פרשני:בבלי:מעילה ב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה ב א

חברותא[edit]

מתניתין:
קדשי קדשים, שדינם להישחט בצפון העזרה, כמבואר במסכת זבחים (מז א), ששחטן בדרום, אף שנפסל, בכל זאת לא יצאו מקדושתן לגבי דין מעילה, ועדיין מועלין בהן.
והמשנה מפרשת  10  כיצד:

 10.  לפי הב"ח יש לגרוס: "כיצד"? כלומר, שבתחילה אומרת המשנה "כלל", והוא: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם. ועתה מפרטת המשנה, שבין אם השחיטה נעשתה בדרום, ובין אם הקבלה נעשתה בדרום - מועלים בהם. ומכל מקום, אף אם לא נגרוס "כיצד", כתבו התוס' שמשמעות המשנה היא שהסיפא מפרשת את הרישא. וכתבו התוס': אין לפרש מה שכתבה המשנה בתחילה שחטן בדרום, היינו, שגם השחיטה וגם הקבלה נעשו בדרום, כי אם כן, אין צורך להמשיך ולפרט "שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון", ולומר שמועלין בהם, שהרי דבר פשוט הוא, כי אם אפילו כשפסלן בין בשחיטה ובין בקבלה, לא אמרינן שדינן כאילו חנק אותן (עיין בגמרא), ומועלין בהם, כל שכן כאשר לא פסלן כי אם בשחיטה, שודאי רחוקים הם יותר מכאילו חנקן, ובודאי שמועלין בהן. ומה באה המשנה להוסיף ולהשמיענו? ואין לומר שסגנון תנא זה של משנתנו הוא לשנות בלשון "זו ואין צריך לומר זו", שמקודם אומר את המחודש ואחר כך אומר את הפשוט (ועיין בהערה הבאה), כי בשני דינים הבאים אינו שונה בלשון "זו ואין צריך לומר זו", אלא, אדרבה, סגנונו הוא בלשון "לא זו אף זו", כמו שיבואר בהערה הבאה.
שחטן בדרום שלא כמצותן, וקיבל דמם בצפון כמצותן, וכן, אם שחטן בצפון  11  כמצותן, וקיבל דמן בדרום שלא כמצותן,

 11.  בגמרא מבואר, שהתנא נוקט בלשון "לא זו אף זו". דהיינו שמקודם נוקט את הפשוט ואחר כך את המחודש. כי כאשר קיבל הדם בדרום, עשה את עבודתו שלא כמצוותה, יותר מאשר כששחט בדרום, הואיל ועיקר עבודות הקרבנות מתחילות מקבלת הדם ואילך, שהרי שחיטה כשרה בזר, ורק מקבלה ואילך יש מצות כהונה, ופסולה בזר. ולכן, אם שחטן בדרום וקבל דמם בצפון, אין כל כך חידוש במשנתנו לומר שמועלין בהם, כיון שעיקר העבודה, מקבלה ואילך, עשה כתיקנה, אינו כמי שחנק אותם, ועבודה זו הכניסתם לכלל "קדשי ה"'. אבל אם קיבל דמם בדרום, שעיקר העבודה עשה שלא כתיקנה, היה עולה על הדעת לומר שהיות והקרבן פסול יותר, הוי כאילו חנק אותם, והילכך אין בהם מעילה, לכן משמיעה לנו המשנה שבכל זאת מועלין בה, ואינו כמי שחנק אותם, מהטעם המבואר בגמרא.
וכן, אם שחט אותן ביום כמצותן  12  (כל עבודות הקרבנות, שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה), צריכות להעשות ביום, וזרק דמם בלילה, שלא כמצותן,

 12.  בהמשך להערה הקודמת, מבארת הגמרא שגם כאן נקט התנא בלשון "לא זו אף זו", כי כששחטם או קיבל הדם בדרום, אף שהקרבן פסול, על כל פנים, שניהם היו ביום, ולפחות קדשים קלים כשרים בדרום (וכמו שיבואר). אבל כשעשה אחת מהעבודות בלילה, ולילה אינו זמן הקרבה כלל, ועשה אותו שלא כמצותן, ואין שום אפשרות להקריב שום קרבן בלילה, היה עולה על הדעת לומר, שהוי כאילו חנק אותם, והילכך אין בהם מעילה, ולכן משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת יש בהם מעילה, ואינו כמי שחנקו, והטעם יבואר בגמרא.
וכן  13  אם שחט בלילה, קודם אור הבוקר, שלא כמצותן, וזרק דמם ביום, כמצותן,  14 

 13.  בהמשך להערה הקודמת, הקשו התוס': אינו לפי הסדר של התנא. שהרי כבר מבואר שסגנון התנא הוא בלשון "לא זו אף זו", ואם כן, כאשר זרק בלילה, פסולו מרובה יותר משחט בלילה, שהרי עיקר מעשי העבודה הם מקבלה ואילך, כנ"ל. ואם בפסול גדול כזה יש בהם מעילה, ואינו כמי שחנק אותם, כל שכן, כאשר רק שחט בלילה. ולמה הוצרכה המשנה להשמיענו שיש בהם מעילה? והתוס' מציעים להפוך הגירסא במשנה וכן יש לגרוס: שחט בלילה וזרק ביום, שחט ביום וזרק בלילה. (ועיין בגמרא בתחילה הסוגיא, ושם גרס הפירוש המיוחס לרש"י סדר ה"צריכותא" במשנה בהתאם לגירסא זו. ועיין שם בהערה 33). ועתה מבואר היטב, שהתנא בא להשמיענו, שעל אף שזרק בלילה, בכל זאת אינו כמו שחנק אותם, ויש בהן מעילה. השיטה מקובצת והרש"ש והתפארת ישראל מבארים, שאין צריך להפוך הגירסא, ואף לפי גירסתנו אתי שפיר. כי כשם שאם הקרבן פסול ביותר, יש הוה אמינא לומר שאין בו מעילה, דהוי כמי שחנקו, כן גם, מאידך גיסא, כשהקרבן כשר יותר יש צד לומר שאין בו מעילה, כי קרבן כשר הרי יוצא מידי מעילה, כמבואר. וכך תבואר המשנה: אם שחט ביום וזרק בלילה, ועבודתה העיקרית נעשתה בלילה, והקרבן רחוק יותר מלהיות קרבן כשר, הילכך יש בו מעילה, כי אין בו שעת היתר לכהנים, ועדיין נקרא "קדשי ה"'. אבל, אם שחט בלילה וזרק ביום, שעבודתה העיקרית נעשתה בכשרות- היה עולה על הדעת לומר, שהקרבן קרוב יותר להיות כשר, וממילא, מתוך כשרותו יצא מידי מעילה, משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת, יש בהם מעילה, כיון שעל כל פנים הקרבן פסול. וראה בהשמטות לשיטה מקובצת ובפירוש קדמון, ביאור המשנה כולה לפי דרך זו. השיטה מקובצת מביא תירוץ אחר בשם תוס' ליישב גירסתנו. דהנה, על אף שכאשר זרק דמו בלילה, פסולו יותר מאשר שחט בלילה, מכל מקום, יש בו פסול אחד, אבל כששחט בלילה קודם עלות השחר וזרק דמו ביום יש בו שני פסולים. האחד, נשחט בלילה, והשני, פסול לינה של הדם, וכשזרק דמו ביום נפסל הדם בלינה, לפיכך, כיון שיש בו שתי סיבות להיותו פסול, היה עולה על הדעת לומר שדינו כמי שחנקו, ואין בו מעילה, משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת, יש בו מעילה.   14.  כתבו התוס': הטעם שברישא שנתה המשנה "שחט וקיבל" זה בדרום וזה בצפון, ואילו בסיפא שנתה "שחט וזרק" זה ביום וזה בלילה, מפני שביום ולילה אי אפשר לצמצם שהשחיטה תהיה ביום והקבלה שהיא תיכף אחריה תהיה בלילה (או שחיטה בלילה וקבלה ביום), לפיכך נקט התנא: שחיטה וזריקה, שיש שהות ביניהם, ואילו ברישא (שיטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש) נקט שתי העבודות הראשונות, לפי סדר העבודות: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה.
או ששחטן ביום ובצפון, אלא שחישב עליהן בשעת השחיטה, לזרוק דמן או להקטיר אמוריהן או לאכול מבשרן חוץ לזמנו, והקרבן נפסל ונעשה בכך "פיגול", והאוכלו, אפילו תוך זמנו חייב כרת, (כמו ששנינו במסכת זבחים כז ב),
או  15  שחישב עליהן בשעת השחיטה לזרוק דמן או להקטיר אמוריהן או לאכול מבשרן חוץ למקומו, והקרבן נפסל אך אינו נעשה בכך פיגול שחייבים על אכילתו כרת.

 15.  גירסת השיטה מקובצת.
בכל אלו מועלין בהן, הואיל והקרבן פסול, ואין להם היתר לכהנים, לכן עדיין נקראים "קדשי ה'".
ובגמרא יבואר מה חידשה המשנה, וכמו כן יבואר למה נקטה המשנה פסולים אלו, ואיזו חידוש יש בכל אחד ואחד מהן.
כלל אמר רבי יהושע: כל בהמת קדשים, שהיה לה שעת היתר לכהנים, שהעבודות נעשו בכשרות, והותר הבשר לכהנים אפילו שעה אחת, אף שנפסלה אחר כך, כמו שיבואר, אין מועלין בה, ולא נקראת כבר "קדשי ה'", הואיל והותרה כבר לכהנים  16  -

 16.  פירוש המיוחס לרש"י ותוס' כאן. וכן מפרש רש"י מנחות (קב א) ופסחים (עח א). ובמסכת יומא (כ א) מוסיף רש"י: כדקיימא לן (מעילה יא א) שנעשית מצותו אין מועלין בו, כיון דלית ביה צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה' וכולי. ויבואר באריכות בהערה 65.
וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנפסלה לפני שנגמרו העבודות המתירות אותה באכילה, מועלין בה, הואיל ומעולם לא הותרה באכילה, הרי היא נקראת מקדשי ה', אף על פי שהיא פסולה, כמבואר.
איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שאין מועלים בה?
כגון: שלנה, שלאחר שהותר לכהנים "לן" הבשר עד הבוקר (קדשי קדשים נאכלים ביום הקרבתם ובלילה עד הבוקר, ואם עבר עליהם עמוד השחר נפסלים (והוא הנקרא "נותר").  17 

 17.  מבואר על פי פירוש המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה ברטנורא. ובגמרא (ה א) נחלקו אמוראים בפירוש דברי המשנה.
ושנטמאה הבהמה, לאחר שהותרה לכהנים,
ושיצאה (שהוציאוה) חוץ לעזרה שהיא מקום אכילת קדשי קדשים, ונפסלים בכך (והוא הנקרא "יוצא"),
בכל אלו, אם נהנה מהם, לא מעל.
ואיזו היא שלא היה לה היתר לכהנים שמועלים בה?
כגון שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, או במחשבת חוץ למקומה, ונפסלה מיד בשחיטתה, כמבואר.
ושקיבלו את דמה כהנים פסולין, או  18  זרקו הפסולין את דמה.  19  ווהואיל ולא היה לה היתר לכהנים, מועלים בה.

 18.  רע"ב והיא סוגיא ערוכה בדף ה. ועיין תוס' יום טוב 19.  יבואר בגמרא (ה ב), ועיין בברכת הזבח וצאן קדשים.
ונקט רבי יהושע פסולין אלו, והוא הדין לשחט בדרום, ושחט בלילה.  20 

 20.  פירוש המיוחס לרש"י לגירסת השיטה מקובצת. ולפי פירוש זה, לא חידש רבי יהושע דבר על דברי התנא קמא, אלא שכולל "כלל" מתי מועלים בפסולין ומתי אין מועלים. אבל, התוס' (דבריהם מבוארים בשיטה מקובצת בהשמטות בסוף המסכת, וברמיזה בתוס' ד"ה חוץ לזמנו) מבארים בדרך אחרת. שבדברי התנא קמא לא מבואר דעתו האם זריקת דם פיגול מוציאה מידי מעילה. ונחלקו אמוראים בדין זה בגמרא (ג ב). רב גידל אמר רב, סובר שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים, ואמוראים אחרים חולקים עליו וסוברים שזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה. כלומר, אמוראים אלו החולקים על רב גידל, סוברים כי זריקה זו של פיגול, היות והיא קובעת את הפיגול, ולפני הזריקה לא הוברר הפיגול (כמבואר לקמן הערה 34), מועילה זריקה זו גם להוציא מידי מעילה, אפילו אחרי שחשב מחשבת פיגול בשעת השחיטה, כיון שזריקה זו איננה כשפיכת מים בעלמא, אלא היא פועלת להחיל קביעת שם פיגול על הבשר. וכמו שיבואר באריכות בסוגיא דרב גידל. ומחדשים התוס' (ו א ד"ה תא שמע רבי שמעון), שעל אף שבדברי התנא קמא אינו ברור אם זריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, כי יתכן שהתנא קמא מדבר באופן שעדיין לא זרקו את הדם, ואכן נחלקו אמוראים בכך, אבל בדברי רבי יהושע ברור שהוא סובר שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה. ולכן אמר "שעת היתר לכהנים", והיא הזריקה (צאן קדשים). והואיל ואין לה שעת היתר לכהנים, מועלים בה. ולא עוד, אלא שלדעת התוס', חידוש זה בא רבי יהושע ללמדנו, שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה, ולא רק לכלול "כלל". (ומה שרבי יהושע מוסיף, "ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה", יבואר בדף ה עמוד א). ועיין בהערה 69, 51, 154.
גמרא:
קתני, שנינו במשנתנו: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן.
ומקשינן: פשיטא שמועלין בהם!
וכי משום דשחטינון  21  בדרום - אפקינון, הוציאו אותם מידי מעילה?! הלא הקרבן פסול הוא, ולא בא לכלל היתר לכהנים, ובמה יצאו מכלל "קדשי ה'"  22 ? ומתרצינן: איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו, כי סלקא דעתך אמינא, עלה על הדעת לומר: הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, דבר תורה, כי היות  23  שהם הולכין לאיבוד שוב אינם נקראים "קדשי ה'" מן התורה (אבל מדרבנן עדיין יש להם דין מעילה) - ועלה על הדעת לומר הכא נמי, קדשי קדשים לגבי דרום ששחטן או קיבל דמם בדרום, ונפסלו והולכים לאיבוד, כמאן  24  דחנקינון דמי, דינו כאילו חנק אותם -

 21.  גירסת השיטה מקובצת 22.  כתבו התוס': ואין לומר שהמשנה באה להשמיענו, שהזריקה לא מועילה להוציאו מידי מעילה (עיין הערה 20), כי גם חידוש זה פשיטא הוא, כיון שהזריקה פסולה, אינה מועילה כלום. אלא, ודאי, באה המשנה להשמיענו, שאף על פי שאירע בו פסול בכל זאת יש בו מעילה. ועל כך מקשה הגמרא "פשיטא". והקשה השיטה מקובצת: ומה הפשיטות, הלא בגמרא נחלקו האמוראים אם זריקה פסולה מוציאה מידי מעילה? (כמבואר בהערה 20). וכן הקשה השפת אמת, ועיין שם תירוצו, וכן תירץ בספר תקנת עזרא, ויבואר בדף ג ב. ועוד תירץ השפת אמת שאם כן, היתה המשנה צריכה לשנות: מועלים בהם "לעולם", כדי להדגיש הכוונה שמועלים אף לאחר הזריקה כמו שאמרה הגמרא ה ב, ועיין שם בהערה 144. ובהמשך דברי התוס', ראה בחק נתן וברש" ש 23.  פירשו רבינו גרשום ופירוש המיוחס לרש"י: הואיל ואינם ראויים למזבח, וכן אינם ראויים לפדותם ולהתירם להדיוט, שהרי נבילה היא ואסורה באכילה, ולפדותם לאכילת כלבים, כבר שנינו (תמורה ל ב) "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים". כלומר, שאין לך מום גדול ממיתה, וכשם שאין פודים בעל מום להאכילן לכלבים, כן אין פודים קדשים שמתו. ותמהו המרחשת (חלק ג סימן יז) והגרי"ז (זבחים סח ב), שאם כן, בקדשים שנשחטו שלא כמצותן, כגון בדרום, למה היתה הוה אמינא לומר שאין מועלים בהם, הלא אין בהם מום, ואינם נבילה, ואפשר לפדותם לאכילת אדם (ועיין שם בגרי"ז המבאר מדוע אינם אסורים מדין חולין שנשחטו בעזרה). ומדברי רבינו גרשום והמיוחס לרש"י, מסיק הגרי"ז, שהם סוברים שעצם ה"כמאן דחנקינון דמי" נחשב למום. ועיין תוס' בבא קמא (עו א) שהקשו למה באמת אינו מום? ועיין שם בהגהות הגאון רבי עקיבא איגר המציין לרש"י כאן. והגרי"ז (שם) מביא בשם הגר"ח, שכל קדשים שנשחטו או שנעשו שאר העבודות שלא כמצותן, אינם פסולים ממש כאילו יש בהם מום, או כאילו מתו, אלא שיש עליהם שם "קדוש ליפסל". וכמו שמבואר בגמרא מנחות (ז א) לגבי זר שקמץ את המנחה ונתן לכלי שרת, ש"אין כלי שרת מקדשין ליקרב, אבל מקדשין ליפסל". דהיינו, כי אילולי שהיו מקדשין ליפסל, היה מותר להחזיר את הקומץ למנחה, כי לא נעשה כלום בהקטרת זר, אלא שהכלי שרת נתן עליו חלות קדושה, לכל הפחות, כדי להיפסל. ומוכח, שקדשים שנפסלו, אפשר שיחול עליהם שם "קדוש ליפסל". ולכן, גם לפי ההוה אמינא שרצתה הגמרא לומר ש"כמאן דחנקינון דמי", אין כוונתה שיהיו קדשים פסולים מכל וכל, ויהיו חייבים קבורה, אלא יהיו חייבים שריפה, כיון שהם קדושים, ולפחות הם קדושים כדי ליפסל. ומה שאמרה הגמרא בהוה אמינא "כמאן דחנקינון", הוא רק לענין מעילה, דלענין מעילה אין די ב"קדוש ליפסל", אלא בעינן "קדוש ליקרב" ממש. והחזון איש (זבחים סימן יט) סובר, שלפי ההוה אמינא, רצתה הגמרא לומר, שדינם כחנקם ממש, וכקדשים שמתו, ודינם להיקבר, ולא בשריפה כקדשים שנפסלו. כתב הקובץ שיעורים (ח"ב סימן כא) שהטעם שקדשים שמתו פקעה קדושתם, הוא: איסור קדשים אינו איסור עולמי שחל מתחלת הקדשו, אלא, האיסור מתחדש עליו בכל שעה ושעה, כל זמן שהוא מיוחד לגבוה. וכיון שבטל ממנו צורך גבוה, ממילא פקע איסורו. ובעיקר דין קדשים שמתו, עיין בהערה 54 באריכות.   24.  גירסת שיטה מקובצת.
ומשום כך, לכאורה, ייצאו מידי מעילה,
קמשמע לן, משמיעה לנו המשנה, שאינו כן, ולא יצאו מידי מעילה!
שמא תאמר: למה באמת אינם כקדשים שמתו? תשובתך, קדשים שמתו לא חזו כלל. אין להם שום היתר בכל קרבן שהוא, ולכן אינם בכלל "קדשי ה'", אבל דרום, נהי, על אף דדרום אינו מקום ראוי לקדשי קדשים, אבל, מכל מקום, דרום ראוי לקדשים קלים, ששחיטתן בכל מקום בעזרה. והואיל ונעשתה בהן עבודה כלשהי המכשירה במקום אחר, אין דינם שוה לקדשים שמתו, ועדיין הם נקראים "קדשי ה'"  25 .

 25.  הקשה השיטה מקובצת: ומה בכך שהם ראויים לקדשים קלים? הלא כאן מדובר בקדשי קדשים, שאין להם דרום כלל, וכשנשחטו בדרום הם פסולים? ומתרץ בשם רבינו פרץ: מה שאמרה הגמרא "אבל ראוי הוא לקדשים קלים", אין הכוונה לומר, שמשום כך יש להם שייכות עם "קדשי ה"', אלא, הכוונה היא, שמשום כך יש להם הדין של "אם עלו לא ירדו", כלומר, אם שחטן בדרום, אף שהם פסולים, בדיעבד אם העלו את אמוריהם (או בשר עולה) למזבח בשוגג, אינם יורדין מעל המזבח. ומבואר במסכת זבחים (פד א) שהכלל בדינים אלו, הוא: כל שפסולו בקודש, כל קרבן שנפסל אחרי הבאתו לעזרה, אם עלו לא ירדו, והקודש (המזבח) מקבלו. וכל שלא היה פסולו בקודש, כגון: רובע ונרבע וטריפה, אם עלו ירדו, והקודש אינו מקבלו. וכיון שקדשים קלים שחיטתן בדרום, ודרום הוא מקום לגבי קדשים, ואינו כמו מחוץ לעזרה לפיכך אף בקדשי קדשים "אם עלו לא ירדו", וכיון שלא ירדו, לכן נקראים "קדשי ה"', ויש בהן מעילה. (ובהערה 31 יבואר המשך דברי הגמרא בנשחט בלילה). והשפת אמת מבאר: מפני שכל קדושת הקרבן הוא משום שעומד להקרבה לגבוה, ולכן מועלים בו לפני הקרבה, הואיל וסופו להיות מובא לה'. ולכן בקדשים שמתו "פקעה" מהן קדושתם, משום דאיגלאי מילתא דאינם עומדים להקרבה. (ואם מעל לפני מיתתו, חייב, כי מכל מקום, בשעה שמעל, עמד להיות קרבן), הילכך, כשנשחטו לשם קרבן, למרות שהעבודה נעשתה בפסול, אבל קדושה שבהן להיכן הלכה?, ולכן מועלין בהם. וכדברים אלו כתב הגרי"ז (זבחים עמוד קנט) וזה לשונו: עיקר החילוק בין קדשים שמתו לבין קדשים שנפסלו אחר שחיטה, הוא שבנשחטו ונתקדשו כבר נגמר דין קדשי ה' שלהם, ואף אם נפסלו, שוב לא פקע. והאבי עזרי (על הרמב"ם הלכות מעילה פרק ה' הלכה יד) מתרץ בסברא זו קושיא יסודית בהלכה זו. שלפי המבואר בעמוד ב (וראה שם הערה 42) נאמר הדין שיש בהם מעילה בעקבות הדין שאם עלו לא ירדו, דהיינו, כיון שיש בהם קדושה, על כל פנים קדושה מועטת, שאם עלו בדיעבד על המזבח לא ירדו מעל המזבח, הילכך יש בהן מעילה. ולכאורה קשה: בשלמא על האימורים יש קדושה זו שאם עלו לא ירדו, אבל לבשר אין שום היתר לכהנים, ולא ראוי לכלום, ודינו להישרף, ולמה נשארת עליו קדושה? ולפי הביאור הנ"ל מבואר היטב, כי היות ולאימורים יש דין הקטרה, על כל פנים בדיעבד, חלה חלות קדושה על כל הקרבן, להיות נחשב ל"קדשי ה"'. ואינו דומה לקדשים שמתו, שהם אינם נקראים "קדשי ה"' מאחר שאינם ראויין כל להקרבה. ושם (בהערה 42) יבואר הזיקה בין דין מעילה לדין אם עלו לא ירדו.
והגמרא מבארת: למה לי למיתני כל הני? למה הוצרכה המשנה לשנות כל אלו הפסולים (שחיטה בדרום, וקבלה בדרום, שחיטה בלילה וזריקה בלילה, חוץ לזמנו וחוץ למקומו) הרי היה די לשנות במשנה מקרה אחד, וללמוד ממנו שאר הפסולים, שעל אף שנפסלו מועלים בהם?
צריכי, יש צורך להשמיענו כל אלו, שאם היתה משמיעה לנו אחד מהם, לא יכלנו ללמוד ממנו שאר הפסולים -
אי תנא, אם היתה שונה, רק הדין של שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, יש לומר: הכא הוא דאית בהו מעילה, משום דקבלה בצפון הואי  26 , והיות שקבלה שהיא עיקר העבודה נעשתה כמצוותה, לא נחשב כמי שחנקו אותם, ועדיין נקראים מ"קדשי ה'", ולכן יש בהם מעילה,

 26.  גירסת השיטה מקובצת.
אבל, כאשר שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום,  27  הואיל וקיבל דמםבדרום, ועבודתם העיקרית נעשתה שלא כמצוותה, אימא, יש לומר, דנפיק, שיצאו מידי מעילה, והוי כמי שחנקם, לפיכך משמיעה לנו המשנה שאינו יוצא מידי מעילה, ואינו כמי שחנקם, וכמבואר, הואיל ודרום ראוי לקדשים קלים.

 27.  גירסת השיטה מקובצת.
ואי תני הני,  28  שחיטה או קבלה בדרום, הוה אמינא, הייתי אומר, לכן אינו כמי שחנקם, משום דיממא  29  זמן הקרבה הוא, לכל הפחות עשה את העבודות ביום, שהוא זמן העבודה, הילכך נחשבו "קדשי ה'", ולא יצאו מידי מעילה,

 28.  גירסת השיטה מקובצת 29.  גירסת המיוחס לרש"י.
אבל  30  כאשר שחטה בלילה, וזרק ביום, דלילה לאו זמן הקרבה הוא, אינו זמן הראוי להקרבה, אימא, יש לומר שיהיה נחשב כאילו לא עשה בהם עבודה כלל אלא כאילו חנק אותם, ולית בהו מעילה, לכן, משמיעה לנו המשנה, שאינם יוצאים מידי מעילה, ואינו כמי שחנקם.  31 

 30.  גירסת השיטה מקובצת 31.  המיוחס לרש"י מבאר: משום שלילה לאו מחוסר זמן. וכתבו האחרונים, שאין כוונת רש"י למה שמבואר במסכת כריתות (ח א), דהרי שם נחלקו אמוראים האם "לילה הוי מחוסר זמן", עיין שם. וכי משנתנו אינה כדעת כל האמוראים?! ובחידושי הגריז"ס מבאר דברי רש"י לכוונה אחרת. אבל השיטה מקובצת מבאר: הואיל ולילה הוא זמן ראוי להקטרת איברים ופדרים, לכן אינם כמי שחנקו. (כמבואר בהערה 25). וסברא זו אמרה הגמרא במסכת זבחים (סח ב), לגבי הדין של "טומאה בבית הבליעה". ראה שם.
ואי  32  תנא שחט בלילה וזרק ביום, הוה אמינא יש בה מעילה משום דזריקה ביום הואי, ועבודות העיקריות נעשו ביום, לכן אינם כמי שחנקם.

 32.  גירסת השיטה מקובצת.
אבל שחט ביום וזרק בלילה, הואיל וזריקה בלילה הואי, ועבודתה העיקרית נעשתה בלילה, כמאן דחנקינון דמי, כאילו חנקם, וכאילו לא נעשתה בהם עבודה, ואין בהם מעילה, קמשמע לן המשנה שבכל זאת אינם יוצאים מידי מעילה, כי אינו כמי שחנקו אותם  33 .

 33.  גירסא זו, שמקודם מצריכין שחטה בלילה, ואחר כך זרקה בלילה, היא גירסת פירוש המיוחס לרש"י. והטעם, כמבואר, שאם כבר שמענו זרק בלילה שאינו כמי שחנקו, אין שום צורך להשמיענו שחט בלילה, דאם אפילו זרק בלילה מועלין בהן, כל שכן שחט בלילה. ולפי גירסא זו, אין הצריכותות כפי סדר המשנה (ועיין בהערה 13 בשם התוס' שגם במשנה הגירסא הפוכה). אבל בפירוש רבינו גרשום מביא דעה הסוברת, שמקודם אמרה הגמרא צריכותא לזרק בלילה, לפי סדר גירסת המשנה, ומה שנאמר במשנה "שחט בלילה וזרק ביום", אכן, אין בדין זה שום חידוש, ונשנתה בדרך זו ואין צריך לומר זו ל"שחט ביום וזרק בלילה". וראה בשיטה מקובצת (בהשמטות בסוף המסכתא לפני מסכת תמיד) המבאר את הצריכותא בדרך אחרת. (ומקצת דרך זו מבואר בהערה 13).
עתה מקשינן: כל אלו ששנתה המשנה: דרום ולילה, מבואר, מדוע מועלין בהם ואינם כמו שחנקו אותם, דרום הואיל וראוי לקדשים קלים, וכן לילה, כמבואר,
אבל, שחט על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, קשה, למה מועלין בהן? הלא שחיטתן פסלתן, ולמאי חזו, לאיזה דבר הם ראויין?
האימורים אינם ראוים להקטרה, ולא הבשר לכהנים, ולמה אינם נחשבים כמי שחנקו אותם, ולא תהיה להם מעילה?
ומתרצינן: הואיל וזריקת דמם מרצין לפיג ולין.
השוחט או העושה אחת מעבודת הקרבנות במחשבת חוץ לזמנו, דהיינו, שחושב שיאכל את הבשר או שיקטיר את האימורים או שיזרוק את הדם אחרי זמן היתר אכילתם או זמן הקטרתם, פסל בכך את הקרבן, והוא הנקרא "פיגול". וכן אם עשה את העבודות במחשבת חוץ למקומו נפסל הקרבן. ומלבד שהקרבן פסול, אסור לאכול את הבשר אפילו תוך זמנו, והאוכלו ענוש כרת. אבל אם עבד במחשבת "חוץ למקומו" אינו ענוש כרת על אכילתו.
"ובלבד שקרב המתיר כמצוותו", כלומר, שבשעת זריקת הדם יזרקנו באותה מחשבה פסולה, או שיזרקנו בשתיקה,, בלי מחשבת פגול.
אבל, אם יזרוק הדם במחשבה פסולה אחרת, כגון ששחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת חוץ למקומו, או ששחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת שלא לשמה (באותם קרבנות הנפסלים להקרבה במחשבת שלא לשמה), אין הקרבן "פיגול". וכל זמן שלא נזרק הדם, אינו "נקבע" בפיגול לחייבו כרת על אכילתו.  34 

 34.  כן כתב הפירוש המיוחס לרש"י. ומשמע, שמכל מקום, האוכלו ענוש מלקות. אבל מדברי רש"י במסכת זבחים (כב ב ד"ה לא ירצה וד"ה מה) משמע, שסובר, שעד שעת זריקה לא הוקבע הפיגול, ואינו פיגול כלל. וזה לשונו: עד שעת זריקה, מחשבת פיגול תלויה ועומדת, נזרק הדם הוקבע הפיגול. וכן משמע בפירוש קדמון (הנדפס בסוף הגמ') בשם רבינו אליקים. והמשנה למלך (פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז') מסתפק בספק זה: באוכל פיגול, כלומר שפיגל בשחיטה, מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, ואכלו לפני שקרבו מתיריו, דהיינו לפני זריקת דמו, שאין בו כרת, האם, לכל הפחות שם "פיגול" עליו, ויענש מלקות על אכילת פסולי המוקדשין. וביתר ביאור: כתב הרמב"ם (שם הלכה ג ד): כל קרבן שנאמר שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית - לוקה שנאמר: לא תאכל כל תועבה, מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. לכן הסתפק המשנה למלך, שיתכן שפיגול קודם הזריקה אינו בגדר זה, ופיגולו הוא בשעת הזריקה, אף לגבי חיוב מלקות, והאוכלו לפני הזריקה, יפטר אף ממלקות. ולכאורה, ספיקו תלוי במחלוקת הנ"ל בין הפירוש המיוחס לרש"י, לבין רש"י ורבינו אליקים, והמשנה למלך מביא כמה סוגיות לפשוט ספיקו, וראה בשו"ת אחיעזר (חלק ב' סימן כ"ז), המוכיח מתוס' בגמרתנו (ג ב) שמבואר, שהגמרא עצמה מסופקת בספק זה. ושם (בהערה 78) יבואר דעת החזון איש. אחת מראיותיו של המשנה למלך היא מסוגיתנו: הוכחתו היא מחוץ למקומו, דעל אכילת חוץ למקומו הלא אינו חייב כרת, אף אחר הזריקה, כמבואר. ואם נאמר שיש חיוב מלקות אף קודם זריקה, למה אמרה הגמרא שהזריקה מרצה לפיגול, הלא בזריקה זו לא ניתוסף שום חיוב חדש? ועיין מה שכתב השפת אמת (זבחים לד ב) ובשו"ת אחיעזר (אות ג) ובחזון איש כריתות (סק"י). והגרי"ז (זבחים לד א) מדייק מדברי הרמב"ם, שהזריקה קובעת לפיגול רק לענין כרת, שאינו חייב כרת אלא האוכלו אחר זריקה, אבל לגבי עבירת הלאו של "לא תאכל כל תועבה", שממנו למד הרמב"ם שלוקין על כל פסולי המוקדשין, כנ"ל - עובר ולוקה, אף האוכל קודם הזריקה. אלא שסובר (שם ע"ב) שבחוץ למקומו, אף שאין נפקא מינה בין לפני זריקה לבין לאחר זריקה, ובשניהם חייב מלקות ולא כרת, מכל מקום, יש נפקא מינה בין לאחר זריקה, שחיובו הוא מטעם שלא במקומו, לבין קודם זריקה שחיובו הוא מטעם פסולי המוקדשין. וראה שם הנפקא מינה למעשה, מאיזה טעם הוא לוקה. ועיין בהערה 88 דברי המנחת חינוך, אם התרו בו על לאו דמעילה, האם לוקה.
ודבר זה מבואר באריכות במסכת זבחים ומנחות, ונלמד ממה שאמרה התורה (ויקרא יט) "פגול הוא לא ירצה", ודרשינן: כהרצאת כשר כן הרצאת פסול. כלומר, כשם שזריקת הדם מכפרת, (על מה שהקרבן בא לכפר, כל קרבן וכפרתו) והזריקה מרצה את כפרת הקרבן, ואין הקרבן כשר עד שיקריבו כל מתיריו, דהיינו, שהדם יזרק לשם הקרבן, והיא הקובעת את כשרות הקרבן, כן זריקת הדם בפגול היא ה"מרצה", והקרבן עדיין לא "נקבע" באיסור פגול עד זריקת דמו לשם אותו פיגול, או בשתיקה.
נמצאנו למדים, שזריקת הדם הבאה אחרי מחשבת פיגול היא ה"קובעת" את הבשר בפיגול, לחיוב כרת על אכילתו, ולפניה, בשעת השחיטה, לא יצא מקדושתו. ועד הזריקה עומד הקרבן בספק שמא יחשוב פסול אחר בעבודה ויפקיע ממנו בכך שם פיגול.  35  ולכן, אין השחיטה במחשבת פגול נחשבת כמי שחנק את הקרבן, אלא כעבודת שחיטה בקדשים, ומועלין בו  36 .

 35.  רש"י פסחים סא ב, ומנחות כב ב.   36.  מבואר על פי רבינו גרשום ופירוש המיוחס לרש"י (לפי הגהת הרש"ש). והשפת אמת מוסיף ביאור: כיון שעד הזריקה עדיין "שם" קדשים עליו לענין פיגול, הילכך, הוה אמינא שלא שייך לומר שכאילו חנקו בשעת שחיטה. שאם לא כן, למה יש עליו חיוב פיגול? והתוס' במסקנתם גם גורסים גירסא זו, אלא, שלדעתם קושית הגמרא היא להיפך. ונביא דבריהם (לפי גירסת השיטה מקובצת והצאן קדשים): המקשן ידע, שהמשנה באמרה "חוץ לזמנו וחוץ למקומו", באה לחדש, שזריקה הפסולה אינה מוציאה מידי מעילה (כמבואר בהערה 20), ויש בהן מעילה, ומדברי רבי יהושע שמענו כן. וכיון שכבר שמענו שזריקה פסולה אינה מוציאה מידי מעילה, מקשה הגמרא: פשיטא שיש בהם מעילה? כי "למאי חזו", לאיזה דבר הם ראויים? לא לקדשים קלים, כשם שדרום כשר לקדשים קלים, וכמו כן אינם כמו לילה, כמו שהסקנו (בהערה 31) שלילה כשר לאיברים ופדרים. ולכן קשה: לאיזה צורך השמיעתנו המשנה שיש בהן מעילה, מה הוציא אותם מידי מעילה? ומה היתה ההוה אמינא לומר שיצאו מידי מעילה? (סיכום ביניים: לרש"י, קושית הגמרא היא: למה באמת אינם כמי שחנקו אותם, ולמה יש בהם מעילה. ולתוס', קושית הגמרא היא: פשיטא שיש בהם מעילה. לרש"י "למאי חזו" מתפרש, הקרבן אינו ראוי לכלום? ולתוס' "למאי חזו" איזה "פסולו בקודש" יש במחשבת פיגול של חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לאיזה דבר אחר הם ראויים?). ומתרצת הגמרא: היות שלזריקה זו יש לה אפשרות וסיכוי להפקיע מידי פיגול, לכן היה עולה על הדעת לומר, שהזריקה מוציאה כמו כן מידי מעילה, ואינו כל כך פשוט לומר שיש בהם מעילה. (סכום: לרש"י, התירוץ הוא: כיון ש"השחיטה" בפיגול אינה עושה גמר פסולו, ועדיין הקרבן תלוי ועומד, לכן אינו כמי שחנקו. ולתוס': החידוש של המשנה הוא, שזריקה פסולה אינה מוציאה מידי פיגול). פירוש זה שפירשו התוס', שקושית הגמרא היא: פשיטא שיש בהן מעילה, הואיל והם רחוקים מאוד מלהיות קרבן כשר, ואין מה שיוציא אותם מידי מעילה - הוא מסקנת התוס'. ברם, התוס' באמצע דבריהם, מבארים בדרך אחרת. והיא: קושית הגמרא היא: פשיטא שאינם כמי שחנקו אותם, היות והם קרובים מאוד לקרבן כשר, כמו שיבואר. וראה בתוס' פירושם בתירוץ הגמרא לפי פירוש זה, ומה שהקשו על פירוש זה האמצעי. פירוש זה האמצעי הביאו התוס', כדי לתרץ קושיא אחרת גדולה והיא: לפי מה שמשמע בגמרא בעמוד ב (עיין בהערה 25 ובהערה 42), קשור דין מעילה עם הדין של "אם עלו לא ירדו". דהיינו, איפה שההלכה היא "אם עלו לא ירדו", מוכח שיש בהם קדושה, ואינם נחשבים לכמי שחנקו אותם, ולכן יש בהם מעילה. ומבואר במסכת זבחים (פד א) ובסוגיא הבאה, שבחוץ לזמנו וחוץ למקומו, אין מחלוקת, ולכל הדעות "אם עלו לא ירדו"! משמע שפסולו קל משאר הפסולים, כגון לילה ודרום שבהם אין דעה מוסכמת, שדינם, שאם עלו לא ירדו, וישנה דעת רבי יהודה הסובר שהשוחט בלילה אם עלו ירדו! ואם לדברי רש"י, קושית הגמרא היא "למאי חזו", הלא אינם ראויים לכלום ובודאי דכמי שחנקו, קשה - מה הודאות? הלא פסולו קל מכל הפסולים? ולדברי פירוש האמצעי של תוס' מתורץ היטב, אכן זו היתה קושית הגמרא: חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ואם עלו לא ירדו, פשיטא שאינם כמי שחנקו אותם, ולמה הוצרכה המשנה להשמיענו זאת? ומקשים האחרונים: ומה יענו התוס' לפי פירושם במסקנתם, שקושית הגמרא היא להיפך, שחוץ לזמנו וחוץ למקומו רחוקים הם מקרבן כשר, הלא חוזרת וניעור הקושיא, הרי באמת הם קרובים יותר לקרבן כשר, כי בהם בודאי הדין שאם עלו לא ירדו? השיטה מקובצת מתרץ, (וכנראה בשם התוס'): מפני שמצאנו שחוץ לזמנו איסורו חמור מאוד, והאוכלו חייב כרת, ולא מצאנו כן בשאר פסולים השנויים במשנתנו, לכן רחוקים הם מקרבן כשר. וחוץ למקומו הוקש לחוץ לזמנו, כידוע, ועיין המיוחס לרש"י ד"ה או. וראה בקרן אורה ותקנת עזרא, מה שתירצו.


דרשני המקוצר[edit]