^ 1 האם יהושע ענה כן למשה שהוא לא צריך לשאלה מתוך גאוה, ולכן שכח תלמודו? נראה שאין זה נכון לומר כן על יהושע שגילה ענוה יתרה כלפי משה, וגם אומר תרגום יהונתן "כד חזי משה עינותנותיה דיהושע" הוסיף לו יו"ד לשמו, אלא עצם העמידה נוכח משה הסירה כל ספיקות מלבו, וכיון שנסתלק משה נולדו כל הספיקות הנ"ל.
^ 2 "לך וטורדן במלחמה" יש לו משמעות כפולה, על פי הפשט מלחמה לכבוש את חברון היא קרית ספר, ולפי הדרש מלחמתה של תורה לפשוט ספיקות "בקרית ספר" היא התורה, ואפשר לחבר את שני הפירושים ולומר שההתמודדות עם שאלות המוסר וההלכה בשעת מלחמה מולידות את הפתרונות הנכונים על פי התורה, והדברים יבוארו להלן.
^ 3 בפשטות רואים כאן שחכמים יכולים לחדש גם בדבר שהיה הלכה למשה מסיני ושכחו אותה הלכה, כיון ששכחו יתן כוח לחכמים לחדש זאת מדעתם.
^ 4 יש סמליות רבה בכך שרבי אליעזר מטהר תנור שחברו אותו מחוליות, וחכמים מטמאים אותו, נקודת המחלוקת ביניהם הוא אם יש חשיבות לצירוף של חתיכות רבות ביחד להיות כלי שלם. ובכך הם לשיטתם, אם יש חשיבות לרבים להכריע הלכה יותר ממי שהוא שלם מהם בדעתו, לפי חכמים "אחרי רבים להטות", ולפי ר"א השלם בדעתו מכריע את כולם.
^ 5 רבי אליעזר קורא לעזרתו את החרוב ואת אמת המים ואת כותלי בית המדרש, שיוכיחו את צדקתו, נראה לומר שהם היו עדים להתמדתו הגדולה בתורה ומידת הסתפקותו במועט, מסופר עליו בתחילת דרכו בתורה שאביו הדיר הנאה ממנו ולא היה לו לאכול ואכל עפר והיה נודף מפיו ריח רע, וריב"ז בירכו שבגלל זה פיו יפיק ריח טוב של תורה. והחרוב ואמת המים סיפקו את מזונו הדל, כמו רשב"י במערה, וכותלי בית המדרש היו עדים להתמדתו בהם. ורבי יהושע לא היה יכול להתוכח עם דרגת ההסתפקות במועט של ר"א ורק כשאמר "כותלי בית המדרש יוכיחו", מחה בהם ואמר "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?!".
^ 6 התוספות מקשה "לא בשמים היא - והא דאמר בפ"ק דיבמות (ד' יד. ושם ד"ה רבי) דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה, דכתיב 'אחרי רבים להטות', אבל התם אדרבה ב"ה רובא אי לאו דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא.
ועוד דכאן לא יצאה בת קול אלא משום כבודו דר"א שאמר מן השמים יוכיחו, והא דאמר התם רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ולא שמעינן ליה לר' יהושע אלא על ב"ק דהאי מעשה דר"א דהכא, התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כבר ניתנה לנו תורה מסיני משמע דבשום מקום אין משגיחין".
לפי תירוץ ראשון הבת קול שיצאה ואמרה הלכה כב"ה רק חיזקה את ההלכה שאחרי רבים להטות, ולא באה אלא לישב לב החוששים לחריפותם של ב"ש, ובאופן זה שאין סתירה בין הבת קול לבין ההלכה, אפשר להתחשב בבת קול.
לפי תירוץ שני, יש דעה שמשגיחין בבת קול שבאה מעצמה, ולא מוזמנת ע"י הצד הנוגע לכבודו. האם לפי זה משגיחין בבת קול גם עם היא נגד דעת הרוב? נראה שאין הכרח לעשות מחלוקת בדבר כה יסודי, ובפרט שקשה לדעת אם הבת קול יצאה לכבודו של חכם, וממילא קשה לסמור עליה כנגד הרוב, אלא נראה שהתירץ השני (הפותח "ועוד") רק משלים את קודמו, שמשגיחין בבת קול אם היא מסיעת לרוב, ובתנאי שלא יצאה לכבודו כאמור.
^ 7 נראה שהלשנה זו באה מיהודים ששנאו אותו בגלל שהיה מוכיח בעניני שמים כפי שמסופר בגמ' (שבת דף קנג עמוד א) "אמר ליה אביי לרבה: כגון מר, דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא? - אמר ליה: מיסתיא את ורבה בר רב חנן". ופירש רש"י "דסנו ליה כולהו פומבדיתאי - משום דמוכח להו במילי דשמיא, ובני פומבדיתאי רמאין הן, כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז, א): פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך".
לאחר שמת רבה בר בר חנה מסופר בגמ' שם שיצאו אביי ורבא וכולהו רבנן להתעסק בקבורתו, ספדוהו שלושה ימים ושלושה לילות. נפל פתק משמים: כל הפורש יהא בנידוי. ספדוהו שבעה יומי, נפל פתק: לכו לביתכם לשלום. נראה שהקפידה להספיד אותו כראוי היתה מפני שהיו ששנאוהו וכדי לכפר על כך. וכן אפשר שההלכה שאמר רבה שספק נגע טהור היה לימוד זכות על הרשעים שדומים למצורעים, ונתגלה כוחו של רבה בלימוד זכות, ומוכח שאינו שונא את הרשעים אלא אוהבם ומה שהוכיחם היה מתוך אהבה.