^ 1. עיין בספר הזמנים בהלכה פרקים מז-נא. ועיין בפניני הלכה שבת א' ע' 30 ו- 34 בהערות. בשבת לה, מבואר שזמן ביהש"מ לר' יהודה הוא מהלך שלושת רבעי מיל, ולר' יוסי זמן בין השמשות קצר (כחצי דקה). ולדעת רוה"פ ביהש"מ של ר' יוסי מיד אחר זמן בין השמשות של ר' יהודה. להלכה חוששים לדעת שניהם, כלומר משקיעת החמה ועד מעט יותר ממהלך שלושת רבעי מיל הוא זמן בין השמשות (ויש סוברים שבין השמשות של ר' יוסי הוא כמה דקות אחר בין השמשות של ר' יהודה, כמובא בהזמנים בהלכה מ, ח-יא, ואזי זמן מעריב מתאחר בעוד כמה דקות). ולמדנו לעיל יא, 1 שיש שלוש דעות כמה הוא שיעור מהלך מיל, א) 18 דקות, ב) 22.5 דקות, ג) 24 דקות. לפי זה שלושת רבעי מיל הוא בין 13.5 דקות ל- 18 דקות. וכדי להוסיף את זמן ר' יוסי צריך להוסיף עוד זמן מועט, נמצא לפי זה שני שיעורים לצאת הכוכבים: 14 דקות או 19 דקות.
אלא שצריך לדעת שיש הבדלים בין עונות השנה, כי בניסן (5/3) ותשרי (5/10) האור מסתלק מהר יותר אחר השקיעה, ולכן מוקדם יותר אפשר לראות שלושה כוכבים. למשל, מה שרואים בניסן 19 דקות אחר השקיעה, רואים בשיא הקיץ (22/6) קרוב ל- 22 דקות אחר השקיעה, ובשיא החורף 21 דקות אחר השקיעה.
עוד צריך לדעת, כי העומד על מקום גבוה מעל פני הים, רואה את השקיעה מאוחר יותר. למשל הנמצא על הר או מגדל בגובה של כ- 800 מטר מעל פני הים - יראה את השקיעה כחמש דקות אחרי חברו שיעמוד למטה בגובה פני הים. כלומר כיפת השמים תחשך בשווה אצל שניהם, והם יראו את הכוכבים באותה שעה, אלא שאם הם ימדדו כמה זמן עבר בין השקיעה לצאת הכוכבים - יִמצא הבדל של כחמש דקות. כי הנמצאים למעלה רואים את השמש עוד כחמש דקות. לפי זה אם חכמים דיברו בירושלים, שגובהה כ- 800 מטר מעל פני הים (במקום שההרים אינם מסתירים את האופק), נמצא שאחר 14 או 19 דקות בירושלים זה כמו 19 או 24 דקות בגובה פני הים. ועל פי זה יתבארו כמה דינים.
בפועל, בארץ ישראל באופק ישר בגובה פני הים בימי ניסן (5/3) ותשרי (5/10), 14 דקות אחר השקיעה החמה יורדת רק 3.75 מעלות מתחת לאופק. וקשה על שיטה זו שכן באותו זמן רק הבקיאים ביותר מצליחים לעיתים רחוקות לראות שלושה כוכבים. ועיין בהזמנים בהלכה מא, ז, תירוצי האחרונים על כך, שאולי הולכים באמת אחר המיטיבים ביותר לראות, ואולי פעם ראו טוב יותר. וכפי שכתבתי, אפשר לתרץ שחכמים דיברו בירושלים, במקום שההרים אינם מסתירים את האופק, ואז השקיעה מתאחרת בחמש דקות, ונמצא 14 דקות אחר השקיעה בירושלים כמו 19 דקות אחר השקיעה בשפלה.
ואכן לדעת הסוברים שצאת הכוכבים 19 דקות אחר השקיעה בשפלה, החמה יורדת באותו הזמן 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואז הבקיאים לדעת היכן הכוכבים הראשונים צריכים להיראות בכיפת השמים - רואים בימי ניסן שלושה כוכבים. אמנם בימות הקיץ צריכים להמתין כ- 22 דקות עד לאותו מצב, ובחורף 21 דקות.
ויש אומרים שבפועל רואים שלושה כוכבים בינונים רק כשהחמה יורדת כ- 6.2 מעלות מתחת לאופק, והוא 25.5 דקות אחר השקיעה בימי ניסן, 28 דקות בשיא החורף (22/12), 29.5 דקות בשיא הקיץ (22/6). ובאותו זמן רוב האנשים רואים שלושה כוכבים. ואולי אפשר לומר, שזה בערך כמו הדעה שצאת הכוכבים הוא 19 דקות אחר השקיעה בירושלים, ובגובה הים זה יוצא כ- 24 דקות אחר השקיעה (ואולי הוסיפו עוד כדקה וחצי מפני שכיום הראייה נחלשה או שיש יותר אור חשמל המפריע לראות את הכוכבים, ואולי באמת אפשר לראות את הכוכבים מעט לפני כן).
ויש שהחמירו יותר וסוברים שבפועל רוב האנשים אינם רואים שלושה כוכבים לפני שהחמה יורדת 7.1 מתחת לאופק, שהוא כ- 30 דקות אחר השקיעה בימי ניסן ותשרי בגובה הים, ובקיץ כ- 35 דקות. וכך מסרו בשם החזו"א. אולם קשה ליישב את דבריהם לפי הגמ' שנתנה שיעור שלושת רבעי מיל לביה"ש, וגם במדידות שנעשו בשטחים פתוחים שאין בהם אור חשמל, ראו שלושה כוכבים לפני כן. ועיין בהזמנים בהלכה מז, יב; נ, ו-ז. ועוד יש לעיין בצדדים נוספים בסוגיה, כגון שבתשרי, אף שמשך החשכת כיפת השמים כמו בניסן, רואים את הכוכבים מעט מאוחר יותר, מפני מצב הכוכבים בשמים, והשאלה האם הולכים לפי הכוכבים או לפי החושך, ע' הזמנים בהלכה פרק מח.
וכל מה שדברנו הוא על זמן שלושה כוכבים בינונים, ונפסק בשו"ע שכדי שלא יבואו לידי טעות צריך להמתין עד שלושה כוכבים קטנים, היינו עוד כמה דקות. וי"א שכיום שהולכים לפי השעון, אין צריך להמתין, עיין בהזמנים בהלכה נא, 3. ומ"מ בודאי מי שקרא את שמע אחר שיצאו שלושה כוכבים בינונים יצא.
למעשה המנהג הרווח להתחיל תפילת ערבית 20 דקות אחר השקיעה, והוא טוב לרוב הפוסקים, וכך כתבו בספרים רבים. ואז בכל המקומות הבקיאים רואים שלושה כוכבים, והוא כשהחמה 4.8 מתחת לאופק. (גם בשפלה בקיץ, עד שיגיעו לשמע יעברו 22 דקות).
ואף שאפשר לסמוך על דעת רוה"פ ולקרוא אחר 20 דקות, יותר טוב לקרוא ק"ש 30 דקות אחר השקיעה. ואם קרא לפני כן טוב שיקרא שוב אחר התפילה. ואין צריך לקרוא פרשת "ויאמר". ואף שלדעת השאגת אריה, גם הזכרת יציאת מצרים צריכה להיות בזמן הראוי לק"ש, מ"מ למ"א אפשר להזכירה לפני כן בזמן הראוי לתפילת ערבית (מ"ב רלה, יא), לפיכך כאשר קרא אחר 18 דקות מהשקיעה אין צריך לחזור על "ויאמר". ואף לגבי "והיה אם שמוע" הצורך לחזור אינו גדול, מפני שלרוה"פ אמירתה מדברי חכמים.
לכתחילה כדי לחוש לדעות המחמירים טוב לקבוע את זמן מעריב 30 דקות אחר השקיעה, וכך יצאו בהרים כל השנה גם ידי המחמירים (החמה 7.1 מעלות מתחת לאופק) ובשפלה יצאו כל השנה לפי רוב השיטות (6.2 מתחת לאופק), וברוב השנה יצאו גם לפי המחמירים. וכדי לצאת תמיד בשפלה גם לפי המחמירים, צריך לדחות בקיץ את אמירת "ברכו" בעוד 3 דקות, ואזי כשיגיעו לק"ש יעברו כבר 35 דקות.
דין צאה"כ הבינונים משמעותי גם לזמן ברית המילה בתינוק שנולד בכניסת השבת, שאם נולד אחר צאה"כ צריך למולו בשבת הבאה, ואם בבין השמשות אסור למולו בשבת, אלא נדחה ליום ראשון. השאלה מתי הוא צאה"כ בוודאות. ביבי"א ח"ז או"ח מא, ח, פסק ש- 20 דקות אחר השקיעה הוא ודאי לילה, וימולו אותו בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב מו, מה, כתב בשם הרב אוירבאך ש- 25 דקות מהשקיעה הוא ודאי לילה. וקשה שלא חילקו בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ובספר אוצר הברית ט, ה, ז, הזכיר שיש סוברים 24 דקות, ויש 28 דקות, וכתב שהורו לו לא פחות מ- 32 דקות. ושוב לא חילק בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ונראה לילך לפי השיטה שהוא כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק. ובירושלים הוא כ- 20.5-24.5 דקות אחר השקיעה, ובשפלה 25.5-29.5 דקות אחר השקיעה. ניתן לחשב זאת במדויק בעזרת תוכנת "חזון שמים", עפ"י התאריך הלועזי ומקום הלידה לפי קווי אורך ורוחב, ולפי גובה המקום.
^ 2. אמנם בתוס' ברכות ב, א, מובא שלדעת ר"ת, זמן ק"ש של לילה כזמן ערבית, ולפי ר' יהודה אפשר לצאת בה מפלג המנחה. ולדעת ר"י אפשר בשעת הדחק להקל בזמן ק"ש כדעות המקדימות אותו בכמה דקות לפני צאה"כ. מ"מ דעת שאר הראשונים שזמן ק"ש של לילה אחר צאה"כ, ולכן חייבים לחזור ולקרוא ק"ש אחר צאה"כ, וכן נפסק בשו"ע רלה, א. ונחלקו אם צריך לחזור לקרוא אחר צאה"כ גם את פרשת 'ויאמר', לדעת המ"א זמן הזכרת יציאת מצרים כזמן תפילת ערבית, ואינו צריך להשלימה, ולדעת השאגת אריה זמנה כזמן ק"ש וצריך להשלימה (מ"ב רלה, יא). ולגבי ברכות ק"ש, יש מקום לומר שזמנן כזמן ק"ש. אולם למעשה הנוהגים כר' יהודה רגילים לאומרן לפני צאה"כ, ויוצאים בזה, כמבואר במ"ב רלה, ז, יא, ושעה"צ ו.
^ 3. לדעת הרא"ה והמאירי, בכל יום צריך אדם לילך כשיטה אחת, אבל מותר לבחור בכל יום שיטה אחרת. ולדעת תר"י, הרשב"א והרא"ש, צריך לבחור לנהוג כדעה אחת ולא להחליפה מעת לעת. ונפסק בשו"ע רלג, א, ומ"ב ו, יא, וכה"ח ט, יב, שלכתחילה אין להחליף השיטה, ובשעת הצורך אפשר להחליף (וע' מ"ב רסז, ג).
^ 4. התוס' ברכות ב, א, והרא"ש ותר"י שם, ועוד ראשונים, מקשים על המנהג להתפלל ערבית לפני השקיעה, שהוא תרי קולי דסתרי אהדדי. ולמעשה, מפני צורך הרבים הקילו, כמובא במ"ב רלג, יא, כה"ח יב, ילקוט יוסף ח"ג רלה, א. אלא שמוסכם שק"ש צריך לקרוא אחר צאה"כ. ויש שתי דעות עיקריות, כיצד צריך לנהוג מי שנמצא במקום שמתפללים מעריב לפני צאת הכוכבים. לדעת הרמב"ם, יאמר עמהם ברכות ק"ש ויסמוך גאולה לתפילה, ואחר צאה"כ יחזור לקרוא ק"ש לשם קיום מצוותה. וכן נפסק בשו"ע רלה, א. ולדעת רב האי גאון, יאמר עם הציבור ק"ש בלבד כדי להכנס מתוכה לתפילה שיתפלל עמהם, אבל ברכות ק"ש וכן ק"ש עצמה שבה יצא ידי חובה - יאמר אחר צאת הכוכבים. וכפי הנראה לדעתו, מוטב לומר את ברכות ק"ש עם ק"ש - אחר צאה"כ, אף שעל ידי כך לא יסמוך גאולה לתפילה. והובא במ"ב רלה, יב, וכך נהג בעל המ"ב (וע' אג"מ או"ח ב, ס, פס"ת רלה, ג). ולדעת הגר"א בכל מקרה עדיף להתפלל ערבית ביחיד אחר צאה"כ כחכמים ולא להתפלל עם הציבור לפני צאה"כ כר' יהודה.
ובמקום שמתפללים מנחה וערבית ברציפות, אם יוכלו טוב יותר שיקפידו להתפלל מנחה לפני השקיעה, וערבית אחריה, שיש סוברים שזמן ערבית הוא משקיעת החמה, וכך הבין באול"צ ח"ב טו, ו, את דעת השו"ע. אבל זמן ק"ש ברור שאחר צאה"כ. אמנם דעת רוה"פ, וכ"כ במ"ב רלג, ט, לדעת חכמים ערבית מצאת הכוכבים.
^ 5. כדעה הראשונה משמע בכה"ח רלג, יב. וישלים אח"כ את שלוש פרשיות שמע. וכדעה השניה משמע משעה"צ רלה, טז; וע' פס"ת רלה, ג. אבל אם התפלל מנחה לפני פלג המנחה, יתפלל ערבית במניין, וינהג כאחת משתי השיטות שנזכרו בהערה הקודמת.
^ 6. במשנה ברכות ב, א, לחכמים זמן ק"ש עד חצות, ולרבן גמליאל עד עמוד השחר. ובגמ' ח, ב, אמרו שהלכה כרבן גמליאל. וכן פסקו הרא"ש והרשב"א, שמלכתחילה אפשר לקרוא את שמע עד עמוד השחר. אולם דעת הרי"ף, הרמב"ם, הסמ"ג ורוב הראשונים, שזמנה עד חצות, ורק אם עבר ולא קראה עד חצות, יקראנה עד עמוד השחר. ועל מקרה כזה אמרו שהלכה כרבן גמליאל (ואולי זו היא דעת רבן גמליאל עצמו). וכן נפסק בשו"ע רלה, ג, וחיזק דבריו בבאו"ה שם. (בדברי חכמים נחלקו הראשונים: לתר"י, דעת חכמים שאין לקוראה אחר חצות, ולדעת הסמ"ג בדיעבד יקראנה אחר חצות. והגר"א באר שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, לבבלי חכמים סוברים שבדיעבד יקרא אחר חצות, ולירושלמי לא יקרא. ועיין בבירור הלכה ברכות ב, א).
זמן תפילה: לדעת דה"ח גם זמן תפילה עד חצות, ולפמ"ג מלכתחילה כל הלילה, והובאו במ"ב קח, טו. (ועיין לעיל יז, 13 לעניין נוסע שיסיים את נסיעתו אחר חצות). ובאור לציון ח"ב טו, ט כתב, שעדיף להתפלל ביחיד לפני חצות מאשר במניין אחר חצות. (וע' פס"ת רלה, י, 68-69. והעיקר כאור לציון, כדי להתפלל כסדר שתיקנו חכמים לכתחילה).
^ 7. אם נאנס וקרא את שמע של ערבית אחר עמוד השחר, באותו יום אינו יכול לצאת ידי קריאת שמע של יום לפני הנץ החמה, שאחר שהחשיב את הזמן הזה כזמן שכיבה, שוב אינו יכול להחשיבו גם כזמן קימה (שו"ע נח, ה; מ"ב כב). אמנם י"א שאחר "שיכיר" יוכל לקרוא את שמע של שחרית (כה"ח נח, כא).
באר במ"ב רלה, ל, שמהתורה היה אפשר לקרוא את קריאת שמע של ערבית עד 'הנץ- החמה', שהואיל ויש עוד אנשים ששוכבים על מיטתם, הוא נקרא זמן "בשכבך", אלא כיוון שב'עמוד-השחר' מתחיל כבר היום, קבעו חכמים שאין לקרוא את שמע של ערבית אחר 'עמוד-השחר'. ורק מי שמחמת אונס לא קרא את שמע עד 'עמוד-השחר', רשאי לקוראה עד 'הנץ-החמה'. ובטוב רואי נ"ה למרן הרב קוק, מבואר שמהתורה זמן ק"ש של לילה עד עמוד השחר, וחכמים תקנו למי שנאנס שישלים עד הנץ החמה.
^ 8. יסוד ההידור בתר"י, והובא בשו"ע רלה, ג, ומ"ב כו. אמנם ראשונים אחרים לא הזכירו הידור זה, ולדעת ערוה"ש רלה, יח, אף יש חולקים על כך, ולכן רבים אינם מדקדקים להקדים להתפלל ערבית. וע' בבית ברוך לד, יז, ופס"ת רלה, ט.