בנימין זאב הרצל

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
בנימין זאב (תאודור) הרצל

בנימין זאב הרצל (1860-1904) זכה לכינוי "חוזה המדינה". נשיא התנועה הציונית.

תולדות חייו[edit]

על פי דבריו של ר' אהרן מרקוס (הובא בדברי הרצי"ה בספר "לנתיבות ישראל"), הרצל היה מצאצאיו של רבי יוסף טאיטצאק, מגדולי רבני סלוניקי.

יחס גדולי ישראל כלפיו[edit]

גורמים מסוימים מקרב היהדות החרדית, בעיקר במזרח אירופה, התנגדו לו, שכן היה חלק מתנועת ההשכלה, שגרמה לשמד רוחני בקרב חלקים גדולים מיהדות אירופה. יחד עם זאת, תרומתו זכתה להכרה בהספד שנשא עליו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר היה אז רבה של יפו וה"מושבות" בשנת 1904 . המספד נאמר בטקס האזכרה להרצל במלאות השבעה לפטירתו, ונכנס לספר "מאמרי הראי"ה" תחת השם- "המספד בירושלים" (על שם הפסוק מספר זכריה הפותח אותו ובו עוסק רוב ההספד: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידון") וכך הוא הספידו: "והנה בתור עקבתא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים...עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון, ע"כ ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה" [1]. כמו כן, התייחסו אליו בהערצה: הרב יצחק יעקב ריינס[2], הרב צבי יהודה הכהן קוק שאף תלה את תמונתו של הרצל בחדרו[3], הרב אברהם אליהו קפלן[4], רבי שלמה הכהן מולינא (בעל 'חשק שלמה' על הש"ס ושו"ת בנין שלמה)[5], הרב משה כלפון הכהן[6], הרב יחיאל יעקב ויינברג (בעל שו"ת שרידי אש)[7], הראשון לציון הרב משה אליהו פניז'ל, הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר (היש"א ברכה), הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב יעקב מאיר, הראשון לציון הרב משה חיים אלישר[8].

עם זאת, היו מגדולי ישראל שהתנגדו להרצל[9]

המניע[edit]

הרצל היה עיתונאי בפאריז, בירת צרפת, בתקופה שבה התרחש אחד האירועים האנטישמיים הקשים: קצין יהודי בכיר, אלפרד דרייפוס, הואשם בבגידה במולדת. בעקבות משפטו הפומבי ואירועים ודומים לו, הרצל גיבש דעה לפיה, על היהודים להקים מדינה יהודית. מכאן, החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני.

מדינת היהודים[edit]

בשנת 1896 הרצל נקט את צעדו הראשון לקידום רעיונותיו . הוא חבר את ספרו "מדינת היהודים" , שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים . בשנת 1898 נסע הרצל לארץ ישראל במטרה להיפגש עם הקייזר הגרמני - שליט גרמניה - כדי שיקדם את התיישבות יהודית בארץ. הוא הפנה אותו לסולטן התורכי - שליט תורכיה- אשר הסכים תמורת ממון רב לאפשר את היישוב היהודי. הרצל הצליח לגייס רק חלק מהממון הנדרש באמצעות חברת "אוצר התיישבות היהודים". הכסף שימש בסופו של דבר להקמת "חברת אנגלו פלשתינה" -לימים "בנק לאומי לישראל".

הקונגרס הציוני הראשון[edit]

בשנת 1897 הרצל כינס את "הקונגרס הציוני הראשון" בבאזל. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו "מדינת היהודים" . הקונגרס היה כינוס פומבי של 220 נציגי יהודים מ-24 ארצות, והווה בסיס להקמת התנועה הציונית.

לקריאה נוספת[edit]

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים[edit]

  1. נתון מעניין הוא שהראי"ה קוק כתב מכתב לחותנו האדר"ת, ובו הוא מנמק את נשיאת ההספד, בטון מתנצל מעט, עיין המכתב שהובא בקובץ "גנזי הראי"ה" חלק ז' ובספר "כוכבי אור" של הרב יעקב פילבר, עמ' 170.
  2. גאולה בת יהודה, איש המאורות, עמ' 108,164239 ועוד
  3. הילה וולברשטיין ושמחה רז, משמיע ישועה. וראה מאמרים שכתב הרצי"ה על הרצל בספר "לנתיבות ישראל" (מהדורת בית אל חלק א עמ' יט וחלק ב עמ' תקצ"ג וראה בשיוחת הרב צבי יהודה במדבר, עמ' 324 הערה 31.
  4. ראה בספר "קובץ כתבים"
  5. מעניין הסיפור אודות קבלת הפנים להרצל שערך בוילנא בעת ביקור הרצל בעיר בכ"ג באב תרס"ג (מתוך דבריו של השרידי אש, ראה להלן (הערה 7). המקור בין השאר בספר איש המאורות עמ' 185-186 ): "מורה ההוראה הזקן ונשוא הפנים בוילנה, הגאון הזקן והישיש ר' שלמה הכהן (בעולם הרבנים נקרא בשם "הכהן הגדול") מסר להרצל בשם "ירושלים דליטא" ספר תורה קטן, ובהניחו את ידי הכהן החוורות שלו על ראש הרצל בעל ההוד שבמלכות, לחשו שפתי הרבי הזקן: "ספר תורה זה יוליך אותנו לארץ ישראל!", פני הרצל חוורו. מה שרפרף והתרקם אותה שעה בנשמתו פנימה גילו דמעותיו בעיניו. החריש. הרב הזקן עמד בקושי על רגליו, אולם לא רצה לשבת בנוכחותו של הרצל. וזה אמר: "ישב נא רבנו תחילה. זקן הוא ממני וגם חכם!". מילים אלה צלצלו באזני הנוכחים כסמל, סמל להשתייכותו לוילנה העתיקה והחרדית, לעם העתיק והחרד..."
  6. מטה משה עמ' מח
  7. כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ווינברג זצ"ל ח"ב עמ' רצח
  8. ארבעת האחרונים: על פי אתחלתא היא חלק ב' עמ' ס-סא שמצטט מעיתון "הצבי" מאותה תקופה.
  9. ראה מה שכתב עליו רבי אלחנן וסרמן: "נלחם כל ימיו במרירות מרובה נגד התורה". וראה עוד בספר "משיחי השקר ומתנגדיהם". יש לשים לב שהרבה מן האמור שם כלפי היחס להרצל מוטה כנגד הרצל וכנגד הרבנים שתמכו בו.