ספר העיקרים

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר העיקרים, דפוס ורשה תר"ל

ספר העיקרים הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יוסף אלבו. הספר נולד על רקע הצורך לזקק את עיקרי היהדות למבנה פשוט, כדי למנוע התבוללות.

מבנה הספר[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

תוכן הספר הספר[עריכה]

עיקרו של הספר עוסק בהגדרת עיקרח האמונה. בניגוד לרמ"בם שקבע שלושה עשר עיקרים לאמונה היהודית, ורבו של רבי יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש שבספרו "אור השם"העמיד את האמונה של שישה עיקרים, רי"א קבע שלושה עיקרים:

  • מציאות הבורא
  • מתן תורה
  • שכר ועונש

מעיקרים אלו יוצאים ענפים, שכפירה בהם עלולה להביא לכפירה בעיקרים.

הספר מושפע מהגותם של רס"ג, הרמב"ם, הרלב"ג וריה"ל, אך במיוחד ניכרת השפעתו של מורו ורבו רבי חסדאי קרשקש.

שלושת סוגי הדתות[עריכה]

בתחילת הספר מחלק רי"א בין שלושה סוגי דתות, כלומר מערכות כללים וחוקים[1]: דת "טבעית", דת "נמוסית" ודת "אלוהית". הדת הטבעית, פירושה, העמדת חוקים שיגנו על הנטיות הטבעיות הטובות של האדם, כשאיפת הצדק והטוב, ויגנו מפני הנטיות הטבעיות הלא-טובות של האדם, כדוגמת גניבה, רצח וכד'. לדת זו שותפים למעשה לכ בני האדם, באשר היא נטיה טבעית של המין האנושי, ולכן כל חברה אנושית מעמידה את החוקים הללו, אך הם מתחלפים לפי טבע החברה, המקום והזמן.

למעלה ממנה עומדת הדת הנימוסית, כלומר, דת שאינה מבוססת רק על הנטיות הטבעיות של האדם באשר הוא אדם, אלא גם על המחקר, על ההגיון ועל הניסיון לחשוב מה טוב לאדם. אלא שגם המחשבות והערכים הטובים, נובעים מאישיותם ושכלם של החכמים המצויים באותה חברה, ולכן ודאותה ומוחלטותה תמיד נתונה בספק, תלויה בזמן ובמקום וניתנת להפרכה. יתרונה על הדת הטבעית הוא בכך שהיא שואפת לרומם את האדם יותר מאשר המסגרת הבסיסית של נטיותיו הטבעיות, אולם חסרונה לעומת הדת האלהית הוא בכך שהיא אנושית ולכן איננה מוחלטת[2]

למעלה ממנה נמצא, כאמור, הדת האלוהית. בניגוד לקודמותיה, היא איננה מבוססת על האדם כלל, אלא מגיעה ממקור עליון, נבואי, ולכן לא ניתן להטיל את נכונותה בספק. ממילא, חוקיה וערכיה הינם ערכים מוחלטים[3].

לדעת רי"א, יתכם כי קיימות מספר דתות אלוקיות שכולן מקורן נבואי, מבלי שהאחת תסתור את השניה, משום שכל שליח של האל יביא את דבר האל המתאים לאוכלוסיה מסוימת, במקום מסוים ובזמן מסוים, והסתירה בין הדתות נוצרת רק כאשר בני דת אחת מנסים לכפות על בני הדת האחרת את דתם. כדוגמה לכך הוא מראה שתורת משה איננה סותרת את תורת בני נח. הוא מברר האם כל אחת משלוש הדתות המתיימרות להיות אלוקיות (נצרות, איסלאם ויהדות) אכן הינן אלוקיות. המדד לבחינה זו היא האם הדת סותרת את אחד העיקרים שבלעדיהם לא תתכן דת אלוהית, שהם נקבעים על פי תורת משה, שגם האיסלאם וגם הנצרות מודים בהיותה תורה אלוהית ממקור עליון.

לכן, מוכיח רי"א שהנצרות איננה דת אלוהית, משום שהיא סותרת את עקרון אחדות ה' ואת אי-גשמיותו. האיסלאם, אמנם, לא סותר את אחדות ה' ואת אי גשמיותו, אך הבעיה בו נעוצה בשליח. נביא האיסלאם מוחמד אינו עומד בתנאים שקבעה תורת משה לנביא שיכול לקבל התגלות אלוהית, משום שנבואתו ניתנה בסתר ולא לעיני קהל רב. ההבדל שבין "נבואתו" של מוחמד לבין נבואת שאר נביאי ישראל שלאחר משה הוא, שנביאי ישראל לא באו לחדש דת חדשה אלא להורות הוראות שונות לתיקון הדור, אך מוחמד בא לייסד אמונה חדשה ומערכת מצוות חדשה- ולכן צריך הוא לאמת שנבואתו נבואה אלוהית.

העיקרים[עריכה]

לאחר שהוכיח את אמתת היהדות ושקריות הדתות האחרות, פונה רי"א לעיסוק בשאלה: מהם עיקרי האמונה היהודית? אף על פי שכל פרט ופרט מפרטי התורה הינו אמת ומחייב, אך חז"ל התייחסו לאדם ש"כופר בעיקר", כלומר בכלל חשוב המהווה את עיקר האמונה. לכן יש צורך בהגדרת כללים עקרוניים המהווים את הבסיס העיקרי לאמונה. הרמב"ם, כאמור, מנה שלושה עשר עיקרים לאמונה, שהכופר באחד מהם הינו "כופר בעיקר". רבי חסדאי קרשקש העמיד את העיקרים על שישה. שיטתו של רי"א מצמצמת יותר. לשיטתו, הרמב"ם הוסיף עיקרים רבים, בעוד שעיקרים מסויימים נכללים בעיקרים אחרים (למשל: האמונה במציאות ה' כוללת בתוכה גם את האמונה בהיותו ראשון ואחרון ובתלי גשמי וכד'). לכן, מגדיר רי"א שלושה עיקרים בסיסיים, שמהם מתפרטים שורשים:

  • מציאות ה'.
  • היות התורה אלוקית.
  • אמונה בשכר ועונש.

לדבריו, האמונה בביאת המשיח, שאותה הציב הרמב"ם כעיקר מעיקרי היהדות, איננה עיקר, והכופר בה לא יוצא אל מחוץ לגבולות היהדות, ומוכיח את דבריו מדברי התלמוד (בבלי סנהדרין צט א) על רבי הלל שאמר "אין משיח לישראל", וענה לו רב יוסף "שרא ליה מריה" (ימחל לו הקב"ה), כלומר- אע"פ שרבי הלל טעה בכך שאמר שאין משיח, אך לא החרימו אותו, ואילו היתה כפירתו בביאת המשיח כפירה באחד מעיקרי האמונה- היה על החכמים להחרימו לחלוטין כשאר הכופרים.

הצמחונות[עריכה]

חידוש יש בדעתו על הצמחונות, חידוש שהיווה יסוד ל"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק. לדבריו, אף שהתורה התירה אכילת בשר, זהו היתר "בדיעבד", שאינו מציאות אידאלית.

פירושים וחיבורים על ספר העיקרים[עריכה]

  • עץ שתול המחולק ל"שרשים" ו"ענפים" לר' גדליה ליפשיץ מלובלין
  • אהל יעקב- מאת ר' יעקב קופלמן מבריסק דקויא
  • דבור ומחשבה- מאת הרב שלמה טולידאנו
  • טעם בעיקר- מאת הרב מרדכי נויגרשל

לקריאה נוספת[עריכה]

  • הרב פרופ' שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, כרך ב'.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ראה בדברי הרב דוד כהן "הנזיר" ב"כוזרי המבואר" מאמר א יג והערה 290 שם.
  2. על חדרונה של הדת השכלית לעומת הדת האלוהית כבר עמד ריה"ל בספר הכוזרי: "זה שאתה אומר היא הדת ההקשית, מביא אליה העיון ונכנסים בה ספקות רבות, ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת..." (מאמר ראשון יג בתרגום רבי יהודה אבן תבון).
  3. ראה אמונות ודעות מאמר שלישי; ספר הכוזרי, מאמר ראשון סב-סז.