פרשני:בבלי:מועד קטן ז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן ז א

חברותא[edit]

ומבארינן: עד כמה? מהו המרחק ביניהם, שמחמת המרחק מועיל הנהר בלא גשר לגרום לנמלים שבשני צדדיו שלא יכירו בריח עפר שבחורי העבר השני?
עד פרסה. מרחק שהוא לפחות פרסה.
אבל בפחות, אף שיש הפסק נהר ביניהן בכל זאת הן מכירות את ריח העפר שבחורי עברו השני  113 .

 113.  רש"י מפרש, שבתוך פרסה, אפילו כשיש נהר ואין גשר, מכירין אלו את אלו, וכל דברי הגמרא לעיל נאמרו חוץ לפרסה. אבל התוס' מפרשים להיפך, שחוץ לפרסה, אפילו כשיש גשר, אין מכירין (או אפילו כשאין נהר כלל, גם כן אין מכירין).
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: משדה האילן צד כדרכו, ומשדה הלבן צד שלא כדרכו.
תנו רבנן: כיצד צד כדרכו?
חופר גומא, ושם בה אוכל כדי שיתקבצו הרבה אישות או עכברים, ותולה בה מצודה, מלכודת, שבה נתפסים המזיקים.
כיצד צד שלא כדרכו?
נועץ שפוד במקום שמבחין שהם מצויים בו, וממעך אותם בדחיקת האדמה במקומם.
וכן מכה בקרדם, ומרדד האדמה מתחתיה, והם כלים בלא צידה במלכדת. (ובר"ן פירש כן, וכתב שמתים כי אין להם כח להלך בעפר תיחוח)  114 .

 114.  רש"י מפרש, שעל ידי נעיצה זו, ממעך את האישות בתוך הקרקע. אבל הרש"ש דקדק מלשון הרמב"ם, שעל ידי נעיצה זו נעשה גומא בקרקע, ואח"כ תולה עליה המצודה. וכתב השפת אמת שכן משמע מלשון המשנה, שהנידון הוא (בין בשדה אילן ובין בשדה הלבן) לענין צידה.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו חכמים שצדין משדה לבן רק שלא כדרכו - לא אמרו שאסור לצוד כדרכו, אלא רק בשדה לבן הסמוכה לעיר, שאין גורמים נזק אלא לשדה זו.
אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן - מותר לצוד אפילו כדרכו, היות דחיישינן שמא יצאו המזיקים משדה הלבן ויחריבו את האילנות שבשדה האילן, ולהפסד מרובה התירו לצוד כדרכו  115 .

 115.  הכלל העולה מכאן הוא, שכאשר ההפסד הוא ברור, מותר לעשות המלאכה כדרכו, ואינו צריך לשנות מהרגלו בחול, אבל כשאין ההפסד ודאי וברור, אזי צריך הוא לעשותה בשינוי. וגירסת הרי"ף היא, "כשאמרו משדה הלבן כדרכו, לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן", וכן היתה גירסת הרמב"ם, ופסק (יו"ט ח ה) להחמיר, שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן, לא יעשה אלא בשינוי, וכדעת רבי יהודה. ועוד נתחדש בדברי הרמב"ם, שבאינה סמוכה לשדה האילן, אינו עושה אפילו בשינוי. ומפני שהרמב"ם מפרש בדברי רבי שמעון בן אלעזר, "כשאמרו כדרכו וכו", כלומר, שכל הנידון להתיר העמדת המצודה (כדרכו לחכמים, ושלא כדרכו לרבי יהודה), אינו אלא בסמוכה לשדה אילן, אבל כשאינה סמוכה, אין היתר כלל בהעמדתה. ושתי דיעות אלו הובאו בשו"ע (תקלז יג), ויעויין שם בביאור הלכה.
שנינו במתניתין: ומקרין את הפרצה במועד.
ומבארינן: כיצד מקרין?
רב יוסף אמר מותר לקרות רק בהוצא ענפי דקל, ובדפנא, ענפי עץ דפנה, ועושה הגדר מעץ הדפנה וקולעו בענפי דקל.
במתניתא תנא שמותר גם באופן דצר אבנים בצרור ומניחן אחת על חבירתה. ואינו טח בטיט, דאסור במלאכה במועד אלא כדי צורך שמירת גינתו מהפסד.
אמר רב חסדא: הא דתנן מקרין אבל אינו בונה כדרכו - לא שנו, אלא בכותל הגינה, שאינו חושש אלא שיכנסו בה, והנזק בה מועט, ולכן לא הותר לבנות בה קיר מעולה.
אבל כותל החצר שנפל, בונה תחתיו במועד קיר מעולה כדרכו. כי בחצר הוא חושש מפני כניסת גנבים שיגנבו ממונו, ובמקום הפסד מרובה התירו  116 .

 116.  כתבו התוס' בשם רבינו פרץ, דוקא כשהכותל מפריד בינו לרשות הרבים, שאז יש חשש גדול לגניבה, אבל כשהוא מפריד בין חצירו לחצר חבירו, לא הותר לו לעשות כדרכו, שאין בזה חשש כל כך של הפסד, ודינו כגינה. וכן פסק הרמ"א (תקמ א). והמשנה ברורה (ה) הוסיף, שכאשר שכנו חשוד על הגניבה, או שדר שם עכו"ם, מותר לו לבנות כדרכו. ועל כל פנים נראה מסוגיא זו גם כן כמו שנתבאר בהערה הקודמת, שכאשר יש חשש ברור של הפסד, הותר לו לעשות כדרכו ובמעשה אומן, אבל כשההפסד אינו ברור, עושה ב שינ וי.
לימא מסייע ליה לרב חסדא שכותל חצר שנפל בונה כדרכו מברייתא בתוספתא:
דתניא: כותל נטוי, הגוחה הנוטה לרשות הרבים - סותר אותו ובונה כותל חדש במקומו במועד, כדרכו מפני הסכנה.
וסלקא דעתין שבונה כדרכו משום שהוא כותל חצר.
ודחינן: התם, בכותל הגוחה, ההיתר לבנותו, הוא כדקתני טעמא, שחייב לסותרו מפני הסכנה, ולכן הותר לבנותו, שלא ימנע מלסתרו כדין.
אך אין ראיה מכאן שגם כותל שנפל יכול לבנותו כדרכו  117 .

 117.  הריטב"א מבאר, שהגמרא היה סבור עתה, שמפני הסכנה אין לנו להתיר אלא את סתירת הכותל, שבזה יש סכנה להולכי דרכים, ולא את בנינו אח"כ, והברייתא שהתירה לבנותו שוב, על כרחך היא סוברת כרב חסדא המחלק בין גינה לחצר. ודחית הגמרא הוא, שמפני הסכנה יש לנו להתיר גם כן לבנותו, שאם לא כן יהיה נמנע מלכתחילה ולא יהרסנו, וכמו שנלמד לקמן בגמרא. אבל בשיטה כתב, שהגמרא עתה סברה, שפירוש "מפני הסכנה" הוא, סכנת גנבים, ולא סכנת הולכי דרכים מפני המפולת. והנה, לפי ביאורו, יש לדקדק מלשון הברייתא כדעת רבינו פרץ הנ"ל, שהרי התנא נקט "הגוחה לרשות הרבים", ומשמע מכך, שכאשר עומד הכותל בין חצירו לחצר חבירו, אין בזה סכנת ממון להתיר לו לבנות כדרכו. אלא שהנימוקי יוסף הביא בשם הראב"ד, שאין גורסים בברייתא "רשות הרבים", שהרי הברייתא מתירה מפני סכנת מפולת (על כל פנים להחולקים על רב חסדא), והלא ישנה סכנת מפולת גם בכותל העומד בין שתי חצירות, וכן נפסק בשו"ע (שם).
ואיכא דאמרי, תא שמע, משם ראיה שאסור לבנות כותל חצר שנפל כדרכו.
והכי דייקי: דוקא כותל הגוחה לרשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. ומשמע, מפני הסכנה - אין!
אבל שלא מפני הסכנה - לא הותר לבנותו כדרכו  118 .

 118.  בפשוטו סברת המקשן היא, שהוא היה סבור ש"מפני הסכנה" הוא נתינת טעם אף להיתר הבניה (שהתירו סופן משום תחילתן, כמבואר לקמן), ואילו לדברי רב חסדא, אף בלא חשש סכנה הותר לו לבנותו, ולפי דחית הגמרא, "מפני הסכנה" הוא טעם רק על היתר הסתירה. אולם הבית מאיר (תקמ) כתב לפרש (בביאור דעת המגן אברהם) באופן אחר, שמתחילה סברנו, כיון שהכותל מט ליפול, יש להתיר, לרב חסדא, אף לסתרו מפני חשש גנבים, ואילו התנא נקט "מפני הסכנה" שמשמעותו סכנת נפשות, ותירצה הגמרא, שרב חסדא לא התיר לעשות מפני חשש זה, אלא מלאכה אחת, ולא שתי מלאכות (וכמו שלמדנו גם כן לענין השקאת בית השלחין, שלא התירו לטרוח הרבה בדבר), ולכן, כאשר הכותל סתור, יכול לבנותו מפני הגנבים, אבל אין היתר לסתרו ולחזור ולבנותו, ורק משום חשש סכנת נפשות התירו שניהם (שהתירו סופן משום תחילתן). ומכאן חידש המגן אברהם להלכה, שכותל הסמוך לרשות הרבים, אם אין סכנת נפשות, אסור לו לסתרו ולבנותו, שלא התירו לו עשית שתי מלאכות, וכנ"ל. ועיין נחלת דוד שדקדק מלשון תירוץ הגמרא כהמגן אברהם. ועיין הערה הבאה.
לימא תהוי תיובתיה מתוספתא דכותל הגוחה, להא דרב חסדא, דאמר כותל חצר אפילו בלא סכנה, בונה כדרכו.
ודחינן: אמר לך רב חסדא: התם, בכותל הגוחה, גם סותר וגם בונה. ולכן הוצרך לטעמא מפני הסכנה.
אבל הכא, בבונה כותל חצר במועד, בונה ולא סותר. ואסור לסתרו במועד כדי לבנות. ורק אם נפל הותר לבנותו כדרכו מחשש הפסד גדול.
ומקשינן: התם נמי, בכותל הגוחה, ליסתור ולא ליבני! שהרי רק משום סכנה סותרו, ואין הבנין נצרך להציל מסכנה  119 .

 119.  מדברי הריטב"א מבואר, שכל קושית הגמרא היא רק אם נחלוק על רב חסדא, ונסבור שגם בכותל חצר אסור לבנות כדרכו, אבל לדעת רב חסדא, שהתיר בנין הכותל בחצר, מפני הגנבים, אפשר לפרש הברייתא כפשוטה, שהותרה הבניה בחצר מפני הגנבים, וכן דקדק השער הציון (ו). אבל לפי דעת המגן אברהם הנ"ל, מתפרשת קושית הגמרא לדעת הכל, שהרי אף לרב חסדא לא התרנו אלא מלאכה אחת מפני חשש גניבה, ואילו בברייתא התרנו בנין וסתירה.
ומתרצינן: אם כן לא יתירו לבנות תיכף מחדש - מימנע ולא סותר, והוי סכנה. ולכן גם הבנין הוא נעשה בעקיפין לצורך סילוק הסכנה.
אמר רב אשי: מתניתין משנתנו נמי דיקא כרב חסדא, שיש חילוק במועד בין כותל גינה לכותל חצר.
דקתני בה בסיפא: ובשביעית בונה כדרכו.
ויש לדון: בכותל דהיכא מיירי?
אילימא בכותל דחצר, וכי צריכא למימר שמותר לבנותו בשביעית? הא אין בו כל תועלת לעבודת קרקע או לפירות, ומה עניינו לאיסור שביעית!
אלא, לאו, בכותל דגינה, שבה גדלים פירות וירקות, וחידוש המשנה הוא דאף על גב דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי, ויאסר, דצריך להפקירן, קא משמע לן מתניתין דשרי לקרות אותה מפני הפסד השדה  120 .

 120.  רש"י בכת"י כתב לפרש בשני פנים: א. עצם פעולת השמירה של פירות מחוברים, היה אפשר להחשיבה כעבודת קרקע, ותהיה אסורה מדרבנן כדין שאר תולדות שאסרו בשביעית. ב. מאחר שמדין תורה אסור לשמור פירות שביעית לעצמו, אלא צריך הוא להפקירם, על כן, כשמתקן הפירצה שבגינתו, נראה דבר זה כשומר הפירות לעצמו. והנימוקי יוסף הביא מהמכילתא, שמעיקר דין תורה היה אדם צריך לפרוץ פרצות בשדהו בשביעית, אלא אמרו חכמים שאין עושין כן, מפני תיקון העולם. וביאר בדרך אמונה (שמיטה ב יד), שבאמת מצות הפקר של שנה השביעית נאמר לענין הפירות בלבד, אבל האילנות אינם הפקר כלל, וכמו כן הקרקע אינה הפקר, ורק שהתירה התורה להלך בתוך שדהו לצורך לקיטת הפירות (יעויין בבא מציעא י ב), ומעיקר דין תורה, כשאין חשש של אנשים שאינם מהוגנים, היה הדין נותן שיהיה פורץ פרצות בגדר שדהו, כדי שיהיו הפירות הפקר לכל דורש, אלא שלאחר זמן, באו אנשים שאינם מהוגנים ונהגו הפקר אף באילנות עצמם ובקרקע, לכן תיקנו חכמים, שיהיה מותר לבעל הבית לגדור השדה, באופן שרק הפירות יהיו מופקרין לכל. והרמב"ם (שמיטה שם) כתב, שאין מותר לבנות כותל לגינתו בשביעית, אלא כשהכותל מפריד בין גינתו לרשות הרבים, אבל כשהוא מפריד בינו לחבירו, אסור. והשיג עליו הראב"ד (שם יג) ממה שלמדנו במשנתנו, שבשביעית בונה כדרכו. והר"י קורקוס נתן שני טעמים לדינו של הרמב"ם: א. הוא נראה כמשמר פירות שדהו. ב. הוא נראה כעודר, שהרי צריך הוא לחפור בקרקע עבור בנין הגדר, אבל כשהוא סמוך לרשות הרבים אין בזה מראית העין, הואיל ואין רגילות לזרוע סמוך לרשות הרבים. ולפי טעם א' צריך לומר, שלא התירו כאן בגמרא, אלא כשיש חשש הפסד על ידי הפירצה.
שמע מינה כרב חסדא, שכותל גינה שעוסקת בו המשנה רק מקרין אותו, וכותל חצר שנפל בונה כדרכו במועד.
מתניתין:
רבי מאיר אומר: רואין הכהנים את הנגעים במועד. ואומרים לנגוע את דינו אך רק אם דינו להקל, שרואה הכהן שהוא טהור, אז יאמר לו טהור אתה  121 .

 121.  ודוקא בחול המועד, אבל ביום טוב עצמו, אין רואין אפילו להקל, שראית הנגע נחשבת כעשית דין, שאסורה משום שבות בשבת ויום טוב. כן כתב החזון איש (נגעים ד יז) על פי המשנה בנגעים (א ד).
אבל לא להחמיר, שאם רואה הכהן שהוא טמא, לא יטמאנו על ידי שיאמר לו "טמא אתה", לפי שמצטער הנגוע בכך, ורחמנא אמר "ושמחת בחגך".
וחכמים חולקים ואומרים: אין רואים נגע במועד לא להקל ולא להחמיר.
וטעמם מבואר בגמרא.
גמרא:
תניא, רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר.
רבי יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר.
והטעם: שאם אתה נזקק לו להקל, נזקק לו אף להחמיר. כי היות שרואהו הכהן, אומר הוא לו מה דינו בין טמא ובין טהור, לפי שאין הכהן רשאי לשתוק ולא לטמא את מי שראה את נגעו כנגע טמא  122 .

 122.  לפי פשוטו, חכמים שנזכרו במשנתנו הם רבי יוסי. ובהערה 144 יבואר בדעת הרמב"ם, כי יתכן שהם שתי דיעות חלוקות.
אמר רבי: נראין לי דברי רבי מאיר במצורע מוסגר, שרואין.
ונראין דברי רבי יוסי במצורע מוחלט, שלא יראנו.
כי אם יאמר לו שהוא טהור, הוא אוסרו מעתה בתשמיש, שהיה מותר בו בימי חלוטו, ומצטער בזה (ובגמרא יבואר).
אך אם יאמר לו שהוא טמא לא יצערנו, לפי שהוא נשאר במצבו הקודם.
ובזה סובר רבי מאיר שיכול לומר לו בין טמא ובין טהור, היות וסבר רבי מאיר שעדיף לו למצורע את חברת העולם יותר מאשר אשתו.
אמר רבא:  123  התנאים שבמשנתו לא דברו בטהור שחושש לנגע חדש, ובא לכהן, כי בו כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה. כי אף אם יטהרנו לא ישמחנו, כי לא יוציאנו מטומאה לטהרה, כאשר עוד לא חלה עליו כל טומאה לפני שקבע הכהן שהוא נגוע  124 .

 123.  כלל הסוגיא לפירוש רש"י. שהמוסגר אסור בתשמיש המיטה כל ימי הסגרו, אבל אינו משתלח חוץ לשלש מחנות, ובמוחלט הוא להיפך, שהוא מותר בתשמיש ומשתלח חוץ לשלש מחנות, ובשבעת ימי ספירו (שסופר שבעה ימים לאחר שנרפא הנגע וטיהרו הכהן בשתי צפרים וכו') הרי הוא שוה למוסגר בשני הדינים הנ"ל. והנה, לדעת רבי מאיר, שילוחו מן המחנות, שהוא מרוחק מלבוא בחברת אנשים, נחשב יותר חומרא מאשר איסורו באשתו, וכלשון הגמרא לקמן "צוותא דעלמא עדיפא ליה" (אף על פי שאיסורו באשתו גם כן נחשב לחומרא לרבי מאיר, וכפי שנלמד לקמן), ולדעת רבי יוסי, הדבר ספק איזה מהם נחשב יותר חומרא מחבירו, האם שילוחו מהמחנות, או איסורו באשתו. עוד נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי, שלדעת רבי מאיר, כשרואה הכהן ברגל שהנגע טמא, מותר לו לשתוק, ואז אינו נעשה טמא, שטומאת נגעים אינה חלה מאליה, אלא תלויה היא בדיבורו של הכהן, אבל לדעת רבי יוסי, אסור לו לשתוק, אלא מחוייב הוא לטמאותו, ולמד כן מלשון הכתוב "לטהרו או לטמאו", הרי שהוא צריך לבחור באחד משתי האפשרויות שנזכרו כאן. ובהערה 126 יבואר דעת התוס' בסוגיתנו.   124.  כן היא גירסת הספרים שלפנינו. ופירושו לדעת רש"י, שלרבי יוסי ודאי אסור לו לראותו, שהרי אם ימצא טמא, יהיה מחוייב להסגירו, ונמצא מצערו במועד, שהרי נאסר אז באשתו. והוא הדין לרבי מאיר, שאין לו להסגירו ברגל, אף על פי שאינו משתלח חוץ לשלש מחנות בימי הסגירו, ולדעתו, שילוחו חוץ לשלש מחנות נחשב חומרא יותר מאיסורו באשתו, מכל מקום איסורו באשתו אף הוא נחשב כצער. ואמנם יכול הוא לשתוק ולא לטמאותו, לדעתו, אבל אם כן אין שום תועלת בראיה זו, שהרי קודם ראיתו גם כן היה טהור. והוסיף המשנה למלך (יו"ט ז טז), שיתכן אף לאסור הראיה לרבי מאיר, שהרי על ידי שישתוק, יהיה לישראל צער מכך, שהוא מבין משתיקתו, שנגע צרעת בו, אף על פי שעדיין אינו מטמאו עד אחר המועד. אולם מדברי התוספות בשם ר"י מוכח בעליל, שאינו גורס כן בדברי רבא, וכפי שיבואר בהערה הבאה.
ומאידך, מצורע שכבר מוסגר בהסגר ראשון, דכולי עלמא לא פליגי דחזי ליה  125  .

 125.  ביארו התוס' בשם רש"י, שאם יראה הכהן בסוף שבוע ראשון שהנגע נטהר, ודאי יש לו שמחה במה שמטהרו, ואפילו אם יעמוד הנגע בעיניו, ויצטרך להסגירו שנית, מכל מקום אין בזה תוספת צער עבורו, שהרי קודם לכן גם כן היה מוסגר. והקשו התוס', הלא ישנה גם כן אפשרות שיולדו אז בנגע סימני טומאה חדשים, שער לבן או מחיה או פסיון, ואז יהיה חייב לטמאותו לדעת רבי יוסי, שהרי לדעתו אסור לכהן לשתוק כשרואה נגע טמא, ומפני זה היה עליו לאסור ראית הנגע בסוף הסגר ראשון, וכמו שהוא אוסר לראותו בסוף שבוע שני, מטעם זה, כמבואר לקמן. והמשנה למלך יישב, שבאמת אין אנו צריכים לחשוש שמא יתחדשו בו סימני טומאה שלא היו בו עד עתה, וראית הכהן בסוף ההסגר נצרכת כדי לדעת האם אכן הנגע עמד בעיניו ולא נשתנה ממה שהיה קודם לכן, ובזה יש חילוק בין סוף הסגר ראשון לסוף הסגר שני, שבסוף הסגר ראשון, כשהנגע עומד בעיניו, אין מחליטין אותו לטומאה, אלא מסגיר אותו שנית, ומפני זה התרנו לראותו במועד, אבל בסוף הסגר שני, כאשר עומד הנגע בעיניו ואינו כהה ממראיתו כלל, הרי הוא מוחלט (על כל פנים לדעת רש"י בפירוש התורה (ויקרא יג ו), ויעויין שם ברמב"ן), ועל כן, לדעת רבי יוסי אסור לראותו אז במועד, שהרי אם יעמוד בעיניו, אינו רשאי לשתוק, ויטמאנו. (אבל אין להתיר מטעם זה ראית מצורע מוחלט או טהור גמור במועד, שהרי באופנים אלו, קודם שרואהו הכהן, אזי דינו של אדם זה מבורר לחלוטין, לטומאה או לטהרה, ואם כן בהכרח שאין הראיה באה אלא עבור דברים שנתחדשו בו, מה שאין כן בראית המוסגר, שדינו תלוי ועומד, בזה יש לנו להניח שהנגע יעמוד בעיניו, כפי חזקתו הראשונה, ובזה יש חילוק בין שבוע ראשון לשני, וכנ"ל). ועיין נחלת דוד. והתוס' יישבו קושיתם באופן אחר, שדין זה שחידש רבי יוסי, שאסור לכהן לשתוק מלטמא, זהו דוקא בסוף הסגר שני, שאז יש רק שתי אפשרויות לפני הכהן, טהרה או טומאה, ובזה שייך ללמוד מלשון הכתוב, "לטהרו או לטמאו", שעל כרחו יעשה אחד משני אלו, מה שאין כן בסוף הסגר ראשון, שאז יש אפשרות שלישית של הסגר, באופן זה אין לנו מקור מן הפסוק לאסור עליו לשתוק, שהרי אין הפסוק מדבר כלל על האופן הזה. וכתב המשנה למלך, שלפי דיעה זו, ודאי יכול הוא לשתוק בראיה ראשונה, שהרי יש לפניו עדיין שני הסגרות, ואינו חייב להחליט בין טהרה לטומאה. ומכל מקום סיימו התוס', שפירוש זה דחוק הוא. והוסיפו התוס', שרבינו יצחק פירש באופן אחר, שהסגר ראשון הכונה היא לתחילת הסגר ראשון, שאז יכול הכהן לשתוק אפילו לרבי יוסי. וביאר הרש"ש כונתם, שאמנם אין מסגירין במועד, מכל מקום יכול הכהן לומר לו, כמדומה לי שתהיה צריך הסגר, ואינו אומר הדבר באופן מוחלט, ועל כן נקטה הגמרא לשון "הסגר". ועיין חזון איש (מועד קלה). אולם בעיקר סברת רבינו יצחק נאמרו כמה ביאורים. המשנה למלך ביאר, שדוקא כשנזקק הכהן לראות הנגע, וכבר חלו עליו דיני מצורע, על ידי ההסגר, בזה נאמר ששוב אינו רשאי לשתוק, מה שאין כן בתחילת הראיה, שעדיין לא חלו עליו כלל דיני מצורע, באופן זה יכול הוא לשתוק, וכאילו לא ראה הנגע כלל. והרש"ש מבאר, שלשון הכתוב "לטהרו" אינו שייך בתחילת הראיה, שהרי טהור גמור היה קודם לכן, ודוקא אחר ההסגר, שכבר היה טמא כדין מוסגר, בזה שייך הלשון "לטהרו". והחזון איש (שם) מפרש, שהלשון "לטהרו או לטמאו" אינו שייך אלא במקום שהנגע עומד בשיעורו הראשון, ומכל מקום מטהרים אותו על ידי שכהה הנגע מעט ממראיתו הקודמת, וזהו דוקא בסוף שבוע ראשון או שני (אף על פי שעדיין מראה הנגע כאחד ממראות נגעים), אבל בתחילת הראיה אינו נטהר על ידי כהיה זו, ועל כן איננו בכלל פסוק זה. ועיין עוד חזון איש (נגעים ד יז). וכתב המשנה למלך, שרבינו יצחק ודאי לא היה גורס בתחילת דברי רבא, "בטהור כולי עלמא לא פליגי דלא חזי ליה", שהרי לפי פירושו הוא להיפך, שהכל מודים בראיה ראשונה שהיא מותרת במועד. עוד כתב המשנה למלך, שלכאורה לפי מה שלמדנו בגמרא, הגירסא במשנה, "רואין את הנגעים בתחילה", איננה מכוונת. שהרי לפי פירוש רש"י, הכל מודים שאין רואין ראיה ראשונה, וכנ"ל, ולפירוש רבינו יצחק, לדעת הכל מותר לראות ראיה ראשונה, מאחר שיכול הוא לשתוק בו. ובהערה 144 יבואר עוד בזה.
שהרי אם יטהרנו ישמח כשיוצא מהסגרו. ואף אם יטמאנו, לא מטמאנו יותר ממצבו כעת, שהרי מעתה הוא רק יהיה מוסגר בהסגר שני, ועדין לא יהיה מוחלט.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מועד קטן בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א