שיחה:קטן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

קטן הוא הגדרה הלכתית לילד שטרם מלאו לו שלוש עשרה שנים. לקטן יש דינים שונים מדיני גדול, והוא פטור מכל המצוות ומלשלם על נזקים שהוא יוצר.

פטור ממצוות[edit]

קטן פטור מלקיים מצוות, מדרבנן עד גיל שלוש עשרה, אז הוא נעשה בר מצווה, ומהתורה הוא פטור אף עד גיל עשרים.

מצוות חינוך[edit]

למרות שהקטן פטור מהמצוות החל מגיל חינוך חלה על אביו החובה לחנך אותו - לגרום לקיים מצוות.

האב חייב לחנך את בנו במצוות, כל מצווה כאשר הוא מסוגל לקיים אותה כפי הבנתו, כך למשל כאשר הוא מבין את משמעותה של השבת יש לחנך אותו שלא לעבור על איסורי שבת, כאשר הוא יכול ללבוש ציצית יש לקנות לו ציצית, וכן בכל המצוות. מצווה זו מוטלת לפי רוב הדעות רק על האב ולא על האם.

הראשונים נחלקו האם מצוות חינוך מוטל גם על הבן עצמו. דעתו של רש"י[1] היא שהמצווה היא רק על האב ולא על הבן, אך שיטת הרמב"ם היא שגם על הבן עצמו מוטלת המצווה.

רבי אלחנן וסרמן בספרו קובץ שיעורים מקשה כיצד ניתן לחייב קטן לקיים את מצוות חינוך, הרי הוא אינו מחויב כלל במצוות מהתורה. והוא מבאר כי המקור והחיוב לתקנות החכמים השונות, וכן החיוב על העם לשמוע בקולם, הוא מהסברה הפשוטה שכן הוא רצון ה', שכן המצווה "ועשית ככל אשר יורוך" אומרת רק כי יש להאמין ולשמוע בקול החכמים, אך לאחר שנכתבה מצווה זו, די בכך שעל פי סברת חכמים נדרשות תקנות אלו כדי להעמיד את חוקי התורה שאותם ציווה הבורא, כדי לשמוע בקולם, שהרי המחייב לשמוע בקול התורה גם הוא הסברא הפשוטה ש"כן הוא רצון הבורא", וכיום כאשר ידוע שגם דינים ותקנות אלו הם רצון הבורא כדי להעמיד את התורה והמצוות על תילן, המחייב בהם גם הוא כי כן הוא רצון הבורא, ועל כן גם על ילד, שלא הגיע לגיל מצוות, מוטל לשמוע לכל החכמים.

במשפט העברי[edit]

קטן שמצא מציאה מקנה אותה לאביו. חכמי הגמרא הסבירו זאת בעובדה שקטן כאשר הוא מוצא מציאה הוא מריץ אותה לאביו, ומכאן ההוכחה שהוא הגביה אותה כדי להקנות אותה לאביו.

לקטן יש כח קניה, כלומר הוא מסוגל לקנות לעצמו חפצים, אך מהתורה אינו מסוגל להקנות לאחרים. יש שהסבירו זאת בכך שמעשה קניין נעשה על ידי גמירות דעת מצד הקונה והמקנה, וגמירות דעתו של קטן אינה רחבה דיה כדי שיקנה ויוותר על הטובין שקנה לטובת אחרים בלב שלם, אך כדי לקנות לעצמו דבר הוא יכול לקנות שכן דעת המקנה גומרת בדעתו להקנות לו ודי בכך.

חכמים תיקנו כי קטן שהגיע לגיל "עונת הפעוטות", שהוא הגיל בו מבין הילד - כל אחד לפי חריפותו ושכלו - את משמעותה של מקח וממכר, זכאי ויכול להקנות ולמכור לאחרים, תקנה זאת נעשתה כדי שבמקרה ואין מי שיפרנס אותו, הוא יוכל להתפרנס מעצמו.

אחת מהבעיות ההלכתיות בכך שקטן אינו יודע להקנות, נידונת בהלכות ארבעת המינים, שכן ההלכה אומרת שניתן להקנות את ארבעת המינים לאדם אחר בקניין של מתנה על מנת להחזיר, כלומר הקניה עם תנאי שהמקח יהיה תקף רק אם המקבל, לאחר שיצא ידי חובתו במצווה, יקנה חזרה את ארבעת המינים, ולא יהא המקח בטל. במקרה של קטן, הבעיה היא שאינו יכול להקנות חזרה את ארבעת המינים, ולכן הוא לא יוצא ידי חובתו ב"מתנה על מנת להחזיר", שכן מכיוון שאין לו את הכוח להחזיר, בטלה המתנה למפרע. מסיבה זו יש להקנות לקטן רק לאחר שיצא ידי חובתו ביום הראשון. בימים האחרים של חג הסוכות אפשר לצאת ידי חובה גם בארבעת מינים שאינם של מי שיוצא בהם ידי חובתו, אלא הם שאולים.