יום ג' ב' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר התשע"ג

תולדות רבנו סעדיה גאון


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

את התגלמות הגדולה של יהדות בבל והישגיה בתקופת הגאונים אפשר לראות באדם אחד. שמו רבנו סעדיה בן יוסף 1 . בסיפור חייו מתגלות גם נקודת התורפה החבויה והסכנות הסמויות שבסופו של דבר הביאו לכך שיהדות בבל איבדה את תפקידה כמנהיגה בעולם היהודי. כפי שקורה לא פעם בהיסטוריה, סיפור חייו של אדם אחד יכול לשקף את האירועים והכוחות שפעלו בתקופתו ולספק תיאור אמין של החברה שבה הוא חי.
רבנו סעדיה נולד בדילץ שבמצרים עילית בשנת ד' אלפים תרנ"ב (892). הוא היה נצר לשושלת אצילה ששורשיה מגיעים עד שֵלה, בנו של יהודה, וצאצא ישיר של רבי דוסא ובנו רבי חנינא, שמוזכרים בתלמוד כחכמים וצדיקים 2 .
בהיותו עילוי, נסע רבנו סעדיה לארץ-ישראל ללמוד אצל תלמידי- החכמים בקהילת טבריה העתיקה והקדושה, שבה התגוררו בעלי המסורה, האנשים שעסקו בקביעת נוסחו המסורתי של המקרא. בעת שרבנו סעדיה שהה בטבריה, עמד בראש בעלי המסורה אהרון בן אשר, המכונה לרוב רק "בן אשר". בן אשר הקדיש שנים רבות לעריכת נוסח המסורה הסופי של המקרא: המילים, הניקוד וטעמי המקרא. האגדה מספרת שאת כתר ארם צובא המפורסם, שאותו ראה מאוחר יותר הרמב"ם כנוסח המוסמך של המקרא, כתב בן אשר בכתב ידו. נוסח המקרא המקובל שמשמש את היהודים היום מתאים ברובו לנוסח המסורה של בן אשר 3 . השפעתם של בעלי המסורה ותלמידיהם בטבריה על חקר המקרא ועל השפה העברית נמשכה מאות שנים אחריהם. הם היו אלה שהעבירו בבטחה את התורה עצמה מארץ-ישראל לארצות הגולה הרחוקות בלמדנותם הקפדנית, במחקר המדוקדק שערכו ובהערות המפורטות שרשמו. אווירה כזאת של למדנות, מסירות למסורת ולקהילה ותחושת אחריות כלפי הדורות הבאים בוודאי השפיעה לטובה על העילוי הצעיר, שהיה עתיד להיות מנהיג בעולם היהודי. בעקבות החשיפה הזאת, עסק רבנו סעדיה תמיד בבירור שאלות בעניין נוסח המקרא ובפרשנות לתורה. כשהיה בן 15, כבר הלך שמו לפניו כבקי בתלמוד וכמדקדק של הלשון העברית. קרוב לוודאי שבגיל הזה, בשנת ד'תרס"ז (907), הוא שב למצרים. כשהיה רבנו סעדיה כבן עשרים, הוא פרסם מילון מקיף של השפה העברית שהוא קרא לו בשם "אגרון" (אוסף או אנתולוגיה). יצירה זו השפיעה השפעה גדולה על כל חוקרי העברית באותה עת, ובייחוד שימשה מדריך חשוב לתלמידו, דונש בן לברט, בחיבוריו המפורסמים על השפה העברית.
רבנו סעדיה שב ועזב את ארץ הולדתו בשנת ד'תרע"ה (915), בתקווה לקבוע את מושבו בארץ-ישראל, אך מאיגרותיו עולה שבשנת ד'תרפ"ב (922) הוא התגורר בעיר ארם-צובה (חלב) שבסוריה. בשלב זה כבר היה נשוי ואב לכמה ילדים. חרף גדולתו ולמרות המוניטין שיצאו לו, טרם נשא במשרה ציבורית בעלת חשיבות בעולם היהודי. זה השתנה בשנת ד'תרפ"ב.
בשנה זו התגלעה מחלוקת שאיימה לפלג את העולם היהודי. המחלוקת הייתה בעניין יסודי וחיוני לקיום המצוות - לוח שנה יהודי המוסכם על כולם. בשנת ד'קי"ט (359), בימיו של הנשיא הלל השני, לוח השנה היהודי והנוסחה המסובכת שלו כבר היו מקובלים בעולם היהודי ושימשו בסיס לכל החישובים שבאו אחר-כך. שאלות כגון אם יהיו בחודש 29 או 30 יום, או אם השנה תהיה מעוברת אם לאו תמיד היו בסמכותם של בתי הדין הרבניים בארץ-ישראל. ואולם, כאשר הנוסחה לחישוב לוח השנה פורסמה, החלו הישיבות בבבל לערוך חישובים לפי נוסחה זו בעצמם, אם כי הוסיפו להיוועץ בחכמי ארץ-ישראל פעמים רבות.
בשנה המדוברת ד'תרפ"ב - ניסה רבי אהרון בן מאיר, מנהיג הגאונים בארץ-ישראל, להשיב לארץ-ישראל את המונופול בכל הנוגע לקביעת לוח השנה. הוא פסק שחכמי ארץ-ישראל עדיפים על חכמי בבל ולא להיפך ושעל כן כתב שהוא מוכרח לטעון לסמכות שמאז ומתמיד היתה שייכת לחכמי ארץ-ישראל 4 . לפי החישובים של בן מאיר, היום הראשון של פסח בשנת ד'תרפ"ב חל ביום א'. לפי דעתם של גאוני בבל, היה צריך לחגוג את הפסח ביום ג' שאחריו. כך החל ויכוח עצום שסחף את כל העולם היהודי ופילג אותו. יהודי ארץ-ישראל חגגו את הפסח ביום א' באותה השנה, ואילו יהודי שאר העולם החלו לחגוג את הפסח רק ביום ג'! יהודים בארץ-ישראל חגגו את הפסח בעת שיהודי שאר העולם אכלו חמץ! לוח השנה הוא הבסיס לחיים היהודיים. בלעדיו אי-אפשר לקבוע את מועדי החגים או התעניות. לוח השנה הוא כוח מאחד בעם היהודי ובקיומו. משום כך, מאחר שבן מאיר התעקש ודבק בעמדתו שלחכמי ארץ-ישראל יש סמכות עליונה בעניין זה ולא הסכים לשום פשרה, איים אסון זה על עצם קיומו של העם היהודי.
לתוך המחלוקת הזאת הביא רבנו סעדיה שפיות וגם פיתרון. בסדרה של איגרות בנויות היטב שמציגות טיעונים סדורים, איגרות ששלח לחכמים היהודים בכל העולם, קעקע רבנו סעדיה את התיאוריות של בן מאיר גם בדבר העליונות של חכמי ארץ-ישראל וגם בדבר חישוב התאריך בשנת ד'תרפ"ב. הבקיאות של רבנו סעדיה בתורה, ההיכרות שלו עם הנוסחאות והחישוב הסבוך של לוח השנה והסגנון הספרותי המרתק והמשכנע שלו הביאו לו את הניצחון. אפילו הקהילה היהודית בארץ-ישראל זנחה את דעתו של בן מאיר, שהיה ממורמר בעקבות התבוסה שנחל מידיו של רבנו סעדיה ובתשובתו לחכמי בבל בחר להטיל דופי במוצאו של רבנו סעדיה 5 . שנה אחר-כך שוב נחוג חג הפסח במועד אחד בעולם היהודי כולו. לא תהיה זו הפרזה אם נאמר שבמחלוקת הזאת היה רבנו סעדיה מושיעם של ישראל.
רבנו סעדיה עסק גם עשרות שנים במאבק נגד הקראים. קבוצה זו של יהודים הלכה אחרי הנהגתו של ענן בן דוד (ד'ת"ץ-ד'תק"מ, 730-780). לאחר שבשנת ד'תק"כ (760) סירבו גאוני בבל לבחור בו לתפקיד ריש גלותא, ראש הגולה, והעדיפו על פניו את אחיו הצעיר, כעסו ועלבונו דחפו אותו להמשיך במריבה עד שנאסר לבסוף על מרד במלכות על ידי הכליף של בגדד בשנת ד'תקכ"ז (767). בתשובה לשאלות הכליף הצליח ענן לשכנע אותו שהוא מייצג גרסה אחרת של היהדות, וכך הצליח להשתחרר ולהטיף בכל מקום לאמונתו החדשה בעליונותו של המקרא (ומכאן השם קראים) ולשלילת התורה שבעל-פה והמסורת הרבנית של עם ישראל. הוא אימץ רבים מן הרעיונות הפסולים של הצדוקים, שכבר נכחדו אז, ויצר "תורה שבעל-פה חדשה", שעיקריה מחמירים יותר בנושאים הלכתיים מסוימים, ומקלים יותר בנושאים אחרים 6 . ענן כתב הלכה חדשה, והתנועה שלו קנתה לה אלפי מאמינים בקרב היהודים, בייחוד בארץ-ישראל ובמצרים, שבה כבר התעוררו רגשות שליליים כלפי כוחם וסמכותם של גאוני בבל. עם זאת, היהודים הרבניים (אלה שהתנגדו לקראים) נלחמו בתופעה בכל כוחם, ובסופו של דבר, הצליחו לבלום את התפשטות הכפירה.
רבנו סעדיה חשף בכתביו ובדבריו את השקריות של הכת ושל מייסדה וקעקע את הטיעונים של תומכיה. הוא כתב שבעה חיבורים פולמוסיים נגד הקראים. את רוב החיבורים האלה כתב בערבית, אך הם תורגמו במהרה גם לארמית ולעברית. חיבורים האלה, מלבד תפקידם בהפרכת טענות הקראים, שימשו אחר-כך כבסיס לתשובות שהשיבו היהודים בפולמוסים לנוצרים, שניסו גם הם באופן דומה לעוות את דברי התורה ואת תפיסותיה בהתאם לצרכים שלהם. אחרי רבנו סעדיה פחת במידה ניכרת מספר הקראים והשפעתם הצטמצמה מאוד, ומאז אינם מאיימים עוד על קבלת התורה שבעל-פה כבסיס ליהדות הנורמטיבית.
עם זאת, הצלחתו של רבנו סעדיה במלחמה נגד הקראים באה אחרי מאבק קשה שקנה לו אויבים רבים, עורר מחלוקות רבות מספור ועלה לו בייסוריי נפש גדולים. במובן זה, איש דגול זה שמעולם לא ידע שלווה בחייו הציבוריים היה התגלמות היהדות בתקופתו. כמו בכל מריבה פנימית, המאבק הזה לא רק כילה את כוחותיו של רבנו סעדיה אלא גם החליש את סמכותם של האנשים שהשתתפו בו, והפעם פגע בגאונים ובמעמדה של יהדות בבל כמנהיגה בעולם היהודי.
המחלוקת הגדולה ביותר והטרגדיה האישית המצערת ביותר שרבנו סעדיה היה שותף להן היו בסכסוך החריף והממושך שהיה לו עם ראש הגולה דוד בן זכאי 7 . בן זכאי, כמנהיגה של יהדות בבל, שמר מכל משמר על זכויות היתר שהקנה לו תפקידו. בתחילה הסתכסך עם הגאון של פומבדיתא, מר כהן-צדק, שניסה, לפי דעתו, לקחת לעצמו סמכויות גדולות מדי. בשנת ד'תרפ"ח (928), כדי ליצור משקל נגד למר כהן-צדק, מינה בן זכאי לגאון של סורא את רבנו סעדיה, שלא היה אמנם איש בבל, אך היה אדם ששמו הולך לפניו. כפי שצפה בן זכאי, האפיל רבנו סעדיה חיש מהר על גאון פומבדיתא, אך הפתיע כשהפך בעצמו לגורם שמאיים על ההגמוניה של בן זכאי. היחסים בין רבנו סעדיה לבן זכאי היו תקינים אך מתוחים. בן זכאי שלט ביד רמה ולא פעם ניצל לרעה את הסמכויות שהקנה לו תפקידו למען טובתו האישית.
בשנת ד'תר"ץ (930) נדרש ראש הגלות לתת את פסיקתו בעניין צוואה סבוכה שעוררה ריב גדול. על מנת שפסיקתו של ראש הגלות תהיה מחייבת, היה צורך גם בחתימתם של הגאונים המכהנים, מר כהן-צדק ורבנו סעדיה. מר כהן-צדק, שכבר ננזף והועמד במקומו בשלב זה, נענה ברצון לדרישתו של בן זכאי וחתם על הפסיקה. לרבנו סעדיה, לעומת זאת, לא היה ספק שהפסיקה שגויה, ואולי אפילו כוזבת, ולכן סירב לצרף את חתימתו. בנו של בן זכאי עצמו איים על רבנו סעדיה והלבין את פניו בפרהסיה, עד שמשרתיו ותלמידיו של רבנו סעדיה הכו את בנו של ראש הגולה וסילקו אותו בכוח מביתו של רבנו סעדיה. הכל היו נרעשים מאוד בעקבות האירועים האלה. הגאון הכריז חרם את ראש הגולה, וראש הגולה מצדו הדיח את הגאון. הכליף בחר לצדד בראש הגולה, ורבנו סעדיה הודח מתפקידו. בעקבות זאת נוצר קרע חמור בקהילה היהודית בבבל.
שבע שנים ארוכות העביר רבנו סעדיה בגלות, מרביתן בבגדד, ובעת שהמתין שהרוחות יירגעו כתב כמה מן היצירות הספרותיות הגדולות בהיסטוריה היהודית. בשנת ד'תרצ"ז (937), גם בתגובה לתלאות הקשות שפקדו את יהדות בבל השסועה, התפייסו לבסוף שני היריבים, ורבנו סעדיה קיבל חזרה את כס הגאון. בשנת ד'ת"ש (940) מת בן זכאי, ורבנו סעדיה הציע למנות את בנו של בן זכאי, יהודה, לתפקיד במקום אביו. אך יהודה מת באותה שנה וכהונתו נמשכה חודשים ספורים בלבד. רבנו סעדיה לקח את בנו של יהודה אל ביתו וגידל אותו כאילו היה בן משפחה. אך זמן לא רב אחר-כך גם רבנו סעדיה נחלש בעקבות בעיות גופניות והלך לעולמו. דוסא, בנו, התמנה לגאון, אם כי רק בשנת ד'תשע"ג (1013) 8 .
רבנו סעדיה כתב וכתב וכתב. רק פרגמנטים שרדו מיצירתו הספרותית הענפה. הוא תרגם את התנ"ך לערבית וצירף לחיבור זה פירוש, שהפך למפורסם מאוד ופופולרי מאוד בימי הביניים 9 . הוא כתב חיבורים הלכתיים רבים, ספרים בנושא הדקדוק והלשון העברית ואף תפילות ופיוטים. יצירתו המפורסמת ביותר היא "ספר האמונות והדעות", שאותו כתב בערבית 10 בשנת ד'תרצ"ג (933). את הספר תרגם לעברית כעבור כמעט מאתיים שנה ר' יהודה אבן תיבון. חיבור פילוסופי זה עומד עד היום כאבן פינה לאמונה ולפילוסופיה הרציונאליסטית של הדת היהודית. בהקדמה לספר ("הפתיחה הכללית") כותב רבנו סעדיה גאון שכתב אותו מפני ש"ראיתי בני אדם כאלו טבעו בים הספקות וכבר הציפו אותם מימי הפקפוקים". רבנו סעדיה מוסיף ומסביר, "ותהמה נפשי לאומתנו בני ישראל ממה שראיתי בזמני זה, אשר רבים מן המאמינים אין אמונתם צרופה ודעותיהם בלתי נכונות, ורבים ממאמיני השווא מתפארים בהבל...".
הספר איננו אריסטוטלי 11 . על אף שרבנו סעדיה מצטט את אריסטו ומסכים עמו במקרים רבים בספר הזה, הפילוסופיה שלו נשענת בעיקר על ההבנה התלמודית של הטבע והמטפיזיקה, ומסתמכת פחות על התפיסה היוונית. מאחר שרבנו סעדיה כתב ליהודים שהיו מעורים מאוד בתרבות הערבית, הלוגיקה והתפיסה הרציונאליסטית שלו היו ערביות בכל מובן. השיטה שלו התבססה על תפיסת תיאולוגיה רציונליסטית של האסלאם שפרחה בימיו, בדומה למה שעשה מאוחר יותר הרמב"ם, כשהשתמש במונחים אריסטוטליים כדי לכתוב לחברה היהודית של תקופתו. רבנו סעדיה השתמש בתפיסה הפילוסופית הזאת כדי להוכיח את קיום האל, בריאה יש מאין ותורה מן השמים וכדי לבאר את הרעיון של עם ישראל כעם הנבחר. בספר הזה הוא יוצא נגד הנצרות, ההינדואיזם, הקראות, ובמידה פחותה, גם נגד האסלאם. הספר פורץ את הדרך לפילוסופיה יהודית ולרציונליזם יהודי, ולפיו למיסטיקה יש מקום ביהדות רק אם מקפידים למתן אותה בפילוסופיה והכרת העולם.
החיבורים של רבנו סעדיה בנושאי פילוסופיה ותורה זכו לקהל קוראים רחב ונלמדו לא רק על ידי יהודים אלא גם על ידי אנשי ספר ערבים 12 . חכם עצום זה השאיר אחריו מורשת של מחשבה שמשפיעה על האנושות עד היום 13 . רבנו סעדיה, כדוגמה המעולה ביותר לגאונים וליהדות בבל, מגלם את תור הזהב של יהדות בבל בשיא פריחתה.


פרק מתוך הספרHerald of Destiny - Jews in the Medieval Era"" ("בשורת הייעוד - יהודים בימי הביניים"), ArtScroll, 1993. מאנגלית: נעמי מזוז. הפרק מובא כאן באדיבות המחבר שליט"א.




^ 1.. הוא מוכר גם בשמו הערבי סעיד אל פיומי (סעיד מפיום, עיר ומחוז במצרים עילית, מדרום מערב לקהיר).
^ 2.. תענית כד, ב.
^ 3.. באותה תקופה חי בטבריה עוד בעל מסורה ששמו בן נפתלי. הנוסח שלו למקרא שונה מזה של בן אשר ב-875 מקומות, כשכמעט בכולם ההבדלים הם בקריאה. עם זאת, יש מספר הבדלים בכתיב ובניקוד בין נוסח בן נפתלי לנוסח בן אשר. בנוסח המקרא המקובל היום הוכנסו בכמה מקרים הגרסאות של בן נפתלי, אף, שכאמור, הנוסח של בן אשר נחשב לנוסח המסורה האותנטי כמעט בכל המקרים.
^ 4.. הציטוט המדוייק מופיע אצל י. שמעון פדר, "תולדות הדורות" (בני-ברק, ה'תשמ"ה), חלק ב עמ' 63.
^ 5.. ד"ר שמעון אפנשטיין, "עיון וחקר" (מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשל"ו), ע' 69
^ 6.. הדת הקראית אוסרת, למשל, לאכול מזון חם או לצאת מהבית בשבת, אך מתעלמת כמעט לגמרי מהאיסור לערב מאכלי בשר ומאכלי חלב.
^ 7.. ד'תרמ"ב-ד'ת"ש (882-940). אפנשטיין חיבר מאמר מצוין על הפרק העגום הזה בהיסטוריה היהודית.
^ 8.. פדר ע' 74. כמה גאונים כיהנו בין מותו של רבנו סעדיה לבחירתו של דוסא. דוסא היה בגיל מבוגר יחסית כשהתמנה לגאון. כהונתו נמשכה שלוש שנים בלבד.
^ 9.. רבנו אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה מרבה לצטט מפירושו של רבנו סעדיה.
^ 10.. השם בערבית הוא "כתאב אלאמאנאת ואלאעתקאדאת".
^ 11.. בניגוד ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם.
^ 12.. ראה פירוש רבנו אברהם אבן עזרא לבראשית ב, יא, שממנו עולה שרבנו סעדיה ידע שיש אפשרות שמוסלמים יקראו את התרגום שלו ולכן חש צורך לבחור בתרגום חד משמעי גם כאשר המקור העברי היה דו-משמעי, שמא יאשימו המוסלמים את היהודים שאינם מבינים את התורה שלהם.
^ 13.. רבנו סעדיה האמין שגדולת התורה תזכה להכרה מלאה רק באמצעות שימוש בידע כללי ובדיסציפלינה פילוסופית. הוא סבר שמאחר שהארמית והערבית היו שפות-אחיות של העברית, ידיעת השפות האלה חיונית למי שרוצה להיות בקי בבלשנות העברית. אפשר להבין טוב יותר מילים קשות וביטויים עלומים בעברית באמצעות השוואה לארמית ולערבית. התלמוד מלא מקרים רבים שבהם מילים או ביטויים בעברית פורשו על סמך השוואה לשפות אחרות. תלמידו של רבנו סעדיה, דונש בן לברט, ביסס את הדקדוק העברי שלו על עקרון ההשוואה של העברית לארמית ולשפות שמיות אחרות. השקפה זו, שאומרת שאי אפשר להבין את שפת התורה בלי להתייחס למקורות אחרים, הייתה שנויה במחלוקת חריפה במאות מאוחרות יותר, בייחוד בכל הנוגע ליצירות הפילוסופיות של הרמב"ם, שהרבה לשאול מהספרות היוונית. בימי חייו נחסכה מרבנו סעדיה ביקורת חריפה על השקפותיו הפילוסופיות, אך בדורות מאוחרים יותר, דעותיו על הטבע וגישתו הרציונאלית למצוות התורה ולפרשנותה היו מושא למחלוקת. סוגיית הפילוסופיה והידע הכללי והקשר שלהם לתורה תמיד היו שנויים במחלוקת בעולם היהודי, והמחלוקת הזאת נמשכת במידה כזו או אחרת עד היום.

חזרה למעלה