ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- עשרת ימי תשובה
- ספריה
- דרשות לימים הנוראים
- עשרת ימי תשובה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
"ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כח-כט). דוקא מתוך עומק הירידה של עץ ואבן מגיעים אל אלקים, מגיעים שוב אליו. והרי זה דומה למתרחק מנקודה הנמצאת ע"פ שטח הכדור שההתרחקות היא רק לתקופה מסוימת. אחרי עבור החצי שוב מתקרבים אל עברה השני.
"עץ ואבן" אלה הן שתי מיני עבודה זרה שגם כיום ישנן - עץ הוא הגדל, הצומח, זאת היא ע"ז של העבודה. "אבן" זוהי הע"ז הבאה לעקור מלב האדם את כל רגשי רחמנות וחסד לעשותו קשה כאבן. שתי מיני ע"ז אלו עבדו אחינו בתקופה האחרונה עבודת העץ בא"י, עבודת האבן ברוסיה הסוביטית. וכמה כוחות השקיעו בזה, מיטב כוחות הנעורים נתנו והננו נותנים. ואולם כיום נראית התפכחות גם בא"י. רואים את זה בקבוצת הקוראים לתשובה ובאנשים החוזרים ומפשפשים ממחנות נכר. רואים את זה גם ברוסיה. אחרי אשר עשרים שנה עמלו למחוק ולמחות כל זכר משם ישראל, מאחדותו, מספרי קדשו, אחרי אשר רק אחות הלאומים הסוביטיים הוכרה, והתכחשו מכל קרבה שהיא עם משהו מחוץ לגבולות אלו, הנה נפלה המחיצה, הנה שומעים אנו דברי קריאה אלינו! ובשפת הנביאים ובלשונם! ואף התוכן אינו אלא שלנו: "לא אמות כי אחיה". מאין הבטחון הזה? האם לא נכחדו עמים יותר גדולים וחזקים? ומנין האמונה שהצדק מוכרח לנצח אם לא מהיהדות. התפכחות, פשפוש, "שובה" וגם "ישראל" - "כי כשלת", מכיון שהחשבונות הישנים הטעו, מוכרחים לשנות ערכים אשר נראו כמפוקפקים.
אולם עדיין אין יודעים לאן לחזור. לית מאן דפליג שצריך לחזור, אבל אין ידוע לאן. עדיין לא פעל הכשלון, אלא מחצה.
ומה במחנה שלנו? אנו העומדים על בסיס האמונה, שאם נכיר בצורך התשובה אין בפנינו שום שאלות לאן לחזור, אולם, דא עקא, בשבילנו עצם העובדא של התשובה אינה מובהרת כל צרכה, אין אצלנו אותה התעוררות שהיתה צריכה להיות. היהדות החרדית עדיין נרדמת.
יש לנו מחלה אופינית רק לנו, והמחלה הזאת בהשתרשה לפעמים מסוכנת יותר מאשר חסרי אמונה. ישעיה הנביא קובל כבר ע"ז: "יען נגש העם הזה וכו' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן וכו' הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו'" (ישעיה כט, יג-יד). לא כלפי מחוסרי אמונה דבר ישעיה את כל מרי תוכחתו - "ובפרשכם כפיכם", "גם כי תרבו תפילה", "רמוס חצרי", "יראתם אותי". אין המדובר כאן על פורקי עול, אלא דוקא על העומדים בבית ה' ומתפללים ומרבים תפילה. והרי זה פלא. והנה יש כאן עונש שחז"ל הגדירוהו (ע"פ איכ"ר א' ל"ז) כקשה מצ"ח קללות שבתוכחה, ששם לא נאמר אלא "פלא", וכאן נאמר "הפלא ופלא". ומה זה "מלומדה", האם אין צריך ללמוד יראת ה'? האם נולדים עם יראה? הרי מוכרח ללמוד, ואיך ללמוד אם לא מאנשים, א"כ מה זה "מלומדה"?
אולם, מוצאים אנו בתורה ג"כ חובת לימוד היראה: "למען תלמד ליראה" (דברים יד, כג), "אשר ילמדון ליראה" (דברים ד, י), ואף במלך חוזר הדבר "למען ילמדו ליראה" (דברים יז, יט). ההבדל הוא בזה, שבעוד שסדר לימוד היראה הוא "והיתה עימו וקרא בה כל ימי חייו" (שם), קורס לימוד לכל החיים, הנה ה"מלומדה" עושה את זה לדבר מושלם וגמור. לא "לומד" אלא "מלומד". דבר שאין לו התפתחות, דבר שאין להוסיף עליו, ידוע וברור פרוש כשלמה. וממילא שאין לחשוב ע"ז, וממילא שאין להקדיש לזה זמן, וממילא שאין על מה לדבר, ואין מה ללמוד שוב. במקום הלמוד "כל ימי חייו", מסתפקים ביראה ילדותית שקלטו בחדר או בבית הספר, בו בזמן שהאדם גדל בכל וההתפתחות של כל הדברים צועדת קדימה, ההשכלה האמונית נשארה כבימי הילדות. ולא עוד, אלא שחושבים עוד שזהו הכל ותו לא מידי. ומובן ע"כ ה"הפלא ופלא", המתבטא ב"ואבדה חכמת חכמיו וכו'", שהרי מי שכבר יודע הכל לא יקבל שום למוד ושום חכמה, הרי הוא חכם על חכמיו ושופט על שופטיו. כנגד זה אין כבר שום עצה. האיש הזה לא יקבל תוכחה ולא ישמע מוסר - מה פירוש? לו מטיפים? דרכו לא טובה?... במקרה זה הדבר נורא כי תשובה ג"כ לא שייכת, שהרי גם היא מלומדה, ואם כל היום והלילה יתופפו על הלב, ובלב לא נע ולא זע, "וקרעו לבבכם ולא בגדיכם" (יואל ב, יג) אומר הנביא.
כנגד זה באים ימי התשובה עם הדרישה "חדשו מעשיכם בחודש הראשון" (ויק"ר כ"ט) "'ועשיתם' וכו' כאילו עשיתם את עצמכם" (ויק"ר ל"ה). התרעננות ובדיקת הערכים וקביעתם מחדש, זריית התבן וברירת הבר מחדש, זהו חלק, הקדמה הכרחית לתשובה, להתנער מה"מלומדה", להתאורר. אם מדברים משהו בתפילה לדעת מה שאומרים, לחוש את המילים. זוהי עבודת הימים.
ויכוח מענין ובלתי מובן לנו בין כנס"י לקב"ה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" (איכ"ר ה' כ"א)* ואינו מובן כל הויכוח. אולם, בבואנו לברר את הכח המעכב אצלנו, הרינו מוצאים אותו במה שחז"ל הגדירו בפסוק: "לא יהיה בך אל זר", איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצה"ר (שבת קה, ב). יצה"ר נדמה להיות אל זר ממש בקרב האדם. אם נסתכל באדם שהגאוה והכעס ושאר מדות רעות שולטות בו, באיזה מסירות באיזה מרץ הוא נדחף לעשות את כל זה, אנו רואים את ה"אל זר" הזה שהשתלט על האדם, עד שנדמה לו לאדם שהנהו הוא עצמו. וזוהי התשובה מהמדות הרעות, שהרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ג) אומר שהיא עוד יותר חשובה מאשר מעבירות שבמעשה מפני שהיא קשה יותר, מפני שהיא מלחמה נגד אל זר שבאדם. וכשרואים את כל הכיעור שבאדם, את כל רע מחשבתו כל היום אומרים: "השיבנו ה'". אנו איננו יכולים, הננו כולנו שאיפות רעות, הננו שפלים וירודים, התאוה היא רוח אפינו אנו לא יכולים להשתלט על עצמנו, זהו רק בידי הקב"ה. אולם הקב"ה מגלה לנו כי טעות היא בידינו, כי לא רק שבידינו הוא, אלא שאין זה כלל בידו הוא - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג ב'), וזהו בצלמו של הקב"ה. חפשי האדם לנפשו לעשות הכל ואחרי כל הפעולות והמקרים, הענשים והשכר שהקב"ה יתן לאדם, עדיין הברירה בידו. "רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים" וכו' (ערובין ט') וע"כ "שובו אלי". אמנם גם אחרי ששמענו דברים אלו מפי הקב"ה, גם כשמרגיש האדם שהכל בידו, מ"מ יש וחסר איזו שהיא דחיפה שתמריץ, אם לא תכריח, את הרצון לעשות, וזוהי הבקשה "שובנו אלקי ישענו". אמנם, אנחנו נשוב, אבל אנחנו רוצים ישע אלקים, סייעתא דשמיא, אנו רוצים התערותא דלעילא, שתעורר את ההתערותא דלתתא. "ומל ה' אלקיך את לבבך" וכו' (דברים ל, ו). ולזה אנו מתפללים, ואת זה אנו מבקשים: "השיבנו - ונשובה", השיבנו בכדי שאנו כבר נוכל לשוב, תן לנו רמז, תן לנו יד.
וזהו שנתן לנו הקב"ה את עשרת הימים - "קראוהו בהיותו קרוב" (ר"ה יח, א). כאן, בעמדנו במיצרי זמנים, מתגלה כל האפסיות שבאל זר. באין סוף אין גבולות, וממילא אין זמן ואין שנים. רק האדם הנברא, אשר גבול לו, יש לו שנים ויש לו ראשי שנים. וכאן מתגלה ההבדל שבין אלקים חיים לאל זר שבקרב האדם, כשמתבלט ה"מלך עליון" מול ה"מלך אביון". "הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך" (תהילים לט, ו), כאין ממש. אם בודקים את הטפחות, ורואים מה חדלים אנו, מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו וכו', אז רואים כי רק בטעות היתה ההתנפחות וההתגאות, כ"אין". ואז משיגים את האמצעי הבדוק ביותר למלחמה באל זר, מתגלה תורפתו, ורואים אפסותו. צריך רק קצת לחשוב, ואז הכל מתגלה.
אולם, העבירות מקנות גם תכונה של אי רצון לחטט בפנים הנפש ובהן. יש מעין פחד טמיר, אשר אינו נותן לאדם לבדוק את מעשיו, וע"ז אנו אומרים: "ה' אורי - זה ר"ה" (שוח"ט תהילים כ"ז ב'), אור ה' מאיר בימים אלה במיוחד. אשרי אדם אשר יפתח לו אשנבי נפשו, אשר יבדוק לאורו את פגמיו. נתפלל על הרצון, שיהא בנו הרצון הזה לפנות לה' לבקש אותו כי יתן לנו את ידו לסייענו ולתמכנו. "השיבנו ה' אליך ונשובה".
"השיבנו ה' אליך ונשובה". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, שלך הוא "השיבנו". אמר להם: שלכם הוא, שנאמר (זכריה ג' ז'): "שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'". אמרה לפניו: רבש"ע, שלך הוא שנאמר (תהילים פ"ה ה'): "שובנו אלקי ישענו" - לכך נאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה".
(מכת"י)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
כי תצא מה בין אשת יפת תואר לרות המואבייה
לעומת אשת יפת תואר המצטרפת לעם ישראל בזכות שחשקו ביופייה, לעומתה רות המצטרפת לעם ישראל לעוני ולסיכוי קלוש להשתלב.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
