פרשני:בבלי:בבא מציעא צג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא צג א

חברותא[עריכה]

הניחא למאן דאמר, אין הרב יכול לומר לעבד "עשה עמי, ואיני זנך", שפיר. כיון שאין מעלה לעבדו מזונות, אינו חייב לעבוד עבורו, ואף זכויותיו אינן שלו.
אלא למאן דאמר, יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" מאי איכא למימר, הרי גם אם אין מעלה לו מזונות, האדון משתעבד בו, וזכויות העבד שלו הן, ויכול הוא למחול על זכות אכילתו.
אלא, אידי ואידי, בין הברייתא ובין המשנה, מדברות בשאין מעלה להן מזונות.
ובהא פליגי:
דמר, הברייתא המאפשרת לאדון להתנות על זכות אכילה של עבדו הקטן סבר, יכול הרב להשתעבד בעבדו אף כשאינו מפרנסו, וזכות האכילה היא של אדונו, ויכול להתנות עליו.
ומר, המשנה שלא איפשרה לאדון למחול על זכות אכילת עבדו הקטן כשאיננו מפרנסו סבר, אין יכול הרב להשתעבד בעבדו כשאינו מפרנסו. ואף זכות אכילתו אינה שלו, להתנות עליו.
ומקשה הגמרא: האיך נעמיד שהמשנה סוברת אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך.
וכי רבי יוחנן, דאמר, יכול הרב להשתעבד בעבדו אף כשאינו מפרנסו, שביק מתניתין ועביד כברייתא!? והרי במקום שהמשנה והברייתא חולקים, צריך הוא לפסוק כמתניתין!
אלא, דכולי עלמא, בין המשנה ובין הברייתא, סוברות משל שמים הוא אוכל, ולא מצי קציץ האדון על זכותו של הפועל לאכול, לפי שאין זו זכות ממונית הנקנית לפועל בכדי שיזכה בה האדון וימחול עליה.
ומאי "קוצץ" דאמר רבי הושעיא שיכול לקצוץ על זכות אכילת עבדו הקטן?
אין הפירוש שהוא מוחל על זכות עבדו לאכול, אלא הוא קוצץ דמים עבור מזונות, שהוא יאכיל את עבדו קודם המלאכה, כדי שלא יאכל מן הפירות הרבה.
ומקשה הגמרא: דכוותיה, באותו אופן גבי בהמתו, מדוע אמרה הברייתא שאי אפשר לקצוץ.
והרי תבן נקוץ לה! יקצוץ בעד התבן שיאכילה קודם הדישה, וזה ודאי שמותר להאכילה קודם הדישה כדי שתהיה שבעה בשעת הדישה ולא תאכל בשעת דישה,
אלא, בהא קמיפלגי:
דמר, התנא בברייתא, המאפשר לאדון לקצוץ עבור אכילת עבדו קטן, סבר, משלו הוא אוכל, והאדון זוכה בזכות האכילה ויכול למחול ולהתנות עליה.
ומר, התנא במשנה, הסובר שאין האדון יכול להתנות על זכות אכילת עבדו הקטן, סבר, משל שמים הוא אוכל, ואין זה זכות שהאדון יזכה בה וימחול עליה  34 .

 34.  לסיכום: יכול פועל לקצוץ שבמקום הזכות שלו לאכול מן הפירות במלאכתו, הוא ימנע את עצמו מלאכול, ויקבל דמים בתמורה. אב קוצץ דמים עבור זכות אכילת בניו הגדולים במלאכתם, כשמפרנסם: בגלל שזכות אכילתם שלו, ויכול למחול עליה תמורת כסף, וכשאינו מפרנסם, שאין זכות אכילתם שלו, כיון ששמעו שהתנה עבורם ושתקו, מחלו הם על זכות האכילה תמורת הדמים. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל, ואין האכילה זכות ממון, הרי בין כשמפרנסם ובין כשאין מפרנסם, יכולת האב למחול היא רק מחמת שהם שמעו, ומחלו. וכן אדון קוצץ עבור אכילת עבדיו הגדולים מהטעמים הללו. אלא שבאופן שאינו מפרנסם נחלקו, האם זכות האכילה שלו והוא מוחל בעצמו על אכילתם. או שאין הזכות שלו, כי היות שאינו מפרנסם, אינו זוכה בזכויותיהם. ורק מחמת ששמעו ומחלו מועילה התנאתו. אב אינו קוצץ עבור בנו ובתו הקטנים, בין כשאינו מפרנסם ובין כשמפרנסם, שאין להם דעת למחול על זכות האכילה. ואף למאן דאמר משלו הוא אוכל, והאכילה, שהיא זכות, כשהוא מפרנסם הרי הוא זוכה בה, והיה לאב בעצמו למחול כיון שהוא זוכה בזכויות אכילתם, אף על פי כן אין לו זכות למחול, היות וזה צער עבורם שיצטרכו להמנע מלאכול, ואין לאב זכות בממונות בניו הקטנים במקום שהדבר מצערם. אדון עבור עבדיו הקטנים: למאן דאמר משלו הוא אוכל והאכילה היא זכות ממון, זכה האדון בזכות זו ויכול בעצמו למחול עליה תמורת דמים. וכשאינו מפרנסם: הדבר שנוי במחלוקת, האם עבד שאדונו אינו מפרנסו זכויותיו של אדונו. למאן דאמר שהם זכויותיו של האדון, יכול האדון למחול גם על זכות האכילה שלו. ולמאן דאמר שאין זכויותיו של אדונו, גם זכות האכילה אינו שלו, ולא יכול האדון למחול עליה. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל: היות והאכילה איננה זכות ממון, לא זכה בה האדון, ואינו יכול למחול. והם עצמם קטנים הם. ואף ששמעו שהתנה, ושתקו, אין מחילתם מועילה, שאין בהם דעת למחול.
מתניתין:
קוצץ אדם, פועל, שלא לאכול מן הפירות תמורת דמים, על ידי עצמו, כשהוא עצמו הפועל, על ידי בנו ובתו הגדולים, כשהם הפועלים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, על ידי אשתו, מפני שיש בהן דעת ויכולים למחול שלא לאכול.
אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת, ואין מועילה מחילתם שלא לאכול.
השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו, כי אסור לאכול נטע רבעי חוץ לירושלים.
ואם לא הודיען שהם נטע רבעי, אלא כששכרם למלאכה הם סברו שיש להם זכות לאכול בפירות, פודה ומאכילן, לפי שנתחייב להם להאכילם.
נתפרסו נתפרדו עגוליו של התאנים המיובשות כבר, ושכר פועלים לחזור ולדורסם יחד,
או נתפתחו חביותיו של יין לאחר שכבר סתמם,
הרי אלו לא יאכלו, לפי שכבר נגמרה מלאכתם של הפירות, ואין פועל אוכל אלא בפירות שלא נגמרה מלאכתם.
ואם לא הודיען, וכשנשכרו סבורים היו שעדיין לא נגמרה מלאכת הפירות, ויש להם זכות לאכול, הרי הוא מעשר, ומאכילן. חייב הוא לדאוג להאכילן, מפני שנשכרו לו על דעת זה.
שומרי פירות אוכלין רק מהלכות מדינה. שכן המנהג, והשומר נשכר למלאכת השמירה על דעת שיזכה בכל מה שנהגו לתת לפועל. אבל לא מן התורה. ובגמרא מפרש מדוע.
גמרא:
שנינו במשנה: שומרי פירות אינם אוכלים מן התורה אלא ממנהג.
אמר רב: לא שנו אלא שומרי גנות ופרדסין, שהפירות מחוברים עדיין, ולא הגיעה שעתן לגמור מלאכתן, ופועל אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה.
אבל שומרי גיתות וערימות, שהפירות תלושים, ועתה היא השעה שגומרין את מלאכתן, אוכלין מן התורה.
ומבארת הגמרא את דברי רב:
קסבר רב, משמר - כעושה מעשה בפירות דמי. ולכן הוא אוכל מדין תורה, ואילו משנתנו האומרת ששומר אינו אוכל מן התורה, על כרחך שהיא מדברת בשומר פירות במחובר, שלא הגיעו לגמר מלאכתן. וזהו הטעם שאינו אוכל מן התורה, וחידשה המשנה שאוכל מן המנהג.
ושמואל אמר: לא שנו במשנתנו ששומרי פירות אוכלין מחמת המנהג, אלא שומרי גיתות וערימות, שהפירות הם בשלב של גמר מלאכה.
אבל שומרי גנות ופרדסים, שהפירות עדיין לא בשלב שגומרין את מלאכתן, אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה!
ומבארת הגמרא את דברי שמואל:
קא סבר שמואל, משמר - לאו כעושה מעשה בפירות דמי. ואין לו זכות לאכול כפועל.
ועל המשמר ואינו עושה מעשה חידשה המשנה שיש מנהג להרשותו לאכול. אבל פועל בפירות שלא הגיעו לשעת גמר מלאכה, שאין בהם זכות אכילה, אף אם יעבוד בהם ממש לא נתחדש מנהג להרשותו לאכול.
מתיב רב אחא בר רב הונא: המשמר את הפרה אדומה שלא תיטמא, נטמא גופו ומטמא בגדים שעליו, כדין כל העוסקים בשריפת הפרה
ואי אמרת, משמר לאו כעושה מעשה דמי בדבר שהוא משמרו, אמאי מטמא בגדים? הרי אינו עוסק בפרה!?
אלא, שמע מינה, שמשמר נחשב עוסק בדבר שהוא משמרו. וקשה לשמואל, הסובר שמשמר אינו אוכל מן התורה אפילו בתלוש, דלאו כעושה מעשה הוא.
אמר רבה בר עולא: באמת מעיקר הדין אין המשמר נחשב לעוסק בשריפת הפרה, והיה לו להיות טהור, אלא, גזירה היא שיטמא, שמא יזיז בה אבר, ולא יבחין, ויהיה טמא מחמת מגע בפרה, ולכן גזרו לטמאות כל שומר פרה אדומה.
מתיב רב כהנא: המשמר ארבע וחמש מקשאות (ערוגות זרועות קישואים) של חמשה בני אדם, הרי זה לא ימלא כריסו מאחד מהן, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון.
ואי אמרת, משמר לאו כעושה מעשה דמי, ועליו נתחדש במשנה לדונו כעושה מעשה ולהרשותו לאכול מצד המנהג, אמאי אוכל השומר במקשאות? והרי אף אם תדונו כעושה מעשה, הפירות עדיין לא הגיעו לשלב שגומרין מלאכתן, ואין פועל אוכל בהן אפילו ממנהג, וקשה לשמואל!
אמר רב שימי בר אשי: בעקורין שנו, וכבר הגיעו לשלב שגומרין מלאכתן. וכיון שמשמר אינו עושה מעשה, לא היה לו לאכול. אך מכל מקום, מחמת המנהג, הוא אוכל.
ומקשה הגמרא: וכי ניתן להעמיד את המשנה בעקורין!? והלא נגמרה מלאכתן למעשר! ואחר גמר מלאכה אין פועל אוכל.
ומתרצת הגמרא: מדובר שלא ניטל פיקס, פרח שבראש שלהם. וכל עוד לא ניטל הפרח, לא נגמרה מלאכתן.
אמר רב אשי: כוותיה דשמואל, הסובר שהמשמר במחובר אינו אוכל אפילו מן המנהג, מסתברא, היות שכך היא משמעות המשנה: דתנן, ואלו פועלים אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש כו'
מכלל זה שהוצרכה המשנה להדגיש "אוכלין מן התורה", אתה למד, דאיכא דלא קא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה (מחמת המנהג).
אימא סיפא: ואלו שאינן אוכלין.
מאי אינן אוכלין? מה חידוש נתחדש בזה? הרי פשיטא הוא שכל מי שאינו בכלל האוכלין האמור ברישא, אינו אוכל!
אילימא, אם תרצה לתרץ ולומר, שיש כאלו שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה, והשמיענו שיש אוכלין מן המנהג, הרי היינו רישא, כי מהדגשת המשנה "אוכלין מן התורה", למדנו כבר שיש אוכלין מן המנהג.
אלא לאו, כונת המשנה היא לחדש ולומר, שיש פועלים שאין אוכלין לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומאי ניהו, ואלו הם: עושה במחובר לקרקע, כגון המנכש בשדה בשעה שאין גמר מלאכה, אפילו שהם עושים מעשה. וכל שכן שומרי גנות ופרדסות, שאינם עושים מעשה, שאינם אוכלים.
וזה כשמואל, הסובר שבמחובר אין זכות אכילה לפועל, אפילו לא מן המנהג.
מתניתין:
ארבעה שומרים הם: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר.
שומר חנם נשבע על הכל שלא פשע, ופטור מלשלם.
והשואל משלם את הכל, אף את האונסים.
ונושא שכר והשוכר, נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, שכל אלו אונסים הם, ופטורים מאונסים. ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.
גמרא:
מאן תנא ששנה את משנת ארבעה שומרים?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: רבי מאיר היא.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מי איכא תנא דלית ליה ארבעה שומרין, עד שאתה מעמיד את משנתנו כרבי מאיר דוקא!?
אמר ליה: הכי קאמינא לך: מאן תנא, מיהו התנא ששנה את משנתנו, הסובר שוכר כנושא שכר, וחייב אף בגניבה ואבידה, רבי מאיר היא.
ומקשה הגמרא: והא רבי מאיר, איפכא שמעינן ליה?
דתניא, שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר: כשומר חנם ואינו חייב אלא אם פשע בשמירה. רבי יהודה אומר: כשומר שכר וחייב אף בגניבה ואבידה.
ומתרצת הגמרא: רבה בר אבוה איפכא קתני, גירסתו בברייתא היתה הפוכה: רבי מאיר סובר שוכר כשומר שכר וחייב אף בגניבה ואבידה. ורבי יהודה סובר כשומר חינם, וחייב רק אם פשע. וכן גרס רב נחמן.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, שהשוכר דינו או כשומר חינם או כשומר שכר, תיקשי, וכי ארבעה שומרים הם?
והלא שלשה נינהו! שהשוכר אינו שומר נוסף אלא הוא כשומר חינם או כשומר שכר!
אמר רב נחמן בר יצחק: ד' שומרין החייבים לשמור הם, ודיניהם, כשלא שמרו, ומתה הבהמה או שנגנבה, הם שלשה.
ההוא רעיא, מעשה ברועה, שהי שומר בהמות של אחרים בשכר, דהוה קא רעי חיותא אגודא (על שפתו) דנהר פפא (שם נהר).
שריג, הוחלקה חדא מינייהו, ונפלת למיא, ומתה.
אתא לקמיה דרבה, ופטריה כדין אונס.
אמר רבה: הנימוק שלי לפוטרו, כי מאי הוי לי למעבד!? מה הוא היה יכול לעשות כדי למנוע את ההחלקה הזאת, ולכן אנוס הוא,

דרשני המקוצר[עריכה]