פרשני:בבלי:מעילה כ ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה כ ב

חברותא[edit]

גמרא:
שנינו במשנתנו: אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד, כבד ונתן בשר, השליח מעל. מפני שלא עשה שליחותו של בעל הבית.
משמע שמשנתנו סוברת שכבד ובשר הם שני מינים. הגמרא דנה, האם היא דעת הכל, או שלדעת רבי עקיבא, כבד ובשר הם מין אחד.
דיון זה, אם הם שני מינים או מין אחד, אינו נוגע לענין מעילה על ידי שליח בלבד, אלא אף לשאר דיני התורה, כגון: לענין נדרים, וכמו שיבואר.
והכלל בדבר זה, הוא: כל דבר שאין השליח מתייעץ עם המשלח, כגון: השולח שליח לקנות לו ירק, כל מה שהשליח קונה בלי התייעצות, הרי הוא בכלל ירק.
וכמו כן, השולח שליח לקנות ירק, ולא מצא ירק אלא קטניות, ואינו קונה, ואפילו אינו חוזר למשלח להתייעץ עמו האם לקנות קטניות, סימן הוא שקטניות בודאי אינם בכלל ירק.
אבל, "מילתא דמימלך עלה שליח", כלומר, דבר שהשליח חוזר ומתייעץ עם המשלח, כגון: כשלא מצא ירק, חוזר לשאול האם לקנות דילועין, בדבר זה נחלקו חכמים עם רבי עקיבא. חכמים סוברים, שעצם התתייעצות שלו מוכיח שדילועין אינם מין אחד עם ירק, שאילו היו מין אחד, איזה צורך יש לו להתייעץ, מדוע אינו קונה אותם מיד. ואילו רבי עקיבא, מוכיח מההתייעצות, להיפך, שדילועין הם מין ירק, שאם אינם מין ירק, מה לו להתייעץ, הלא שלח אותו לקנות ירק, כשם שאינו מתייעץ אם לקנות קטניות.
ומעתה, כבד ביחס לבשר, הוא מילתא דמימלך עלה שליח. והשולח שליח לקנות בשר ולא מצא אלא כבד, אינו קונהו מיד, אלא מתייעץ עם המשלח.
ומשנתנו שאמרה שהשליח מעל, הוא, מפני שהיא סוברת שהם שני מינים, משום שכבד לגבי בשר הוא מילתא דמימלך עלה שליח, ולכן לא עשה שליחותו.
מאן תנא, מי הוא התנא של משנתנו הסובר, דכל מילתא דמימלך עלה שליח, כל דבר שהשליח מתייעץ עליו, תרתי מילי הויין, הם שני מינים,
אמר רב חסדא: משנתנו נשנית כדעת חכמים, דלא כרבי עקיבא,
דתנן, שנינו במסכת נדרים: הנודר מן הירק, האוסר על עצמו בנדר אכילת ירקות, מותר באכילת דילועין, מפני שדילועין אינם מין ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר. אלו הם דברי חכמים. ורבי עקיבא, אוסר אכילת דילועין, מפני שלדעתו דילועין הם בכלל ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר.
נמצא, שמשנתנו היא כדעת חכמים, כי לדעת רבי עקיבא, הואיל והשליח מתייעץ על כבד, הרי עשה שליחותו, ובעל הבית מעל  760 .

 760.  כתב המכתב מאליהו להחכם מהר"א אלפנדארי (עניני גיטין) וכן כתב השפת אמת: מכל מקום, אם השליח מצא גם בשר וגם כבד ונתן להם כבד, מודה רב חסדא שמעל השליח אפילו לרבי עקיבא. אלא, רב חסדא הבין מפשטות לשון המשנה, שבכל אופן, גם כשלא מצא בשר ונתן כבד, מעל השליח, לכן העמיד את המשנה דלא כרבי עקיבא.
אביי דוחה דברי רב חסדא:
אביי אמר: אפילו תימא, אפשר להעמיד המשנה כרבי עקיבא, ואמנם אם השליח היה מתייעץ ובעל בית היה מסכים להביא כבד לאורחים, ועשה שליחותו, היתה המעילה בשליחות בעל הבית, והוא מעל,
אבל במשנתנו הביא להם כבד בלי התייעצות, ומי לא בעי לאימלוכי, וכי לא היה צריך להתייעץ?! הלכך הביא דבר שלא נצטווה, ומעל השליח  761 .

 761.  פירוש: אינו דומה הלכות מעילה להלכות נדרים. כשהנידון הוא על דילועין אם בלשון בני אדם נקראים ירק, בודקים לשון בני אדם. ועל כך נחלקו חכמים ורבי עקיבא אם מילתא דמימלך עלה שליח הוא סיבה להיקרא מין אחד, או, אדרבה! הוא סיבה להיקרא שני מינים, אבל במעילה, כיון שלא התייעץ, והיה צריך להתייעץ, אם כן, עשה השליח על דעת עצמו. ובעל הבית הסתמך על כך, שלא יתן להם כבד בלי הסכמתו. על פי הר"ן והמאירי (נדרים שם).
ומספרת הגמרא: כי אמרו רבנן, כשאמרו חכמים תירוצו של אביי, קמיה דרבא, לפני רבא, הגיב רבא ואמר להו: "שפיר קאמר נחמני". רבא קרא לו "נחמני", כי אביי גדל בבית רבה בר נחמני  762 .

 762.  הר"ן שם. ורבה היה רבם של אביי ורבא.
ומבררת הגמרא: מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא, מי הוא התנא במשנה ההיא החולק על רבי עקיבא?
רבן שמעון בן גמליאל היא (צריך לגרוס: הוא), דתניא, כמו ששנינו ברייתא: הנודר מן הבשר, אסור בכל מיני בשר, בין בהמה בין חיה, ואסור בראש וברגלים בקנה ובכבד ובלב, לפי שכל אלו, ואפילו כבד, הם בכלל בשר  763 . ואסור בבשר עופות. ומותר בבשר דגים וחגבים, אלו הם דברי חכמים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים בקנה ובכבד ובעופות, לפי שכל אלו אינם בכלל בשר, והשליח צריך להתייעץ עליהם כנ"ל. ואין צריך לומר, שמותר בבשר דגים וחגבים  764 .

 763.  רש"י נדרים.   764.  גירסת הגמרא שם.
הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסובר שדבר שהשליח מתייעץ עליו, הוי מין אחר ואינו בכלל הנדר.
וממשיכה הברייתא: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים (החלקים הפנימיים בבהמה) לאו בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש, האוכלם אינו בן אדם! כלומר שאינם מאכל אדם  765 .

 765.  ואמרה שם הגמרא (על פי רש"י שם): למאי הלכתא, לאיזה הלכה אמרו שקרביים אינו כבשר. הלא לגבי נדרים, אמר: אסור בכל מיני בשר, ולא הוציא את הקרביים מכלל בשר. ומתרצינן: לענין זביני, שהקונה קרביים במחיר בשר, והיה יכול לקנות בשר וקנה קרביים, לאו בר נש הוא, ודעתו בטלה אצל בני אדם. והתוס' כאן מפרשים: לענין מקח וממכר, שאם מכר לו קרביים, ולא היו ראויים לאכילת אדם אלא לכלבים (שהסריחו), אין הקונה יכול לחזור בו, כי המוכר טוען, מכרתי לך לכלביך, כי אין דרך בני אדם לאוכלן. (על פי פירוש א).
הגמרא מבררת דעת תנא קמא של הברייתא (הסובר כרבי עקיבא, שכל מילתא דמימלך עלה שליח, חד מינא הוא): ולתנא קמא, מאי שנא בבשר עופות, שאסור הנודר בבשר,
משום דרגיל איניש דאמר, רגילות הוא אצל בני אדם לומר, "לא אשכחי בשרא דחיותא, לא מצאתי בשוק בשר בהמה, ואתאי בשרא דציפרא, והבאתי בשר עוף", משמע שבשר עוף הוא בכלל בשר  766 ,

 766.  גירסת הגמרא נדרים: דעביד שליח דמימלך עליה.
אי הכי, אם כן, קשה: הכי נמי, עביד אינש למימרא, בן אדם אומר "לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי דגים". ומה הטעם להתירו בבשר דגים?
ומתרצינן: אמר רב פפא: ביום הקזה עסקינן, הברייתא מדברת בנדר ביום שהקיז דם, דבין כך לא אכיל אינש דגים, בו ביום, מפני שדגים קשין (- אינם בריאים) להקזה.
וכיון שכן, לא התכוין בנדרו על דגים.
ומקשינן: אי הכי, אם כן, ציפרא נמי ניכול, שיהיה מותר גם באכילת בשר עופות  767 . דאמר שמואל: דמסוכר, מי שהקיז דם בכתפיו, ואכל ציפרא, ואוכל בשר עוף, פרח לביה כציפרא, פורח לבו כצפור, כלומר, מסתכן בכך.

 767.  גירסת הגמרא שם: אפילו עופות נמי לא אכיל, הרי ביום הקזה אינו אוכל גם עופות. ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד. ברכת הזבח.
ולמה אסרו התנא קמא באכילת בשר עוף, הרי לא התכוון לכך בנדרו?
ועוד, תניא, שנינו ברייתא: אין מקיזין דם, לא על הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח. הרי שגם בשר עוף אין אוכלים ביום הקזה  768 ?

 768.  ובגמרא שם מובאת ברייתא נוספת: ותניא: הקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא שחליים ולא עופות ולא בשר מליח. ומבאר הצאן קדשים: ממאמר שמואל אין די בידי המקשן להקשות, כי יתכן ששמואל אסר ב"ציפרא" והוא שאר בשר עוף, ואילו בשר תרנגולים אינם קשים ביום הקזה. (וחילוק זה כתבו הדרישה יורה דעה סימן ריז) על כן הביא הברייתא שנאמר בה "עופות". אבל גם ברייתא זו אפשר לפרש הלשון "אין מקיזין לא על בשר עוף", שהכוונה באוכל בשר עוף בלבד, ואילו אם אוכל דברים אחרים, לא יזיק לו בשר עוף, על כן מביא ברייתא השנייה ששם נאמר מפורש "הקיז דם לא יאכל בשר עוף".
אלא  769  אמר רב פפא  770 : לעולם לא מדובר ביום הקזה, ולכן אסור בבשר עופות. אלא, ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן, הברייתא מדברת שנדר ביום שכואבות לו העינים, דלא אכיל דגים, הלכך בעת נדרו לא התכוין לדגים  771 .

 769.  גירסת הגמרא שם: שאני עופות, בשר עוף שונה מבשר דגים, דאפשר על ידי שליקה, כשהן מבושלות הרבה, אינם מזיקים ביום הקזה. לפיכך, הם כלולים בנדרו. מה שאין כן דגים, מזיקים בכל אופן.   770.  בגמרא שם: אביי אמר 771.  המשך הגמרא שם לפי גירסת התוס' כאן: ומקשינן: הא אמר שמואל: נו"ן סמ"ך עי"ן (-סימן היה עושה מאותיות האלף בית. כלומר,) נונא, דגים, סמא לעינים, הם רפואה לעינים. ולמה אמר אביי שדגים מזיקים לכאב עינים? ומתרצינן: כאן בתחלת אוכלא, בתחלת חולי העינים הם מזיקים, כאן בסוף אוכלא, שכבר עבר זמן מרובה כאב העינים, ואז הדגים הם רפואה. והמיוחס לרש"י מפרש להיפך: כשמתחילים העינים לכאוב אז הם רפואה, ואילו בסוף הם קשים. פירוש אחר: תחלת אוכלא, היינו: תחילת הסעודה, וסוף אוכלא היינו: סוף הסעודה. והתוס' לא פירשו מתי מזיק ומתי מרפא. (בפירוש הראשון, גם כן לא פירשו, וביארנו על פי רש"י שם). השפת אמת, מקשה על פירוש זה, שאם אכן דגים הם רפואה, אם בתחילת סעודה או בסוף, אם כן, מה תירצה הגמרא שלא התכוין לדגים בעת נדרו?
שנינו במשנתנו: אמר לו "תן להם חתיכה חתיכה", והוא אומר "טלו שתים שתים", והם נטלו שלש שלש, כולם מעלו.
במסכת כתובות (צח ב) מסופקת הגמרא, בהאומר לשליחו למכור ליתכא (- חצי בית כור) משדותיו, והלך השליח ומכר בית כור, ובעל השדה רוצה לחזור בו מכל המכירה, אף ממה שצווה לשליח, בטענה שהשליח לא עשה שליחותו. והספק הוא אם השליח "מוסיף על דבריו הוא", כלומר, השליח אכן עשה את שליחותו, ומכר ליתכא, אלא שהוסיף למכור מה שלא נצטווה. וממילא לא יכול בעל הבית לחזור בו. או שנאמר "מעביר על דבריו הוא", ולא עשה שליחותו, והמכירה בטלה לגמרי.
הגמרא שם וכאן פושטת את האיבעיא ממשנתנו:
שמע מינה, ממשנתנו שאמרה שהמשלח גם מעל, משמע, שהשליח מוסיף על שליחותו הוי  772 . כי אם נאמר שהשליח "מעביר על דבריו", נמצא, שלא עשה שליחותו, ולא מעל המשלח  773 .

 772.  גירסת השיטה מקובצת. ועיין הערה הבאה.   773.  רש"י מובא בשיטה מקובצת כתובות (שם), סובר שההוכחה היא גם ממעילת השליח, כיון שגם האורחין העבירו על דבריו, נמצא שלא אכלו על פי ציוויו. וכן כתבו שם הריטב"א והרא"ש. וזה הטעם שהשיטה מקובצת (הערה הקודמת) מחק מלת "שליח", עיין רש"ש. אבל המיוחס לרש"י, וצאן קדשים בתוס' סוברים, שהוכחת הגמרא היא ממעילת בעל הבית בלבד. וכנראה שהם סוברים כדעת הרא"ה וחידושי ווידאל קרשקש (שם) שהשליח ודאי מעל, אף אם נסבור "מעביר על דבריו הוי". מפני, שבשלמא מעילת בעל הבית תלויה בדיבורו של השליח, וכאשר אמר השליח "שתים", אם אכן מעביר על דברי בעל הבית, נמצא שנעקרה השליחות. מה שאין כן אכילת האורחין, מיד כשאכלו שתים קיימו דבריו, ונעשתה מעילתו, ומה שהוסיפו אחר כך ואכלו שלישית, הוא על דעת עצמם. נמצא, שהשליח בכל אופן מעל. וסברה כזו אמרה הירושלמי (תרומות פרקד הלכה ד) הביאה התוס' יום טוב. ראה רש"ש הסובר שגמרא בבלית לא סבירא לה סברה זו. ועיין בפירוש הר"ש תרומות שם, ובקרן אורה.
ודחינן: אמר רב ששת: ממשנתנו אין לפשוט, כי היא מדברת באופן דאמר  774  להו. השליח לאורחין, ופירש להם "טלו חתיכה אחת מדעתו של בעל הבית, ואחת מדעתי", ושקלו אינהו תלת, והם לקחו שלש, הראשונה משום שליחות בעל הבית, והשניה משום ציווי השליח, והשלישית מרצונם  775 .

 774.  גירסת הגמרא שם.   775.  תוס' שם הקשו: למה מעל השליח, הרי האורחין העבירו על דעתו, שהוא אמר להם ליטול שתים והם לקחו שלש, אם כן, לא עשו על פי שליחותו? ותירצו: שמדובר, שגם האורחין הגיבו ואמרו "הרי אנו נוטלין שתים לדעתך ואחת מדעתנו". נמצא שהשתים שנטלו, היה על דעתו של השליח. וכן פירשו התוס' כאן. ועוד כתבו שם התוס', שאין צורך לפרש כן, מפני שדוקא לגבי השליח אמר כן רב ששת, כדי שלא יסברו האורחין שבעל הבית צוה ליטול שתים, כשאומר סתם "טלו שתים". מה שאין כן לגבי האורחין, בכל אופן הם לוקחין השלישית לדעתם ולא מדעת שליח, שהרי השליח רק אמר להם שתים.


דרשני המקוצר[edit]