פרשת בשלח

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. שמה בה שהמלה שבתחילת הפסוק הפותח את פרשה:"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם" (ספר שמות, י"ג,י"ז). עיקרה של הפרשה הוא קריעת ים סוף ושירת הים.

רש"י מפרט את לוח הזמנים בפרשה, בבאורו לד"ה ויגד למלך מצרים - " איקטורין ("שחקנים" בלועזית - דהיינו: מתחזים - מרגלים) שלח עימהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובשישי רדפו אחריהם. וליל שביעי ירדו לים. בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח. לכן אנו קורין השירה ביום השביעי". מכאן בשבת בה נקראת "פרשת בשלח" נקראת שבת שירה.

משכה של הפרשה הוא ממחרת הפסח - ט"ו ניסן, ב"א תמ"ח (2,448) לבריאת העולם עד הגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר [1], דהיינו כששה שבועות.

תוכן הפרשה[עריכה]

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

  1. ההכנות למסע המדבר - בחירת הנתיב, נשיאת עצמות יוסף הצדיק וקביעת שיטת ההתקדמות:"לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" [2]. מדרש תנחומא כתב:ללמדך, במידה שאדם מודד, בה מודדין לו כשם שיוסף נהג ביעקב אביו, כך משה רבינו נהג ביוסף וכן משה רבינו זכה שהשכינה עסקה בקבורתו.[3]
  2. רדיפת פרעה אחרי בני ישראל - מגלה את מצבו של עם ישראל בעת יציאתו מעבדות. אמנם,:" וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" [4] אבל עד שמשה רבינו אינו מקבל את הפקודה:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (ט"ו) אין הצלה לעם.
  3. קריעת ים סוף- הנס הגדול. ובמהלכו:"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (כ"ב)
  4. שירת הים - הגיע הזמן להודות לקב"ה וגם מרים הנביאה עם הנשים מצטרפת. המטרה הנכספת עדין באופק:"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" [5] - ארץ ישראל ובית המקדש.
  5. הנסיונות הראשונים - בני ישראל מתלוננים ומקבלים :"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים "כ"ז). ובלי שבקשו קבלו רפואה אלוקית שנאמר:וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
  6. פרשת המן - בני שיראל זוכים להבטחה:"בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ"[6] . וכן לעונג שבת מיוחד במינו לחם משנה לאמר :"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד " [7].
  7. מתקפת העמלק - השלוה המדברית פוסקת כאשר העמלק תוקף את העם כפי שמתואר בספר דברים:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים". [8] . והקב"ה מבטיל "... כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" [9]

דרך ארץ פלישתים[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מפת דרכי היציאה ממצרים, ויקישיתוף, תרם:ori 229
ערך מורחב - דרך ארץ פלישתים


דרך ארץ פלישתים היא הדרך הקרובה והקצרה ממצרים לארץ ישראל. לאחר יציאת מצרים בפרשת בשלח אנו נתקלים בשמה. אלוקים מצוה על משה כי בני ישראל לא יעלו לארץ ישראל בדרך זו. שכן, היה חשש כי יתקלו באוייב ואז יבקשו לסגת חזרה למצרים וכך כתוב במקרא:" וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." ([[ספר שמות]], י"ג, י"ז,י"ח)

רבי עובדיה ספורנו מסביר:וַיְהִי בְּשַׁלַח פַּרְעה.. וְלא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - " אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה הָאֱלהִית הָיְתָה לְהולִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּורָה וּמִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּאָמְרו "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם.. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" [10] , מִכָּל מָקום הַכַּוָּנָה עַתָּה הָיְתָה לְהולִיכָם לְיַם סוּף, אֲשֶׁר לא הָיָה דֶרֶךְ לְאַחַד מֵאֵלֶּה, וְזֶה לְהַטְבִּיעַ שָׁם אֶת פַּרְעה וְחֵילו, עַל דֶּרֶךְ "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁון אֶת סִיסְרָא" [11] . וְהִנֵּה הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַקָּצָר לָלֶכֶת מִמִּצְרַיִם לְיַם סוּף הָיָה "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", אָמַר שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ לא רָצָה לַנְחותָם בְּאותו הַדֶּרֶךְ.

כִּי קָרוב הוּא - מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אותו הַדֶּרֶךְ וְסופו קָרוב לְמִצְרַיִם, וְיִרְבּוּ עובְרֵי דֶרֶךְ שָׁם וּמַגִּידִים מִשָּׁם לְמִצְרַיִם וּמִמִּצְרַיִם לְשָׁם. וְהִנֵּה בִּרְאותָם מִלְחָמָה. בְּשָׁמְעָם שֶׁיָּכִין פַּרְעה אֶת עַצְמו לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם עִם כָּל חֵילו, יִנָּחֵם הָעָם בְּלִי סָפֵק מִיִּרְאַת מִלְחַמְתָּם וְיָשׁוּבוּ לְמִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ הֱסִבָּם אֶל דֶּרֶךְ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ.

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף - שֶׁיֵּלְכוּ לְיַם סוּף דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, כִּי בְּאותו הַדֶּרֶךְ לא יָבואוּ מַגִּידִים מִמִּצְרַיִם וְלא יֵדְעוּ בִּרְדִיפַת פַּרְעה עַד שֶׁהִשִּׂיג אותָם, כְּאָמְרו "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (י"ד, י'), וְלא הָיָה אָז לָהֶם תַּקָּנָה בְּשׁוּבָם כִּי לא יְקַבְּלֵם פַּרְעה וְחֵילו.

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ - וְכָל זֶה הֻצְרַךְ לַעֲשׂות אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְזֻיָּנִים, כִּי עִם כָּל כְּלֵי זֵינָם לא הָיָה לָהֶם אמֶץ לֵב לְהִלָּחֵם בְּמִצְרַיִם וּלְהִמָּלֵט, כִּי לא נִסּוּ בְּאֵלֶּה..

בני אפרים[עריכה]

ערך מורחב - בני אפרים


לשאלה מדוע לא נבחרה "דרך ארץ פלישתים" למסע בני ישראל לארץ כנען מביא מדרש רבה סברה נוספת:" שנאמר: [12] אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר-רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הוֹרֵג בָּנָיו". והרגום פלשתים, שנאמר: [13] "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת (הפלישתים) הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" .והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.

בני אפרים ניסו לצאת ממצרים לפני בני ישראל, לפי סברה אחת, בגלל שטעו בחישוב הקץ, שהקב"ה הוסיף 30 שנה ל-400 שנה שנאמרו בברית בין התרים. כאשר יצאו הם הושמדו על-ידי פלישתים ולי גירסב אחרת על-ידי המצרים. מכל מקום, רתוי היה כי עם ישראל לא יעבור במקום שנפלו לו בני אפרים. וכך ממשיל זאת המדרש:

למה הדבר דומה ? למלך שנשא אשה, וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה, עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך: הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה.

מה עשה ? סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מסבבים את הדרך, כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים.

מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר: (ישעיה סג, ב) מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלהים. " [14]

מורשת יוסף הצדיק[עריכה]

משה מקיים את ההבטחה של אחי יוסף ליוסף - שכאשר הם יעלו ממצרים יקחו את עצמותיו עמם לארץ ישראל. וכך כתוב בפרשה:""וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".


הרב זלמן ברוך מלמד כתב [1] התורה מוצאת מקום לכתוב לנו את הדברים לא רק משום הפן ההיסטורי שבכך. אנחנו רואים שגם בימים הלחוצים שלפני יציאת מצרים משה מקדיש זמן רב ותשומת לב רבה למציאת העצמות כך שנראה שיש חשיבות גדולה להעלאת עצמות יוסף. משהו שבלעדיו אי אפשר היה לצאת. ליוסף יש תכונה מיוחדת במינה, יש לו כוח של שליטה עצמית. הוא עומד בנסיונות קשים. זו בחינה של 'צדיק', והכוח הזה מתגלה בסופו של דבר בהיותו מושל על כל ארץ מצרים. מי שיש לו את הכוח למשול על עצמו - ממילא הוא מתאים למשול על כוחות גדולים יותר, עד שהוא מגיע לשליטה בכל ארץ מצרים. ניתן לומר, שיוסף שלט לא רק על הכוחות הגשמיים של מצרים, אלא אף על הכוחות הרוחניים של מצרים.

כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים - הם לוקחים איתם את הכוחות האלה של יוסף. התורה אומרת לנו "ויקח משה את עצמות יוסף עימו" - ומתכוונת לכך שהוא לא לוקח רק את העצמות אלא גם את המיוחדות והכוח הפנימי של יוסף, ועם זה הוא יוצא ממצרים.

קריעת ים סוף[עריכה]

ערך מורחב - קריעת ים סוף
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מעבר בני ישראל בים סוף - בבית הכנסת בדורה אירופוס -ויקישיתוף מתוך אוסף שיקופיות גיל/גילרמן

קריעת ים סוף היה האירוע הלאומי הראשון של עם ישראל לאחר יציאת מצרים. הוא התרחש בכ"א בניסן - בשביעי של פסח קוראים בתורה בפרשת בשלח על קריעת ים סוף ואת שירת הים.

פרשת קריעת הים מסתיימת במסקנה:"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ [15]

חשיבותו של נס קריעת ים סוף הוא בהגברת האמונה בה'. ולכן הוא זוכה למקום בתפילה:

  • בתפילת שחרית - מלבד קריאת שירת הים נאמר לפני שמונה עשרה:"אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכורְךָ יִשרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לא נותָר"
  • בתפילת מעריב - גם דן לפני "שמונה עשרה":"הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רודְפֵיהֶם וְאֶת שונְאֵיהֶם בִּתְהומות טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתו. שִׁבְּחוּ וְהודוּ לִשְׁמו"

אז ישיר משה בני ישראל[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
בני ישראל על שפת הים - מתוך הגדה של פסח משנת תרפ"ח
ערך מורחב - שירת הים


בני ישראל זכו וראו בעיניהם ניסי ה' ונפלאותיו: בפרשה הקודמת - מכות מצרים והיציאה ממנה, ובפרשתנו - קריעת ים סוף וטביעת שונאיהם המצרים. פעולה זו חקקה בקרבם את האמונה באלוקי ישראל וכך נאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, עד שהביאתם לשירת הלל והודאה. במסכת סוטה מסכמת [16] א שהרצון לומר שיאה היה של כל העם. וכך נאמר: "תנו רבנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים. משה אמר: אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר: אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו."

הרב שמעון גולן מאפרת דן בנושא זה ומביא את דעת ר' נחמיה מפרש רש"י : "וקורין כולן יחד, וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה", ואילו לפי הדעות האחרות משה וישראל "שרו" בנפרד. אולם מדיוק לשון הגמרא; נתנו עיניהם לומר שירה, נראה שאת עצם רעיון השירה הגו כל ישראל, ורק באופן האמירה היה שוני בין משה ובין העם (כל תנא לפי שיטתו).

אולם יש מפרשנינו המייחסים את יזמת השירה למשה. כך לרבי אברהם אבן עזרא:""משה לבדו חיבר השירה, ולמדוה ישראל, ושורר כל אחד ואומר אשירה לה'. וכמוהו [17] :ויצו משה וזקני ישראל - כי המצוה משה לבדו אמרה, וזקני ישראל אמרוה לכל."

ביתר הדגשה מופיע פרוש זה ברבי יצחק אברבנאל:"סיפר הכתוב שבשעה ההיא שנטבעו המצרים בים סוף וראו ישראל את היד הגדולה ההיא אז נתן משה רבנו שבח והלול גדול לאלקים ושר שירה חדשה לפניו... ואין הכוונה באמרו אז ישיר משה ובני ישראל שכולם סדרו את השירה, כי הנה משה לבדו סדר אותה, אבל מפני שבני ישראל היו מסייעים בשיר והזמר ההוא לכן אמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' - שכלם שוררו אותה, אבל לא היה הוא והם משוררים בשוה כי הנה משה היה מדבר פסוק אחד הוא בלבד... והסכימו כלם שבהיות משה לבדו משורר כל פסוק ופסוק מהשירה יענו כל העם אחריו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, כי זה בלבד היה אומר העם בשירה לא זולת זה."

מרים הנביאה[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מרים עם הנשים במחול לאחר יציאת מצרים - תמונה מהמאה ה-14 - מוזאון רוסי - ויקישיתוף, התורם: Cherubino
ערך מורחב - מרים הנביאה


לאחר מעבר בני ישראל את ים-סוף, מרים הנביאה מובילה את הנשים בשירה וכך נאמר במקרא: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [18].

רש"י מביא נימוק לכך מד"ה ותקח מרים הנביאה -" היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו'" [19] .

לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי (ע"פ דברי הרבי מלובביץ')[עריכה]

לאחר קריעת ים־סוף נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור". לדברי חז"ל, המילה "וַיַסַע" משמעותה: "הסיען בעל כורחם". בני־ישראל עסקו ב'ביזת הים' – איסוף האוצרות שפלט הים לאחר שצבא מצרים טבע בים. לכן, משה נאלץ אפוא להסיע את העם מהמקום על־כורחם.

בשיחת השבוע של צעירי חב"ד נכתבו על הנושא לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי את הדברים הבאים : [20] היצמדותם של בני־ישראל לאיסוף "ביזת הים" מעוררת תמיהה רבה: הלוא בשעת קריעת ים־ סוף עמדו בני־ישראל בדרגה רוחנית מופלאה. העם כולו הגיע לרמה של יראת שמים גבוהה – "וייראו העם את ה'". ידוע שהביטוי "העם" מכוּון גם לפחותים שבישראל, ככתוב "כי שיחת עמך" [21] . והנה בקריעת הים אפילו ה'עם' הגיע ליראה גדולה.

חז"ל אמרו על כך :""ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". שאפילו שפחה שהיא במדריגה הנמוכה יותר - ראתה יותר מיחזקאל הנביא, אבל מי שהיה יותר גדול משפחה - ראה יותר, וכן הלאה - ככל שאדם היה גדול יותר הוא ראה יותר. דברי חז"ל הם גם כפשוטם - שבני ישראל ראו שם מראות אלוקים ממש, ובני ישראל לא רצו לעזוב את זה. משה היה צריך לכפות אותם ללכת. ישנו פירוש בחז"ל שהם רצו לקחת שלל ולכן לא רצו ללכת, אבל הזוהר אומר שהם ראו את ריבונו של עולם ויראו ממנו והם לא רצו לעזוב את המעלה הזו, עד שמשה נאלץ להסיעם על־כורחם ?!

מרת צירל לבנוני, הכותבת את הדברים מתוך תורתו של הרבי מליובאוויטש מסכמת:עלינו לומר ש"ביזת הים" מייצגת לא רק רכוש גשמי, אלא בעיקר "רכוש' רוחנ"י. בשעת קריעת ים־סוף התגלתה קדושה אלוקית גדולה ומופלאה ביותר, ולכן לא רצו בני־ישראל לעזוב את המקום, אלא ביקשו להוסיף ולשמוח עם הקב"ה – "שם נשמחה בו".

אולם ההסבר הזה מעורר שאלה הפוכה – אם הייתה אז התגלות אלוקית מופלאה כל־כך, מדוע נדרשו לעזוב את המקום וללכת למדבר שור ? מכאן שעם כל המעלות הכבירות של ההתגלות בקריעת ים־סוף, יש מעלה גדולה עוד יותר, ואותה אפשר להשיג רק ב'מדבר שור'. הגילויים הגדולים שניתנו לעם־ישראל בים־סוף היו בבחינת מתנה שבאה מלמעלה. דבר שניתן במתנה מוגדר 'נַהֲמָא דְכִסּוּפָא', כלומר לחם בושה. אמנם השפע רב הוא, אבל האדם חש בושה, שכן לא השיגו בעמלו אלא קיבלו חינם. לכן אין זו תכלית הטוב. שלמות הטוב היא כאשר האדם משיג את הדברים בעמלו וביגיעתו. אמנם על־ידי הירידה הזאת יגיעו לטוב האמיתי. בירידה הזאת יש סיכון, שהרי "כל הדרכים בחזקת סכנה", ובכל־זאת כדאי לנשמה לעבור את כל נתיב הירידה, כי רק על־ידה אפשר להגיע לעלייה האמיתית, שבאה מכוח עבודתו ויגיעתו של האדם, וזו תכלית הטוב.

חק ומשפט[עריכה]

במרה נאמר :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" [22]. על כך אמרו חז"ל: עשרה מצות ניתנו לישראל : שבע מהן שכבר נצטוו עליהן בני נח והוסיפו עליהן ישראל שלוש. רש"י מבאר שם שם לו - "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין"

ואלו שבע מצוות בני נח לפי סדר עולם רבה:

  1. הרינין - "ויצו אלהים על הארם הגן אכל תאכל, ויצו אלו הרינין"
  2. ברכת ה' - נוקב שם ה'
  3. עבודה זרה - לא יהי לך אלוקים אחרים
  4. שפיכות דמים - "שופך דם האדם באדם, באדם דמו ישפך:
  5. גילוי עריות - "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עור הלא חנוף החנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים הטוב אלי נאם ה'.
  6. גזל - "מכל עץ הגן"
  7. אבר מן החי- "אך בשר בנפש ורמו לא תאצלו

בתלמוד בבלי ההגדרה היא כדלקמן:"תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח (יליף לה לקמן): דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות (כולן חוץ מנערה המאורסה, כדכתיב [23] גבי אבימלך 'הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל': 'בעולת בעל' יש להם, 'נערה המאורסה' אין להם), ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי: [24]


ועוד הוסיפו עליהן: אברהם אבינו - ברית המילה יעקב אבינו - גיד הנשה יהודה בן יעקב - היבום

הרמב"ן מקבל את הפסוק :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט על דרך הפשט. הוא מתיחס להווי של שבטי ישראל במדבר ומצביע על החשיבות של המוק והמשפט בתנאים החדשים. והוא מפרט:" כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים שם להם במחייתם, וצורכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כעניין הטריפני לחם חוקי [25] , חוקות שמים וארץ ירמיה לג כה , ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים [26] , כמשפט הראשון אשר היית משקהו [27], וארמון על משפטו ישב ירמיה ל יח, על מדתו.

או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באוהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכעניין שציוה בתורה (דברים כג י): כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

מכילתא מבאר אחרת: שם שם לו חק ומשפט - חק - זה השבת. ומשפט - זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע.

ר' אלעזר המודעי אומר: חק - אלו עריות, שנאמר: לבלתי עשות מחוקות התועבות. ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות

פרשת המן[עריכה]

ערך מורחב - פרשת המן
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
רש"י כתב:"וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד" - המקור:ויקישיתוף, צילם:Maksim

חודש לאחר יציאת מצרים "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [28]. בני ישראל מתלוננים כי "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (היה לנו האפשרות) בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע" ועכשיו הם חוששים "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". ואז הקב"ה מבטיח: "ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא". ובאותו הקשר, העם גם ילמד על מצוות השבת:" וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" . ביום שישי יקחו מן ליומיים ובשבת לא ייצאו ללקוט .

הרמב"ן מצטט ממסכת יומא את סגולות המן :"ודע כי יש במן עניין גדול, רמזוהו רבותינו [29] : לחם אבירים אכל איש [30] , לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר [31] : לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי?! אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים. , דהיינו, שאינו גורם לכל בעייה בעיכול.

בעקבות פרשת המן נקבע מצוות לא תעשה, שמספרה כ"ד בספר מצוות השם:"מצוות לא תעשה, שלא לצאת חוץ לתחום שבת. היא [יג] מצוות לא תעשה י"ג:, שלא לצאת בשבת חוץ לתחום. שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" [32].

מלחמת העמלק[עריכה]

בסיום הפרשה אני מגיעים למלחמת העמלק, שבוע לפני מעמד הר סיני, כ"ז או כ"ח אייר (להלן). וכך מסופר במקרא:"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (י"ז,ח'). בספר דברים יש הסבר על מהות המלחמה:"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (כ"ה, י"ח), כלומר הוא מצא את עם ישראל במצב אופטימלי לפגיעה. רש"י רואה בעיקר את הדוגמא שנתן:" שהיו כל האומות יראים להלחם בכם (בגלל מכות מצרים וקריעת ים סוף) ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים."

משה רבינו מוצא את הדרך כיצד להלחם בהם:"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". חז" אינם מקבלים זאת כפשוטו:"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר -" וכי ידיו של משה מגברות ישראל או ידיו שוברות עמלק ?! אלא כל זמן שמגביה ידו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפקד משה לעשות כן והקב"ה עשה להם נסים וגבורות" (מכילתא).

על שיטת הלחימה מבאר רש"י בד"ה עד בא השמש - " שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות". והתוצאה " ויחלש יהושע - "חתך ראשי גיבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה".

רבי עובדיה ספורנו הגיע לסיכום, בד"ה וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ= " אָמַר: טַעַם תְּפִלָּתִי זאת הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ נִשְׁבַּע שֶׁתִּהְיֶה לו "מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר", וְחַיָּבִים אָנוּ לְהִלָּחֵם מִלְחַמְתּו בְּכָל דּור וָדור, כְּאָמְרָם "שָׁלשׁ מִצְות נִצְטַוּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעו שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנות לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה" [33] , וְלָכֵן הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁיִּהְיֶה הוּא נִסִּי וְרומְמוּתִי עַל הָאויֵב."

הרב אביגדור הלוי נבנצל בספרו שיחות לספר שמות מוסיף את הדעות הקיימות לגבי מקום הקרב עם העמלק ומועדו עמוד תל"ב. במקרא כתוב:"מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (ט). הרי מדובר על ה גבעה ואיזו היא ? בשיר השירים נאמר: " אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" [34], דהיינו הר המוריה. ונאמר בספרים שהר המוריה ליוו אותם במדבר סיני עד בואם ארצה.

הוא דורש על האימרה סמכת תענית:"מגלגלים זכות ליום זכאי" [35]. הרב נבנצל מספר משם רבו פרצוביץ. בני ישראל הגיעו למדבר סיני בט"ו אייר. המן החל לרדת למחרת שהיה יום א'. ביום שישי של אותו שבוע לקטו למם משנה. בשבוע לאחריו נסעו ממדבר סיני ויחנו ברפידים. יום א' היה כ"ג אייר. באיזה יום בשבוע נלחמו עם עמלק ? אמר הרב נחום פרצוביץ :"שהיה זה ערב שבת". הפייטן בפיוט לפרשת זכור כתב "אז קוצץ" שמשה רבינו העמיד את המש עד סוף היום. המטרה הייתה לסיים את המלחמה. משה רבינו עשה זאת מאותו סיבה שהשמש בגבעון עמדה. ילקוט שמעוני כתב: "כדי שלא תכנס השבת" (ב'כ"ב).

מסכם הרב נבנצל:" ואם כך: הרי שנמצא הפלא ופלא: מלחמת ישראל בעמלק התנהלה בהר המוריה בכ"ח באייר.

הפטרת השבוע[עריכה]

ההפטרה היא שירת דבורה(ספר שופטים ד',ד'-ה',ל"א). תחילתה "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא". תוכנה הוא שיר הלל לקב"ה על נצחון שבטי ישראל על יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא.

קיימים מוטיבים דומים בין האירועים אשר הביאו לפרשה ולהפטרה ולשירת הים ושירת דבורה: בני שיראל מצויים במצוקה, שופט בישראל היה לגיבור המוציא אותם משעבוד, ההצלחה - באמצעות מים: ים סוף ונחל קישון - וארבעים שנה - כאן המדבר ושם "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".

חיים הבלין עורך השוואה ספרותית שירת הים לבין שירת דבורה]. הוא כתב: חכמים קבעו את שירת דבורה כהפטרה לפרשת בשלח - שירת הים. בכך רמזו לנו לחפש את . המשותף (או השונה) בין שתי השירות. וכבר עמדו על כך רבים . אנו באנו להצביע על המשותף מבחינת האמצעים הספרותיים-שיריים. לשתי השירות מקדיש המקרא פרק פרוזאי (שמות פרק י"ד, שופטים פרק ד') שבו מסופרת העלילה אשר בגינה הושר השיר. שונה השירה בספר שופטים בכך שיש בה פרטים תאוריים שאין בפרק הקודם (השבטים שלא השתתפו במלחמה; "נחל קישון גרפם" ועוד).

בין שתי השירות הוא מוצא:

  • מקבילות - שימוש מתוחכם במלים נרדפות,
  • תפקיד ההשלמות - להחזיק את השומע במצב אקטיבי (ולא רק כשומע פסיבי) לכל אורך

השירה.

  • חזרה + השלמה. - כמו "ימינך ה' נאדרי בכח תרעץ אויב". או (שופטים י"ב) "עורי עורי דבורה דברי שיר". בכך אנו מאבדים את המתח הנמצא בצורה הפיוטית. על כך עומד שד"ל ואומר: "והאמת היא כי הדרך

הזה יוסיף כוח במאמר, כי השומע תלוי ועומד לשמוע מה יהיה סופו. וכשישמענו ינעם לו כמשפט דבר המבוקש ובלתי מצוי".

  • שרשור (אלטירציה) - שימוש באותם העיצורים באותו פסוק או בחלקו. בכך מתגבש הנאמר ליחידה וואקלית אחת.
  • מקצב - יסוד חשוב בכל שירה ובכל שירה מקראית
  • המענה - אחד הקישוטים היפים של השירה המקראית הוא המענה.

והוא מסכם:"בשירת דבורה הדבר צריך עיון. יש לנו שני פסוקים המתאימים לשני חלקי השירה (תיאור העבר הקשה מחד - והניצחון מאידך). הפסוקים הם: "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל" [36] . כבר המדרש תפס אותה על יהירות ושיבוח עצמי. לכן יש להבין את צורת היחיד (שקמתי) לצורת הנוכחת (שקמת) ואז נקבל עניה יפה של העם. חיזוק להבנה זו נוכל למצוא בעשרות רבות של פסוקים במקרא. למשל: ירמיהו ב',לא. רות ג',ד, ובתיקון של קריא וכתיב. מתברר שצורת הנוכחת העתיקה הייתה בצרוף י'. ואף הערבית שמרה צורה זו עד היום.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. לפי סדר עולם
  2. י"ג, כ"ב
  3. יוסף קבר את אביו, שנאמר: ויעל יוסף לקבור את אביו (ספר בראשית נ' ז') , ואין באחיו גדול ממנו, שהיה מלך. וכתיב: ויעל עמו גם רכב גם פרשים ( שם שם ט' ) . וזכה לצאת מן הקבר על ידי משה. משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים. ואין בעולם גדול ממנו והוא מלך, שנאמר: ויהי בישרון מלך ( ספר דברים ל"ג, ה') . לפיכך זכה משה שיתעסק בו שכינה, שנאמר: ויקבר אתו בגיא (שם ל"ד, ו' ) . ולא עוד, אלא עם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו וזקני ארץ מצרים.
  4. י"ד,ח'
  5. ט"ו, י"ז
  6. ט"ז,ח'
  7. ט"ז, כ"ב
  8. כ"ה, י"ז-י"ח
  9. י"ז, ט"ז
  10. שם ו', ז', ח'
  11. ספר שופטים ד', ז'
  12. הושע ט', י"ג
  13. דה"א ז, כ-כא
  14. שמות, כ',י"א
  15. י"ד,ל"ב
  16. דף ל ע"ב
  17. דברים כז,א
  18. ט"ו, כ'-כ"א
  19. בבלי סוטה י"ג א'
  20. תורת מנחם כרך כב, עמ' 28
  21. לעומת הכינוי 'ישראל', הרומז לדרגה מרוממת
  22. ט"ו, כ"ה
  23. בראשית כ,ג
  24. מסכת סנהדרין נ"ו, א
  25. משלי ל ח
  26. ש"א כז יא
  27. בראשית מ יג
  28. ט"ז,א'
  29. במסכת יומא (עה ב)
  30. תהלים עח כה
  31. דברים ט ט
  32. ט"ז, כ"ט
  33. סנהדרין כ, ב
  34. ד',ו'
  35. כ"ט,א'
  36. שופטים ה', ז'
פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע