קנין איסור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
Nuvola apps kcmpartitions.png יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

קניין שמשמעותו איסורית[דרושה הבהרה] ולא בהכרח ממונית. לדוגמה קידושי אשה וקניין עבד.

קידושי אשה[edit]

ערך מורחב - קידושין

יש אומרים[1] שקידושי אשה יוצרים קניין איסור[דרושה הבהרה]. קניין איסור זה בא לידי ביטוי בכך(דרוש מקור) שהקידושין יוצרים חלות הנוגעת לאיסורים: איסור של האשה באיש אחר, איסור של האיש בקרובי אשתו ועוד.

לדעת רבים מהאחרונים נוצר על ידי הקידושין קניין איסור בלבד, ולא קניין ממון, שכן אין האשה בבעלותו של האיש ואינה קניין ממוני שלו[2]. ולדעת אחרונים אחרים נראה שיש לבעל גם קניין ממוני באשתו, אך אין האשה קנויה לבעלה למלאכה או לעניין אחר, אלא היא קנויה לו רק לעניין האישות[3]. האחרונים הביאו ראיות שונות לנידון זה מדברי הראשונים:

  1. אונס המעכב נישואין - מזלו גרם או מזלה גרם
    כתוב במשנה (כתובות נז.) שהמקדש אשה חייב לשאת אותה תו� שנים עשר חודשים מיום שתבעה אותו להינשא. במידה והוא לא יעשה כן, בית דין גובים ממנו את מזונותיה. הגמרא (כתובות ב.) דנה לגבי אשה שחלתה ומחמת כן לא נשא אותה הבעל, האם הוא פטור ממזונותיה, כי הוא מעוניין לשאת אותה כעת, אלא שהיא חולה והוא איננו יכול לשאת אותה, או שהבעל חייב במזונותיה, כי הוא קידש אותה וזו בעיה שלו ומזלו גרם כאדם שנסתחפה שדהו.
    ותמהו הראשונים מדוע לא נאמר שמזלה גרם והשדה שלה נסתחפה? ותירצו כמה תירוצים‏[4], ואחד מהם: שהאשה היא ממון של הבעל, ואין הבעל ממון שלה‏[5], ולכן אם הבעל לא יכול לממש את זכותו בממונו - מזלו גרם.
    ויש מי שהקשה מדברים אלו על הסוברים שלבעל אין קניין באשתו מלבד לאיסורים, וכתב שאולי "גם מצד קניין איסור נחשבת כשלו לעניין" שמזלו הגורם ולא מזלה, והניח הדבר ב"צריך עיון" (קהלות יעקב, קידושין, תש"נ, סי' ט ס"ק ד, ד"ה ונראה, עמ' לז, במוסגר). ויש שביארו שכוונת הראשונים שהאשה שדה של הבעל לעניין שהאשה משועבדת לו לעונה‏[6].
  2. לעניין החזקת גט היוצא מתחת יד אשה ככשר
    מבואר במשנה בתחילת מסכת גיטין שאם שליח הביא גט ממדינת הים ויש מערערים הטוענים שהוא מזויף - צריכים לקיימו (=לזהות את חתימות העדים או שיבואו העדים עצמם ויאמרו שהגט כשר). מדוקדק מדברי המשנה שרק אם יש המערערים על כשרות הגט צריך קיימו, אבל אם איש לא טען שהגט מזויף - האשה יכולה להינשא לאחר על סמך הגט, ואין לחשוש שהוא מזוייף.
    יש מהראשונים(דרוש מקור) שלמדו מכאן שהוא הדין לכל שטר, אם יש בעל הדין שהוא מזויף צריך לקיימו בעדים, ואם הוא איננו טוען שהגט מזויף או שאיננו נמצא במקום - ניתן להסתמך על השטר מבלי לחשוש. ויש מהראשונים שחלקו על שיטה זו מנימוקים שונים‏[7]. הרמב"ן וראשונים נוספים חילקו בין המביא שטר חוב לגבות מאדם, שאין להוציא ממון מאדם על סמך שטר שלא נבדקה מהימנותו, אך אשה ניתן להתיר על סמך גט שלא נבדק (אם לא היה ערעור), מפני "שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להינשא"‏[8], ואנחנו (- בית הדין) איננו מונעים אותה מלהינשא לאחר בשל חשש מזויף‏[9].
    כתב הרב יצחק זילברשטיין (חִשוקי חמד גיטין ט. עמ' עו-עח[10]) שמדברי הרמב"ן וסיעתו רואים שאשה איננה ממון הבעל, ולכן דיין שטעה והתיר אשה שלא כדין חייב כפרה כלפי שמים, אך איננו צריך לבקש מחילה מהבעל‏[11], אך לדעת התוספות וסיעתם יתכן שהוא חייב לבקש מהבעל מחילה כדין הגוזל את חברו בטעות‏[12].
    אך יש שהסבירו את דברי הרמב"ן וסיעתו שהאישה איננה ממון גמור של הבעל, אלא רק משועבדת לו‏[13], אך הבעל איננו 'מוחזק' בה, ודין טענינן (= שבית הדין טוען עבור בעל הדין) נאמר רק עבור המוחזק (הרב אהרן יהודה ליב שטיינמן בספרו 'אילת השחר' בתחילת מסכת גיטין. ולשיטה זו יתכן שאף לדעת הרמב"ן וסיעתו יש לבעל שיעבוד ממוני באשתו, אלא שאין לו בה קניין הגוף.
  3. לעניין ריבית
    מבואר בגמרא (קידושין ו:) שאסור לקדש אשה בהנאה של הארכת זמן הלוואה שהֶלְווַה לה, משום שהדבר נראה כריבית, שכן המלווה מקבל את כל חובו בשלימות בתאריך הפירעון המחודש ובנוסף לזה הוא זכה באשה‏[14]. הרשב"א בסוגיה (ד"ה אילימא דאוזפה) מבאר שאין זה ריבית, אלא רק נראה כריבית, משום שאינו קונה את גופה. מבואר מדבריו שאין לבעל קניין ממוני באשתו‏[15]. אך יש המפרשים בדעת הריטב"א (שם) וראשונים נוספים‏[16] שהם חולקים על תירוץ הרשב"א, ולשיטתם קידושי אשה כן מוגדרים כקניין ממוני[17].
  4. אכילת ארוסה בתרומה
    מבואר בגמרא (כתובות נז:) שבת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, משום שהיא מוגדרת "קניין כספו" (ויקרא כב, יא). ויש שפירשו שכוונת הגמרא שהכהן יש לו בה רק קניין לאיסורין, ולמרות זאת, היא מוגדרת כקניין כספו[18]. ויש שהעירו על הבנה זו, מכך שעבד שיש לרבו רק קניין איסור‏[19] - מסתפקת הגמרא (גיטין מב:) אם אוכל בתרומה, וזה דווקא בעבד שבעבר היה לרבו בו קניין ממוני גמור, אבל באשה בוודאי שקניין איסור איננו מספיק מצד עצמו להאכילה בתרומה, אלא שאוכלת בתרומה מפני שלאחר הנישואין‏[20] תהיה משועבדת לו לעונה (שו"ת זית רענן כרך א אה"ע הלכה ד סי' א אות א ד"ה אמנם בעיקר).
  5. מהות קניין כסף בקידושין - שווי או קניין
    נחלקו האחרונים במהות קניין כסף בקרקעות, האם החפץ נקנה מחמת שהמוכר קיבל ממון והוא חייב את שוויו, ולכן בתמורה הוא מקנה את החפץ (סמ"ע סי' קצ ס"ק א), או שהעברת הכסף היא רק "דרך נתינה" (ט"ז שם), דהיינו מעשה סמלי המבטא את העברת הבעלות(דרוש מקור). ויש שהאריכו להביא ראיות מדברי הראשונים בשאלה זו.
    נחלקו המפרשים בקניין כסף בקידושין, שיש שכתבו שבו לכל השיטות העברת הכסף היא רק "דרך נתינה" ואקט סמלי המבטא את הקניין, מפני שלא שייך לדבר על שוויות ממונית תמורת שוויות אחרת, שכן האשה איננה נקנית לבעלה במובן הממוני (כן כתב בחידושי בעל 'שרידי אש', ח"א, ירושלים תשנ"ט, קידושין, סי' יא אות א, עמ' סו, וסי' יג, עמ' עט, וע"ע בהערות 'גחלי אש' שם; וכ"כ באבן האזל פ"א מהל' מכירה ה"ד), ויש שכתבו שגם קניין כסף בקידושין הוא נתינת שוויות (קידושי האשה‏[21]) בתמורה לכסף הקידושין. ויש שהביאו ראיות לצדדים אלו מדברי הראשונים‏[22].
  6. חיוב בעל בנזקי אשתו
    יש מהראשונים שפירשו שהטעם שהבעל פטור מלשלם על נזקי אשתו הוא מתקנת חכמים, כדי שאם הבעל הרגיז את אשתו היא לא תלך ותשרוף גדיש של אחרים בכדי לחייב את בעלה (כך היא פשטות הסוגיה לשיטת רש"י ב"ק ד., וכן משמעות התשב"ץ ח"ג סי' קלד, ועוד). רבי יוסף ענגיל (גיליוני הש"ס ב"ק ד.[23]) תמה שטעם זה נצרך לנמק את פטור האדון מלשלם על נזקי עבדו (ב"ק ד.), מחמת שהאדם חייב לשלם על נזקי ממונו, אך מדוע נצרך באשה טעם זה, הרי היא כלל איננה ממונו, ומדוע שבכלל יהיה חיוב על הבעל לשלם את נזקיה? (ואין צורך כלל בתקנת חכמים לפטור אותה).
    ותירץ שהיות וחכמים תקנו שמעשה ידי אשה לבעלה (רמב"ם פי"ב מהל' אישות ה"ג), לכן [מדרבנן] יש צד לראות אותה כממונו‏[24].
  7. לעניין שאין קניין חליפין בקידושין
    בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי (קידושין ג., מהדורת תשנ"ג, אות מד, עמ' כד-כה) כתב שקידושין אינו קניין רגיל ורק מעשה קידושין הוא לקניין איסור, ומשום כך קידושין אינם בכלל "לקיים כל דבר" (רות ד, ז), וצריך פסוק מיוחד לרבות חליפין בקידושין, וכיון שחליפין אינם בכלל כסף אין לנו לרבות חליפין, שכן קידושין קניין איסור הוא ואינו בכלל "כל דבר" [- כל קניין רגיל המכניס נכס לבעלות האדם].
  8. חופה קונה, ואסורה בשבת רק מטעם שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשי ידיה' - באבן העזר סימן סה סעיף ה מבואר, שאין כונסים בתולה לחופה בשבת, והטעם המבואר הוא 'לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוי ליה כקונה קניין בשבת' - ומבואר שמה שקונה אותה להיות אשתו אינו נחשב כקניין שאסור בשבת, ורק מה שזוכה במציאתה ובמעשי ידיה, הוא מה שאוסר את המעשה בשבת, ומכאן שקניין האישות אינו קניין ממוני, אלא קנין איסור בלבד.

עבד עברי[edit]

ערך מורחב - עבד עברי

בגמרא (קידושין טז.) אמר רבא: "עבד עברי גופו קנוי", ולכן העבד איננו משתחרר אלא בשטר שחרור (ולא באמירה). נחלקו הראשונים בפירוש מימרה זו, יש שפירשו שהכוונה שגוף העבד משועבד לעבודתו (רש"י שם; תוס' שם סוד"ה לימא ליה; ועוד), אך הרמב"ן (שם) כתב ששני קניינים הן בעבדות: אחד קניין ממון והוא קניין של מעשה ידיו, והשני קניין איסור, שהוא אוסרו בבת ישראל(דרוש מקור), מתירו בשפחה כנענית‏[25] ופוטרו ממקצת מצוות[דרושה הבהרה], וקניין הגוף הזה הוא המצריך אותו גט חירות ואינו פוקע בדיבור, בדומה לקניין אישות שהוא צריך גט להתירו, שאין קניין איסור פוקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות.

עבד כנעני[edit]

ערך מורחב - עבד כנעני

עבד כנעני הוא גוי שנמכר לעבד לישראל, וכתוצאה מקניין זה העבד מתחייב בקיום מצוות עשה שהזמן גרמן ומצוות לא תעשה, והוא "יצא מכלל 'נכרי' ולכלל 'ישראל' לא בא" (סנהדרין נח:). בזמן שישראל משחרר אותו בגט שחרור (= שטר שחרור) הוא נחשב כגר גמור.

עבד כנעני נקנה לאדונו בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה (רמב"ם פ"ה מהל' עבדים ה"א), ולאחר מכן אומרים לו: "רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים, או לא?" אם רצה, מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר, ומטבילים אותו כגר" (שולחן ערוך יו"ד רסז, ג). לאחר מכן הוא מחוייב במצוות כאשה, ומצות עשה על אדונו למול אותו (שולחן ערוך יו"ד רסז, א).

התחייבותו במצוות עשה שהזמן גרמן נעשית על ידי גיורו לעבדות, אך לא מצאנו סוג גיור שיוכל גוי להתגייר למצב של עבד כנעני מבלי שמקנה עצמו לאדון בכך, ואם כן, נמצא שקניין האדון יוצר בעבד יוצר גם קניין איסור המחייב אותו במצוות עשה שהזמן גמרן ובמצוות לא תעשה‏[26].

לאחר שהעבד משתחרר בגט שחרור, עליו לטבול שנית אך איננו צריך לקבל עליו עול מצוות פעם נוספת (שולחן ערוך יו"ד רסז, ז) ויש אומרים שצריך להודיעו בשנית טעמי מצוות (בית יוסף יו"ד סי' רסז סעיף סד בשם הרמ"ה), וכשעשה כן מעמדו כשל גר, והוא חייב במצוות כישראל.

עבד שהאדון שלו הפקיר אותו - יצא לחרות מעבודתו, אך נחלקו האמוראים אם צריך גט שחרור בכדי להשתחרר מהקניין האיסורי שיש לרבו בו, או שאינו צריך גט שחרור‏[27], ולהלכה הוא צריך גט שחרור (שולחן ערוך יו"ד רסז, סד), ו"היינו משום הפקעת איסור, בכדי להתירו בבת ישראל" (תוס' קידושין טז.), כלומר ההפקר מוציא אותו מהבעלות הממונית של האדון, ולפיכך איננו יכול להשתעבד בו, אך לעניין מעמדו ההלכתי (= "קניין איסור") העבד נותר ברשות בעליו גם לאחר הפקרתו, עד שיקבל גט שחרור.


קניין איסור בקרקע לעניין מצוות התלויות בארץ[edit]

הרב זלמן נחמיה גולדברג[28] מבאר שישנם מצבים בהם נכס שהיה ברשות אדם - יצא מרשותו (כגון שמכר אותו או הפקיר אותו), ומבחינה ממונית הנכס איננו שייך לו כבר (אלא לקונה או לזוכה בחפץ המופקר), אך מבחינת ההלכות והמצוות של הנכס - הנכס עדיין שייך לבעליו הראשוניים. הרב ז. נ. גולדברג מביא שתי דוגמאות לדבר:

  1. אדם מישראל שיש לו שדה בארץ ישראל ומכרו לגוי, לפי הדעה הסוברת שאין קניין לנכרי להפקיע מיד מעשר ושאר מצוות התלויות בארץ, אף שהשדה נתון לבעלותו הממונית של הגוי, מכל-מקום מבחינת קדושת הקרקע ומצוותיה היא נותרה של המוכר. לפיכך חייב המוכר לקנות את הפירות הראשונים שיבכירו בכל שנה בשדה זו ולהביאם כביכורים לבית המקדש (עייןגיטין מז: וברש"י).
  2. שיטת רש"י בפרשת משפטים (רש"י שמות כג, יט) שאף "השביעית חיייבת בביכורים", דהיינו שחייב להביא ביכורים מפירות שביעית (שהם הפקר). ורואים אנו‏[29] שבעלותו לעניין קדושת הפירות, מצוותיהן והלכותיהן נותרה בעיניה, אף שמבחינה ממונית הפירות הם הפקר.

הערות שוליים

  1. ראה מקורות בהערות להלן.
  2. שו"ת אבני מילואים (סי' יז ד"ה ואכתי אית לן): "...שאין קניין ממון לארוס גבי ארוסתו... ועיקר אכילתה [של בת ישראל המאורסת לכהן בתרומה] משום קניין איסור שבה, שאסורה לכל העולם משום אשת איש..."
    כך גם מבאר רבי אברהם יצחק בלוך (ראש ישיבת טעלז') ש"גדר קניין אישות (= קידושין) שאין זה בעלות ממון כלל, אלא רק משפט מיוחד בדיני אישות והתקשרות של אשה לבעלה, ...שאין זה קניין ממון וקניין גוף כללי אלא הוא עניין התקשרות אישות שיש לבעל עליה שעל ידי כך אוסרה לעולם" (מובא בספר אהל יצחק, גיטין, עמ' תריט, ד"ה והנה מצינו).
    רש"י במשנה בתחילת מסכת קידושין כתב: "האשה נקנית לבעלה", ובספר אבן טובה שם כתב: "והא מיירי בקניין קידושין לחודא, ואפ"ה קרי ליה בעלה ויש לעיין במה התקשה רש"י ומה תירץ במה שכתב "לבעלה" איברא אפשר לשון קניין נופל על קניין ממוני והיינו סבורים כקניין אמה העבריה להיות לה אדון קמ"ל לבעלה אין כאן אלא קניין אישות...". [ובספר נחלת משה, שו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' רצד) ועוד ביארו את רש"י בפרשנויות אחרות].
    ובר"ן שם כתב: "האשה נקנית - לבעלה להצריכה ממנו גט". ובספר 'אבן טובה' (שם) כתב: "הנה לא מצא הר"ן שום דבר חיובי בקניין הבעל בקידושין חוץ מאשר שצריכה ממנו גט היינו שאין שום בעלות חיובית חוץ מאשר שהוא הבעלים להתיר איסורה בגט כלומר כל בעלותו מסתכמת במה שהיא אסורה מחמתו. וכזה מצאנו בעבד כנעני שהפקירו ואפילו הכי הוא צריך גט שחרור להלכה, אע"פ שכל בעלותו של האדון היא איסורין בלבד". [וראה להלן שהר"ן כתב בפירוש שאין האשה ממון בעלה]. וראה דברי הפני יהושע שהביא בספר אבני מילואים סימן מד ס"ק ד - [ד] המקדש מי שחצי' שפחה. והיינו שפחה חרופה האמורה בתורה והיא אשת איש להתחייב עלי' באשם תלוי ולא למיתה. וכתב הב"ש ז"ל ואם קידש אחר קודם שחרור אין תופסין קידושי שני דע"כ לא מיבעיא בש"ס אלא אם בא עלי' אחר שחרור אבל קודם שחרור דצד בת חורין תופסין לראשון ותו אין תופסין קידושי שני עכ"ל: ולענ"ד נראה דבזה תופסין קידושי שני דהא בפ' האומר (דף ס"ז) [סז,ב] אמרו מנלן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ומייתי עלה מאחות אשה ופריך בשלמא כולהו אתיין אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך כו' א"א נמי איכא למיפרך מה להנך שכן אין להם היתר בחיי אוסרן תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן אלא כו' אמר קרא כל אשר יעשה מתועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין אף כל העריות כולן לא תפסי בהו קידושין ע"ש, וכיון דא"א גופא לא נפקא לן אלא מהקישא ושם לא נפקא אלא חייבי כריתות דכתיב ונכרתו, וכיון דבשפחה חרופה ליכא לא מיתה ולא כריתות א"כ מנלן דלא תפסי בה קידושין, וא"כ נראה דודאי תפסי בה קידושין דלדידן ליכא מידי דל� תפסי בה קידושין אלא חייבי מיתות וכריתות וגמרינן לה מאחות אשה, וכן ביבמה לשוק דמספקא לן אע"ג דהיא חייבי לאוין משום דכתיב לא תהי' אבל בעלמא לא: '''ובחידושי פני יהושע פ' השולח (דף מ"ג) הקשה דאכתי משכחת אשת שני מתים קודם שחרור וחזרה ונתקדשה לשמעון דקדושי שמעון נמי תפסי בה כיון שאין חייבין על קידושי ראובן רק אשם, לא הוי אפי' כחייבי לאוין דעלמא דקידושין תופסין בה, ומתרץ דהא דקי"ל בעלמא קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קידושין בלא"ה לא משכחת קידושין אחר קידושין דכיון שתופסין קידושי ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר''' עכ"ל. וראה חידושי מהרי"ט על קידושין דף ב ע"א.
  3. הנצי"ב (שו"ת משיב דבר ח"ד סימן לה): "...בעניין קניין אשה לבעלה מה היא, ולמה ולאיזה תכלית נקנית... הן אין לאיש על אשתו שום קניין כי אם לאישות בלבד אבל זולת אישות אין לבעל שום קניין... ודברים ברורים הם, ומה שכתוב בתורה כי היא "קניין כספו", וכן מה שנמצא שאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכוונה כמו עבדו ושפחתו, הכוונה למעשה ידיהם כך אשתו לאישות ולא זולת, וההוכחה הפשוטה לזה ממה שפשוט לחז"ל שמן התורה אין מעשה ידי אשה לבעלה ו...משועבדת אשה לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה... שהיא מחויבת להיזקק לו... אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון שמשמעות 'כי יקח איש אשה' הוא למה שמסיים הכתוב: 'ובעלה' (דברים כד, א) או 'ובא אליה' (דברים כב, יג) ולא יותר, מזה למדנו שלזה הפרט היא קנויה לו כמו שפחה לעבודה ולא יותר".
    וראה מקורות נוספים – מדברי ראשונים אחרונים – לשני צדדים אלו בהמשך הערך.
  4. ויש לדון האם הראשונים שלא תירצו כן חולקים על עצם היסוד, וסבורים שהאשה איננה ממון הבעל, או שהם מסכימים ליסוד זה, אך דבר זה – לדעתם – איננו נוגע לחיוב התשלום כשהגיע הזמן לשאת אותה.
  5. תוספות (כתובות ב:): "ו[הבעל] אינו יכול לטעון שאדרבה מזלה גרם... שהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה". וכן בתוספות הרא"ש (שם. ד"ה נסתחפה שדהו): "נסתחפה שדהו. האי דתליא במזלו ולא במזלה... משום דהאשה קנין כספו של האיש, כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו" (מובא בשיטמ"ק שם בשם הרא"ש ז"ל).
    וסברא זו מופיעה גם בתוספות בהמשך המסכת (כתובות עז.) לגבי החילוק בין הבעל שאם נפלו בו מומים כופים אותו לגרש את אשתו, לבין האשה שאם נפלו בה מומים הוא חייב לה כתובה (אם יגרש אותה). וביאר דבריהם המהרי"ט שו"ת: מהרי"ט א קיג: "והיינו טעמא שהאשה היא שדה של בעל, לפי שעל ידי כתובה זוכה בה, כל זמן שהוא רוצה יוציא וייתן כתובה, ועכשיו שנולדו בה מומים נעשה כאילו נסתחפה אותה כתובה שכתב לה, ואם בא לגרשה ייתן לה כתובה שחייב את עצמו; אבל האשה לא התחייבה כלום לבעל, אלא גופה עצמה הקנתה לו על תנאי שיזון אותה, עכשיו שאינו זן אותה - יוציא, כמו נולדו בו מומים, שעל מנת כן לא נישאת לו".
  6. רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה בשו"ת:עין יצחק א אבן העזר טז: "...אף דהאשה פשעה, מ"מ כיוון שהבעל היה שוגג - אין אוסרים עליו אשתו, שאין לנו יכולת להפסיד זכות השעבוד שיש לבעל על אשתו שנקראת 'שדה של הבעל'." וכן כתבו הנצי"ב במשיב דבר (ח"ד סי' לה הנ"ל), בעל ה'כתב סופר' (אה"ע סי' מד ד"ה ובזה א"ש נמי), המהרש"ם (ח"א סוף סי' פ ד"ה ועוד יש לי) ועוד.
  7. למשל, בתוספות (גיטין ב.) מבואר שרק בגט הקילו חכמים, כדי שהאישה לא תתעגן. וראה גם בתוספות הרא"ש (שם) ובחידושי הרשב"א (גיטין ט.) בהרחבה.
  8. ציטוט זה מלשון הרמב"ן (גיטין ט.), שהובא בחידושי הריטב"א וחידושי הר"ן שם, ר"ן על הרי"ף שם (ג.) ועוד. וכן משמע בדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' גירושין הכ"ד) שנימק דין זה בכך "שאין דיני האיסורים כדיני הממונות". וע"ע בשו"ת הרמב"ן (סי' ח).
    וראה שו"ת אבני נזר (אה"ע סי' קכד אות יא-יב, סי' קלה אות יז-יח וסי' רלח אות טז-יז), וכן בספר "אבן ישראל" (לרבי ישראל יעקב פישר) על הרמב"ם (ח"ב) שם.
  9. דברי הרמב"ן ניתנים להתפרש כחילוק בין הוצאת ממון, שבית הדין הוא אקטיבי, לבין גירושי אשה שהיא הולכת ומתחתנת, ובית הדין הוא פסיבי ואיננו מונע ממנה להינשא. אך מלשונו נראה יותר שפשוט לו שאין לבעל בעלות על אשתו (כפרשנות הרב יצחק זילברשטיין, המובאת בפנים להלן), וכן הראשונים שהעתיקו דבריו (הריטב"א והר"ן הנ"ל) הסבירו זאת כשני חילוקים: א. האשה איננה ממון הבעל, ב. בהוצאת ממון בית הדין פועל, ובגירושי אשה בין הדין פסיבי (וכנ"ל). וראה ביאור דברי ראשונים אלו בספר "עיונים משיעורי הרב מרדכי שטרנברג" למסכת גיטין ובספר "אילת השחר" שם.
    יש לציין שהרשב"א (גיטין ט.) כתב שגט אשה שונה משאר שטרות, משום שאנו איננו גובים מהבעל כלום, אלא הפקעת ממון הוא, ושמא בהפקעת ממון לא מצריכים את מביא השטר לקיים שטרו, אלא אם בא המוחזק בטענת בריא. [עד כאן דבריו]. וייתכן שכוונתו שהאשה איננה חפץ של הבעל (בבעלותו הגמורה), אך היא משועבדת לבעל (מחמת קניינו בה), ולכן זו הפקעת ממון, אך לא "גבייה" והוצאה ממוחזק. אך המהדיר (בהוצאת מוסד הרב קוק, עמ' עז-עח) פירש שהאשה איננה ממון של הבעל כלל, והפקעת הממון מהבעל הכוונה לחיובי הכתובה, ולפי דבריו החילוק איננו שהבעל איננו "מוחזק" (אלא שיש לו שיעבוד בלבד), אלא החילוק הוא בין הוצאת ממון ישירה, לפסק דין שיש לו גם השלכה על הוצאת ממון.
  10. וראה בחשוקי חמד שם שהביא מקורות נוספים לחקירה זו.
  11. דבר זה איננו מוכרח, שכן אע"פ שמשפטית האשה איננה ממון הבעל, מ"מ הדיין בטעותו גרם צער רב לבעל, ומסתבר שהוא חייב לבקש ממנו מחילה.
  12. וראה עוד בדברי הרב יצחק זילברשטיין, שם, שהביא מקורות נוספים לשאלה זו.
  13. בפשטות נראה שמדובר על שיעבוד ממוני גמור, אך בניגוד לעבד, שהוא גם משועבד לאדונו לעבודה, אך יש לרבו בו גם קניין הגוף (ראה להלן), באשה יש לבעל שיעבוד לאישות שלה, אך אין לו קניין הגוף בה.
  14. ואף שמבחינה הלכתית הוא קידש את האשה בהנאה של הארכת זמן ההלוואה ולא במִלְווֶה עצמו, מכל-מקום הדבר נראה כריבית.
  15. ויש המבארים כן אף בדעת רש"י שם (ד"ה לא צריכא).
  16. ראה בהערה הבאה שיש ראשונים (מאירי ותוס' ר"י הזקן) שסברו שקידושין נחשבים קבלת ריבית, אלא שאין בזה איסור, משום שהאשה איננה מפסידה. וכן ראה בספר שיעורי רבי שמואל רבי שמואל רוזובסקי, שם - ח"ו, מהדורת תשנ"ג, אות צד, עמ' נט-ס) שביאר בדעת התוספות (שם) שהקשו על רש"י שהמקדש בהרווחת הזמן הרי זו ריבית גמורה, וצריך לומר שהוא קיבל ממנה משהו ממוני (מפני שמבואר בגמרא (ב"מ ס:-סא.) שאין איסור ריבית אלא אם כן יש נשך ותרבית, דהיינו שהמלווה מרוויח והלווה מפסיד, וכאן המלווה אמנם חסך את כסף הקידושין, אך היא לא הפסידה כלום),.וצריך לומר שהאישה נחשבת כשווי הממוני של כסף הקידושין, כדעת האבני מילואים (סי' כט ס"ק ב). לעומת זאת, בספר קהלות יעקב (קידושין ריש סימן י) ביאר שתוס' מסכימים לרשב"א או לריטב"א שהקידושין עצמם לא נחשבים ריבית, אלא שבגלל שהגדיר שכסף הקידושין הוא הרווחת זמן הפירעון, לכן זה נחשב ריבית, כי בתמורה של הרווחת זמן הפירעון קונה אותה.
  17. וזה לשון הריטב"א הנ"ל: "...וכי תימא אם כן ריבית קצוצה הוא ואגר נטר ליה גמורה, שהרי נקנית לו מפני שהרוויח לה מעות המִלווה, ואיכא למימר דאגר נטר ליה לא מיתסר אלא בשנותן הלווה למַלווה ממון, וזו אינה נותנת לו ממון, ואם מפני שמקנה לו [את] עצמה - הרי הוא קונה אדון לעצמו, אלא משום דמחזי לעלמא כרבית אסור לעשות כן מפני הערמת ריבית".
    וניתן לפרש את דבריו: "שאינה נותנת לו ממון" בעצם הקידושין, מפני שאין בקידושין קניין ממוני אלא קניין איסור בלבד (כדעת הרשב"א הנ"ל), ומה שהיא מקנה לו עצמה - איננה זכות ממונית, אלא להיפך: "הרי הוא קונה אדון לעצמו"; וייתכן לפרש את דבריו "שהיא מקנה לו עצמה" ממונית, ולמרות זאת אין בכך איסור ריבית, מפני שהוא "קונה אדון לעצמו", כלומר מתחייב לה בשאר, כסות ועונה, וכשהריבית איננה מפסידה את הלווה, אלא מרוויחה אותו (בזכויות שאר, כסות ועונה) – לדעת חלק מהראשונים – אין בכך איסור, אף אם המלווה הרוויח והכניס ממון לבעלותו (קהלות יעקב קידושין סי' ט אות ג-ד). וכן הביאו במראה מקומות "אהל תורה", (קידושין ו:, מהדורת ירושלים תשס"ו, עמ' נ), בשם המאירי ותוספות ר"י הזקן [לרבי אברהם מן ההר] שם.
    ועיין במחנה אפרים (ריבית סי' ט) ובקהלות יעקב (קידושין סי' ט-י במהדורת תש"נ) שהאריכו בסוגיה זו בשיטות הראשונים בגדר קניין האשה ובהשלכות הדבר לדיני ריבית.
  18. שו"ת אבני מילואים (סי' יז ד"ה ואכתי אית לן): "...שאין קניין ממון לארוס גבי ארוסתו... ועיקר אכילתה [של בת ישראל המאורסת לכהן בתרומה] משום קניין איסור שבה, שאסורה לכל העולם משום אשת איש..." (הובא בהערה לעיל).
  19. ראה להלן בכותרת עבד כנעני.
  20. נראה שכוונתו שכוונתו שקונה אותה בשעת האירוסין לזה שלאחר מכן תהיה משועבד לו לעונה, כדברי הנצי"ב הנ"ל.
  21. בפשטות שוויות זו היא עצם קידושי האשה (אם נאמר שבעל זוכה בגופה לאישות), אך יש כתבו שהכוונה לשוויות הסכמתה להינשא לו (ראה בהערות 'גחלי אש' הנ"ל, עמ' סו-סז).
  22. ראה, למשל, בשיעורי הרב זלמן נחמיה גולדברג שבספר 'חזון קדומים' (עמ' 226-238); ועוד.
  23. דברי רבי יוסף ענגיל מובאים ג"כ באהל ישעיהו, בבא קמא, ירושלים תשס"א, עמ' קנח.
  24. תירוץ זה מחודש מאד מכמה צדדים, ואם נאמר שהאשה קנויה לבעלה ממונית, אזי ניתן ליישב את דברי הראשונים יותר בפשטות.
  25. בחידושי הריטב"א שם כתב כדברי הרמב"ן, אך הגדיר את קניין האיסור רק בהיתר שפחה כנענית (ולא הזכיר את שאר הדברים שהזכיר הרמב"ן). וראה בחידושי הרשב"א שם שהקשה על הרמב"ן שעבד עברי שמכר עצמו, שאסור בשפחה כנענית (קידושין יד:) יוכל לצאת בדיבור בלא גט שחרור, והגמרא לא חילקה בזה.
  26. ראה שו"ת אבני מילואים (סי' יז ד"ה והנה שיטת התוס') שכתב: "...והנראה לעניות דעתי הוא שבעבד כנעני יש לרבו שני קניינים: הקניין האחד הוא קנין ממון שבו, רצונו לומר שגופו קנוי לרבו והוא כשורו וחמורו, והקניין השני הוא קנין איסור שבו מותר בשפחה כנענית ואינו חייב אלא במצות שהנשים חייבות בו". (והובאו דבריו בשו"ת כתב סופר חו"מ סי' ל).
    וראה לרבי אברהם יצחק בלוך, בעניין קנייני האדון בעבד כנעני, מתוך הספר אֹהל יצחק גיטין, ירושלים תשס"ה, עמ' תריט-תרכב, שהאריך לדון על היחס בין קניין האיסור לקניין הממוני של האדון בעבדו הכנעני.
  27. דעת שמואל שאינו צריך גט שחרור (יבמות מח. נזיר סב: קידושין עב:), אך רב ורבי יוחנן סוברים שהוא צריך גט שחרור (גיטין לח:-לט.).
  28. הרב זלמן נחמיה גולדברג, במאמרו "טעם דשביעית בזמן הזה דרבנן", בקובץ אורייתא, גיליון יט, תשס"ג, עמ' צו-צח.
  29. כך ביאר הרב זלמן נחמיה גולדברג, במאמרו "טעם דשביעית בזמן הזה דרבנן", בקובץ אורייתא, גיליון יט, תשס"ג, עמ' צח. [וכן נקט בכוונת רש"י וראשונים אחרים במנחת חינוך (ריש מצוה צא).]
    אכן, בפשטות הדברים מתמיהים, ויש ממפרשי רש"י שלא גרסו מילים אלו בדבריו (ראה פירוש הרא"ם וגור אריה למהר"ל מפראג, שם), ויש שפירשו דבריו באופנים אחרים (עייין חזון איש עורלה סי' יא ס"ק ח; חשוקי חמד גיטין מז: בשם הרב יוסף שלום אלישיב בהערות על מסכת גיטין, שם; ועוד).