פרשני:בבלי:מעילה יב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה יב א

חברותא[edit]

תרומת הדשן של מזבח החיצון, קבעה לה התורה מקומה, דכתיב ביה "ושמו אצל המזבח",
אלא, דשן מזבח הפנימי, מנלן, שמקומו שם בבית הדשן?
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר,  406  דאמר קרא, "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן".  407  ודרשינן: אם מה שאמרה תורה "אל מקום הדשן", אינו ענין, לא בא ללמדנו לדשן של מזבח החיצון, שהרי כבר נאמר בו "ושמו אצל המזבח" (ויבואר בהמשך), תנהו ענין, הרי הוא בא ללמד, לדשן של מזבח הפנימי. שכך היא המידה בתורה, שאם אינו ענין לו, תנהו לדבר אחר, הדומה לו.

 406.  הגאון יעב"ץ 407.  גירסת תוס' ושיטה מקובצת.
ומקשינן: עדיין אין הדרשה מבוארת, כי אימא, הרי יתכן לומר כי אידי ואידי, שני הפסוקים מדברים בדשן של מזבח החיצון, כי ממה שנאמר "ושמו אצל המזבח" עדיין אינו ברור באיזה מקום אצל המזבח יתנו, במערבו או במזרחו, לפיכך, כתבה התורה "אל מקום הדשן", וכדי לקבוע לו מקום ב"מזרחו" של כבש, ונאמר: הרי זה בא ללמד, ונמצא למד  408 .

 408.  תוס' יומא שם.
ומנלן שגם דשן מזבח הפנימי הניחו שם באותו מקום?
ומתרצינן: אם כן, שהתורה באה ללמדנו על קביעות מקום תרומת הדשן של מזבח החיצון בלבד, לימא קרא, היה די אם היה הכתוב אומר "אצל המזבח", והיינו דורשים גזירה שוה "אצל" "אצל". נאמר כאן "אצל", ונאמר בדשן מזבח החיצון "אצל" ("ושמו אצל המזבח"), ודי בכך ללמדנו ששם הוא מקום שימת תרומת דשן החיצון,
מאי, למה הוסיפה התורה ואמרה "אל מקום הדשן"? אלא, בא הכתוב ללמדנו, דאפילו דשן מזבח הפנימי, גם הוא מקומו שם.
וממשיכה הגמרא לדון: אשכחן, מצאנו דרשה למזבח הפנימי,  409  אבל דשן מנורה, מנלן שגם הוא מקומו שם?

 409.  גירסת השיטה מקובצת.
ומתרצינן: "דשן", "הדשן". כלומר,  410  זה שהתורה הוסיפה את אות ה"א הידיעה ואמרה "הדשן", והיה די לומר "דשן", מהאות היתירה מרבינן גם לדשן המנורה.

 410.  כן כתב השיטה מקובצת. וכן כתבו התוס' ביומא שם. אבל התוס' כאן (כנראה, שהיתה להם גירסא אחרת) כתבו, שנלמד "דשן" "דשן" לגזירה שוה. ומבארים החק נתן והרש"ש, נאמר במזבח הפנימי "דשן", ונאמר במנורה "בהיטיבו" והוא מלשון "דשן", ודרשינן: מה דשן מזבח הפנימי מקום שימתו הוא במקום שפך הדשן, אף דשן המנורה. (ולפי הגרי"ז בהערה 405, צריך לומר שאינה גירסא נכונה).
מתניתין:
שנינו במשנה הקודמת "תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין".
ועל כך חולק רבי שמעון.
רבי שמעון אומר: תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן, והטעם יבואר בגמרא,
אבל, בני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין  411  בהן. כדברי התנא קמא.

 411.  ממה שאמרה המשנה סתם "בני יונה שעבר זמנן", משמע להו לתוס' (יא ב על פי השיטה מקובצת), שבכל אופן אין מועלין בהן, לא מיבעיא אם הקדישן אחר שעבר זמנן, אלא, אפילו אם הקדישן בזמנן, ובינתיים גדלו ועבר עליהם זמנן, על כן, קשה לתוס': מאי שנא מחטאת שעברה שנתה עד שלא כיפרו בעליה באחרת, ששנינו לעיל (יא א) שמועלין בה? ומתרצים: בשלמא חטאת, הולכת לרעיה, ומדמיה יקנו עולת נדבה, הלכך, עדיין נקראת "קדשי ה"'. מה שאין כן בני יונה שעבר זמנן, כיון שאין פדיון לעופות, כמו שיבואר בגמרא, ואין שום תועלת בהן ובדמיהן ואינן מ"קדשי ה"' בשום צד, לפיכך, אין מועלין בהן. ועיין לקמן (הערה 419) בשם הקרן אורה.
גמרא:
הגמרא דנה בטעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים. והגמרא רוצה לדמות דברי רבי שמעון בדין תורין שלא הגיע זמנן לדבריו בדין "שחוטי חוץ". לפי שהשוחט והמעלה זבחים חוץ לבית המקדש (ויקרא יז) חייב כרת.
במה דברים אמורים, בקרבנות הראויים לבוא בפנים. אבל קרבנות שאינם ראויים לבוא בפנים, כגון: הרובע והנרבע וכולהו, אם הקריבם בחוץ לשם זבח, פטור. שנאמר (שם) בפרשת שחוטי חוץ "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'", ודרשינן: כל שאינו ראוי לפני משכן ה', אין חייבין עליו.
שם (זבחים קיב ב) דנה המשנה בקרבנות כשרים, אלא שעתה אינו זמן הקרבתם, ושחטם בחוץ. כגון: אותו ואת בנו, שנשחט כבר אחד מהם היום, והרי אסור לשחוט השני. או "מחוסר זמן", והוא כל בהמה תוך שבעה ימים ללידתו, ואסור להקריבו, כמו שנאמר (שמות כב) "שבעת ימים יהיה עם אמו". רבי שמעון סובר: אף שאינו חייב כרת מאחר שאינם ראוים היום, מכל מקום, הואיל והם ראוים לאחר זמן, עובר בלא תעשה. שנאמר (דברים יב) "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו". ושם (קיד א) מבואר דרשתו מפסוק זה לאיסור לא תעשה ל"מחוסר זמן". ואילו חכמים חולקים עליו, ואינם דורשים דרשה זו, והם סוברים: כל שאין בו כרת, אין בו לא תעשה.
ומבררת הגמרא: בשלמא רבי שמעון, מבואר טעמו, מדוע מועלין בתורין שלא הגיע זמנן, כדקתני טעמא, כמו ששנינו (שם): שהיה רבי שמעון אומר: כל הראוי לבוא לאחר זמן  412 , הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת. וכיון דאם שחטן בחוץ עבר בלא תעשה, אם כן, יש בהן חשיבות לענין שמועלין בהן,

 412.  גירסת השיטה מקובצת.
אלא, לרבנן, אף אם הם סוברים שהשוחט מחוסר זמן בחוץ אינו עובר בלא תעשה,
מכל מקום קשה, מאי שנא, מה שונה דין תורין אלו, ממחוסר זמן, שהם ודאי קדושים ומועלין בהם  413 , אף כשלא הגיע זמנם, ולמה אין מועלין בתורין שלא הגיע זמנן? ומתרצינן: אמרי! אין לדמות תורין שלא הגיע זמנן למחוסר זמן בבהמה, כי מחוסר זמן, יש בו מעילה, מידי דהוה אבעל מום, כשם שיש מעילה בבהמת בעל מום,

 413.  פירוש: היה ברור לגמרא שחכמים מודים שהמקדיש מחוסר זמן, אף על פי שאסור להקדישו, מכל מקום הרי הוא קדוש (עיין מנחת חינוך מצוה רצ"ג אות ו), וברור שמועלין בו (עיין משנה למלך פרק ב מהלכות מעילה הלכה טז). ויש להוסיף ביאור: אם אכן חל ההקדש, הרי הוא נכלל בכלל מה שאמרה המשנה בפרק שני בכל הקדשים שמועלין בהם "משהוקדשו". הילכך, מקשה הגמרא: למה לא ימעלו בתורין שלא הגיע זמנן? כן מפרשים התוס'. (ובהערה 416 יבואר דעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, שקושית הגמרא היא על עצם חלות הקדושה). ומוסיפים: כיון שהיה ברור לגמרא שמועלין במחוסר זמן, יכלה הגמרא לומר בפשיטות: בשלמא לרבי שמעון, מועלין בתורין שלא הגיע זמנן כשם שמועלין במחוסר זמן. אלא לרבנן, מאי שנא ממחוסר זמן, ולמה אין מועלין בתורין כשם שמועלין במחוסר זמן. אלא, לפי תירוץ הגמרא אליבא דחכמים, אין להשוות מחוסר זמן של עופות למחוסר זמן של בהמות. וכדי שלא תתעורר הקושיא על רבי שמעון: איך השווה עופות לבהמה, לפיכך אמרה הגמרא שטעמו אינו משום השוואת עופות לבהמה, אלא, שכלל בידי רבי שמעון, שמחוסר זמן יש עליו קדושה, ולומדה ממה שאמרה התורה לא תעשה על מחוסר זמן בשחוטי חוץ. (ועיין מה שכתב האור שמח בפרק שלישי מהלכות גירושין הלכה טז).
ומדוע יש מעילה בבעל מום?
דהוי בר פדיון, כיון שדינו להיפדות, ודמיו יפלו לנדבה לקנות מהן קרבן אחר, הילכך יש עליו קדושת דמים.
והוא הדין למחוסר זמן, הואיל ואם יפול בו מום, יפדה. נמצא שיש עליו, על כל פנים, קדושת דמים,
אבל הני עופות, תורין שלא הגיע זמנן, עתה  414  אינן ראויין לקדושת הגוף, וגם אינן ראויין לקדושת דמים, כיון דאין מום פוסל בעופות, לפיכך  415 , אין לעופות פדיון  416 ,

 414.  מבואר על פי הקרן אורה. סיכום הדברים לדעתו, הוא: לדין מעילה ושיהיה מ"קדשי ה"' צריך שיהיה: או קדושת הגוף, או קדושת דמים עכשווית, או, לפחות, להיות ראוי לקדושת דמים. ובתורין שלא הגיע זמנן אין אחת מכל אלה, אף על פי שהן קדושות בלי ספק. ועיין שם, שבביאור זה מתורצות כמה קושיות. וכן מתורצות קושיות השפת אמת. ועיין באחיעזר (חלק שני סימן מו). והשתא, כתב הקרן אורה: בנקודה זו חולק רבי שמעון, וסובר, שמכל מקום, כיון שיהיו ראויין לאחר זמן, יש בהן מעילה, כשם שעוברים עליהם בלא תעשה כששחטן בחוץ.   415.  כתבו התוס': זה אינו עיקר הטעם, כי על אף שאין מום פוסל בעופות, מכל מקום, נפסלין בחסרון אבר שלם, ובכל זאת, אף כשנחסרו אבר, אין להן פדיון. אלא, הטעם הוא, כמו ששנינו במשנה (מנחות ק ב) "שלא נאמר (בתורה) פדיון אלא בבהמה". וכוונת הגמרא היא (על פי השיטה מקובצת): אם אכן היה דין שמום פוסל בעופות, הייתי אומר, שהם דומים מאוד לבהמה, והייתי "למד" עופות מבהמה, לגבי דין פדיון. אבל היות ומום אינו פוסל בעופות, אין ללמוד אותן מבהמה. וכתב החזון איש (קדשים דף קעד) שמה שמחוסר אבר פסול בעופות, אינו, משום שהוא "מום" גדול יותר, אלא הוא דין אחר והגדרה אחרת.   416.  ביאור זה הוא לשיטת תוס'. אבל המיוחס לרש"י ורבינו גרשום מבארים, שדיון הגמרא הוא, על עצם חלות קדושה עליהם. ולשיטתם, קושיית הגמרא אליבא דרבנן, הוא, למה לא חלה עליהם קדושה, מאי שנא ממחוסר זמן של מעשר בהמה ששנינו (בכורות נו א) שגם לפני זמנן נכנסין לדין להתעשר וחלה עליהן קדושת מעשר בהמה, מפני שנלמד מבכור הקדוש מרחם, ומדוע לא נאמר כן בכל מחוסר זמן? וכתוצאה מכך שחלה עליהן קדושה, ימעלו בהם? ומתרצינן: אין עופות דומין לבהמה. בהמה שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, ומיגו שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, חלה עליה קדושה כשהיא מחוסרת זמן, מה שאין כן עופות, לא שייך מיגו זה. לפיכך, אינן קדושות כלל, כשהן מחוסר זמן. ולסיכום: המקדיש עופות מחוסר זמן אליבא דרבנן, לדעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, לא נתפסת הקדושה (ועיין לקמן). ולדעת התוס', נתפסת עליהן קדושה, אלא שאין מועלין בהם. וכדברי התוס' שההקדש חל, כתבו גם תוס' תמורה (יט) וזבחים (קיד). וכן דעת הרמב"ם (פרק ג מהלכות אסורי מזבח הלכה ט-י). ועיין חזון איש (קדשים דף קעד) ואבי עזרי (שם). ויש עוד שיטה, והיא דעת רש"י ותוס' בבכורות (כא ב) שאף בבהמה לא חלה קדושה על מחוסר זמן. ואולם, בדעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, כתב התקנת עזרא, שעל אף שקדושת הגוף לא חלה, מכל מקום, חלה קדושת דמים. (וצריך ביאור: אם כן, למה אין בהם מעילה?). ואם נאמר כן, תתורץ קושית השפת אמת. שהקשה, אם לא חל קדושה כלל, אם כן, למה "לא נהנין"? (ועיין בשיטה מקובצת שיטת הראשונים, הסוברים, שכל דיון הגמרא באמת הוא, לענין איסור הנאה). ואילו בשיטה לא נודע למי (בשיטה מקובצת) כתוב מפורש, שלא חל לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים. ונחזור לדברי המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. על הראיה שהביאו ממעשר בהמה, הקשה המשנה למלך (שם), שאינה ראיה כלל, כי שם אמרה כן הגמרא אליבא דרבי שמעון, והוא באמת סובר שהמקדיש מחוסר זמן חלה עליו קדושה. ואיך הביאו מכך ראיה לרבנן?
הילכך, אין מועלין בהן.
הגמרא מביאה ויכוח עולא ורב חסדא. ושייך לדין "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן". ועיקר הדברים כבר נשנה לעיל בתחילת המסכתא.
אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו, כיון שהולכים לאיבוד ואינם ראויין אפילו לפדיון, יצאו מידי מעילה דבר תורה, כי אינם מ"קדשי ה'". אלא יש בהן מעילה מדרבנן. והנהנה מהם משלם קרן בלבד  417 .

 417.  כל הסוגיא מבוארת שם בדף ב ודף ג ועיין שם בהערות 23, 25 ועוד. ובעיקר בהערה 54. ושם גם מבואר, למה תיקנו בהם חכמים דין מעילה. ולמה היתה הוה אמינא שלא תהיה להם מעילה מדרבנן, ומה טעם החילוק בינם לבין חמש חטאות המתות, ולבין שאר דברים שלא תיקנו בהם מעילה.
יתיב, ישב עולא,  418  וקאמר להא שמעתא, ואמר שמועה זו.

 418.  גירסא אחרת: רבא.
אמר ליה רב חסדא: מאן שמע לך, מי ישמע לך, ולרבי יוחנן רבך! כי איך יתכן לומר שאין מועלין בהן מן התורה, וכי קדושה, קדושת מעילה שהיתה בהן קודם שמתו, להיכן הלכה?
אמר ליה עולא לרב חסדא: לדבריך, תיקשי מתניתין, ששנינו במשנתנו: תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין, מדרבנן אסור להנות מהם, ולא מועלין בהן כלל, אף לא מדרבנן, והנהנה מהן אינו משלם אפילו קרן!  419 

 419.  התוס' הוסיפו, שודאי מדובר אף אם הקדישו אותן קודם שעבר זמנן, וכבר נתפסה עליהן קדושה גמורה, ומתעצמת הקושיא "קדושה שבהן להיכן הלכה"? וכוונתם, למה שמבואר לעיל (הערה 411) בשם השיטה מקובצת, שמלשון הסתמי שבמשנה, משמע בין אם הקדישן כשהן קטנים, ובין כשהקדישן אחר שגדלו. אבל הקרן אורה חולק, וסובר שמה שאמרו התוס' "אף" אם הקדישו אותן קודם זמנן, אינו מדוייק. ואמנם מדובר דוקא כשהקדישו אותן קודם זמנן. והטעם, כי אם הקדישו אותן אחרי שאינם ראויין להקרבה, לא חלה עליהן אלא קדושת דמים. ובודאי מועלין בהם כבכל קדושת דמים (עיין גמרא תמורה יט ב), ואף על עופות חל קדושת דמים (והא דאמרינן "אין פדיון לעופות", זה דוקא באופן שמתחילה חלה עליהן קדושת הגוף, כמו שאמרו התוס' מנחות ק ב ורש"י כריתות כח א).
ועתה, לדבריך רב חסדא, הכא נמי  420  בבני יונה שעבר זמנן, נימא, וכי תאמר "קדושה שבהן להיכן הלכה!?  421  אמר ליה רב חסדא לעולא: מודינא לך, אני מודה לך, דבקדשים שמתו אין מעילה מן התורה, אלא איכא מעילה מדרבנן,

 420.  והוא הדין, שהיה יכול להוכיח לו מחמש חטאות המתות, שאין מועלין בהן אפילו מדרבנן, כמבואר שם בתחילת המסכת. תוס' 421.  והנה, עולא לא תירץ על הקושיא, אלא הוכיח לו שאיננה קושיא. והטעם מבואר פעמים רבות (עיין הערה 25), מפני שכל קדושת מעילה, הוא בהיותם מיועדים ל"קדשי ה"', וכשפקע מהם יעודם ל"קדשי ה"', מכל סיבה שהיא, מאיליה פקעה מהם קדושת מעילה. ועיין שם בשם הקובץ שיעורים. הילכך, אין מועלין בהם מן התורה. אלא, דבקדשים שמתו, מועלין מדרבנן, ואילו בבני יונה שעבר זמנן, אין מועלין אפילו מדרבנן, כמו שהוכיחו התוס' (עיין הערה 403). וטעם החילוק ביניהם, כתב השפת אמת, כי קדשים שמתו, אינו ניכר עליהם, והרואה סבר שנשחטו, לפיכך גזרו בהם רבנן מעילה. מה שאין כן בבני יונה, ניכר עליהם שהם גדולים ואינן ראויין להקרבה.
אבל, וקשיא לי, על דברי רבי יוחנן שאמר בלשון פסוקה "קדשים שמתו", ומשמע שבכל הקדשים הדין הוא ש"יש בהם מעילה מדרבנן", אפילו ב"קדשים קלים"  422 ,

 422.  זהו פירוש התוס' במסקנתם. ובתחילה רצו לפרש, שהקושיא היא מתורין שלא הגיע זמנן, שבתחלה אין מועלין בהן, ולבסוף, בהגעת זמנן מועלין בהן מן התורה. ועל פירוש זה מקשים: אם כן, מה הביאו ראיה מדם, הלא בדם מועלין רק מדרבנן, ואילו הקושיא היתה מתורין, שמעילתן הוא מן התורה בהגעת זמנן. ועוד, הרי משמע שרב חסדא בא להסביר את קושייתו הקודמת "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", ולפי פירוש זה מקשה קושיא אחרת לגמרי. אבל לפי פירושם במסקנא, נכללת הקושיא בקושייתו הראשונה, ומתפרשת "וכי קדושה שבהן", שלא היתה להם, "להיכן הלכה" מי הביאה אליהם. עד כאן דברי התוס'. וברור, שגם פירושם ב"וכי קדושה שבהן וכולהו" הוא דחוק, והתוס' עצמם מרגישים בדוחק זה. ונכנסו בדוחק זה מפני שתי סיבות: האחת, מפני שהיה ברור להם שבתורין מועלין מן התורה בהגעת זמנם, והוא קושיתם הראשונה. ועוד, מפני שלפי גירסתם, רב חסדא הוא האומר "מודינא לך וכולהו", ובא להסביר קושייתו הקודמת. אבל בפירוש המיוחס לרש"י, אכן מפרש כפירוש התוס' בהוה אמינא, ובשני שינויים, שעל פיהם יבואר הכל על נכון. ראשית, הוא סובר שתורין בהגעת זמנן מועלין בהם מדרבנן בלבד! ועוד, גרס בגמרא (על פי הצאן קדשים): "אבל מודינא לך", והם סיום דברי עולא. כלומר, אף שקושייתך אינה קושיא, וקדושתן מן התורה, פקעה לה והלכה, כיון שמתו, מכל מקום גזרו עליהם חכמים מעילה. ועל דברים אלו, שעתה מבארם עולא, מקשה רב חסדא קושיא חדשה, והיא (במיוחס לרש"י לא כל כך ברורה הגירסא, ועיין ברבינו גרשום ובשיטה מקובצת אות יא): בשלמא, מה שאמרת שבקדשים שמתו גזרו בהם חכמים מעילה, ניחא, מפני שבתחילה היה להם מעילה מן התורה, אלא, קשה לי: תורין שלא הגיע זמנן, איך גזרו בהם חכמים מעילה, אחרי הגעת זמנן, הלא מתחילה לא היה בהם מעילה כלל? ומבואר הוכחת הגמרא מדם, כי גם בדם אין מעילה בתחילתו כלל, ובסופו גזרו בו חכמים מעילה. ולסיכום: תורין שהוקדשו לפני זמנן, והגיע זמנן, לדעת התוס': מועלין בהם מן התורה, ולדעת המיוחס לרש"י: מדרבנן.
ועל דברים אלו קשה לי: מי איכא מידי וכי יש לנו כיוצא בו, כלומר, וכי יתכן, דמעיקרא שבתחילתו, לא אית ביה מעילה, אפילו מדרבנן, ולבסוף לאחר שמתו אית ביה מעילה?! ומה שאמר רב חסדא "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", התכוון לומר: וכי הקדושה ש"לא" היתה לה, להיכן הלכה, מי הביא עליה קדושת מעילה לאחר מיתתה?
ומקשינן: ולא?! וכי לא מצאנו דבר שבתחילתו אין בו מעילה כלל, ובסופו יש בו מעילה?!
והרי דם, דמעיקרא לית בה (בו) מעילה, ולבסוף אית בה (בו) מעילה,
דתנן, כמו ששנינו לעיל (יא א): דם בתחלה אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון מועלין בו, מדרבנן.
ומתרצינן: אמרי! אין מדם ראיה, כי התם, בדם, נמי איכא מעילה מעיקרא, בתחילתו משעת הקדשתו מועלין בו.


דרשני המקוצר[edit]