פרשני:בבלי:מועד קטן כב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כב ב

חברותא[edit]

אבל על אביו ועל אמו - ממעט בסחורה  263 .

 263.  התוס' (לקמן כז) מפרשים בדבר האבד. ואף על פי שמלאכה זו מותרת, מפני כבוד אביו ואמו יש לו למעט. והכסף משנה (ו ט) כתב, שאין סברא שיצטרך לאבד ממונו עבור זה. (ואולי יש לפרש כונתם, שאינו עושה אלא כפי הנצרך למניעת ההפסד, ולא יותר מכך, מה שאין כן בשאר קרובים, שהוא מותר לסיים המלאכה שהתחיל בעשיתה מפני ההפסד, וכמו שהבאנו בפרק ב' הערה 3 לענין חול המועד). ולכן פירש הכסף משנה, שהנידון הוא לאחר ז', בתוך ימי השלשים, שיש לו למעט בעסקיו בימים אלו. וכמו שמצאנו לענין תעניות גשמים, שממעטין במשא ומתן. וכעין זה כתב הריטב"א. והנמוקי יוסף כתב, שיש מעמידים דין זה דוקא במשא ומתן. וכתב מהרש"ל בתשובותיו (סז), שלדיעה זו אין האבל אסור אלא במלאכה גמורה, אבל מותר הוא בפרקמטיא. אך בשו"ע (שפ ג) נפסק לאסור אפילו במשא ומתן. ומקורו מירושלמי כאן (ה). וע"ע בקרן אורה.
על כל המתים כולן, רצה - חולץ את כתפו, שמוריד את הבגד, וחושף את הכתף, רצה - אינו חולץ  264  .

 264.  הריטב"א ועוד ראשונים מפרשים חליצת הכתף, וכמבואר לקמן בגמרא ענין זה. והרא"ש פירש בשם רבינו מאיר, שהוא חליצת המנעלים, שיש לו לילך יחף לבית הקברות. ותמה הרא"ש על פירוש זה, שהרי כל זמן שעדיין לא נסתם הגולל, לא חלה אבילות. אבל הב"ח (שמ) יישב, שאין זה מצד דיני אבילות, אלא מפני כבודם.
אבל על אביו ועל אמו - חולץ.
ומעשה בגדול הדור אחד שמת אביו, וביקש לחלוץ כתפו, וביקש גם גדול הדור אחר שעמו, לחלוץ יחד עם גדול הדור האבל. ונמנע גדול הדור האבל ולא חלץ על אביו, משום כבודו של גדול האחר, שביקש לחלוץ עמו  265 .

 265.  כתבו התוס', שאין מעשה זה סותר את הדין שלמדנו ברישא דברייתא, אלא כונת התנא ללמדנו, שישנם אופנים שאינו מחוייב בחליצה, וכגון במעשה זה, שנמנע מלחלוץ מפני כבוד גדול הדור שעמו. וכתב הרמב"ן שיסוד דין זה נובע ממה שלמדנו בבבא מציעא (ל), שזקן המוצא מציאה בדרך, ואינה לפי כבודו, הרי הוא פטור מהשבתה, שנאמר "והתעלמת", והוא הדין לשאר דינים.
אמר אביי: גדול הדור ההוא היה רבי. וגדול הדור שעמו היה רבי יעקב בר אחא שביקש לחלוץ על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, ולא חלץ כדי שלא יחלוץ עמו רבי יעקב בר אחא.
ואיכא דאמרי: גדול הדור ההוא היה רבי יעקב בר אחא. ואילו "גדול הדור שעמו" היה רבי.
והוינן בה: בשלמא למאן דאמר (איכא דאמרי) "גדול הדור שעמו" היה רבי, וגדול הדור האבל היה רבי יעקב בר אחא, שפיר היינו טעמא דנמנע רבי יעקב בר אחא ולא חלץ, כדי שלא יחלוץ רבי עמו.
אלא למאן דאמר (אביי) ש"גדול הדור שעמו" (עם רבי), היה רבי יעקב בר אחא, ורבי הוא שהיה אבל על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, ולא חלץ רבי על אביו כדי שלא יחלוץ עמו רבי יעקב בר אחא, תיקשי:
אמאי נמנע רבי ולא חלץ על אביו כדי שלא יצטרך רבי יעקב בר אחא לחלוץ עמו!? והרי אביו של רבי, רבן שמעון בן גמליאל - נשיא הוה! וכולי עלמא מיחייבי למיחלץ על נשיא שמת!?
ומסקינן: אכן קשיא!  266 

 266.  הקרן אורה מבאר שאין זה "תיובתא" אלא "קשיא", שיתכן ליישב הקושיא. שיש לבעל הדין מקום ליישב ולומר, שאף על פי שכל העם חייבין לחלוץ על הנשיא, מכל מקום אין זה מכבודו של גדול הדור לעשות כן, ועל כן נמנע רבי ולא חלץ, כדי שלא יחלוץ רבי יעקב בר אחא.
עוד שנינו במסכת שמחות: על כל המתים הקרובים כולן מסתפר לאחר שלשים יום. על אביו ועל אמו - אינו מסתפר עד שיגערו בו חבריו שיסתפר  267 .

 267.  כתב הב"י, שאין הגערה מתירתו לגלח אלא לאחר ל', אבל בתוך ל' אינו מגלח. וביאר הנודע ביהודה (א או"ח יד) הטעם, שאינו קל יותר משאר קרובים, שדינם בל' יום. וכדבריו כתב השיטה. אלא שיש בדבריו חידוש נוסף, שדין ל' יום באביו ואמו אינו כדין ל' יום של שאר קרובים. שהרי למדנו לעיל, שביום ל' עצמו מותר לגלח, שמקצת היום ככולו, וחידש השיטה, שדין זה נכון דוקא בשאר קרובים, אבל באביו ואמו אינו מגלח עד עבור יום ל' כולו. וכדבריו כתב האור זרוע, ונתן טעם לחילוק זה, על פי המבואר בסנהדרין (כב), שביום ל' עצמו אנו מחשיבים שערות ראשו כ"פרע", אבל לאחר מכן הרי זה נחשב כ"שילוח פרע", ומעתה, בשאר קרובים די לנו לחייבו בגידול פרע, וכמו שלמדנו לעיל מנזיר, ולכן מותר לגלח ביום ל' עצמו, אבל באביו ואמו החמרנו עליו להצריכו "שילוח פרע", ולכן אינו מגלח עד לאחר שנשלמו ל' יום שלמים. אבל הב"י הביא בשם סמ"ק, שאף ביום ל' עצמו, מותר. וכתב הרמ"א (שצ ד), ששיעור הגערה בסתם הוא ג' חדשים. (ועיין בפת"ש ד, שבגילוח הזקן הוא בפחות משיעור זה, שכבר קודם לכן הוא מנוול ונמאס). וביאר האגרות משה (יו"ד ג קנו), שבזה חידש לנו הרמ"א, שהשיעור דיגערו בו חביריו אינו סיבה להתיר הגילוח (משום שאינו ראוי לבוא בחברת אנשים, וכלשון הירושלמי, שיאמרו לו "לך מעמנו"), אלא הוא סימן לגודל שערותיו, כלומר, שכאשר הגיע למצב שגוערים בו, בידוע שכבר גידל פרע שער ראשו, ויש לו בעצמו צער מכך, ולכן, גם כשלא גערו בו בפועל, קיימת סיבת ההיתר, שהוא הצער משערותיו. ואכן האור זרוע הביא שיש הטועים בכך, וסבורים, שכל זמן שלא גערו בהם, אסורים לגלח, ואפילו עד י"ב חודש. ודחה האור זרוע דיעה זו, שאין הגערה אלא שיעור לסימן בלבד. אולם מדברי הרמב"ם נראה, שהגערה היא סיבה להתיר הגילוח, שהרי לדעתו, נאמרו שני שיעורים בהיתר הגילוח, א. כשישלח פרע. וביאר הכסף משנה, שגידל שערותיו ימים הרבה מאד. ב) כשגערו בו חביריו. שאז אינו צריך לשלח פרע כל כך, וכמו שכתב הכס"מ. ולכאורה מבואר מזה, שגערת חביריו היא סיבה להיתר, ולכן מגלח קודם שישלח פרע. עוד כתב הרמ"א, שלאחר הגילוח, חזר האיסור למקומו, כלומר, שאינו מגלח עד שיגערו בו שנית. ועיי"ש בחידושי הגרע"ק איגר, שאין זה מצד עיקר הדין, אלא שנהגו להחמיר כן. והראשונים הביאו מהירושלמי, שאמנם הרגל מפסיק גזירת ז' ול', מכל מקום אינו מפסיק איסור הגילוח באביו ואמו, הואיל והאיסור תלוי בגערת חבריו. וכתבו הפוסקים, שבאביו ואמו אין הרגל מפסיק אף את שיעור הל' יום, כלומר, שאם הגיע ערב הרגל בתוך ל', וגערו בו חבריו, אינו מותר אז לגלח (עד שיעברו ל' יום). הואיל ומצאנו שהחמירו בו שלא לגלח עד שיגערו בו חבריו, יש לנו להחמיר בדינו, שלא יבטל הרגל ממנו אף את שיעור ל' שלו. וע"ע בפת"ש (ג). עוד כתב הטור בשם הרמב"ן, שמגילוח יש ללמוד לענין גיהוץ, שבאבילות על אביו ואמו הוא אסור בו עד שיגערו בו חבריו.
על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש  268  . אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות, שאינה שמחה מרובה, אלא שמחת רעים גרידא, הוא ששנינו שעל כל המתים נכנס לאחר שלשים יום  269 .

 268.  נחלקו הראשונים, האם איסור זה נאמר על הכניסה, אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם, או שעיקר השמחה היא באכילה ושתיה, אבל כשנכנס ואינו אוכל עמהם, מותר. יעויין בתוס' והרמב"ן. והרמ"א (שצא ג) החמיר בדבר. וזהו דוקא כשנכנס לבית השמחה, אבל כשעומד מבחוץ ושומע ברכות הנישואין, או שעושים החופה מחוץ לבית שאוכלים ושותים שם, מותר.   269.  רש"י ותוס' מפרשים, שדוקא בזה התרנו לאחר ל' יום, אבל בשמחת מצוה, שהיא שמחה גדולה יותר, אסור אפילו לאחר ל' יום. והעיר הרש"ש, היכן מצאנו דיני אבילות בשאר קרובים לאחר ל' יום. אבל הריטב"א מפרש להיפך, שבשמחת מצוה מותר אפילו בתוך ל'. וטעם ההיתר מפני המצוה שבדבר, ולא מפני מיעוט השמחה שבזה.
אבל לשמחת נשואין, שהיא שמחה יתירה, אינו נכנס אפילו לאחר שלשים יום.
מיתיבי מברייתא ששנינו בה:
ולשמחה ולמריעות אינו נכנס על שאר המתים - שלשים יום!?
ומסקינן: קשיא.
אמימר מתני הכי:
אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות - מותר ליכנס לאלתר.
ומקשינן: והא תניא: לסעודת שמחה נכנס לאחר שלשים, וכן לסעודת מריעות נכנס אחר שלשים!?
ומשנינן: לא קשיא.
הא שנכנס לסעודת מרעים רק לאחר שלשים יום, באריסותא, שנהגו הרעים לעשות כל אחד סעודה לפי תורו, ובכל פעם עושה אחד לכולם, ונמצא שאינו מפסיד אם אינו משתתף בסעודה תוך שלשים.
הא שנכנס לסעודת מרעים לאלתר, אפילו תוך שלשים - בפורענותא. שכל אחד מהרעים חייב לשלם את חלקו בכל סעודה, ואם לא ישתתף בסעודה יצטרך לשלם אפילו אם לא יאכל בה, ונמצא מפסיד, שמשלם עבור סעודה שאינו אוכל בה  270 .

 270.  כתב הרא"ש, שזהו דוקא בתוך ל' על שאר קרובים, אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו, אין להתיר סעודת מריעות בכל ענין. ולמד הדגול מרבבה (שצא) מדבריו, שתוך ל' על שאר קרובים קל יותר מתוך י"ב חודש על אביו ואמו. ויעוי"ש שנחלק על הש"ך ג בפרט זה. עוד הביאו הראשונים ממסכת שמחות, שמותר ליכנס לסעודת מצוה, וטרחו ליישב דין זה עם מה שלמדנו כאן, שעיקר האיסור נאמר בשמחת מצוה. והראב"ד העמידה כשהולך לנישואי יתום ויתומה, שלולא כניסתו תתבטל המצוה מכל וכל, ולכן התירו לו לאחר ל' על אביו ואמו. ויעויין בנודע ביהודה (א יו"ד ק) מה שכתב בענין זה. והנמוקי יוסף מעמידה בסעודת ברית מילה, שאין בה שמחה כל כך, מפני צער התינוק שמטרידם, וכמו שלמדנו בכתובות (ח), שמטעם זה אין אומרים "שהשמחה במעונו" בברית מילה. וע"ע בתוס'. אבל הרמ"א (ב) החמיר בזה.
עוד שנינו במסכת שמחות: על כל המתים כולן - קורע טפח, על אביו ועל אמו - עד שיגלה את לבו  271  .

 271.  בירושלמי (ח) אמרו, שמפני שעתה נתבטלה ממנו מצות כיבוד אב ואם, על כן הצריכוהו שיקרע עד שיגלה את לבו. (ואמנם למדנו בקדושין (לא), שמכבדו אף לאחר מותו, מכל מקום אין זה עיקר חיוב כיבוד אב ואם, וכמו שכתב הנודע ביהודה ב אהע"ז מה. מצבת משה. וע"ע באבל רבתי ט).
אמר רבי אבהו: מאי קרא? מהכא: (שמואל ב א) "ויחזק דוד בבגדיו, ויקרעם". ואין אחיזה בפחות מטפח  272  . על כל המתים כולן, אפילו לבוש עשרה חלוקין - אינו קורע אלא את החלוק העליון, ודי בכך  273 .

 272.  הרמב"ן הוכיח מכאן, שאף על הנשיא ואב בית דין אינו צריך לקרוע עד לבו, שהרי דוד קרע על שאול, שהיה נשיא, ועל יהונתן בנו, שהיה אב בית דין, כמבואר לקמן בגמרא, ואף על פי כן לא הוצרך לקרוע אלא טפח. ונחלק בזה עם הרמב"ם (אבל ט ג, תענית ה יז) שחייב בנשיא ואב בית דין כל דיני קריעה שנאמרו באביו ואמו, עיי"ש ובהשגות. והכסף משנה יישב, שפסוק זה אינו אלא אסמכתא, ובאמת קרע דוד עד לבו, כדין אביו ואמו. וע"ע העמק שאלה (לה יד). והקרבן נתנאל דקדק מלשון "בבגדיו" הנאמר בפסוק זה, שדוד קרע יותר מבגד אחד, ואף על פי שאינו מחויב לקרוע אלא את העליון, כדין שאר קרובים (כדעת הרמב"ן הנ"ל), מכל מקום, הואיל ושמע כמה שמועות רעות בבת אחת, החמיר על עצמו לקרוע על כל שמועה בפני עצמה.   273.  מבואר בראשונים, שיש לו לקרוע העליון בדוקא, כדי שיהיה הקרע נראה לאחרים. ונחלקו האחרונים, האם כשקרע התחתון יצא בדיעבד ידי חובתו, או שעליו לחזור ולקרוע העליון. והגינת ורדים (ה) הקיל בזה, וטעמו, שכל פרטי הלכות קריעה שאינם נלמדים מפסוק, אלא מסברתם הקדושה של חכמים, אינם אלא לכתחילה. (וכן מבואר בתוס' לקמן כו, שאם לא קרע על אביו ואמו עד לבו, יצא ידי קריעה). ויש מוכיחים מהמבואר לקמן, שבשבת מחליף בגדיו, אף על פי שיכול גם כן ללבוש בגד קרוע ולכסותו בבגד עליון שלם, עיין בהערה 331, ואילו היה אפשר בדיעבד לקרוע בגד התחתון (וכדעת הגינת ורדים), היה לנו לחייבו לעשות כן, וכדין דברים שבצינעא שהוא מחוייב בהן בשבת.
על אביו ועל אמו - קורע את כולן  274  . וקריעת אפיקרסותו (המכסה את ראשו), אינה מעכבת  275  .

 274.  מדברי הראב"ד שהביא הרא"ש (מג) מבואר, שאין חיוב זה אלא מדרבנן. ובחלקת בנימין העיר, שאמנם דעת הראב"ד שעיקר חיוב הקריעה הוא מן התורה, וכמו שהביא הרא"ש (ג) בשמו, מכל מקום מה שהוסיפו חכמים לחייב באביו ואמו, אינו אלא מדבריהם. והטעים הדבר, שהרי עיקר חיוב קריעה נלמד מהנאמר במיתת נדב ואביהוא (ויקרא י), והלא חיוב קריעה זו היתה על אהרן מפני בנו, ועל אלעזר ואיתמר מפני אחיהם, ואי אפשר ללמוד משם תוספת חיוב קריעה באביו ואמו. אבל דעת הרמב"ן היא, שאף עיקר חיוב קריעה אינה אלא מדרבנן. וכן הכריע הש"ך (ריש סי' שמ). והשפת אמת מצדד לומר, שאם לא קרע את כולם, לא יצא ידי קריעה אף באותם הבגדים שקרע, ועל כן, אם פשט את הקרועים, ולבש אחרים תחתיהם (לאחר ז'), יש לו לקרוע עתה כל בגדיו. ויש לבאר הסברא בזה, שהרי הצרכנוהו לגלות את לבו בקריעה זו, ולכן, כשלא קרע כל בגדיו, ועדיין לא קיים דין גילוי לבו, הרי הוא מחוייב לקיים מצות קריעה מתחילה. וכתב בתשובות חתם סופר (יו"ד שכג), שבדין קריעה על אביו ואמו, מלבד מה שצריך לגלות לבו, יש לו גם כן חיוב לעשות הקריעה טפח, שהרי אינו קל יותר משאר קרובים. ופשוט.   275.  נאמרו בזה כמה פירושים בראשונים. א. רש"י מפרש, בגד שעל ראשו, ומשתלשל ויורד על גופו, והשמיענו הברייתא שאין חייב לקרעו. והקשה הרמב"ן, אם כן היה לו להשמיע חידוש זה אף בשאר קרובים, שהרי אילו היה בו חיוב קריעה היה מחוייב לקרוע בגד זה דוקא, שהרי הוא כבגד עליון, שנופל על מלבושיו. עוד פירש רש"י (בכת"י), שעיקר החידוש הוא, שאף על פי שעל ידי בגד זה אין הקרע ניכר כל כך, מכל מקום אינו מעכב את הקריעה. ולכאורה גם על פירוש זה תסוב קושית הרמב"ן הנ"ל, שהרי אף בשאר קרובים יש צורך שיהיה הקרע ניכר, שהלא חייבוהו לקרוע בגד העליון בדוקא, וכנ"ל. ב) הערוך פירש, שהוא בגד דק הסמוך לבשרו, והואיל ואינו עשוי אלא לקבל את הזיעה, אינו בדין מלבוש לחייבו בקריעה. וכן פסק הרמ"א (שמ י). ג) הסמ"ג הביא בשם רבותינו שבצרפת, שהוא חלוק עליון שאינו לובשו אלא לצניעות בלבד, ועל כן אינו צריך לקרעו. והרמ"א שם פסק גם כפירוש זה.
אחד האיש ואחד אשה חייבים לקרוע.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: האשה, מחמת צניעות, קורעת תחילה את הבגד התחתון, ומחזירתו לאחוריה, ונמצא גופה מכוסה כל הזמן, ורק אחר כך חוזרת וקורעת את העליון  276  .

 276.  ואף על פי שהיא לבושה באפקרסותה תחת בגדיה, ואין בשרה נראה, כפירוש הערוך הנ"ל, מכל מקום גם בזה יש משום פריצות, ולכן צריכה להחזיר הקרע לאחוריה. ש"ך. וע"ע בריטב"א. ופירשו הראשונים, שלדעת תנא קמא, הרי היא קורעת כאיש, ואין חילוק ביניהם. וביאר השיטה, שאין לחוש בזה להרהור, הואיל ושעת צער הוא, ואין חשש לגירוי יצר הרע. עוד תירץ, שאפקרסותה מכסה על הקרע (כפירוש רש"י ורבני צרפת), ואינו נראה כל כך. אבל גירסת הרי"ף היא, "אחד האיש ואחד האשה, דברי רשב"א, שרשב"א אומר וכו"', וביאר הגר"א (שמ לב) גירסא זו, שלדעת החולקים על ר"ש בן אלעזר, אין האשה קורעת אלא חלוק העליון, מפני הצניעות, ור"ש בן אלעזר החמיר עליה להצריכה קריעה אף בתחתון, הואיל ויכולה להחזיר התחתון וכו'.
בזמנם היו לובשים בגד שהיה מכסה את כל הגוף, ופתוח רק באיזור הצואר. שפת הבגד (האימרא) היתה בעיגול, מסביב לפתח הצואר. ונחלקו הראשונים בביאור הקריעה המתוארת להלן בברייתא.
לדעת רש"י כאן, קריעת הבגד יכולה להעשות בשני אופנים האלו:
האחד, לקרוע את בית הצואר, כולל שפת הצואר, ואז לא נראה הקרע כקרע בבגד, אלא נראה רק כהרחבת פתח הצואר.
השני, לקרוע את הבגד מתחת לשפתו, ואז הבגד נראה קרוע. כי השפה שמסביב נשארת שלימה, ואין הקרע נראה כהרחבת פתח הצואר.
ואילו לדעת שאר הראשונים, וכן נפסק בשולחן ערוך, שני אופני הקריעה המבוארים בגמרא להלן, הם כך:
האחד, קריעת שפת הבגד, ולאחר שנקרעה השפה הוא ממשיך וקורע את הבגד עצמו.
והשני, השארת שפת הבגד שלימה, וקריעת הבגד רק מעבר לשפה, כאשר השפה עצמה נשארת שלימה.
כשקורעים גם את השפה עצמה ניכרת הקריעה, כי שני חלקי הבגד שיש קרע מוחלט ביניהם נבדלים זה מזה. אבל אם משאירים את השפה שלימה, ורק קורעים את הבד של הבגד שמעבר לשפה, לא ניכרת הקריעה, היות והבגד נשאר מחובר באמצעות השפה, שנשארה שלימה.
להלן נבאר את הברייתא תחילה לפי רש"י, ואחר כך לפי שאר הראשונים.
על כל המתים כולן, אם רצה - אינו קורע את שפת הצואר, אלא משאיר אותה שלימה מסביב לצואר, וקורע ומבדיל את "קמי שפה" שלו, את הבד הנמצא מעבר לשפה, ובכך ניכרת הקריעה, שאין היא הרחבת פתח הצואר, שהרי שפת הצואר נשארת שלימה.
ואם רצה - אינו קורע ומבדיל את הבד שלפני השפה של הצואר, אלא קורע רק את בית הצואר, ודיו בכך, למרות שאז נראה הקרע רק כהרחבת פתח הצואר, ולא כקריעת הבגד לשני קרעים חלוקים.
אבל על אביו ועל אמו - חייב להיות קורע ומבדיל את בד הבגד מעבר לבית הצואר, כדי שיראה הקרע של הבגד.
רבי יהודה אומר: כל קריעה של בגד שאינו מבדיל בקריעה גם את "קמי שפה" שלו אלא רק קורע את בית הצואר - אינו אלא קרע של תיפלות, דהיינו, קרע ללא משמעות, ולא יצא בה ידי חובת קריעה, כיון שלא נראה הבגד קרוע, אלא רק כמו שהרחיבו את פתח הצואר שבבגד.
אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי יהודה?
משום דכתיב (מלכים ב ב) "ויחזק בבגדיו, ויקרעם לשנים קרעים".
ממשמע שנאמר "ויקרעם", וכי איני יודע שהן קרועים לשנים?
אלא, קרע בהן קרע שנראין קרועים כשנים.
והיינו, שהבדיל גם את הבד שבבגד עצמו, ולא רק את בית הצואר  276* .

 276*.  מדברי הרמב"ם (ט ה) מבואר, שאף תנא קמא דורש כן, אלא שלדעתו אין דין זה אמור אלא בקריעה על רבו, וכמעשה שהיה. (וכן הוא בתוספות הרא"ש הוריות יב). וזהו דוקא לדעת הרמב"ם (שבהערה 272), שכל אותם קרעים שאין מתאחין, המבוארים לקמן כו, דין הקריעה בהם שוה לקריעה שעל אביו ואמו. אבל דעת שאר הראשונים אינה כן.
כך הוא הביאור לפי רש"י.
אך לפי הראשונים האחרים כך הוא הביאור:
על כל המתים אינו צריך לקרוע את שפת הבגד, אלא דיו שיעשה קרע בבגד, והבגד לא יהיה מחולק לשני חלקים כיון ששפת הבגד נשארת שלימה ומחברת את שני החלקים.
ואילו על אביו ואמו חייב לקרוע גם את שפת הבגד הנקראת "קמי שפה", כדי שיחלק קרע הבגד לשנים.
על כל המתים כולן - שולל מחברם באופן ארעי, בתפירה שאינה שוה, לאחר שבעה.
ומאחה מחבר את הקרע על ידי תפירה שוה וקבועה לאחר שלשים  277  .

 277.  מדברי הראב"ד (שהביא הרמב"ן כ ב) יש ללמוד, שאיסור השלילה תוך ז' אינו איסור בפני עצמו, אלא הוא מעצם חובת הקריעה, שתהיה מצות הקריעה נמשכת כל ז' על ידי שאינו שוללה. (ונראה מדבריו, שהוא הדין לאיסור שלילה בתוך ל' על אביו). עוד יש ללמוד מדברי הראב"ד (שהביא הרא"ש לעיל יד), שאיסור איחוי תוך ל' הוא מן התורה.
ואילו על אביו ועל אמו - שולל רק לאחר שלשים  278  , ואינו מאחה לעולם.

 278.  אין זה חובה, אלא רשות. ריטב"א. והוא הדין ברישא לענין שאר קרובים.
והאשה שוללתו לקרע  279  לאלתר, מפני כבודה, צניעותה  280 .

 279.  כלומר, אף בתוך ימי השבעה. ריטב"א 280.  כתב הריטב"א, שהיתר זה נכון רק לדעת תנא קמא דרשב"א, שהצריכה לקרוע שניהם, כמו האיש, ולכן התיר לה לשלול בתוך ז', מפני כבודה, אבל לר"ש בן אלעזר, שקורעת ומחזרת לאחוריה, ואין לבה נראה על ידי זה, אין לה צורך לשלול, ועל כן דינה כאיש לענין זה, שאינה מותרת לשלול עד לאחר ז'. והרב המגיה שם הביא בשם הר"י מלוניל, שאפילו לר"ש בן אלעזר מותרת לשלול, שאין כבודה לילך בבגדים קרועים כל ז'. ועיי"ש שכן מוכח בשו"ע (שמ יא, טו).
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: על כל המתים, רצה - קורע ביד, רצה - קורע בכלי, בסכין, כדי שלא יתקלקל הבגד יותר מהקריעה  280* .

 280*.  הריטב"א הביא בזה שני פירושים. א. בשאר קרובים יכול לקרוע בינו לבין עצמו, שלא כנגד העם, מה שאין כן באביו ואמו שהוא חייב לקרוע לעין כל. ב) בשאר קרובים יכול לקרוע (החלוק העליון) על ידי שיכניס ידו לפנים מחלוקו ויקרע, ואילו באביו ואמו אינו מותר להכניס ידו, אלא קורע מחוץ לבגד ממש. והרמב"ם כתב כשני הפירושים יחד. ועיי"ש בכס"מ.
אבל על אביו ועל אמו - קורע דוקא ביד.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולן - קורע בבגד מבפנים, ואין צריך להראות לאחרים שהוא קורע.
על אביו ועל אמו - קורע מבחוץ, שיראו אחרים את הקריעה.
אמר רב חסדא: וכן לנשיא צריך לקרוע מבחוץ.
מיתיבי על רב חסדא מברייתא: לא הושוו כל השנויים בברייתא (כמו רבו, ואב בית דין, ונשיא) לאביו ולאמו לשאר דינים המיוחדים לאביו ולאמו, אלא לאיחוי בלבד, שגם עליהם אין מאחים את הקרע לעולם כמו שאין מאחים קרע על אביו ואמו, אבל לשאר דברים, כגון לקרוע מבחוץ לא הושוו לאביו ולאמו.
מאי לאו - אפילו לנשיא אין קורעים מבחוץ, ואיך אמר רב חסדא "וכן לנשיא קורעים מבחוץ"!?
ומשנינן: לא! כונת הברייתא היא רק לרבו ולאב בית דין, לבר מנשיא, שהנשיא שוה לאביו ולאמו לדין קריעה מבחוץ.
אירע פעם אחת, ונשיאה שכיב, מת.
אמר ליה רב חסדא לרב נחמן בר אמי: כפי אסיתא הפוך את המכתשת כדי שתוכל לעמוד עליה במקום גבוה, וקום עלה, ועמוד עליה באופן שיראוך כולם, ואחוי, ותראה את הקריעה שלך על הנשיא לעלמא, וידעו שצריכים הכל לקרוע עליו  281 .

 281.  הביא בגמרא מעשה זה כהוכחה לדברי רב חסדא, שבנשיא קורע מבחוץ. ריטב"א
על חכם שמת חולץ את כתפו מימין  282  , ואילו על אב בית דין שמת חולץ את כתפו משמאל  283  .

 282.  כתב הכסף משנה (ט ג), שמכאן למד הרמב"ם להצריך בקריעה על חכם שיגלה לבו, שהרי אי אפשר לחלוץ כתיפו אם אינו קורע עד גילוי הלב. וע"ע במעשה רוקח (ת"ת ה ט).   283.  כתבו הראשונים, שחליצה משמאל חמורה יותר, ועל כן באב בית דין, שהוא חשוב מחכם, חולץ משמאל. וע' ריטב"א.
על נשיא - חולץ את שתי כתפיו, מכאן ומכאן  284  .

 284.  נחלקו הראשונים בחליצה על אביו ואמו. דעת המאירי שהוא גם כן משתי כתפיו, שהרי אין כבוד אביו ואמו פחות מכבוד הנשיא. אבל הרמב"ן כתב, שלענין זה דינם קל אפילו מאב בית דין, וחולץ איזה מהם שירצה.
תנו רבנן: חכם שמת - בית מדרשו בטל. אותם תלמידים שהיו רגילים ללמוד ממנו בטלים עתה מלימודם  285 .

 285.  פירש הרא"ש, שאינם מתקבצים ללמוד יחד בבית המדרש, אלא לומדים הם שנים שנים בביתם. והריטב"א נתן טעם לעיקר דין זה, כדי שלא יתעצלו בהספדו של חכם. ועל כן כתב, שכן הדין בכל ז' ימי האבילות. אבל השיטה כתב, שביטול בית מדרשו הוא מצד דין אבילות, ועל כן אינו נוהג אלא יום אחד. (כמבואר לקמן כה ב, שאפילו על רבו שלימדו חכמה, אינו נוהג אלא יום אחד).
אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן: היושבין בצפון - יושבין בדרום, היושבין בדרום - יושבין בצפון  286  . נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין,

 286.  פירש הב"ח, שרוצים לרמוז בזה, שכל זמן שהיה האב בית דין בחייו, היה אומר להם על ימין, ימין, ועל שמאל, שמאל, ועתה שנסתלק ל"ע, הם אומרים על ימין, שמאל, ועל שמאל, ימין.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מועד קטן בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א