור אם בדרך הליכתו, שמחמת הליכתו נלקחה. אכן אם היו מחפשים אחריה אפילו בבית המשכיר, חייב להעמיד לו אחרת שהרי מחמת נלקחה.
ואם לאו בדרך הליכתה ניטלה, אלא הולכים עמה אנשי המלך בדרך אחרת מזו שרוצה השוכר ללכת בה, חייב להעמיד לו חמור, ואין הבעלים יכול לטעון, עליך להלך בעקבותיהם, שכן בכך הוא מפסיד, שהרי רצונו ללכת בדרך אחרת.
ומקשה הגמרא:
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: השוכר את החמור והבריקה, או שנשתטתה הבהמה, אך עדיין ראויה היא למשא, אומר לו המשכיר לשוכר: הרי שלך לפניך, ואינו חייב להעמיד לו אחרת.
אבל אם מתה או שנעשית אנגריא, ניטלה לעבודת המלך כדלעיל, חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר. וזהו לכאורה שונה מהמתבאר במשנתנו - שבאנגריא אומר לו "הרי שלך לפניך".
והוינן בה: בשלמא לרב, לא קשיא, אין זו סתירה, שהרי ניתן לחלק ולומר:
כאן - במשנתנו, מדובר באנגריא חוזרת, ומשום כך אומר לו הרי שלך לפניך.
וכאן בברייתא, מדובר באנגריא שאינה חוזרת, ומשום כך מעמיד לו חמור אחר.
אלא לשמואל, שאינו מחלק בין אנגריא חוזרת לשאינה חוזרת, קשיא!
וכי תימא, לשמואל נמי לא קשיא, שהרי יכול לתרץ -
כאן, במשנתנו מדובר שבדרך הליכתה ניט לה.
כאן, בברייתא מדובר, שלא בדרך הליכתה ניטלה. ומשום כך אינו יכול המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך, שהרי אינו חייב לשנות מדרכו כדי ללכת אחריה, וכמו שנתבאר לעיל.
זה לא יתכן לפרש ! דהא מדקתני סיפא בברייתא שם רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לאו חייב להעמיד לו חמור,
מכלל, דלתנא קמא, שאמר חייב להעמיד לו חמור, בלא לחלק בין דרך הליכתה לדרך אחרת, לא שאני ליה. ומחייב את המשכיר להעמיד לו אחרת בכל מקרה.
אמר לך שמואל, אכן תנא קמא אינו סובר כמותי אלא כרב, ומכל מקום אין שיטתי דחויה, שהרי האם לאו מי איכא רבי שמעון בן אלעזר דקאי כוותי? אנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר!
ולפי זה מתבאר, שדעת תנא קמא כרב, ואילו רבי שמעון בן אלעזר סובר כשמואל.
אי בעית אימא, אין להקשות מהברייתא על שמואל, אלא יתכן לפרש שאכן אין שתי דעות בברייתא, אלא כולה רבי שמעון בן אלעזר היא.
וחסורא מיחסרא, והכי קתני:
השוכר את החמור והבריקה, או נשתטית הבהמה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך.
אבל מתה הבהמה או שנעשית אנגריא, חייב המשכיר להעמיד לו חמור.
במה דברים אמורים, דוקא אם שלא בדרך הליכתה ניטלה ממנו הבהמה.
אבל ניטלה בדרך הליכתה, היינו בדרך שבה חפץ השוכר ללכת מתחילה, הולכים עימה עתה עבדי המלך שנטלוה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך, הרי יכול אתה ללכת אחריהם, ואחר זמן מועט ישיבוה לך.

דרשני המקוצר[עריכה]