^ 1.. לרשב"א (תוה"ב הקצר ד, ד) צריך לנקות היטב את השיפודים לפני הליבון, מפני שהליבון אינו שורף את כל הטעמים הדבוקים בכלי. וכ"כ רבנו ירוחם, אורחות חיים ופר"ח. והטור כתב שאין צורך לנקות את השיפודים לפני הליבון, כי האש שורפת את כל שיירי המאכלים והטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי. וכן דעת המאירי, הגה"מ, או"ה הארוך וב"י. וכ"כ למעשה אחרונים רבים, ומהם: ט"ז תנא, ז; כנה"ג, מ"ב כד.
^ 2.. דעת המקילים וסוברים שחמץ נקרא 'היתרא בלע', הם: רמב"ם, ראב"ד, ר"ת, רי"ד, ראב"ן, ראבי"ה, עיטור, תרומה, או"ז, רוקח, יראים, שבה"ל, סמ"ג, או"ה הארוך, תשב"ץ ועוד. בין המחמירים: רמב"ן, רשב"א, רא"ש, ר"ן, ריטב"א, נמוקי יוסף, מאירי, רבנו ירוחם, מהרי"ל, וכך למדו מהרי"ף.
^ 3.. לרשב"א (תוה"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן - בליבון. ולראבי"ה, רא"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה"מ ועוד - בהגעלה. (לרבנו תם, או"ז, רא"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כשיפוד ותבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת - הכשרתה בהגעלה).
הראשונים לא חילקו בין פסח לשאר איסורים, אולם בשו"ע החמיר בשאר איסורים להצריך ליבון, ולעניין פסח הקל בהגעלה (יו"ד קכא, ד; או"ח תנא, יא). ביארו האחרונים שלגבי פסח צרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא' (לעיל הלכה ג), ולכן הכריע כדעת המתירים להכשיר מחבת בהגעלה (גר"א, חוק יעקב, חיד"א, מאמ"ר, נהר שלום, ערך השולחן ועוד רבים). מנגד, לפר"ח יו"ד קכא, ח, הואיל ולמעשה נפסק שחמץ נחשב 'איסורא בלע', גם מחבת לפסח צריכה ליבון חמור. וכ"כ פרי תואר.
לרמ"א תנא, יא, מדינא אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, וראוי להחמיר ולהכשירה בליבון קל. וכן נוהגים לכתחילה. (על ליבון קל ראו בהלכה הבאה).
יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע - המחבת נחשבת כתבנית (פר"ח תנא, יא; שועה"ר לו). ומהראשונים נראה, שגם אם הרטיבו את המחבת במעט שמן, כיוון שמדובר בטיגון שנועד להבליע את השמן במאכל ולא באפייה שנועדה לייבש את המאכל, הכשרתה בהגעלה (רא"ש ועוד, וכ"כ בערוה"ש תנא, יג. ובכה"ח ע, נתן לזה גדר של טופח על מנת להטפיח).
לגבי סיר שמכינים בו קוגל, ג'חנון, וכובאנה, ומחבת למלווח, מתחילה סברתי שאם לא הניחו בהם שמן רוחש, הכשרתם בליבון. אולם למעשה נראה שהולכים אחר התוצאה, שאם הם נשארים לחים, כדוגמת קוגל, הרי הם כמבושלים, והכשרתם בהגעלה. ואם התוצאה דומה לאפייה, כמלווח וכובאנה רגילים, הכשרתם בליבון. ובתוצאת ביניים, כפי המצב בג'חנון וכובאנה רכים, אפשר להכשיר בהגעלה, שיש לצרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא', כמבואר לעיל בהלכה ג. (עי' פנה"ל ברכות ו, יא, 10).
^ 4.. על הליבון נאמר בבבלי ע"ז עו, א: "עד שתשיר קליפתן", וכן הובא בשאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם ועוד. ובירושלמי ע"ז ה, טו: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה", וכ"כ רא"ש, טור ושולחן ערוך תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ"כ פמ"ג תנב, מ"ז א.
לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, גם בעבר המתכות לא התקלפו או הוציאו ניצוצות. לפיכך נראה שהכוונה שהמאכלים שנותרו דבוקים בכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו"ד קכא, נח; דברי דוד ח"א יו"ד י). ואף שכיום על ידי הסבון המאכלים אינם נותרים דבוקים לכלים, חיוב ההכשרה נותר כפי שהיה (פנה"ל כשרות לב, ז-ח).
כפי שכתבתי למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון, רבים סוברים שמדובר על חום קבוע, שמוציא ניצוצות במידה ודבוק אוכל לכלי, ומהם: פמ"ג תנא, א"א ל; מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק פסח ח"א פ, ז; אג"מ יו"ד א, ס. ויש שכתבו להקל באותו חום שבו הכלי בלע את האיסור, ומהם: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר, והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמנינו. אולם כיוון שלדעת רבים חמץ נחשב 'היתרא בלע', שאפילו הגעלה מועילה לו, בשעת הצורך אפשר להורות כדעת המקילים בליבון כפי חום השימוש בחמץ. ק"ו לאחר יממה שאז הטעם שבכלי נפגם, והולכים בספקות אחר המקילים. בנוסף לכך, כיוון שכלי המתכת מתנקים כיום היטב בעזרת הסבון, אין חשש לטעם איסור, וחיוב ההכשרה הוא כפי השימוש האסור (פנה"ל כשרות לב, ז-ח). ובשאר איסורים שאין את סברת 'היתרא בלע', רק בהפסד מרובה אפשר להקל (פנה"ל כשרות לג, ו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא כאשר מבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש - ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשיר בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א תנא, ד). עוד תועלת בליבון קל, שהוא הועיל לחריצים שהיה קשה לנקותם וההגעלה לא הכשירה אותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לנקותם עם סבון ולפגום את התקוע בחריצים מהיות ראוי למאכל כלב. ←
עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה 70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.
^ 5.. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, הגה"מ, תה"ד, או"ה הארוך, מהרי"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושם הרגיל בצונן - בהדחה (ע"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושם הרגיל ברותחים - בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהם בשר על האש. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן. וכך למדו רבים מהרי"ף והרמב"ם, כמובא בב"י תנא, ו. מחלוקת זו נוגעת גם להכשרה משאר איסורים.
למעשה, נפסק בשו"ע תנא, ו; כה, כדעת המקילים, ולרמ"א נוהגים להחמיר להכשיר כתשמישו החמור, ובדיעבד מקילים. ולשועה"ר כז-כח, אין להשתמש בו בפסח ורק בדיעבד אם השתמשו אחר הכשרה כרוב תשמישו - המאכל כשר. אמנם נראה משעה"צ קמד, שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה"צ נא. ←
רבים מפוסקי הספרדים כתבו שהולכים אחר רוב תשמישו (שו"ע תנא, ו, רמ"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי"א ח"י יו"ד נח, אול"צ ח"ג י, י-יא). אמנם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה"ג, שולחן גבוה, כה"ח תנא, ק; רח"ד הלוי מקור חיים קפו, א). וגם בשו"ע תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ורבים מפוסקי אשכנז הורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, המזלג שהשתמשו בו באוּר בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.
כמה אחרונים כתבו שקובעים רוב ומיעוט רק לפי שימוש החמץ הצריך הכשרה, וכלי ששימושו בצונן שלא בחמץ ופעם אחת השתמשו בו חמץ ברותחים, צריך הגעלה. אבל אם רוב תשמישו בחמץ בצונן, כמו שיש ושולחן, למרות שמיעוט תשמישו ברותחים, הכשרתו כרוב תשמישו בצונן. וכ"כ פמ"ג יו"ד צא, שפ"ד ג; בית אפרים חו"מ יז; חזו"א או"ח קיט, טו; שבט הלוי ח"ו קטז, ג. (בהגהות ר"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר).
רבים כתבו שכאשר מכשירים כרוב תשמישו, יש להמתין יממה מהתשמיש החמור (פר"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א"ר לז; ערך השולחן יא; מ"ב מו). אך נראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.
^ 6.. מבואר בפנה"ל כשרות לד, ב, שלא ניתן לחשב בדייקנות כמה טעם נבלע ונדבק בדפנות, וכמה טעם הן פולטות, שיש כלים שבולעים הרבה ככלי חרס, ויש פחות ככלי עץ, ויש שהטעם רק נדבק בדפנותיהם ככלי מתכת. יש טעמים שנבלעים ונדבקים יותר ויש פחות. יש מאכלים שטעמם חזק מאוד ויש שטעמם חלש. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לפותרו, נפסקה ההלכה שכדי לצאת מהספק יש להחשיב את כל דופן הכלי כאילו היא מלאה בטעם התבשיל, ובעת הבישול כולו יוצא לתבשיל. וכיוון שכמעט בכל הסירים והכלים שלנו, אין בתכולת הסיר פי שישים מעובי הדפנות, אם בתוך יממה מבישול הטרף יבשלו בו מאכל כשר - המאכל הכשר יאסר מחמת טעם הטרף שנבלע בו.
כך הדין לגבי כלי חרס ועץ כיום, וכן הדין לגבי כלי זכוכית ומתכות שלא נוקו עם סבון כמקובל. אולם מבואר בפנה"ל כשרות לב, ד-ח, שבשונה מחרס ומעץ, כלי זכוכית ומתכת אינם בולעים טעמים לתוך החומר שלהם, וממילא אם נוקו עם סבון כמקובל כיום, אינם פולטים טעם, ולכן בדיעבד אם בישלו בשגגה בסיר חמץ נקי אפילו בתוך יממה - התבשיל כשר. אמנם חובת ההכשרה נשארה במקומה (שם לב, ז), ועל כן אם לקחו סיר שבישלו בו באותו יום חמץ, ובזדון בישלו בו מאכל לפסח, למרות שהתבשיל לא קיבל טעם שאוסרו, משום הקנס התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם (רשב"א, ריטב"א, רדב"ז, כנה"ג, פמ"ג ועוד. כמבואר שם לב, ג, הערה 3 לקראת סופה).
^ 7.. השו"ע תנא, ג, כתב שהפתרון לחריצים הוא ליבון על מקום החריצים, כדי לשרוף את שיירי המאכל ששם. וכתבו הפוסקים, שכאשר נדן הסכינים עשוי מעץ, כיוון שיישרף בליבון - לא ניתן להכשירו (רמ"א, ט"ז, מ"א ומ"ב כו). ומסתבר שלא הזכירו את הפתרון של שטיפה עם סבון כי לא היה מצוי, ולכן ליבון היה הפתרון היחיד נגד שיירי המאכלים שבחריצים.
^ 8.. מקובל להורות שהכשרת תבניות אפיה בליבון חמור, וכיוון שהוא עלול לקלקל אותן, אין להכשירן לפסח (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו). וכך הדין בסירי פלא ובמחבת טפלון. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל להכשירם באותו חום שבו בלעו, וכפי שלמדנו בהלכה ה', שבשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת המקילים שהכשרתו כפי חום בליעתו באש. וכן למדנו בהלכה ג' שניתן לצרף את הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא' והכשרתו בהגעלה. וקולא זו מתחזקת מדעת שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה. ובחזון עובדיה פסח עמ' קלד, כתב שהרוצה לסמוך עליהם רשאי. ונראה שכוונתם שעל ידי שמן זה המאפה אינו נדבק לכלי, כך שניתן להוציאו בקלות, ולכן בליעתו אינה נחשבת בליעה באוּר. ויש מקום לומר, שגם במקרה שהקפידו להניח נייר אפיה בין המאפה לתבנית, לשיטתם אין מדובר בבליעה באוּר, ויתכן שלגבי נייר אפייה אף פוסקים נוספים יסכימו לכך.
^ 9.. לרש"י, אשכול, יראים, רמב"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הכלים פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או"ז, רא"ש, רשב"א, סמ"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו"ע ורמ"א תנב, א-ב, ומ"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או שיערבו במי-ההגעלה מי סבון שייפגמו את הטעמים). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.
לאו"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (מ"ב יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (מ"ב כ).
כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת שלא נוקו בסבון, כפי שהיה מקובל עד העת החדשה, אבל כיום שמנקים את הכלים עם סבון, ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים, אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (פנה"ל כשרות לב, ד-ח). ואע"פ כן מקובל להורות להמתין יממה כמנהג הוותיק או להניח סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי חרס ועץ, ולכלי זכוכית ומתכת שלא נוקו כראוי.
יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב"ן, ריטב"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב"א). הרמ"א תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ"א, פר"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון נוזלי במי-ההגעלה. כפי הנראה אין בזה חשש, מפני שהסבון הנוזלי אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ"כ ספ"כ ז, 76).
האם אפשר להגעיל כלים בתוך הפסח - כפי שלמדנו לעיל (ז, ה), לרוב הראשונים ולשו"ע שסוברים שגם בפסח נותן טעם לפגם מותר, אפשר להגעיל כלים שאינם בני יומם, הואיל והטעם הבלוע ודבוק בהם פגום. ולרמ"א שחושש לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח, אין להגעיל כלים בפסח, ורק בליבון ששורף את הטעם אפשר להכשיר כלים בפסח. אמנם כלי מתכת וזכוכית נקיים, מותר להגעיל בפסח הואיל ואינם פולטים טעם חמץ למי ההגעלה (עי' פנה"ל כשרות לב, ו-ז).
^ 10.. הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנבלע בכלים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלי במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי"ף, רמב"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). והראבי"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (מ"ב תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט"ז וא"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה "להשהותו מעט מזעיר". כמדומה שהכוונה לכשלוש שניות.
עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב"ם, ראבי"ה, רשב"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום השטיפה בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' מ"ב תנב, לד).
^ 11.. אף שלכתחילה מנהג אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד להימנע מהחלפת כלים בשריים לחלביים ולהיפך על ידי הגעלה, בעת ההכשרה לקראת הפסח אפשר להחליפם לכתחילה (חת"ס יו"ד קי, וע' פנה"ל כשרות לג, ט, 11).
^ 12.. יש נוהגים להבעיר אש במבער (ברנר) על קצוות הסיר והמכסה, כדי לשרוף את השיירים שאולי נותרו מתחת לקפל המתכת שבשולי הסיר והמכסה. אבל אין צורך בכך, שכן הזיעה שאולי נלכדה שם פגומה מאוד מחמת יושנה והשטיפות עם הסבון, כפי שנמצא בבדיקה שביצענו. כמו כן נמצא שמה שמצטבר ליד הידיות טעמו פגום ביותר, ולכן אין צורך לפרק את הידיות, שהשטיפה עם סבון בוודאי פוגמת לגמרי את הטעמים.
לגבי הגעלת סיר גדול שמכשירים על ידי הרתחת מים בתוכו, יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו, אלא שהעצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי - המים מתקררים מעט, ואילו הכלי הקטן כולו רותח, והוא עצמו כלי ראשון, ולכן אינו מקרר.
הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר ושם נבלע בו טעם חמץ, כדוגמת מצקת, הרי בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (מ"ב תנב, לא).
^ 13.. בחולין קיא, ב: "אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל". יש מבארים שמאכל שנכבש במשקה חריף או מלוח כציר - מבליע כבישול, אבל אם נכבש במים ובשאר משקים שאינם חריפים או מלוחים - אינו מבליע כבישול (רש"י, רשב"א, ורבים בדעת הרמב"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר"ת, תוס', ראב"ד, או"ז, רא"ש, רי"ו, ריטב"א, שו"ע יו"ד קה, א). יש אומרים שמשך הכבישה שמבשלת הוא שלושה ימים (ראבי"ה, מהר"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא"ש, רי"ו, שערי דורא, שו"ע שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או"ה הארוך, ש"ך וט"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו"ע קה, א, מ"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.
נחלקו הפוסקים בדין כבישה בכלים. יש סוברים שהכלי בולע בכבישה כמו בבישול (או"ה הארוך, ש"ך ופמ"ג), ויש סוברים שבכבישה הכלי בולע רק בקליפתו (ט"ז), ויש סוברים שרק כלי עץ וחרס בולעים בכבישה ולא כלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). וכתבתי למעלה כדעת המחמירים, מפני שכך נהגו להורות, וממילא כך נכון לנהוג לכתחילה. אמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת.
אף שכלי חרס שבלע חמץ בבישול אינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, אם בלע בכבוש, יוצא מידי דופיו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות, כמבואר בשו"ע תנא, כא.