פרשני:בבלי:מעילה כא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה כא ב

חברותא[edit]

והלך והביא לו בשלשה סלעים שהם חצי דינר, חלוק, ובשלשה טלית, שניהם מעלו, כנ"ל.
רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל. מפני שהוא אומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע". ויבואר בגמרא.
הגמרא מבארת מחלוקת חכמים ורבי יהודה.
הגמרא במסכת כתובות (צט א) דנה  800  באמר לשליחו לך ומכור לי בית כור משדותי. והלך השליח ומכר חצי בית כור, אם מכירת השליח הוי מכירה או לא. וצדדי הספק הם: השליח אומר למוכר "מכירה חלקית זו היא לטובתך, שמא לא תצטרך למעות ותתחרט על המכירה, ולא היית יכול לחזור בך, וכדאי לך למכור אותה חלק חלק". ומאידך, טוען המוכר "לא ניחא לי שיתרבו עלי שטרי מכירה".

 800.  אין זה הדין המובא לעיל (כ ב)!
ממשנתנו אפשר לפשוט בעיא זו (שם גם מופיעה סוגיא זו בשינויים קלים והיא מבוארת כאן על פי רש"י שם).
גמרא:
ודנה הגמרא: האם שמעת מינה, לפשוט הבעיא, בהאי מאן דאמר, מי שאמר לשלוחו "זיל זבן, לך מכור לי כורא דארעא, בית כור משדותי", ואזל, והלך השליח, וזבן ליה ליתכא, ומכר בשבילו חצי בית כור. האם נפשוט שקני לוקח? כשם שבמשנתנו ציווהו למכור כל הדינר בחלוק והוציא בשבילו רק חצי דינר, ואמרה המשנה (לדעת חכמים שהלכה כמותם) שהמכירה קיימת, ובעל הבית מעל.
כי אם המכירה אינה קיימת לבעל הבית, לא מעל אלא השליח בלבד  801 .

 801.  התוס' (בשיטה מקובצת) מעירים, שלכאורה אין הראיה דומה לנדון, כי הסיבה שאמרה הגמרא שם לביטול המקח "לא ניחא לי דליפשא עלי שטרי", לא שייך כאן? ותירצו (מבואר בשילוב עם דברי התוס' שם): עיקר הטעם לביטול המקח הוא מפני שהשליח העביר על דבריו ולא עשה כפי שציווהו. ומה שאמרה הגמרא שאינו רוצה הרבה שטרות, הוא רק סיבה לבאר למה הוי כמעביר על דבריו, ומדוע יש לו קפידא (או שהיא טענה נגדית לטענת השליח שעשה לטובתו). וכמו כן כאן, בהחלט יש לו סיבה להקפדתו, כמו שאמר רבי יהודה "הבאת לי קטן ורע". ואם בכל זאת אמרו חכמים שבעל הבית מעל, מוכח שהמכירה קיימת. וכך היא נוסחת הגמרא שם: אי אמרת בשלמא, שליח כי האי גוונא עושה שליחותו, ומוסיף על דבריו הוי, משום הכי, בעל הבית מעל. אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי, אמאי מעל ?
ודחינן: אמרי, ממשנתנו אין ראיה לפשוט את האיבעיא, כי הכא היכי דמי, במה עוסקת משנתנו? כגון דאייתי ליה, שהביא לו, חלוק שהוא שוה שש סלעים בשלש סלעים, ואכן מילא את שליחותו וקנה לו חלוק השוה שש. הלכך, מעל בעל הבית,
מה שאין כן כשמכר לו רק ליתכא במחיר ליתכא, העביר על דבריו, והמקח בטל.
(גירסת הגמרא שם: ומקשינן אי הכי, שליח אמאי מעל, הלא שליח שעשה שליחותו הוא? ומתרצינן: מעל אטלית, על יתרת שלש הסלעים שהוציאם מדעתו ולא מדעת בעל הבית).
ומקשינן: אי הכי, אם המדובר הוא בהביא לו שוה שש בשלש,  802  אימא סיפא, איך תפרש את המשך המשנה: רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, מפני שהוא יכול לומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע". ולמה הוא קטן ורע, הרי הביא לו חלוק גדול וטוב שוה שש סלעים?

 802.  גירסת הגמרא שם והב"ח.
ומתרצינן: אכן, משנתנו, גם בסיפא, מדברת בהביא לו שוה שש בשלש. ומאי פירוש רע? רע בדמים,  803  שקנאו בדמים מועטים, ובעל הבית אמר לו בשש. ואם תאמר, מה איכפת ליה? משום דאמר ליה בעל הבית: אי יהבית ליה דינר כוליה,  804  אילו היית קונה חלוק בכל דינר הזהב, אייתית לי, היית מביא שוה שני דינרין, וכל שכן שהייתי מרוויח יותר,  805  כי מי שקונה הרבה יחד, נותנים לו במחיר מוזל.  806  ומסקינן: ביאור זה במשנה אינו דחיה בעלמא, אלא הכי נמי מסתברא  807  שהפירוש הוא רע בדמים,

 803.  גירסת הגמרא שם והשיטה מקובצת 804.  גירסת התוס'. ושם בגמרא גירסא אחרת קצת.   805.  השפת אמת דן הרבה בסברת רבי יהודה. ולדעתו, יותר מסתבר שדרך בני אדם היא, שכאשר רצה מתחילה חלוק זה השוה דינר זהב, ומצאוהו בחצי דינר, יקנהו, ולא יקנה חלוק יקר יותר, אך ורק משום שמתחלה החליט בדעתו לתת בעדו דינר. ואדרבה! אם היה קונה לו יקר יותר, יותר נראה כמעביר על דבריו. ומבאר: אין הכי נמי. אך, עיקר טעמו הוא כיון שהשליח היה צריך להתייעץ עמו, ומבואר לעיל (כ ב) שלגבי מעילה, באופן זה אינו שליחו של השולח. וכך אמר שם אביי "וכי לא צריך לאימלוכי ביה".   806.  מבואר לפי רש"י שם. כלומר, כשקונה בשש, אין המוכר נותן לו כפול מאשר קונה בשלש, אלא נותן לו יותר. והתוס' (בשיטה מקובצת) בסוף דבריהם מסיקים כפירוש זה. וכן כתבו התוס' שם שפירוש רש"י עיקר.   807.  שם: דיקא נמי.
דקתני, שנינו ברייתא: מודה רבי יהודה בקטניות, שלחו לקנות קטנית בדינר, וקנה שוה דינר בחצי דינר, ובחצי השני קנה מין אחר, ששניהם מעלו, מפני שהקטניות בסלע וקטניות בפרוטה, כלומר, הם נמכרים בסלע באותו יחס שנמכרים בפרוטה, ואין המוכר מוזיל מחמת קנייה גדולה בסלע, וכמו שיבואר.
מוכח, שטעמו של רבי יהודה לגבי חלוק, הוא: משום שבעל הבית אומר "אילו היית קונה בכל ששת הסלעים, היית קונה יותר מכפול" כי אם לא כן, מה ההבדל בין חלוק לקטניות, ולמה מודה רבי יהודה  808 .

 808.  הקשה השפת אמת: כל מקום שאמרה הגמרא "הכי נמי מסתברא", פירושו, שבלי אוקימתא זו תישאר קושיא או חסרון בפשט, אבל כאן, גם אם נסבור כסברת המקשן, שמדובר שקנה שוה שלש בשלש, ויש להוכיח ממשנתנו שהשליח הוא "מוסיף", גם כן מבואר החילוק בין חלוק לקטניות. בחלוק שייך לטעון שקנה לו קטן ורע, ואילו בקטניות לא קנה לו לא קטן ולא רע, אלא חצי מהכמות, ועדיין יכול לקנות כל כמות שירצה. ולמה אמרה הגמרא "הכי נמי מסתברא". ומציין לעיין בשיטה מקובצת שם.
ומבררת הגמרא: היכי דמי, באיזו מכירת קטניות מדובר, אי, אם מדובר, באתרא דזבני בשומא, במקום שמוכרים באומד, אם כן, גבי קטניות נמי, דיהיב סלע, מי שקונה כמות גדולה בשווי סלע, מוזלי ליה טפי, מוזילים לו יותר מהיחס של סלע לפרוטה, כי כן דרכם של המוכרים בשומא, ולמה מודה רבי יהודה שגם בעל הבית מעל, הלא יכול לטעון "כשמצאת קטניות שוה דינר בחצי דינר היית צריך לקנות בכל הדינר, ואז היית קונה יותר מכפול"?
ומסקינן: אמר רב פפא: הברייתא של קטניות מדברת, בדוכתא דמזבני בכני, במקום שמוכרים לפי מדה או משקל. כני כני  809 , מדה מדה, בפרוטה, דהתם פסיק מילתייהו, המחירים הם קבועים, ואין המוכרים מוזילים בקנייה גדולה. הלכך, מודה רבי יהודה שבעל הבית מעל, מאחר שלא הפסיד לו הריווח של קניית יותר מכפול עבור כל הדינר, כי אין נותנים יותר עבור קנייה גדולה.

 809.  גירסת השיטה מקובצת.
מתניתין:
הרישא של המשנה מבוארת על פי רש"י מסכת בבא מציעא (מג א) וקידושין (נג ב) גזבר המפקיד מעות של הקדש בשוגג (כסבור שהן שלו) אצל שולחני, שהוא אדם המחליף ופורט מעות, וצריך למעות תמיד, אם היו מעות צרורין, קשורין בכיס,  810  לא ישתמש בהן השולחני, לפי שהקשר מגלה את דעת המפקיד, שלא נתנן לו כדי להשתמש בהן אלא נתנן לפקדון בלבד. לפיכך, אם הוציא אותן השולחני לחולין, מעל השולחני, ולא הגזבר.

 810.  והגמרא בבא מציעא (מג א) מעמידה את המשנה, שהיו צרורין וחתומין, או שהיו קשורין בקשר משונה, ויש בכך גילוי דעת שאינו חפץ שהשולחני ישתמש בהם.
אם מותרין, אם כיס המעות לא היה קשור, ישתמש, מותר לשולחני להשתמש בהן. (כלומר, מצד הלכות שומרין מותר לו להשתמש בהן), לפיכך, אם הוציא, לא מעל השולחני, אלא הגזבר, לפי שהשולחני השתמש במעות ברשות הגזבר, כי הגזבר ידע שהשולחני ישתמש בהן.  811 

 811.  כן פירש רש"י במסכת קידושין. ובבא מציעא כתב: "דהוה ליה כנותן רשות והוה ליה שלוחו". ובמיוחס לרש"י כתב: "שלדעת כן הפקידן אצלו מותרין, שיתעסק בהן שיחליפם והמפקיד מעל". וראה הערה הבאה.
אבל המפקיד מעות אצל בעל הבית, שאינו שולחני, בין כך ובין כך, בין צרורין ובין מותרין, לא ישתמש בהן, כי אין עיסוקו של בעל הבית בהחלפת והפרטת מעות, ובודאי נתנן לו לפקדון בלבד. לפיכך, אם הוציא אותן בעל הבית, מעל בעל הבית הנפקד, ולא גזבר המפקיד  812 .

 812.  בבבא מציעא שם הגירסא הפוכה (ולא ברור שם אם היא משנתנו כמו שסברו תוס', או כמו שכתב המהר"י קורקוס שהיא ברייתא אחרת): המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין לא ישתמש בהן. לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר. ואם מותרין ישתמש בהן. לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ומכל מקום, פשוט, שאינה סותרת את משנתנו. כאן מתייחסת המשנה אל מעילת השולחני, ושם על מעילת גזבר המפקיד. וראה מה שכתב התוס' יום טוב. ועיין עוד באורים ותומים (סימן עב), ובחידושי רבי שמואל (קידושין סימן יג אות ו).
גזבר המפקיד אצל חנוני, שאינו צריך תמיד למעות, שנותנים לו פירות ושאר דברים באשראי, ודי לו במעט מעות שבידו, דינו כבעל הבית. אלו הם דברי רבי מאיר. ואילו רבי יהודה אומר: חנוני דינו כשולחני  813 , וכשהם מותרין, ישתמש בהן.

 813.  המיוחס לרש"י מבאר, מפני שלפעמים גם הוא רגיל להחליף כשולחני.
נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, ונתערבה עם אחרות. או, שאמר המקדיש "פרוטה בכיס זה הקדש" ולא אמר איזה פרוטה. ועתה, כל פרוטה ופרוטה היא בספק  814  שמא היא של הקדש,

 814.  תמהו התוס': ולמה לא תתבטל הפרוטה שנפלה, ברוב הפרוטות שהן של חולין, כדין ביטול ברוב בכל איסורי התורה? לפי גירסת השיטה מקובצת, מתרצים התוס', שאין בכיס אלא עוד פרוטה אחת, וממילא לא שייך ביטול ברוב. ומביא לשון התוספתא שמוכח כן. אבל הצאן קדשים מביא גירסא אחרת הפוכה בשם "ספר ישן": וגם ליכא למימר דלא מיירי אלא היכא דליכא בכיס אלא חד (עוד אחת בלבד), כי משמעות לשון המשנה "עד שיוציא את כל הכיס" משמע שיששם פרוטות הרבה. וכן מפורש בירושלמי דמאי (פרק ז הלכה ד). סיכום: לפי גירסת השיטה מקובצת, סוברים התוס' בתירוץ זה, שאכן מטבע בטל ברוב. ולפי הצאן קדשים, מעולם לא סברו התוס' כן. עוד כתבו התוס': ואין לומר שהטעם שמטבע אינו בטל ברוב, הוא משום "דבר שיש לו מתירין", שיש למטבע היתר על ידי פדיון, כמו ששנינו במשנה הקודמת, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף. כי עיקר דין "דבר שיש לו מתירין" שלא בטל הוא דין דרבנן, ומדאורייתא בטל. כלומר, כיון שמדאורייתא בטל, לא מועלים, לא לרבי עקיבא ולא לחכמים, לא בראשונה ולא באחרונה, ולא באחת מהן, ומהמשנה משמע שהיא מעילה דאורייתא. ובפרט לפי ביאור התוס', המבואר בפנים, שמחלוקתם היא באם מביאין אשם תלוי על ספק מעילה. עוד מתרצים התוס', שמטבע הוא "דבר חשוב", ודבר חשוב לא בטל. והקשו הפרי חדש (יורה דעה סימן ק) והמשנה למלך (פרק ז מהלכות מעילה הלכה ו) והברכת הזבח, ועוד: מה הועילו בתירוצם, הלא גם דין "דבר חשוב" (כמו "דבר שיש לו מתירין") הוא מדרבנן? והחק נתן מציע גירסא אחרת בתוס', ראה שם. המפרשים דנים בכל דברי התוס'. ויש כאן אריכות בהרבה מסוגיות הש"ס.
כיון שהוציא את הראשונה לצורך הדיוט, מעל, אלו הן דברי רבי עקיבא. אף על גב שהוא ספק אם נהנה מהקדש, מכל מקום, רבי עקיבא לשיטתו (כריתות כב ב) שעל ספק מעילה מביא אשם תלוי  815 . וחכמים אומרים: לא מעל על הוצאת הראשונה, ולא על השאר, כיון שכל אחת ואחת היא ספק הקדש, ואין מעילה מן הספק  816  (וכן אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שאם עשהו בודאי מביא "חטאת", ולא על מעילה שעל ודאה מביא "אשם"), עד שיוציא את כל הכיס, עד פרוטה האחרונה, ואז ודאי שאחת מהן היא של הקדש, ומעל.

 815.  כן פירשו התוס'. והקרן אורה מקשה על פירוש זה כמה קושיות. ועיקר קושיתו, שאם כן, לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים שכל הפרוטות הם ספק הקדש, אלא מחלוקת צדדית בדין אשם תלוי, ולמה אמרה המשנה בסיפא "ומודה רבי עקיבא", שמשמע שמודה לחכמים שרק האחרונה קדושה, הלא אין ביניהם מחלוקת ברישא, וכל הפרוטות הם בספק? ומביא בשם תוס' במסכת סוטה (יח) המבארים שנחלקו בדין "ברירה", (מבואר לקמן בדף כב). והקרן אורה מבאר מחלוקתם, שרבי עקיבא סובר שמטבע אינו בטל (עיין הערה הקודמת). הלכך חייב להוציא את הראשונה ולתתה להקדש, כשאמר "פרוטה בכיס זה הקדש". וכן כשנתערבה פרוטה של הקדש בתוך הכיס חייב לקחת את הראשונה ולתתה להקדש, ממה נפשך: אם זו של הקדש, הריהי הקדש, ואם לא, תתחלל הפרוטה שהיא של הקדש בתוך הכיס על פרוטה זו, וכיון דחייב להוציא הפרוטה הראשונה ולתתה להקדש, ולא עשה כן, והוציאה לחולין, מעל. ועל כך נחלקו חכמים, וסוברים שאינו חייב לעשות כן רק באחרונה.   816.  ובודאי שחכמים מודים שאסור לו לכתחלה להוציא אפילו את הראשונה, ככל ספק איסור. קרן אורה. וכן כתב בפירוש א.
ומודה רבי עקיבא לחכמים, באומר המקדיש "פרוטה מן כיס זה הקדש", שהוא מוציא והולך, מותר לו להוציא פרוטה פרוטה, עד שיוציא את כל הכיס. כלומר, עד האחרונה, והאחרונה היא של הקדש, ובה מעל כשיוציאנה.
ובגמרא יבואר מדוע מודה רבי עקיבא, ובמה שונה מהדין הקודם.
גמרא:
שנינו במשנתנו: ומודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס.
ומספרת הגמרא: כי אתא רב דימי, כשהגיע מארץ ישראל, אמר: רמי ליה, הקשה, ריש לקיש לרבי יוחנן: מאי שנא רישא, מה שונה הרישא שרבי עקיבא חולק, ומאי שנא סיפא, ומה שונה הסיפא שהוא מודה לחכמים?  817 

 817.  הקרן אורה מבאר, שהקושיא היא בעצם גם מדברי חכמים, ולמה אסרו ברישא להוציא אפילו את הראשונה כמבואר לעיל (הערה הקודמת), ואילו בסיפא מותר לכתחילה עד לאחרונה. אלא, שלרבי עקיבא הקושיא היא חזקה יותר.
אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר  818  "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", כלומר, לא אגמור להשתמש במעותיו בלי שתהא פרוטה אחת של הקדש. ולשון זו, ודאי משמעותה על הפרוטה האחרונה.

 818.  כתב התוס' יום טוב, שהיא אוקימתא במשנה. כלומר, זה הלשון שאמר, ולא כלשון שאמרה המשנה. וכן משמע מתוס'. וכן כתב הרמב"ם (פרק ז מהלכות מעילה הלכה ו).
אלו הם דברי רב דימי, על השקליא וטריא בין רבי יוחנן וריש לקיש.
כי אתא רבין, אמר: כיסין אשוורים רמא ליה.  819  ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "שוורים".

 819.  ובהערה הבאה יבואר למה באמת לא הקשה לו "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא".
דתנן, שהרי שנינו (מנחות קח ב): האומר "אחד משוורי, מוקדש להקדש", ולא אמר איזה מהם, והיו לו שנים, הגדול שבהן הקדש. לפי ש"המקדיש, בעין יפה מקדיש".
וקשה, למה לא נאמר, כמו כן, בסיפא של המשנה, שלא התכוון על האחרונה, אלא על המובחר  820 ?

 820.  התוס' מבארים שהקושיא היא על הסיפא של משנתנו, כי על הרישא לא מקשה, כי "שמא לישנא דרישא לא משמע הכי" (על פי הצאן קדשים).
אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", כנ"ל, ומשמעות לשון זו איננה כי אם על האחרונה.


דרשני המקוצר[edit]