פרשני:בבלי:בבא מציעא עז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא עז ב

חברותא[עריכה]

אם שכיר יום הוא,  נותן לו בעל הבית שכרו כשיעור מה שעבד.  41  ואין ידו על התחתונה (לפחות משכרו כשיעור מה שיצטרך על הבית להוסיף לפועל האחרון), משום שאנוס הוא, ולכן אין לקנסו.

 41.  ברש"י נתבאר שאינו נותן לו כל שכרו אלא כפי עבודתו. וכן כתב הרא"ש בסוגין והתוספות בקידושין י"ז. ד"ה חלה. ואף שעבד אם חלה נוטל כל שכרו? ביארו הראשונים דעבד נשכר להיותו עבד ואם כן אף כשחלה עדיין עבד הוא. אבל שכיר נשכר לעבודתו וכשחלה לא נתקיימה השכירות.
וכן אם קבלן הוא, נותן לו קבלנותו.  42 

 42.  הקשה החת"ס איך אפשר לומר בקבלן נאנס בחצי היום, הרי יכול לגמור מלאכתו למחרת? ומתרץ שמדובר במלאכה הנצרכת ליום זה דוקא כגון לצורך יו"ט וכדו'.
והוינן בה: מני, כדברי מי הולכת הברייתא הזאת?
אילימא כדברי רבנן היא, זה לא יתכן.
כי מאי איריא "שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה", דאניס, ומשום כך נותן לו בעל הבית שכרו.
והרי גם כי לא אניס, נמי יתן לו שכרו, כי הא אמרו, שהרי אמרו רבנן, יד פועל על העליונה, ורשאי לחזור בו.
אלא לאו, הברייתא הזאת, לדברי רבי דוסא היא.
ושמע מינה, לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות. דהיינו, מכך שנקטה הברייתא את החיוב לשלם מצד שהם אנוסים בין בשכיר ובין בקבלן, הרי מוכח שאם אינם אנוסים, בין בשכיר ובין בקבלן, ידו של החוזר היא על התחתונה, ואפילו בשכיר.
ואם כן, קשה לרב, שמצד אחד הוא פוסק כרבי דוסא, הסובר שבין קבלן ובין שכיר החוזרים בהם (שלא מחמת אונס) ידם על התחתונה, ומצד שני פוסק ששכיר יכול לחזור באמצע היום, וידו על העליונה!?
ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מה שמשמע מדברי הברייתא שכל החוזר בו בלא אונס ידו על התחתונה, ואפילו בשכיר, בדבר האבוד היא, ודברי הכל, בין לרבנן ובין לרבי דוסא, אפילו שכיר אינו יכול לחזור בו, שהרי נפסד בעל הבית בחזרתו של פועל.
תנן: כל המשנה מדברי בעל הבית השוכרו, ידו על התחתונה. וכל החוזר בו, בין בעל הבית ובין פועל, ידו על התחתונה.
והוינן בה: בשלמא כל המשנה ידו על התחתונה, הוצרכה המשנה לומר, בכדי לבאר דסתם לן תנא כרבי יהודה הסובר כן (בפרק הגוזל עצים ב"ק ק ב), ושלא כרבי מאיר, שסובר נותן לו דמי צמרו (בנותן צמר לצבע לצובעו אדום וצבעו שחור).
אלא, "כל החוזר בו, ידו על התחתונה", לאתויי מאי?
האם לאו, לאתויי פועל שכיר יום, שאף הוא, אם חוזר בו ידו על התחתונה, ולא רק קבלן, וכרבי דוסא!
ואם כן, מבואר שאף אם אינו דבר האבד, אם חוזר בו, ידו על התחתונה.
ומפרשינן: אלא, רבי דוסא, תרתי קאמר, שגם פועל וגם קבלן החוזרים בהם, ידם על התחתונה.
ורב, סבר כוותיה דרבי דוסא בחדא, שקבלן החוזר בו ידו על התחתונה, ופליג עליה בחדא, בפועל החוזר, שלדעת רב יכול לחזור בו באמצע היום, וידו על העליונה.
ועל כן פסק שפועל חוזר בו בחצי היום.
אי בעית אימא, "כל החוזר בו ידו על התחתונה", לא נאמר בכדי לרבות שכיר יום לפי רבי דוסא. אלא לכדתניא:
"כל החוזר בו", כיצד?
הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז, ונתן לו הלוקח מעות מהן מאתים זוז, כהתחלת פרעון דמי השדה,
בזמן שהמוכר חוזר בו, יד לוקח על העליונה:
אם רצה, אומר לו תן לי מעותי, אותן מאתים זוז שנתתי לך, או תן לי חלק מן הקרקע, כנגד מעותי.
יתירה מזו, מהיכן מגביהו קרקע כנגד מעותיו?
מן העידית (לקמן יתבאר).
ובזמן שלוקח חוזר בו, יד מוכר על העליונה:
רצה, אומר לו (המוכר): הילך מעותיך.
רצה, אומר לו: הילך קרקע כנגד מעותיך.
ומהיכן מגביהו המוכר כנגד מעותיו? מן הזיבורית.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: בית דין מלמדין את אותן לוקחים שאין בידם לשלם מיד את דמי הקרקע כולה, שלא יחזרו, היינו, מלמדים אותם לעשות דבר, שעל ידי זה לא יוכלו המוכר והקונה לחזור בהם מהמקח.
כיצד? כותב לו המוכר לקונה: אני פלוני בן פלוני, מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז, ונתן לי מהם מאתים זוז. ומקבל אני על עצמי כאילו נתן לי את הסכום של אלף זוז כולו, ולווה ממני לאחר מכן שמונה מאות.  43  ומעתה, הריני נושה בו ח' מאות זוז.

 43.  כתב הריטב"א שגם אם לא נתן הלוקח למוכר מעות כלל, קונה על ידי שזוקפם עליו במלוה. ואף שקרקע לא נקנית במלוה? זהו דוקא במלוה ישנה שהיתה עליו, ורוצה עתה לקנות ממנו קרקע תמורת מחילת החוב דזה לא מהני, שהרי לא נתן מעות. אבל אם מתחייב לו עתה ממון, נחשב הדברי כאילו נתנם לו ממש. מוסיף הריטב"א ומבאר דהחסרון בקנית קרקע במלוה שאין זה קנין חשוב, שהרי מעות היו שלו כבר קודם והחוב היה על הגברא. אבל כאן נתרבה ממונו בזה שמתחייב לו אלף זוז.
וממילא, נקנתה הקרקע כולה ללוקח מיד, שהרי נחשב הדבר כאילו שילם לו את הסכום כולו, ומחזיר לו הלוקח את השאר, אפילו לאחר כמה שנים.
אמר מר: מהיכן מגביהו הלוקח מן קרקע המוכר, אם חזר בו המוכר מן המקח? מן העידית, המשובחת ביותר.
וסברה הגמרא: קא סלקא דעתך, מעידית דנכסיו. היינו לא החלק המשובח מהקרקע שבה נעשה המקח, אלא מהקרקע המשובחת ביותר מכל נכסיו של המוכר.
ומקשה הגמרא: למה מחויב ליתן לו מן העידית? ולא יהא אלא בעל חוב, שהרי ממון הוא חייב לו, ותנן, בעל חוב דינו בבינונית!?
ועוד,  44  הא ארעא דיהיב עליה זוזי, הרי הוא עצמו חפץ לקנות קרקע זאת, שהרי שילם עבורה דמים, ולמה לא יתן לו המוכר ממנה עצמה כנגד מעותיו?  45 

 44.  נראה לבאר דכוונת הגמרא להקשות לשני הצדדים, היינו אם דורש כספו בחזרה אם כן לא יהא אלא בעל חוב, ואם חפץ בקיום המקח כנגד מעותיו, יתן לו חלק מאותה קרקע ולא מעידית שבנכסיו.   45.  כתבו התוספות דקושיית הגמרא לא יהא אלא בעל חוב אינה אלא אם השוכר חוזר בו ונוטל מעידית. אבל אם הפועל חוזר בו ונוטל מזיבורית, אין להקשות "לא יהא אלא בעל חוב ויטול מבינונית", שהרי מעיקר הדין אף בעל חוב נוטל מזיבורית. אלא שתקנו חז"ל משום לא תנעול דלת בפני לווין שיטול מבינונית, ובנידון דידן לא תקנו. וכתבו עוד שגם אם יש לשוכר מעות, רשאי לתת לשוכר קרקע זיבורית כנגד מעותיו אף שבכל בעל חוב חייב לשלם לו מעות דוקא. והטעם שהרי לאוקימתא זו בגמרא לא נתבטל לגמרי המקח, שלכך נותן לו מקרקע זו דוקא. אלא שלפי זה יש להקשות למסקנת הגמרא "נותן לו מעידית דעלמא" ומבואר שלא חל המקח כלל ונותן לו מעידית מדין ניזק, אם כן מפני מה רשאי לכופו לקבל קרקע כאשר יש לשוכר מעות? וצריך לומר, שחכמים הפקיעו זכות זו ממנו. אכן בעל המאור מבאר שמדובר כשאין לבעל הבית מעות.
אמר רב נחמן בר יצחק: אכן אינו נותן מעידית של נכסיו, אלא מעידית שבה, מהחלק המובחר בקרקע שרצה לקנות. וכן מה שאמרנו בלוקח החוזר בו מהמקח שמקבל כנגד מעותיו זיבורית, הכוונה היא מזיבורית שבה.
אך רב אחא בריה דרב איקא אמר: אפילו תימא נותן לו מעידית דנכסיו (ולא רק החלק המשובח שבאותה שדה), אין להקשות לא יהא אלא בעל חוב ויטול מבינונית.
כי סתם מאן דזבין שקונה ארעא באלפא זוזא, אינו יכול לתת תמורתה ללא שימכור מנכסיו, ויקבל תמורתם מעות. ובכדי למוכרם מהר, אוזולי מוזיל, הוא מוזיל את מחירם, ומזבין, והוא מוכר את נכסיה, נכסיו בזול.
ועתה, כשחוזר בו המוכר, הפסידו. שהרי מכר נכסיו בזול ואינו יכול לרוכשם שוב.
והוה ליה כניזק,  46  ובניזק תנן, הניזקין שמין להן בעידית (במיטב קרקעותין של המזיק).

 46.  ובתוספות הקשו אם ניזק הוא למה אינו משלם לו נזקיו? ותירצו שודאי אינו ניזק ממש, אלא דימוהו לניזק לענין אופן התשלומין.
שנינו בברייתא: רבי שמעון בן גמליאל אומר, מלמדין אותן שלא יחזרו. כיצד? כותב: אני פלוני בן פלוני וכו' ומקבל אני על עצמי שיחשב הדבר כאילו התקבלתי.  47 

 47.  כתבו התוספות: הוא הדין אם משך לוקח, אם לא כתב לו הריני נושה בו ח' מאות זוז לא קנה אף שעשה קנין בכל החפץ. אכן הנמוקי יוסף הביא דעת הרשב"א שאם אמר לו המוכר לך משוך וקני, קנה ואינו בטל אפילו אם עייל ונפיק אזוזי. וביאר טעם הדבר שודאי לא עשו כן אלא בכדי לחזק קנינו שלא יחזור בו. ולפי זה כתב הנמוקי יוסף, שהרשב"א מדבר כאשר אמר לו במפורש לך משוך וקני. אבל אם משך בפניו ללא שאמר לו לך משוך וקני לא קנה אף אם שתק, שהרי לא גילה המוכר דעתו שחפץ הוא לחזק קנינו.
והוינן בה: טעמא דכתב ליה הכי, ומשום כך קני ואינו יכול לחזור בו.
הא לא כתב הכי, לא קני.
והא תניא, הנותן ערבון משכון לחברו, ואמר לו: אם אני חוזר בי מהמקח, ערבוני מחול לך, ורשאי אתה להותירו בידך, והלה אומר אף הוא: אם אני חוזר בי מהמקח, אכפול לך ערבונך, אשיב לך כפול מדמי הערבון, נתקיימו התנאים, דברי רבי יוסי. ועל החוזר בו לעמוד בהתחייבותו.
ומבארת הגמרא: רבי יוסי לטעמיה, דאמר אסמכתא קני, ומשום כך, אף שלא נתחייבו אלא שיתנו בעתיד, ועתה לא חל מקח, מכל מקום, חייבים הם לעמוד בהתחייבותם.
רבי יהודה אומר: דיו שיקנה כנגד ערבונו.
כלומר, הערבון משמש כקנין כסף, וקונה הלוקח קרקע כשיעור דמי הערבון.
אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שקונה רק כנגד ערבונו, בזמן שאמר לו לוקח למוכר: ערבוני יקון! יקנה כקנין כסף, שאז הוא קונה כנגד מעותיו בלבד.
אבל אם מכר לו שדה באלף זוז, ונתן לו הלוקח מהם חמש מאות זוז, קנה הלוקח את כל הקרקע, אף יותר משווי הדמים שנתן לו. ומחזיר לו את השאר, חמש מאות הזוזים הנותרים, אפילו לאחר כמה שנים.
ואם כן, מוכח, שאף אם לא כותב לו המוכר שיהא נחשב הדבר כאילו קיבל כבר את כל דמי הקרקע, וכמו שנתבאר, קנה הלוקח את כל הקרקע, ולא רק כנגד מעותיו.
ומתרצינן: לא קשיא.
הא, מה ששנינו אינו קונה אלא כנגד מעותיו, מדובר באופן דקא עייל ונפיק אזוזי,  48  שהמוכר נכנס ויוצא לבית הלוקח, ותובע ממנו את כספו, וניכר הדבר שמכר שדהו רק מחמת שהיה דחוק ונצרך למעות.

 48.  כתב הרא"ש אם חוזר בו המוכר, יד לוקח על העליונה ונוטל מהעידית, אפילו שבגרמת הלוקח נתבטל המקח - מחמת שלא נתן למוכר מעותיו. עוד כתב, שגם הלוקח רשאי לחזור בו אפילו אם המוכר חפץ בקיום המקח, שהרי אין מקח לחצאין וכיון שיכול המוכר לחזור בו כמו כן רשאי הלוקח לחזור בו.
וכיון שאינו נותן לו את דמי השדה כולה, אומדים אנו דעתו, שעל דעת לקבל רק חלק מהדמים עתה, לא נתרצה למכור לו.
אבל הא ששנינו בברייתא, שקנה את כולה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים, מדובר בה באופן דלא קא עייל ונפיק אזוזי, שאין המוכר נצרך כל כך למעות, וניכר הדבר שאף על דעת לקבל חלק מהמעות עתה, נתרצה למכור לו.  49 

 49.  נסתפקו הראשונים, במקרה שבשעת המכירה נתרצה המוכר ללוקח שיתן מעותיו לאחר יום או יומיים, ועבר הזמן ולא נתן לו. האם בכהאי גוונא גם כן בטל המקח או לא? דעת רבינו חננאל כיון שכבר חל המקח בתחילה שוב אינו בטל (הובא ברא"ש). והראב"ד חלק עליו וסבר שבטל המקח, שהרי סוף סוף עתה אומדים אנו בדעתו שעל דעת כן לא נתרצה למכור לו. וכתב הרא"ש, שהאמת עם שניהם והכל כפי ראות עיני הדיין. ומוסיף הנמוקי יוסף דאף רבינו חננאל סבר כהראב"ד ואמר את דינו במקרה שניכר הדבר שאין המוכר דחוק למעות.
דאמר רבה: האי מאן דזבין מידי לחבריה, והמוכר קא עייל ונפיק אזוזא (כמו שנתבאר), לא קני אלא כנגד מעותיו.  50 

 50.  מבאר הנמוקי יוסף, שמכל מקום כנגד מעותיו לא בטל המקח אפילו אם עייל ונפיק אזוזי, אלא אם כן קנה ממנו דבר שאינו יכול להחלק, כגון בהמה טמאה. וכן כתב הרמב"ן במלחמות, והוסיף עוד, שלכך אמר רבא את דינו בחמור דוקא, שאינו יכול להחלק. וכן יש לדקדק בדברי רש"י המבאר "חמרא": חמור ולא יין. אכן בדעת הרא"ש דקדק הפרישה (חו"מ סימן קצ סקי"א) שהמקח כולו בטל, שאין רצונו למכור שדהו למחצה לשליש ולרביע.
לא קא עייל ונפיק אזוזא, קני את כולה.
ואמר רבא: האי מאן דאוזפיה, הלוה, מאה זוזי לחבריה, ופרעיה זוזא זוזא. כלומר, פרע לו את חובו טיפין טיפין - ביום הראשון זוז, וכן למחרת נתן לו זוז נוסף, וכן הלאה. פרעון הוי,  51  ואין המלוה רשאי לתבוע שישלם לו בבת אחת.

 51.  כתב הרא"ש, שאין המלוה יכול לומר אין רצוני לקבל מעותי אחת אחת. ופסק הרמ"א (חו"מ סימן ע"ד) דזהו דוקא אם טרם הגיע זמן הפרעון. אבל אם הגיע זמנו רשאי לתובעו לתתם לו בבת אחת.
אלא, דאית ליה למלוה תרעומת גביה, והיא:
דאמר ליה ללווה, אפסדתינהו מינאי! אילו קיבלתי מידך בבת אחת היו נשמרים יותר בידי, ולא הייתי מבזבזם.
ההוא גברא דזבין, מכר ליה חמרא חמור לחבריה, ופש ליה חד זוזא, טרם שילם לו את הזוז האחרון עבור החמור, וקא עייל ונפיק אזוזא, היה מחזר אחר אותו הזוז האחרון.
יתיב רב אשי, וקא מעיין בה, ונסתפק: כהאי גוונא, מאי?
האם קני, כיון שסוף סוף את רובו הגדול של החוב כבר פרע לו, או לא קני, שהרי ניכר הדבר שדחוק הוא מחמת חסרון אותו הזוז האחד.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: זוזא אחד, כזוזי רבים דמי, ולא קני.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: והא אמרינן משמיה דרבא שאף במקרה כזה, קני?

דרשני המקוצר[עריכה]