פרשני:בבלי:שקלים ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים ג ב

חברותא[עריכה]

ואמר רבי אמי  בשם רבי שמעון בן לקיש: האי דינא, שיש לכל שבלים הנוגעות בארץ דין לקט, ואוכלים אותם העניים מבלי צורך לעשר - דבית שמאי היא!
שבית שמאי סוברים (במסכת פאה פרק שישי): המפקיר חפציו רק לעניים חל ההפקר, והוי הפקר רק לעניים.
ולכן, השיבולים הנוגעות בארץ ניתנות לעניים, כדין לקט, ופטורים הם מהמעשר, למרות שאין זה הפקר לכל, אלא לעניים בלבד.
שהרי ברור הדבר שחלק מהשיבולים היה שייך לבעל השדה.
אך היות שקנסוהו חכמים להשאיר את כל השבלים הנוגעות בארץ לעניים, הרי הם כ"הפקר לעניים", דהוי הפקר, ופטור ממעשרות כדין הפקר.
אולם אי אם נאמר כבית הלל, הסוברים שאין הפקר חל עד שיפקיר לכולם, לעניים ולעשירים - אין נעשים כל השבלים הנוגעות בקרקע הפקר.
אלא, עניים אוכלין אותן, ומעשרין!  11 

 11.  כתב רבי עקיבא איגר בתוספותיו על המשניות (פרק ה משנה א) כי על אף שהפקר לעניים חייב במעשרות לבית הלל, היינו משום שלא חל כלל ההפקר. מה שאין כן הכא, שבית דין הפקירוהו לעניים, נתקיים ההפקר, ופטורים הם מן המעשר. ובפשטות כוונתו היא, שאף שהפקר לעניים לא הוי הפקר, מכל מקום הפקר בית דין לעניים מהני. אולם החזו"א (מעשרות סימן ז סעיף ח) הבין בכוונתו, כי אף על ידי הפקר בית דין לעניים לא הוי הפקר. אלא שעקרו חכמים לאיסור גזל וחייבו את בעל הבית שלא למחות בעניים, וכשזוכה העני הוא זוכה מיד בעל הבית בתיקון חכמים. ואף על פי כן פטור מן המעשר, כיון שיד עניים בהם. ועיין שם עוד.
וכיון שכן, מסתבר לומר שלא קנסו חכמים את בעל הבית ליתן את כל השבולים הנוגעות בארץ לעניים, כדי שלא יבואו לידי תקלה, שמא יסברו העניים שתורת לקט גמור עליהן, ופטורין מן המעשר.
ועל כן מתניתין היא כבית שמאי ולא כבית הלל.
(ביאור הסוגיה נערך לפי הר"ש במסכת פאה)
ואמר ליה רבי יוסי: שמענו שהוא פטור ממעשר לדברי הכל, אף לבית הלל - משום קנסא!
היות שהפקר בית דין הוא הפקר גמור, ואפילו "הפקר לעניים" שלהם הוא הפקר גמור, ואפילו לבית הלל, ופטורין מן המעשר.
ולכן אפשר לקנוס את בעל השדה בכל השבלים הנוגעות בארץ וליתן את כולן לעניים, ומותר להם לאכול את הכל מבלי לעשר.
ושמעינן מינה דהפקר בי"ד הוי הפקר גם לפטור מן המעשר.
הלכה ג - מתניתין:
בחמשה עשר בו (באדר) שולחנות ("שולחנים" הם חלפני מטבעות שיושבים לפני שולחנות והכסף מונח על השולחן שלפניהם, וכאן נקראים גובי הכספים "שולחנות", על שם השולחנות שלפניהם), היו יושבין במדינה - בירושלים (ולהרמב"ם מדינה פירושו כל ערי ישראל), כדי לגבות את מחצית השקל, ולהחליף מטבעות למטבע מחצית השקל לכל מי שצריך מטבע זה לצורך תרומת השקלים.
בכ"ה באדר ישבו השולחנים במקדש (ולהרמב"ם מקדש היינו ירושלים ולא מקדש ממש), לפי שהתקרב הזמן של ראש חדש ניסן שבו מקריבין כבר מהתרומה החדשה, ולכך ישבו במקדש ולא במדינה, כדי שימהרו העם להביא, בראותם שהשולחנים כבר סיימו מלאכתם.
משישבו במקדש - התחילו למשכן (ליקח משכונות) מאלו שלא הביאו שקלים מעצמן. שכן הדין, כל שאין מקיים מצוות מחצית השקל יורדים לנכסיו, וממשכנין אותו.
ונחלקו הראב"ד והר"ש משאנץ האם כופים את הציבור לקיים את מצות קרבנות הציבור (בתורת כהנים, פרשת אמור, פרשתא ז י):
לדעת הראב"ד כופין את הציבור עד שיאמרו "רוצים אנחנו", ובכלל הכפיה לקיום המצוה ממשכנים על גביית השקלים.
ואילו הר"ש משאנץ סובר שגנאי הוא לציבור להיות קרבנם בהכרח, ואפילו אם אמרו כתוצאה מן הכפייה "רוצים אנחנו".
והסביר, שממשכנים רק כדי לזרזם במצוה שהם חפצים בה, ולא כאשר הם מסרבים לקיימה
את מי ממשכנין על שלא הביא שקליו?
לוים, וישראלים, וגרים, ועבדים משוחררים.
אבל לא ממשכנים את הנשים, שהן פטורות ממחצית השקל.  12 

 12.  כן פירשו קרבן העדה ורע"ב. אך המאירי פירש שנשים פטורות ממצות שקלים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכן פירש בקרית ספר. והוסיף, שאף על פי כן בעינן נמי לקרא ד"נתנו איש כפר נפשו" - איש ולא אשה. כדי שלא נימא שנשים חייבות במצוה זו אף שהזמן גרמא כיון שהשקלים באים לכפר על הנפש. אולם יעויין במנחת חינוך שנקט בפשיטות, שמצות מחצית השקל לא נחשבת כמצוה שהזמן גרמא. כי לעולם לא נפקע חיובה, כל שלא תרם, ואינה תלויה בזמן.
כדכתיב "ונתנו איש כפר נפשו". איש ולא אשה.  13 

 13.  כתב רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן), כיון שנשים אינן שוקלות, פטורים הן מתפילת מוסף, כיון שתפלה זו כנגד קרבן מוסף היא, וקרבנות מן השקלים הם באים, ולהם אין חלק בם.
וכן לא ממשכנים את העבדים, שאף הם אינם חייבין בשקלים, דילפינן בגזירה שווה "לה לה" מאשה.
ולא את הקטנים אפילו הביאו ב' שערות.
שלא נאמרה מצוות שקלים מדאורייתא אלא מבן עשרים ומעלה, כדכתיב בקרא.  14 

 14.  כן דעת החינוך וכמה ראשונים, שאין חיוב שקלים (עכ"פ מן התורה) אלא מבן עשרים, וכן פסק הרמ"א. אולם הרמב"ן בפרשת כי תשא והרמב"ם סוברים שכיון שהגיע לגיל י"ג חייב במחצית השקלץ ומה דכתיב בקרא "מבן עשרים שנה" לא מדובר בשקלי קרבנות, אלא בשקלים שניתנו לתרומת המשכן. ועיין במראה פנים ובשיירי קרבן כיצד מתפרשים דברי הגמרא כאן לדבריהם.
וכל קטן שהתחיל אביו שנה אחת לשקול על ידו (עבורו) אעפ"י שאינו מחויב - שוב אינו פוסק אביו מלשקול עבורו, עד שיגדל.  15 

 15.  כתב הרע"ב כי מי שהתחיל אביו לשקול עבורו ומת האב חייב הוא להמשיך לשקול בעצמו אפילו שהוא קטן. וצריך ביאור, היאך יוכל האב להעמיד חובה זו על הקטן, וביאר בתוספות יום טוב, שמא כוונת הרע"ב לומר שחייב הקטן ליתן מחצית השקל מנכסי אביו, שירשם, כיון שחל שעבוד נכסים על נכסי האב לשקול עבור בנו. ועיין שם, שהביא מהרמב"ם דמשמע שאם מת האב אין הבן מחויב לשקול עד שיגדל. ובמגן אברהם (או"ח סימן ת"ע סעיף קטן ב) כתב גבי תענית בכורים בערב פסח, שמבואר כי אם האב בכור ויש לו בן בכור נוהגין שהאם צמה עבור בנה. וכתב שאם האם התחילה פעם אחת לצום במקום בנה שוב אינה יכולה להפסיק, דהוי כמו נדר, כדאיתא במסכת שקלים, שכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. ומבואר בדבריו, דסבירא ליה דאין חיוב האב בהתמדת הבאת השקלים עבור בנו משום שנשתעבדו נכסיו לכך, דאם כן אינו שייך כלל לדין תענית בכורים. אלא, הוי כעין נדר. ואם כן, בודאי שאם מת האב אין חיוב לבן להמשיך ליתן.
אין ממשכנין את הכהנים שלא הביאו שקליהם, אף על פי שחייבין הם בתרומת השקלים, מפני דרכי השלום. וכדמפרש בגמרא, שאין זה כבוד לכהנים שימשכנו אותם, וסומכים עליהם שיביאו מעצמן.
אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל שקלים לקרבנות ציבור אינו חוטא!
לדעת בן בוכרי, לכתחילה פטורים הכהנים מתרומת השקלים, דכתיב "לכל העובר על הפקודים", ושבט לוי אינו נפקד.
והיה מקום לאסור על הכהנים להשתתף במחצית השקל, כי אם ישקול הכהן למרות שהוא פטור, הרי הוא משתתף בכל מנחות הציבור, ואפילו במנחות הנאכלות.
ואם כן, נמצא שכל המנחות הם גם "מנחת כהן", ומנחת כהן אינה נאכלת אלא נשרפת!
אלא, שבכל זאת מותר לו לתרום ואין הוא נחשב חוטא בכך, וכפי שיתבאר.
אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: לא כן כדבריך. אלא כל כהן שאינו שוקל הרי הוא חוטא, לפי שגם הכהנים מחויבים בשקלים (ובגמרא ילפינן מנין לו כן).
אלא, שהכהנים דורשין מקרא זה דלקמן לעצמן, שלא כדין, אלא להנאתן.
והכי דרשי: כתיב "וכל מנחת כהן - כליל תהיה, לא תאכל", אלא תהיה נקטרת כולה על גבי המזבח.
ואומרים הכהנים: הואיל ומנחת העומר, ושתי הלחם הבאים בחג השבועות, ולחם הפנים - שלנו הם אם נשקול את מחצית השקל, שהרי גם אנו שותפין בהם, כי גם הם באים מתרומת השקלים ככל קרבנות ציבור.
אם כן, היאך הם נאכלין, והא מנחת כהן הם?
אך באמת דרשה זו אינה נכונה, כיון שרק מנחה שהיא בבעלותו הבלעדית של כהן דינה להשרף כליל. ולא מנחת ציבור, שרוב בעליה אינם כהנים, לא חשיבא "מנחת כהן", ושפיר נאכלת.
גמרא:
שנינו במשנתינו: אין ממשכנין את הקטנים.
ודייקינן: רק אין ממשכנין אותם, הא לתבוע שקלים מקטנים - תובעין.
ואמרינן: הדא דתימר (זה שאמרת) שתובעין שקלים מן הקטנים הוא דווקא בשהביא כבר שתי שערות, שעל אף שמדאורייתא הוא פטור ממצות שקלים עד גיל עשרים, מכל מקום, מדרבנן, חייב הוא בשקלים, כל שהגיע לגדלות על ידי הבאת שתי שערות.
אבל אם לא הביא ב' שערות - לא בדא (אינו בדין זה). אלא אין תובעין ממנו. כי קטן ממש פטור אף מדרבנן ממצוות שקלים.
אולם למשכן - אין ממשכנין אף על פי שהביא ב' שערות, עד שיהיה בן עשרים שנה. כדכתיב בתורה "מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'".
נמצא שלשה חילוקים בדבר:
א. קטן שלא הביא ב' שערות - אין תובעין אותו כלל.
ב. הביא ב' שערות - תובעין אותו ליתן שקלו, דנעשה בר חיובא במצות שקלים מדרבנן, אך אין ממשכנין אותו.
ג. נעשה בן עשרים - נעשה בר חיובא במצות שקלים מדאורייתא, ולפיכך אף ממשכנין אותו.
שנינו במשנתינו: אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום.
ומפרשינן: כיני מתניתא (כן צריך לפרש משנתינו) שאמרה אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום, דהיינו מפני דרך הכבוד. שמצינו שחולקין כבוד לכהנים משום דכתיב בהו "וקדשתו", וכן משום שעבודת הקרבנות עליהם. ולכן אין יורדין לנכסיהם למשכנן.
שנינו במשנתינו: אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא.
אמר רבי ברכיה: טעמא דרבי יוחנן בן זכאי הסובר שהכהנים חייבין לשקול, הוא מדכתיב "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל". ויליף מדכתיב "זה יתנו". ז"ה בגימטריא י"ב. ללמדך, שי"ב שבטים יתנו מחצית השקל, ושבט לוי בכללם. ומכאן שאף הכהנים שוקלים.
אמר רב טבי בשם רב המנונה: כן (כך) משיבין חכמים לרבי יהודה, שהעיד בשם בן בוכרי שאין הכהנים מביאין שקלים משום שמנחת כהנים אינה נאכלת, ועומר ושתי הלחם הרי נאכלין ואם יש לכהנים חלק במעות מנחות אלו היאך הם נאכלין, והלא מנחת כהן אינה נאכלת.
וכך משיבים לו חכמים על טענתו:
אין דומה קרבן ציבור לקרבן יחיד. שהרי מצינו חילוק ביניהם בדין חטאות המתות, כמבואר במסכת תמורה.
חטאת יחיד שאבדה קודם הקרבתה, והפרישו בעליה חטאת אחרת במקומה, ושוב נמצאה החטאת הראשונה, הרי היא מתה!
וזו היא אחת מ"חמש חטאות המתות", שנאמרו בהלכה למשה מסיני.
ואין חטאת ציבור שאבדה והפרישו אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה, מתה.
הרי, שחלוקין קרבנות יחיד מקרבנות ציבור בדינם. ואם כן, הוא הדין יש לומר:
דווקא מנחת היחיד של כהן היא דקריבה כליל ואינה נאכלת. אך אין מנחת הציבור קריבה כליל אפילו היא של כהנים.
וכיון שכן אף אם יש לכהנים חלק במנחות הציבור מותר לאוכלה, וממילא אין סיבה להפקיע את הכהנים ממצוות מחצית השקל.
ומקשינן: וקשיא: וכי משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו!?
הרי רבי יהודה הסובר שכהנים אינם שוקלים, סובר שחטאת ציבור נמי מתה.
דתנן במסכת יומא, שחכמים אומרים אין חטאת ציבור שאבדה ונמצאה מתה, ואילו רבי יהודה אומר: תמות.
וכיון שרבי יהודה עצמו סובר שאף חטאת ציבור מתה, לא מצאנו חילוק בין קרבן ציבור ליחיד, ושוב יש מקום לטענתו של רבי יהודה שכהנים אינם שוקלים.
והגם שלפי רבי יוחנן בן זכאי, החולק עליו וסובר שכהנים שוקלים לא תקשי קושיתו של רבי יהודה, כיון שהוא סובר כחכמים המחלקין בין יחיד לציבור. מכל מקום, כלפי רבי יהודה עצמו אין זה תשובה.
ואינון מתיבין ליה (כן גירסת הראשונים):
מקשים חכמים לרבי יהודה, הסובר שכהנים אינם שוקלים, ומכל מקום כהן השוקל אינו חוטא ומקבלים שקליו:
אמאי, וכי זו לא נדבת יחיד היא!?
כיון שאין הכהנים חייבים כשאר הציבור להביא שקלים, אם כן כשנדבו מרצונם היאך מביאין מאותם שקלים קרבנות ציבור, הא נדבת יחיד היא, והוי חולין בעזרה?
והוא - רבי יהודה - מותיב לן (משיב לנו):
כיון שנמסרה התרומה של הכהנים לציבור - כמי שהיא נדבת ציבור היא, ולא נדבת יחיד. שהמוסר תרומתו לציבור שוב הוי מעות הציבור, ושפיר אפשר להביא קרבנות ציבור מהן.  16 

 16.  החזון איש (מנחות סימן מב סעיף כד) כתב לבאר את ענין מסירת השקלים לציבור, שאין זה כקרבנות יחיד, שיכול אחד להקדיש קרבן בשביל שיתכפר בו חבירו ונמצא שהוא "המקדיש" וחברו הוא "המתכפר" (ודיניהם חלוקים לכמה דברים). כי בקרבנות ציבור אי אפשר להפריד את "המקדיש" מ"המתכפר" היות וצריך שהציבור יהיה גם המקדיש. ורק התחדש שיכול היחיד לנדב ולהקדיש בשביל הציבור וחשיב כאילו הציבור מקדישין. וזהו שאמרו בכמה מקומות בגמרא "דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה". והיינו שבקל יכול לטעות ולחשוב שהוא המקדיש, כמו ביחיד שמביא קרבן לחבירו.
כתיב "כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'".
ונחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה בפירושו של מקרא זה.
חד אמר: "כל העובר" היינו כל דעבר בימא (כל שעבר בים סוף) "יתן". ואף הכהנים והלוים עברו בים סוף. ולכן הם בכלל מצות השקלים.
(ומה דכתיב "כל הפקודים", אף ששבט לוי לא נפקדו עם שבטי ישראל, פירושו, בין אותן שנמנו לבדן ובין אותן שנמנו עם ישראל).
וחרנא (האחר - השני) אמר: "כל העובר" - כל דעבר על פיקודייא "יתן". והיינו אותם שנפקדו יחד. להוציא כהנים ולויים שלא נמנו יחד עם ישראל.
מאן דאמר כל דעבר בימא יתן - מסייע לרבי יוחנן בן זכאי הסובר שכהנים ולוים שוקלים. כיון שאף הם עברו בים סוף.
ומאן דאמר כל דעבר על פיקודייא יתן - מסייע לבן בוכרי הסובר שכהנים אינם שוקלים, שהרי לא נפקדו בכלל ישראל.
הלכה ד - מתניתין:
א. אע"פ שאמרו (במשנה הקודמת): אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים על מצות השקלים. אבל, מכל מקום, אם שקלו - מקבלין מידן. ובלבד שימסרו לציבור לגמרי, כדאמרינן לעיל גבי הכהנים.  17  ב. הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלים מהן.  18 

 17.  הקשה הקצות החושן (סימן רלה ד) מדוע קטן ששקל מקבלין ממנו (לדעת הרמב"ם דמיירי בקטן ממש פחות מבן י"ג שנה) ? הא בעינן מסירה לציבור, וקטן אינו יכול להקנות מן התורה עד שיגדיל? ותירץ, כיון שמדרבנן תיקנו שקטן שהגיע לעונת הפעוטות יכול להקנות שוב מהני הקנין דרבנן גם מדאורייתא. ועיין שם שהוכיח מכאן יסוד זה שקנין דרבנן מהני לדאורייתא. ובשער המלך תירץ, שאמנם מן התורה אין הקטן יכול להקנות אך לא אכפת לן בזה, כיון ששקלו מתערב עם שאר שקלי הלשכה, ובטל ברוב. ורק מדרבנן מטבע לא בטל, כיון שחשוב הוא, ועל זה תיקנו רבנן שיהנו מסירה לציבור. ועיין עוד באבני מלואים (סימן כח ס"ק לג).   18.  הרמב"ן בספר המצוות (במצוות שהוסיף על הרמב"ם - לא תעשה ח) כתב, וזה לשונו: המצוה השמינית שנמנענו שלא נקבל שקלים מן הגויים, ולא נצרף אותם עמנו בקרבנות הציבור:. והוא אמרו, יתברך, "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם". וצריך עיון, שברמב"ן מבואר שלקבל שקלים מיד נכרי הוא איסור לאו, הנלמד מהפסוק "מיד בן נכר", ואילו כאן מבואר שאין מקבלין מהם משום הפסוק שבספר עזרא? וצריך לומר, שהרמב"ן מיירי בנכרי ששקל ולא מסר לציבור, וחשיב שקל הנכרי, ובזה הוא פסול לקרבן ואיכא לאו. אך הכא, דקתני "אין מקבלין מידם" מיירי שמסרו לציבור, דומיא דנשים וקטנים שמקבלין מהם, ובכהאי גוונא הוי שקל של ציבור. ורק יש דין שאין מקבלין מהם סיוע למקדש מחמת הפסוק של עזרא.
וכן אין מקבלים מידם קני זבין וקני זבות (תורים ובני יונה שמביאין זבין וזבות לקרבן אחר ספירת הנקיים, אחד לחטאת ואחד לעולה), וקני יולדות, שמביאה יולדת עניה לקרבנה אחר מלאות ימי טהרתה, וחטאות וא שמות.
ג. זה הכלל:
כל קרבן שנידר ונידב למזבח - שאפשר להביאו בנדבה, כעולות ושלמים, מקבלין מידם. דתניא: "איש איש" לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
וכל שאינו נידר ונידב למזבח, כחטאות ואשמות, וכל אלו שהוזכרו לעיל, אין מקבלין מידן, אפילו אם ראוין הם לבדק הבית.
וכן מפורש על ידי עזרא, שאפילו נידר ונידב לבדק הבית אין מקבלין מהם.
שנאמר בעזרא בשעה שבנה את בנין המקדש, ורצו הגוים יושבי הארץ לסייע בידם ולהשתתף בבנין, שהשיב להם: "לא לכם ולנו לבנות בית בשותפות לאלוהינו. ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים".
הרי שאין מקבלין מהם נדבות לבדק הבית.

דרשני המקוצר[עריכה]