פרשני:בבלי:מועד קטן כד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן כד א

חברותא[edit]

בעא מיניה רבי יוחנן משמואל: האם יש אבילות בשבת או אין אבילות בשבת?
אמר ליה שמואל: אין אבילות בשבת  320  . יתבי רבנן קמיה דרב פפא, וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו - חייב מיתה בידי שמים  321 .

 320.  אבל רבי יוחנן לא קיבל ממנו דין זה, שהרי מבואר לקמן בגמרא, שלדעתו נוהג אבילות בצינעא בשבת. כן כתבו התוס'. וכתב הקרן אורה, שהתוספות הוכרחו לומר כן על פי מה שפירשו כל הסוגיא, שהנידון היה לענין דברים שבצינעא דוקא, ואף בזה אמר שמואל שאין אבילות נוהגת בשבת. אבל לפירוש הרמב"ן הנ"ל, שנידון הסוגיא הוא אף על דברים שבפרהסיא, אם כן יש לומר, שבאמת קיבל רבי יוחנן את תשובתו של שמואל, שאין אבילות נוהגת בשבת, אלא שהיה נראה לו לחדש, שאף על פי כן בדברים שבצינעא נוהגת אבילות. וכתב הש"ך (ת ב) בשם מהרי"ו, שהדינים התלויים בגזירת ל', נוהגים בשבת אף בפרהסיא, ודוקא בדיני גזירת ז' נאסר לנהוג בהם בפרהסיא. וע"ע בש"ך (שצג ז). אך מדברי הרמב"ן (שהובא בטור ריש שצט) לענין תספורת בתוך ימי הרגל נראה שאינו סבור כן. ועיי"ש בביאור הגר"א (ד) ובמגיה שם.   321.  פירש הרמב"ן, שאין זה עונש מיוחד בדיני אבילות, אלא כשאר כל העובר על דברי חכמים, שהוא חייב מיתה. יעויין ברכות ד.
אמר להו רב פפא:
א. "אסור לשמש" בלבד אתמר, ולא שחייב מיתה אם שימש  322 .

 322.  הקשה הגרע"ק איגר, הלא דין זה מפורש הוא בברייתא לעיל (כא), שאבל אסור בתשמיש המיטה, ואם כן מה בא רבי יוחנן להשמיענו בזה. והאחרונים תירצו, שרבי יוחנן הוסיף לאסור אף בשבת, וכדעתו לקמן, שבשבת נוהג איסור בדברים שבצינעא.
ב. והלכה זו משמיה דרבי יוחנן אתמר, ולא משמיה דשמואל.
ג. ואי שמיעא לכו משמיה דשמואל - הכי שמיע לכו:
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע שער ראשו ושלא פירם בגדו - חייב מיתה.
שנאמר בבני אהרן, שהצטוו לא להתאבל על מיתת נדב ואביהוא (ויקרא י) "ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרמו - ולא תמתו!"
ומכאן יש לדייק: הא אבל אחר, שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה  323  .

 323.  דעת הראב"ד, שהוא דרשה גמורה, בין לענין חיוב קריעה ובין לענין איסור תספורת כל ל' יום. אבל התוס' כתבו, שאין זה אלא אסמכתא. שהרי בסנהדרין (פג) שנינו כל אותן שהם מחוייבים מיתה בידי שמים, ואין זה בכללם. אלא עיקר כונת הכתוב ללמדנו, שכהן העובד עבודה כשהוא פרוע ראש או קרוע בגדים, הרי הוא במיתה. וזהו שאמר להם, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, כדי שלא תעבדו כן במשכן ותתחייבו מיתה. והרמב"ן הוסיף, שעיקר מנהגי אבילות בימי השלשים אינו אלא מדבריהם. והוכיח כן, ממה שלמדנו לעיל (יט), שהקובר מתו ז' או ח' ימים קודם הרגל, אזי הרגל מבטל ממנו גזירת ל', ואילו היו דיני גזירת ל' מן התורה, היה עליו להשלים מנין ל' לאחר הרגל, שאמנם בתוך הרגל יש לומר שאינו נוהג בהם, משום שמצות שמחה דרבים דוחה מצות אבילות דיחיד, אבל מדוע ביטל הרגל ממנו לגמרי גזירת ל', ובהכרח שאינו אלא מדרבנן. וחכמים הם שאמרו, כיון שנדחה ידחה. וכמו שאמרו גם כן בקובר מתו שעה אחת קודם הרגל, שאינו משלים לאחר הרגל ו' ימי אבילות, והטעם, שעיקר ימים אלו, מדרבנן, שהרי אבילות יום ראשון כבר קיים בשעה אחת שנהג אבילות קודם הרגל. וע"ע בהערה 49.
אמר רפרם בר פפא, תנא במסכת אבל רבתי: אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו.
ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו.
אמר שמואל: דיני אבלות בשבת כך הם:
פח"ז - חובה, נת"ר - רשות. וכפי שיבואר מיד.
פח"ז חובה, הכי פירושו: פריעת הראש, גילוי עטיפתו, הנוהגת בימי אבלותו ביום חול  324 .

 324.  דוקא בשעה שהוא מצוי בין אנשים, אבל כשהוא בינו לבין עצמו, מותר בעטיפת הראש, כדין דברים שבצינעא, וכמבואר לקמן בגמרא. רש"י. וע' קרבן נתנאל (כח מ).
חזרת קרע לאחוריו בשבת, שלא יראה הקרע בשבת.
זקיפת המטה מהפיכתה ביום חול.
כל אלו הם חובה כשהגיעה השבת.
נת"ר רשות - פירושו:
נעילת הסנדל, לנעלו בשבת, ולא לילך בו יחף.
תשמיש המטה בשבת.
רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, לפני כניסת השבת  325 .

 325.  שמואל הלך בזה לפי שיטתו דלעיל, שאין חיוב אבילות בשבת אפילו בצינעא (על כל פנים לפי פירוש התוס' הנ"ל). וכתבו התוס' (על פי הרש"ש), שאמנם למדנו בשבת (כה), שהרחיצה לכבוד שבת היא מצוה, אולם כונת שמואל היא, שמצד דיני אבילות בשבת אין לחייבו לרחוץ ידיו ורגליו, כדי להוכיח שאינו נוהג אבילות בשבת, הואיל ודברים שבצינעא הם, אבל באמת מצד הלכות כבוד שבת הרי הוא מצווה ברחיצה זו, כשאר בני אדם. (ולולא דבריהם היה אפשר ליישב עוד, שאמנם אין לחייב אבילות בצינעא, לדעת שמואל, מכל מקום אם ירצה להחמיר על עצמו ולנהוג אבילות בצינעא, הרשות בידו, וכמו שהביא הריטב"א מהתוספתא לענין מועד, יעויין הערה 305, ולכן יכול שלא לרחוץ לכבוד שבת, שבזה מחמיר על עצמו ונוהג אבילות בדברים שבצינעא). ורש"י בכת"י פירש לשון הגמרא "רחיצת ידים ורגלים ערבית" שהוא בליל שבת (בחמין שהוחמו בחול). ולכאורה כונתו, שהיתר הרחיצה בזה אינו משום דחית אבילות לכבוד השבת, אלא שבשבת אין נוהגים דיני אבילות, ועל כן אין להתיר לו לרחוץ קודם כניסת השבת, ואפילו היינו מתירים רחיצה בערב יום טוב קודם כניסתו (יעויין הערה 190), כאן לא שייך להתיר.
הרי הם רשות.
ורב אמר: אף פריעת הראש בשבת, היא רשות.
ופרכינן על שמואל: מאי שנא נעילת הסנדל בשבת, דהיא רשות לדעתו, ולא חובה, משום שלא ניכר באי נעילת הסנדל אבלותו, היות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו, שלא כולם עשויים לנעול מנעלים בשבת, ואין ניכרת האבלות כשאינו נועל מנעלים בשבת  326 .

 326.  כתב הרא"ש, שזהו דוקא בימיהם, שהיו רגילים לילך לפעמים חלוצי סנדל. אבל בזמנינו, שאפילו העני שבישראל אינו הולך יחף, חזר הדין שנעילת הסנדל אף היא חובה בשבת, כדי שלא ינהג אבילות בפרהסיא. וכן ביאר הכס"מ בדעת הרמב"ם. וע"ע בהרמב"ן.
אם כן, פריעת הראש נמי, אין לחייבו לפרוע ראשו בשבת, שהרי לא ניכרת אבלותו בעטיפת ראשו בשבת, כי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו!
ומשנינן: שמואל הולך לטעמיה.
דאמר שמואל: א. כל קרע שאינו בשעת חימום, סמוך למיתה, בשעת תחילת הצער - אינו קרע.
ב. וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה.
מחוי החוה רב נחמן והראה כיצד היא העטיפה: עוטף כל ראשו מסביב, עד גובי דדיקנא, גומות הלחי שמתחת לפיו, שמשם צומח הזקן.
וכיון שאין נוהגים לעטוף כך את הראש אלא רק אבלים, כי סתם אנשים המכסים ראשם אינם עוטפים אותו בצורה שכזאת, הרי אם ימשיך האבל את העטיפה הזאת בשבת, יהיה ניכר עליו שהוא נוהג אבלות בשבת, ולכן אמר שמואל שחייב לפרוע את העטיפה המיוחדת הזאת לפני שבת  327 .

 327.  התוס' מבארים, שבפרט זה תלויה מחלוקת רב ושמואל. שלדעת רב, אין צורך בעטיפת ישמעאלים דוקא, ולכן יכול לעטוף ראשו בשבת, שאין האבילות ניכרת בזה. אבל הרמב"ן פירש, שאף לדעת רב יש לחייב (בחול) עטיפת הישמעאלים, אלא שלדעתו, אף באופן זה אין ניכרת האבילות, שישנם אנשים הרגילים לעטוף ראשם בענין זה. וע"ע בשיטה.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו שצריך לפרוע ראשו, כדי שיגלה את פיו וחוטמו המכוסים בימי אבלו, אלא במי שאין לו מנעלים ברגליו, שאז אם לא יגלה עטיפתו הוא נראה כאבל.
אבל יש לו מנעלים ברגליו - מנעליו מוכיחין עליו שאינו נוהג אבלות בשבת, שהרי האבל חולץ מנעליו, ואין לו צורך לפרוע ראשו  328 .

 328.  הקשה הריטב"א, הלא מבואר לקמן בגמרא, שלרבי יוחנן נוהג אבילות בצינעא בשבת, ואם כן איך יוכל לילך במנעלים בשבת, והלא הוא מדברים שבצינעא, וכנ"ל. ותירץ, שנעילת הסנדל אינו לא מדברים שבצינעא ולא מדברים שבפרהסיא, ועל כן יכול לעשות כרצונו. (כלומר, שנתנו לו להכריע, אם להחמיר בהלכות אבילות, ולחלצם, או להחמיר בהלכות שבת, ולנעלם). עוד הביא הריטב"א שנחלקו הראשונים, האם מנעליו מוכיחין עליו מועיל אף להתיר חזרת קרע, או דוקא לפריעת הראש, שבזה יכול הרואהו לומר, חושש הוא בראשו ובפיו, ועל כן עוטף הוא את ראשו, מה שאין כן בחזרת קרע שלא שייכת סברא זו.
ומבארת עתה הגמרא את מה שאמר שמואל "כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע"  329 .

 329.  הקשה הריטב"א, הלא לעיל (כ) למדנו, שאדם שלא היה לו חלוק לקרוע, ואח"כ נזדמן לו בתוך ז', הרי הוא קורעו, הרי לנו, שאפילו שלא בשעת חימום נחשב לקריעה. ותירץ, שאין דברי שמואל אמורים אלא במי שכבר קרע פעם אחת, אלא שרוצה אח"כ לקרוע פעם נוספת, אף על פי שאינו מחוייב בזה, והשמיענו שמואל, שיש בזה משום בל תשחית, אבל כשלא קרע עדיין, ודאי יש לחייבו בקריעה כל ז' (בשאר קרובים. ועיין לעיל שם לענין אביו ואמו). ולכאורה היה אפשר ללמוד מכאן, שכאשר קורע כמה בגדים בבת אחת, אין בזה משום בל תשחית, אף על פי שאינו מחוייב אלא בקריעת העליון (בשאר קרובים), שהרי לא אסר שמואל אלא מפני שאינו שעת חימום, אבל כשקורע את כולם בשעת חימום, הרי זה נחשב לקריעה. ומה שלמדנו בבבא קמא (צא), "כל המקרע על המת יותר מדאי, לוקה משום בל תשחית", פירושו, כשקורע שלא בשעת חימום. (וכן הבין הרחיד"א בשו"ת חיים שאל א כג עיי"ש). אלא שהתוספות שם הקשו מהמבואר לקמן, ששמואל קרע על רב שנים עשר בגדים. ותירצו, שכאשר קורע על צורבא מרבנן, אין זה נחשב יותר מדאי, שכן ראוי להצטער עליו. ולכאורה לפי דברי הריטב"א, אין צורך לכך, שהרי מבואר לקמן, שקריעת שמואל היתה בשעת חימום. (ויעוי' בשלטי הגבורים ע"ז ד, שהביא דבר מחודש מרבינו פרץ, שבכל קריעה המחוייבת יש בעצם איסור בל תשחית, אלא שעשה דקריעה דוחה לא תעשה זה. ועיי"ש). ובשיעור הזמן ד"שעת חימום", מדברי הירושלמי (ח) נראה לכאורה, שכל יום הראשון נחשב שעת חימום. וע"ע באגרות משה (או"ח א קסד) שנקט, שעד הקבורה נחשב כשעת חימום. אבל התוס' (בסוה"ד) תירצו על קושית הריטב"א, ששעת חימום אינו דוקא בשעת מיתה, אלא בכל שעה שיתחמם על מתו, יכול לקרוע, ובאופן זה יש להעמיד הברייתא דלעיל. וע"ע בתוס' ובמצבת משה בהערות.
והוינן בה: והא אמרו ליה לשמואל: נח נפשיה דרב, נסתלק רב! ובכל זאת קרע שמואל עליה על רב, תריסר מני, בגדים. אף על פי שעשה כן במשך כמה ימים  330 .

 330.  פירש הריטב"א, שבודאי לא היה לבוש בכולם בשעה אחת, אלא לבשם בזה אחר זה, ואם כן נמצא שקריעת האחרונים לא היתה בשעת חימום.
אמר שמואל על פטירת רב: אזל גברא דהוה מסתפינא שהייתי מתיירא מיניה. שהיה שמואל ירא מקושיותיו של רב עליו.
וכך גם אירע כאשר אמרו ליה לרבי יוחנן: נח נפשיה דרבי חנינא. קרע עליה תליסר אצטלי מלתא. בגדי משי.
אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה.
ומשנינן: שאני רבנן, דכיון דכל שעתא מדכרי נזכרות שמעתייהו בין החכמים בכל עת, גם לאחר זמן רב - כשעת חימום דמי.
אמר ליה הקשה רבין בר אדא לרבא על דברי שמואל: אמר תלמידך רב עמרם, תניא: אבל, כל שבעה - קורעו קריעתו לפניו, שצריך הקרע להראות כשהוא לפניו.
ואם בא להחליף בגדו - מחליף, וקורע את הבגד שהחליף, על אף שכבר חלפה שעת החימום.
ובשבת - קורעו קריעתו צריכה להמצא לאחוריו  331  , ואם בא להחליף בגד לכבוד שבת מחליף, ואינו קורע אותו!  332 

 331.  כתב השיטה, שכמו כן יכול ללבוש בגד שלם על הקרוע, כדי להסתירו.   332.  המהרי"ל דיסקין (קו"א קפה) מבאר, שיש חילוק בין גדר חיוב הקריעה בראשונה לגדר חיוב הקריעה כשמחליף בגדיו. שעיקר חיוב קריעה הוא מצד האדם, שמפני אבילותו הטילו עליו חיוב לקרוע את בגדיו, אבל חיוב הקריעה כשמחליף יסודו הוא מצד הבגד, שכל הבגדים שהוא לבוש בהם בימי השבעה, מחוייבים הם בקריעה. ונפקא מינה, שאם לא קרע כשהחליף בגדיו, אינו מחוייב לקרעם לאחר ז'. שדוקא כשחל על האדם חיוב קריעה, אנו אומרים שחיוב זה אינו נפקע ממנו אף לאחר ז', ולעולם יש לו לקרוע (בגד זה שנתחייב האדם לקרעו), אבל כשסיבת החיוב הוא מצד הבגד, במה שהוא לבוש בו תוך ז', אזי לאחר שנסתלקה סיבת חיוב זו (שכבר עברו ימי השבעה), שוב אינו מחוייב לקרעו. וכמו שלמדנו כאן, שאותם הבגדים שהוא מחליף בשבת, אינו מחוייב לקרעם אח"כ. כן נראה פירוש כונתו.
ומוכח מהברייתא הזו האומרת שקורעים בשעה שמחליפים את הבגד, נגד שמואל, שאמר אין קורעים אלא בשעת חימום!
ומשנינן: כי תניא ההיא שקורעים בשעת החלפת הבגד על אף שאין היא שעת חימום, בכבוד אביו ואמו  333  .

 333.  הריטב"א הביא שנחלקו הראשונים, האם הוא רשות, שאין בזה משום בל תשחית, או חובה, מפני כבודם. וכתב, שבירושלמי מפורש שהוא חובה. ועל כל פנים למדנו כאן, שבשאר קרובים הרי הוא מחליף ואינו קורע. והמאירי הביא שנחלקו הראשונים, האם יכול להחליף בגדיו כפי אות נפשו, או דוקא כשיש לו צורך בהחלפה, וכגון שנתקרר, ועליו ללבוש בגדים חמים, או שנתחמם וכו'. ולדעת הכל, אין לו להחזיר הקרע אפילו בשאר קרובים, שבהחזרת הקרע ניכרת יותר ביטול האבילות ממנו. ויעויין ברמ"א (יד) ובביאור הגר"א בפרט זה. וע"ע פסחים (ג ב).
ודנה עתה הגמרא בשאלה האם אותן קרעין שקורעים על המת שלא בשעת חימום - מתאחין אחר תום זמן האבלות, או אין מתאחין?
פליגי בה אבוה דרב אושעיא ובר קפרא.
חד אמר אין מתאחין, וחד אמר מתאחין  334  . ומוכיחה הגמרא: תסתיים תוכיח דאבוה דרב אושעיא דאמר אין מתאחין.

 334.  הריטב"א מבאר, שלדעת הסוברים שאין קריעה זו חובה, אלא רשות, וכנ"ל, מובן היטב מדוע מתאחין. ואף למה שמבואר בירושלמי שהוא חובה, מכל מקום, הואיל ואינו אלא מפני כבודם, אין בזה איסור איחוי. ובירושלמי למדנו, שלדעת האומר "מתאחין", הוא הדין שאינו קורע אלא בגד אחד (כשקרע כולם בתחילה, ועתה החליפם), ולדעת האומר "אין מתאחין", אזי יש לו לקרוע את כולם. ולכאורה הביאור הוא, שנחלקו, האם קריעה זו היא מדיני קריעה, שמפני כבוד אביו ואמו תיקנו חכמים חיוב קריעה נוסף על החיוב קריעה ראשונה, ואם כן דינו ליעשות בכל דיני קריעה ראשונה, לענין קריעת כל בגדיו, ולענין איסור איחוי, או שאין בזה חיוב קריעה, אלא חיוב כבוד אביו ואמו בלבד, ולצורך זה די במה שקורע בגד אחד, וכמו כן מותר לו לאחות, שכבר קיים כיבוד זה. ויש לעיין, האם כשמחליף, יכול הוא ללבוש בגד קרוע. ואולי נידון זה תלוי במחלוקת הנ"ל, שאם אינו חיוב קריעה, אלא מדיני כבוד אביו ואמו, די בזה שבגדיו קרועים, מה שאין כן אם הוא חיוב קריעה, יש לו לעשות מעשה קריעה.
דאמר רב אושעיא: אין מתאחין.
ממאן שמיע ליה לרב אושעיא דין זה, האם לאו מאבוה, הלא מאביו שמעו?
ודוחה הגמרא: לא מאביו שמעו, אלא מבר קפרא רביה רבו שמיע ליה.
אמר רבא: אבל מטייל בשבת באונקלי בחלוקו הקרוע בתוך ביתו, כי בתוך ביתו זה נחשב בצנעא, ומותר לנהוג אבלות בצינעא בשבת  335 .

 335.  רש"י מפרש, שלובש בגד קרוע בתוך ביתו, ואינו צריך להחזיר קרעו לאחוריו. הואיל ובאופן זה נעשה כדברים שבצינעא. והריטב"א הוסיף, שלדעת רבי יוחנן דלקמן, יש עליו חיוב לעשות כן, שהרי חייב לנהוג אבילות בצינעא. (ויש לעיין, האם הרמב"ן מודה בתוספת זו. שהרי הבאנו בהערה 305, שלדעתו, אין הקריעה מדיני גזירת ז', ולכן, אף להמחייבים אבילות בפרהסיא בשבת, אין הקריעה בכלל זה, ולכאורה הוא הדין לענין דברים שבצינעא, וצ"ע). ורבינו חננאל פירש, שהוא מצנפת שעוטפה לראשו, ומקיים בה חיוב עטיפת הראש, בצינעא. ובשו"ע (ת א) השמיט כל ענין זה, שבביתו יכול או מחוייב לנהוג מנהגי אבילות. ועיי"ש בביאור הגר"א שעמד בזה.
אביי אשכחיה מצאו לרב יוסף בשעת אבלותו בשבת, דפריס ליה סודרא ארישיה, שהיה עטוף ראשו כאבל, ואזיל ואתי בביתיה, והלך ובא בתוך ביתו.
אמר ליה אביי לרב יוסף בתמיהה: האם לאו, וכי לא סבר לה מר את ההלכה שאין אבילות בשבת!?
אמר ליה רב יוסף: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצינעא נוהג. ומה שאני נוהג בתוך ביתי זה בצנעא  336 .

 336.  אבל כשבאים אצלו בני אדם, יש לו לפרוע ראשו מיד, שלא ינהג אבילות בפרהסיא. שיטה. וכתב הריטב"א, שזקיפת המיטה נחשבת כדברים שבפרהסיא, אף על פי שגם היא נעשית בתוך ביתו של אדם, הואיל והיו רגילים בימיהם שהמיטה עומדת במקום הניכר לכל אדם.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת.
רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים.
אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל  337  .

 337.  הקשו התוס', הלא כבר למדנו, ש"כל המיקל באבל, הלכה כמותו", ומדוע הוצרכו להשמיענו כאן, שהלכה כדעת רבן גמליאל המיקל. ותירצו, שבדברי רבן גמליאל ישנה גם חומרא, לענין הקובר מתו בראש השנה וביום הכפורים, או שבאה לו בהם שמועה קרובה, שלדעת חכמים, עולה לו יום זה מן המנין, שהרי דינו כשבת, ולרבן גמליאל אינו עולה לו, כרגלים, ולכן הוצרכו להשמיענו, שבכל ענין הלכה כמותו, ואפילו לחומרא.
ואיכא דמתני להא דרב גידל בר מנשיא אהא: תינוק, כל שלשים יום מלידתו, אין נוהגים בו כגדול, אלא "תינוק יוצא בחיק". והיינו, שאין נושאים את התינוק שמת תוך שלשים יום בארון, אלא נושאים אותו אל בית הקברות בחיק  338 .

 338.  התוספות כתבו בשם רש"י, שזהו דוקא כשאין ידוע שכלו לו חדשיו, שהוא ספק נפל. ובציור זה באמת אין מתאבלים עליו כלל. אבל הרמב"ן מעמיד דוקא כשידוע שכלו לו חדשיו. שהרי משמע בברייתא, שעיקר אבילות נוהגת בו. ואף על פי שמתאבלים עליו, מכל מקום אין נוהגים בו כל הדינים שנאמרו בקבורת גדול, וכמבואר בהמשך הברייתא, שדינים אלו תלויים לפי גודל השנים. וכן כתב השיטה.
ואם יוצאים לקוברו מעט אנשים ונשים, צריך להמנע מאיסור יחוד, כיון שבית הקברות הוא מחוץ לעיר, במקום שאין אנשים אחרים. ולכן הוא נקבר בנוכחות אשה אחת ושני אנשים, שאז אין זה יחוד.
אבל הוא לא נקבר בנוכחות איש אחד ושתי נשים. שדבר זה אסור משום יחוד  339 .

 339.  רש"י בכת"י מבאר, שעל כל פנים יש להצריך בקבורתו ג' בני אדם. וכן הוא בגירסת השיטה בגמרא. אבל בשאר מתים הצריכו חכמים שיהיו עשרה בקבורתו. וביאר הטור (שסא) בשם הרמב"ן, שהוא לצורך ברכת אבלים ועמידה בשורה וקדיש, שאינם נאמרים בפחות מעשרה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מועד קטן בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א