שיחה:רשע

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

בהלכה, רשע הוא תואר שעשוי להינתן לאדם שעובר על ההלכה. ההלכה מבחינה בין שוגג למזיד; בין עבירה חד פעמית לדפוס פעולה קבוע; בין מעבר מתוך רצון להכעיס לבין מעבר מתוך תשוקה; בין מעבר קבוע על מספר גדול של עבירות לבין מעבר שיטתי על עבירה אחת. להבדלים יש משמעות והשלכות הלכתיות נוספות.

מקור המונח[edit]

המילה רשע נזכרת בתנ"ך, בפעם הראשונה, בפרשת התערבות משה רבנו בקטטה; משה מצא בדרכו שני בני ישראל מתקוטטים; הוא פנה אל אותו שהרים את ידו על מנת להכות את חברו, בתואר רשע, במטרה לנזוף בו ולעצרו. " וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי: וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ".‏[1]

בתלמוד ירושלמי מתוארות ארבע דמויות מייצגות בקהילה היהודית, המכונות "ארבעה בנים": "כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול... רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמׁר לו, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".‏[2]

הרשע מוצג במדרש זה כמי שאינו מבין את הטורח של חג הפסח, כופר ומזלזל במצוות הקשורות בו. על כן, כנראה, התשובה לדבריו מנוסחת בתקיפות.‏[3]

התייחסויות לרשע בספרות ההלכה[edit]

גינוי הרשע ורצון להחזירו למוטב[edit]

ספרות ההלכה מגנה את הרשעים ומבטלת את חשיבות מעשיהם: "קשר רשעים אינו מן המניין".‏[4] כלומר, הרוב שנוצר על ידי התאגדות רשעים אינו תופס או קובע. אין רצון להיטיב עם הרשע ולגרום לו טובה "הלעיטהו לרשע וימות". חז"ל קבעו כי "רשעים מסורין ביד לבם אבל הצדיקים לבם מסור בידם".‏[5] כלומר, הרשע מובל על ידי רגשותיו ויצריו, ולעומתו הצדיק מנהיג את רגשותיו ושולט ביצריו. כמו כן, התורה מייחסת משמעות חמורה לאדם הקורא לחבירו בכינוי רשע, עד ש"הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו".‏[6].

ספרות ההלכה קוראת להתרחק מרשע, ומייחסת מעשים רעים ואסונות לשכנות עם רשע: "רע לרשע ורע לשכנו"‏[7]. ההלכה אף אוסרת להסתכל בפניו כדי שלא לקבל השפעה ממנו, וההסתכלות בדיוקנו של רשע מזיקה למסתכל, מבחינה רוחנית על כן, "אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע".‏[8]

על פי ההלכה אדם כשר יתבייש לומר שהוא רשע, ולאמירה כזו גם אם נאמרה אין משמעות, "אין אדם משים עצמו רשע", ואף נאסר על אדם לפרסם שהוא רשע, הדבר נחשב כחוצפה ועזות‏[9].

אולם, על פי היהדות רצוי לעשות מעשים כדי להחזיר אותו בתשובה, על ידי תפילה[10], ופעולות אפשריות בדרכי נועם. התורה אינה מייחלת למות הרשע אלא לשובו מדרכו הרעה: "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו"‏[11]. כמו כן, ההלכה מעודדת תפילה שהרשע יחזור בתשובה במקום להתפלל שימות.‏[12]

פושעי ישראל[edit]

לרשעים הנמנים עם העם היהודי, מיוחסת חשיבות רבה למרות מעשיהם הרעים. המילה "ציבור" - נדרשה כראשי תיבות של צדיקים, בינוניים, רשעים, וגם בהקשר של היתר להתפלל עם רשעים בערב יום הכיפורים, בה נפסק בשולחן ערוך כי יש לחפש אחרי פושעי ישראל שיתפללו עם הציבור ובכך תפילת הציבור מתקבלת ביתר שאת, ומצאו מקור במקרא לכך שהתורה ציוותה למנות עם סממני הקטורת את החלבנה למרות שריחו רע‏[13]. כמו כן קובעת התורה כי גם הרשעים מלאין מצוות כרימון, על הפסוק "כפלח הרימון רקתך" אמר ריש לקיש: "אל תקרי "רַ‏קתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"‏[14]. באגדה יש האומרים כי אש הגיהנום אינה שולטת בפושעי ישראל‏[15].

סוגי רשעים בספרות ההלכה[edit]

התורה מבדילה בין רשע מומר גמור המומר לכל התורה כולה ופרק מעליו עול מלכות שמים כליל, לבין מומר לדבר אחד, והדבר שנוי במחלוקת בין התנאים. כמו כן יש הנקרא רשע בגלל דיעותיו ונקרא אפיקורוס גם אם מעשיו אינם רעים.

במיוחד מבדילה התורה בין רשע ש"אוכל נבלות לתיאבון" ולא פרק מעליו עול מלכות שמים באופן מוחלט אלא יצרו הרע מתגבר עליו, לבין "אוכל נבלות להכעיס" שפרק מעליו עול מלכות שמים, יודע את רבונו ומתכווין למרוד בו. התורה מתייחסת לרשעים כאלו בחומרה רבה, ועל פי המקרא חומר עונשם של אנשי סדום ועמורה קשור היה בכך שהם היו "יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו", והקללות הרבות בפרשת בחוקותי מיוחסים לרשעים כאלו‏[16]. אודות כך פוסק הרמב"ם:

Geresh.png ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו Geresh.png
תבנית:רמב"ם

למרות שהתואר רשע מתייחס באופן כללי למי שפורק מעליו עול מלכות שמים ועול מצוות, אנו מוצאים התייחסויות ספיציפיות למעשים מסוימים, שהעושה אותם נקרא רשע: רובם הם מעשים שאין עליהם התייחסות מפורשת בתורה שבכתב, אך חכמים מצאו שבעשייתם יש רוע, פריקת עול מלכות שמים או רשעות: עני המהפך בחררה (עני שהחל ליטול חפץ של הפקר ובעוד שהוא מתעסק בו, לפני שביצע בו מעשה קניין בא אחר ולקח את החפץ)‏[17], המגביה יד על חבירו‏[18], אדם שמלווה מעות בעיסקא באופן שקרוב מאוד שיחלוק ברווח אבל לא בהפסד, וזה הוא אבק ריבית[19], העומד מאחורי בית הכנסת כאשר הציבור מתפללין ואינו מחזיר את פניו לבית הכנסת‏[20], הנודר נדרים‏[21].

למרות זאת, מתייחס התואר רשע כמובן גם למעשים האסורים על פי התורה, ויש בהם רשעות. כך למשל קובעת התורה כי "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם"[22], כל הלווה ואינו משלם נקרא רשע.

לפעמים מכנה התורה אדם בהגדרה החריפה "רשע ערום". אחד מהם הוא אדם שהקנה חפץ לחבירו בקניין "אחריך" ובא אדם אחר והשיא עצה למקבל המתנה הראשון למכור אותה כדי שהבא אחריו לא יזכה בה וכך הראשון ירוויח את דמי החפץ לעצמו, נקרא רשע ערום מכיוון שהוא עושה מעשה לא הוגן בערמומיות שאין לו רווח ממנו‏[23]. כך גם עני המשהה בתו בוגרת כדי שתעזור לו בבית, מדובר במעשה הנראה לכאורה כמעשה תמים אך טמונה בו רשעות גדולה, הקרבת אושרה של הבת וחייה בשביל הנאה מועטת‏[24].

בספרות המחשבה יש שחילקו בין "רשע וטוב לו" שהוא רשע שאינו גמור שלעתים קרובות באים לו הרהורי תשובה אך למעשה הרע מתגבר עליו, לבין "רשע ורע לו" שהוא רשע גמור שאין לו כלל הרהורי תשובה‏[25]. כרשע בשם התואר מוגדר מי שפורק עול מלכות שמים מעליו ועובר אפילו על איסור קל מדברי חכמים‏[26], אך לעניין שכר ועונש רשע הוא מי שרוב מעשיו הם עבירות‏[27].

במשפט העברי, "דרך רשע" - היא התנהגות מתוך זעם ורצון להזיק בלבד.‏[28]

בעת החדשה[edit]

בתנועת החסידות רווחה התפיסה שבכל רשע ישנה אפשרות לנקודה טובה, גם אם הרשע עצמו אינו מודע לדבר; אולם האל הרואה נסתרות רואה את מציאותה; כך למשל הדרוש בספר אבקות רוכלים:

"על הפסוק "עוד מעט ואין רשע" (תהילים, לז י) כל רשע יש בו עוד מעט שבזה אינו רשע. ואפילו יודע בעצמו - ואינו רואה בעצמו שום זכות, אי אפשר שלא יהא בו עוד מעט דבר טמיר מה שנעלם אפילו מאתו, שבזה אינו יודע. וזהו "אזמרה לאלהי בעודי" (תהילים, קד לג) היינו בה"עוד" הזה בוודאי יש בי, יכול אני לזמר ולשבח להשם".‏[29]

הראי"ה קוק טען כי הרשעה, הן במובן ההלכתי, והן בהקשר של תמורות התקופה שבה נכתבו דבריו, תקופת העלייה השנייה, לא תמוגר על ידי עשייה שוללת של קנאות ורדיפה, אלא על ידי עשייה חיובית של קירוב רחוקים ופיתוח הצדק, האמונה והחוכמה:

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה
– "ערפילי טוהר"

ראו גם[edit]

הערות שוליים

  1. ספר שמות ב, י"ג.
  2. נוסח דומה: בתלמוד ירושלמי, פסחים י, ד, דף ל"ז, ד; ובמכילתא בא, י"ח
  3. ראו: דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח, קורותיה ותולדותיה במשך הדורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ב, עמ' 23-22.
  4. סנהדרין, כ"ו, ע"א.
  5. בראשית רבה, ל"ד, י"א.
  6. תבנית:בבלי.
  7. רש"י בפרשת קורח
  8. תלמוד מגילה כ"ח, א.
  9. תבנית:בבלי.
  10. תבנית:בבלי
  11. תפילת שמונה עשרה לימים הנוראים.
  12. תבנית:בבלי.
  13. רש"י על פרשת הקטורת
  14. תבנית:בבלי.
  15. סוף מסכת חגיגה תבנית:בבלי.
  16. ראה פירוש רש"י שם.
  17. תבנית:בבלי. וכן נפסק להלכה בתבנית:רמב"ם
  18. תבנית:בבלי.
  19. כן נפסק להלכה בתבנית:רמב"ם. עיסקא היא הלוואה שבה המלווה מקבל אחוזים (באופן בסיסי, חצי) מהרווחים; באופן שבו הם סיכויי הרווח וההפסד שווים לשניהם (או שסיכויי הלווה להרוויח גדולים יותר, שזו מידת חסידות והרחקה מן הריבית), הדבר מותר, ובתנאי שהלווה מקבל גם שכר על טרחתו בהשגת הרווחים, כי אז מדובר בעסקת-שותפות, בה השותף שאינו משיג רווחים משלם לשני תמורת עבודתו, ושוב, הדבר נחשב לאבק ריבית אם אין המדובר בסיכון גם למשקיע. היתר עיסקא הידוע מבוסס על מושג העיסקא, אלא שיש אפשרות לתשלום ריבית קבועה במקום להתחלק ברווח והפסד, ומבחינה מעשית כמעט שלא ניתן לממש זכות פורמלית זו של חלוקת הרווח.
  20. תבנית:בבלי.
  21. מסכת נדרים פרק שלישי
  22. תבנית:תנ"ך.
  23. תבנית:בבלי, וכן נפסק להלכה בתבנית:רמב"ם.
  24. תבנית:בבלי, ורש"י שם.
  25. רבי שניאור זלמן מלאדי, ספר התניא פרק י"א.
  26. ספר התניא פרק א'
  27. מרכבת המשנה - אלפנדארי, ספר המדע הלכות תשובה פרק ג הלכה ה; ספר התניא פר' א'
  28. ראו למשל: מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, א-ב, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"א, עמ' 638.
  29. אבקות רוכלים, עמ' קסו.