קרבן מנחה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרבן מנחה הוא אחד ממיני הקרבן שקרבים לה' בבית המקדש, שאינו בא מבעלי החיים, אלא מהחיטה ומהשעורה[1]. כל המנחות עשויות מסולת חיטה מנופה היטב, חוץ ממנחת העומר וממנחת סוטה שעשויות מסולת שעורה.

סוגי המנחות[עריכה]

מנחת נסכים[עריכה]

סולת שמן ויין שקרבים על המזבח יחד עם הקרבן (עולה או שלמים). מנחה זו לא נאכלת אלא מקריבים את כולה כמו שהיא על המזבח, ואת היין שופכים אל החור בצד הקרן הדרומית מערבית בראש המזבח. אסור להקריב עולה או שלמים בלי מנחת נסכים.

שיעור מנחת הנסכים משתנה לפי סוג הבהמה:

פר - שלש עשיריות איפה סולת (כ-7200 סמ"ק) בלולים בששה לוגים שמן, וששה לוגים יין (כשני ליטר).

איל - שתי עשיריות איפה סולת (כ-4800 סמ"ק) בלולים בארבעה לוגים שמן, וארבעה לוגים יין (כליטר וחצי).

כבש - עשירית איפה סולת (כ-2400 סמ"ק) בלולים בשלשה לוגים שמן, ושלשה לוגים יין (כליטר אחד).

מנחות הציבור[עריכה]

א. מנחת העומר, קריבה ב-ט"ז בניסן.

ב. מנחת שתי הלחם, קריבה בשבועות.

ג. לחם הפנים, שתים עשרה חלות שמונחות מדי שבת על שולחן לחם הפנים בהיכל, ועומדות שם עד השבת הבאה.

מנחות היחיד[עריכה]

א. מנחת חוטא - מקריב אותה עני שחטא בחטאים מסויימים (כגון שבועת שקר) ולא השיגה ידו להקריב חטאת בהמה.

ב. מנחת סוטה / מנחת קנאות - מביאה אותה אשת איש שנחשדה בזנות ובעלה קינא לה כאשר בודקים אותה בבית המקדש.

ג. מנחת חינוך - מקריב אותה כל כהן בפעם הראשונה בחייו שניגש לעבוד בבית המקדש.

ד. חביתי כהן גדול - מנחה שמקריב הכהן הגדול מדי יום, מחציתה לאחר תמיד של שחר ומחציתה לפני תמיד של בין הערביים.

ארבע המנחות האלו - הן מנחות חובה שאי אפשר לנדור או להתנדב להקריבן.

ה. מנחת הסולת - סולת בלולה בשמן.

ו. מנחת המחבת - סולת בלולה, מטוגנת על מחבת שטוחה ללא מכסה.

ז. מנחת המרחשת - סולת בלולה, מבושלת בסיר עמוק מכוסה.

ח. חלות מאפה תנור - סולת בלולה שחולקה לחלות קטנות ונאפית בתנור מתכת בבית המקדש.

ט. רקיקי מאפה תנור - סולת בלולה שנאפית כרקיקים דקים ופריכים.

לפי רבי שמעון בר יוחאי יש סוג נוסף של מנחת מאפה, שחציה חלות וחציה רקיקים.

חמש המנחות האלה - אינן מנחות חובה, וכל הרוצה - מתנדב או נודר להקריבן.

מעשה המנחה[עריכה]

כמות הסולת במנחה - אינה פחותה מעשירית האיפה (כ-2400 סמ"ק), בין במנחת חובה ובין במנחת נדבה, אבל במנחת נדבה יכול האדם להתנדב גם יותר, ואפילו אלף עשרונים.

את הסולת המנופה היו מביאים לבית המקדש בכלי זהב וכסף או בכל כלי מתכת אחר שראוי לעשותו כלי שרת.

כל המנחות טעונות שמן ולבונה, חוץ ממנחת סוטה וממנחת חוטא.

כנגד כל עישרון סולת - צריך לוג שמן זית אחת (כ-350 סמ"ק). שופכים מעט מהשמן לכלי שרת, ונותנים עליו את הסולת, ועל הסולת שופכים עוד חלק מהשמן ובוללים.

בבלילת המנחה צריך להיזהר לא להניחה יותר משמונה עשרה רגעים כדי שלא תחמיץ, ואם החמיצה - פסולה, שנאמר: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ושאור זהו בצק שתפח.

לאחר הלישה, אופים את המנחות הנאפות כל אחת כהלכתה, פותתים אותן, מניחים בכלי שרת ויוצקים את שארית השמן, ומפזרים מעל המנחה קומץ אחד של לבונה זכה.

במנחת הסולת מפזר את הלבונה מיד לאחר הלישה.

הכהן מוליך את המנחה שבתוך הכלי אל המזבח ומצמיד את הכלי אל קרן המזבח הדרומית מערבית (בצד הכבש, קרוב לפתח ההיכל).

אחר כך כהן אחד אוחז בידו את הכלי, וכהן שני קומץ מהמנחה קומץ אחד, מהמקום שיש בו הכי הרבה שמן, ולא ידחוק את הקומץ בידו ויכניס הרבה, ולא ימעט, אלא ימלאנו בנחת.

את הקומץ מניח הכהן בכלי שרת אחר, ואוסף את הלבונה ומניחה בצד הקומץ ועולה אל המזבח. בראש המזבח מולח הכהן את הקומץ והלבונה ממלח של בית המקדש שמונח בקצה העליון של הכבש, ומולח כמות נכבדה של מלח, אבל לא יותר מדאי (כמו מליחת בשר לא מוכשר), ומשליך את הקומץ והלבונה אל תוך האש.

מנחה שהביא כהן לא נקמצת אלא מוקטרת כולה לאחר מתן הלבונה והמלח.

לאחר הקטרת הקומץ והלבונה - הותרו שיירי המנחה באכילה לזכרי הכהונה, בתוך שטח בית המקדש בלבד, ואסור להוציא מהשיריים החוצה, ואם הוציא - מה שהוציא אסור באכילה והשאר מותר. ואסור להקטיר על המזבח כלום מהשיריים שהותרו למאכל.

הכהנים רשאים לתבל את המנחה ולאכלה בכל דרך אכילה שירצו, ובלבד שלא יחמיצו השיריים.

ראה עוד[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. אמנם השם 'מנחה' כולל בתוכו את כל הקרבנות, גם את קרבנות הבהמה, כמו שנאמר "...אל הבל ואל מנחתו", ואולי אפילו קרבנות ומתנות שניתנו לבשר ודם, כמו שנאמר: "ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב", אבל בלשון חז"ל צומצמה משמעות המילה בעיקר לקרבנות מהצומח.